מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס
מצות אי ליהנות ניתנו
א
רב יהודה ס"ל מצות ליהנות ניתנו ואם עשה מצוה ע"י דבר איסור הנאה לא יצא ידי חובת מצוה ר"ה כ"ח א':
ב
אביי משמע בנדרים ט"ז ב' דס"ל מצות ליהנות ניתנו וכדפריך עליה רבא ועיין בר"ן שם דלא פריך אלא אלישנא דאביי מ"מ משמע דאביי ס"ל ליהנות ניתנו:
ג
רבא ס"ל מצות לאו להנות ניתנו בראש השנה כ"ח א' ובנדרים ט"ז ב':
ד
במצוה דרבנן דעת הרז"ה דליהנות ניתנו ואסור והר"ן בר"ה שם חולק עליו דמ"מ מצוה הוא ונראה דאף הרז"ה לא קאמר רק בנודר הנאה דהנדר אסור מן התורה וא"כ מן התורה אין כאן מצוה והרי נהנה ועובר על נדר דאורייתא והר"ן ס"ל דאפ"ה כיון דאין מתכוין להנאתו רק לצאת ידי מצוה הרי אינו נהנה ומותר אבל היכא דאיסור הנאה הוא ג"כ דרבנן כגון אתרוג של אסורי הנאה דרבנן ביו"ט שני אף הרז"ה מודה דמותר כיון דתרווייהו דרבנן כנלע"ד נכון ועיין בשעה"מ פרק ח' מה' סוכה ולולב הלכה א' שהקשה דברי הרז"ה אהדדי והאריך מאוד בזה:
ה
נסתפקתי היכא דהדבר הוא תקון הלאו אי אמרינין גבי' מצות לאו להנות שיהיה מותר להנות ממנו כגון בשחיטה למ"ד דוזבחת הוא תיקון הלאו מי אמרינן דוקא מצוה ולא תיקן בלאו א"ד ל"ש דאידי ואידי אין לו הנאת גוף רק עול מלכו של עולם כמ"ש רש"י בר"ה שם דזהו הטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו שוב ראיתי דשחיטה ראוי לאסור מטעם אחר:
ו
דע"כ ל"א דמצות לאו להנות ניתנו רק בהנאה שבא לו מעשיית המצוה גופא כגון מהתקיעה או מהטבילה אבל אם בא לו אח"כ מחמת זה הנאת הגוף ממש נמצא דעשיה זו מהנהו הרבה שבא אח"כ לידי הנאת אכילה כגון בשחיטה נהי דהנאה שבשחיטה גופא מצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ הוא גורם לו אח"כ הכשר הבשר הזאת לאכילה ובכה"ג נ"ל דודאי אסור איברא דק' לי מהך דנודר הנאה מן המעיין דטובל בו בימות הגשמים ואע"ג דהטבילה הלזו הכשר אכילה לאכול תרומה וקדשים (עמ"ש בסוף אות ח') ונ"ל דל"ד התם מן המעיין נדר שלא יהנה מגופו א"כ לא קפדינן רק שלא יהנה מגוף הרחיצה אבל מה שבא לו עי"ז הכשר אכילה זהו לאו מעיין גרם רק עשייתו שטבל בו ואף אם נאמר דמעיין גורם לזה מ"מ לא נדר מזה דסתמא דמלתא כי נדר אינש ממעיין היינו מגוף המעיין שלא יהנה ממימיו אבל כשנודר מאדם בר דעת ודאי לאו מהנאה דגוף האדם נדר שלא יהנה מבשרו וגופו כ"א ממעשיו ותחבולותיו וממונו וא"כ כל הנאות שיבאו לו מגרמא דיליף בכלל אסור הנאה הן ודוק וגם דהרי האדם הלז השוחט עיקר כונתו להכשירו לאכילה והרי מכוין להנותו אך דלפ"ז היכא שלא נתכוין לזביחה כגון הפיל סכין או זרק סכין לנועצה בכותל בכה"ג הגם דשחיטה כשירה מ"מ מותר למודה ליהנות ממנו שהרי לא נתכוין להנותו כלל אך לטעם הראשון שכתבנו ג"ז אסור ודוק ואפשר לומר דאף לטעם הראשון לא נדר כ"א מהנאה שיבא לו בכונתו ודעתו ולא מכיוצא בזה דלא כיון ומעשה קוץ בעלמא עביד וצ"ע:
ז
ודאתאן עלה לברר בשחיטה אי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו הנה ממ"ש בפ"ק דחולין אסור לשחוט מסוכנ' משמע דבשחיטה ל"א מצות לאו ליהנות ניתנו אך זה ליתא דהתם כיון שמגיע לו הנאה גדולה מלבד גוף השחיטה ודאי דאסור וכי קאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו מהנאת שחיטה לבד והיה אפשר בזה ליישב קושי' התוס' דהא דמותר לשחוט בריאה דמקלקל הוא והקשו ממה דמחייבין בשוחט בשבת משום דתיקו להוציא מידי אמ"ה ולפמ"ש י"ל באמת יש תיקון בזביחה שמוציאן מידי אמ"ה רק הא לא חשיב הנאה דמצות לאו להנות ניתנו רק אם יבא לו הנאה לבד השחיטה וע"ז אמר דמלבד מצות שחיטה מקלקל הוא והמצוה לאו ליהנות ניתנו אבל בשבת ודאי חייב דלא חשיב מקלקל דהרי תיקן להוציא מידי אבר מן החי ודוק וראיתי בב"י יו"ד סימן רכ"א שכתב בשם אוהל מועד מדאמרינן בפ"ק דחולין בשוחט בהמה בריאה בסכין של ע"ז ל"ח הנאה יש ללמוד שהמודר הנאה מחבירו שוחט לו לכתחלה והביאו הגהות רמ"א ועיין בט"ז שחולק ודבריו אין מוכרחים כמו שהשיג עליו הנה"ך שם ולפמ"ש יסתרו דבריו לגמרי דאין ראיה משבת דבאמת גוף השחיטה תיקון הוא ולכך מחייבין עלי' בשבת רק דכאן פטור דמצות לאו ליהנות ניתנו והא דאסור במסוכנת זהו אליבא דכ"ע כיון דמטי ליה הנאה מלבד המצות פשיטא דאסור כי היכא דאסור לטבול במעיין בימות החמה דמטיא ליה הנאת רחיצה מלבד המצוה איברא דק"ל מהא דפרק אין בין המודר והובא בש"ע שם דאסור ללמדו מקרא אף דמצות לאו ליהנות ניתנו משום דמהנהו שא"ל לימוד שהיה צריך ליתן לאחר וכ"כ הש"ך שם ס"ק נ"ה דמה"ט אסור ללמוד בספרו שמהנהו שכר שהיה צריך ליתן בעד שכירות ספר וא"כ גם בשוחט מהנהו שכר השחיטה ותמה אני על הט"ז שלא הקשה על אה"מ ממ"ש דזה ק' טובא כיון שכאן מהנהו שכר על השחיטה או שיכול לשחוט בעצמו או שנתן גם לזה שכר שחיטה וקמ"ל דל"ח הנאה גוף השחיטה:
ח
איברא אי איכא לאקשויי על אוה"מ הא תקשה דל"ד לסכין דהתם לא חשבינן הנאה רק מה שנהנה מגוף השחיטה וזהו ל"ח הנאה שממית בהמה שבחייה היתה עומדת לגדל ולחרישה אבל מה שיוצמח לו הנאת אכילה אין זה מצד הסכין כ"א מחמת השוחט וכדכתיבנא לעיל לענין טבילה במעיין ע"ל אות ו' אבל הכא דכל הנאה שיוצמח לו מפעולת האיש הלז חשוב הנאה ובודאי אין לך הנאה גדולה מזו שמכשיר לו בהמה לאכילה ול"ד לסכין דהתם עיקר הסכין והנאתו הוא החיתוך והחיתוך הלז מקלקל הוא שנוטל חיי הבהמה ובחייה עומדת כו' משא"כ לענין הנאת אדם השוחט אמנם לא יתכן ליישב בזה קושי' התוס' משוחט בשבת דהתם תיקון הוצאות אמ"ה זהו שייך גם בסכין שהרי הסכין עושה פעולה זו בחתיכתו שמוציאו מאמ"ה ואפ"ה לא חשבינן ליה הנאה כאן אברא כד דייקינן שפיר ג"ז ל"ק דהתם אנן מחייבין על מחשבת המעשה דחשיב מלאכת מחשבת להוציאו מאמ"ה ועושה הכשר אכילה לב"נ אבל הכא אנו צריכין לראות דלא למטי ליה הנאה מסכין ע"ז והיינו מגוף הסכין ומה הנאה לו בזה החיתוך ומה שמכשירהו לאכילה כ"כ דזהו לא חשיב פעולת הסכין רק פעולת השוחט דהא בנפלה סכין ושחטה פסולה ואי משום שמוציאו החיתוך הלז מאמ"ה מה לי בזה כיון שאין הסכין מכשירהו באכילה אכתי מחוסר הכשר אכילה לולא פעולתו וז"ש מותר לשחוט בריאה מקלקל ר"ל דגוף החיתוך שעושה הסכין וגורם מיתת הבהמה אין לך קלקול גדול מזה והכשר אכילה לאו סכין עביד אבל במסוכנת לולא פעולת הסכין היתה נבילה מוסרחת וע"י החתיכה עשה פעולה בגוף הבהמה זולת הכשר אכילה שוה יותר שחיטה והרוגה ממתה מאליה ודוק. איברא דגוף הדבר שכתבנו לאסור מחמת שיוצמח לו הכשר אכילה לאו מלתא הוא דהרי משנה שלימה שנינו בפ"ד דנדרים דף ל"ה ב' ותורם לו תרומותיו ומקריב לו קיני זבים וכתב הר"ן שם דאע"ג דמטיא ליה הנאה שמותר לאכול בקדשים גרמ' בעלמא הוא. איברא דיש לי לדקדק ע"ז ממה דאמר שם בדף ל"ג ב' דמהני ליה פרוטה דרב יוסף אף דהיא גרמא רחוקה ואין כאן פנאי להאריך:
ט
במודר הנאה מחבירו אי רשאי לבדוק לו חמץ נ"ל דתלי' במחלוק' הראשונים אי יש לבדיקה עיקר מה"ת ועיין בר"ן ריש פסחים ואם נאמר דאין לבדיקה עיקר מה"ת או היכא דבטלי דהבדיקה הוא דרבנן לדעת הרז"ה שכתב לעיל אות ד' ל"א בכה"ג מצוה לאו ליהנות ניתנו ולדעת הר"ן שם אפי' בכה"ג אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו:
י
ודע דכ"ז דשרינן לעשות משום דמצות לאו להנות ניתנו היינו דוקא בעושה מאליו אבל אם צוה לו לעשות אסור דקא מהנה ליה דעביד שליחותיה כדאמרינן בנדרים ל"ה ופסקו הר"מ והביאו הר"ן בר"ה שם והב"י פסק כן באו"ח סי' תקפ"ט: