מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס
מעמד שלשתן
א
אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תניהו לו לפלוני במעמד שלשתן גיטין י"ג:
ב
רב זביד ס"ל דלא אמר רב אדא בפקדון דאיתנייהו בעינא ולא במלוה קנה גיטין שם:
ג
רבא ס"ל דאמר רב בין במלוה בין בפקדון גיטין שם ע"ב: ך
ד
רב פפא ס"ל ג"כ דבין במלוה בין בפקדון ס"ל לרב מעמד שלשתן קנה גיטין שם ע"ב:
ה
שמואל משמיה דלוי ס"ל מעמד שלשתן אפילו במלוה גיטין שם ע"ב:
ו
דעת ר"ת וריב"א דמעמד ג' קונה בע"כ של לוה ונפקד וכן פסק המחבר בחו"מ סי' קכ"ו אך דעת הר"ן ובעה"ת ונ"י והעיטור דמעמד ג' אינו קונה בע"כ וכן פסק הש"ך שם ויתבאר בסמוך:
ז
דעת התוס' והרא"ש והר"ן והריטב"א בפ"ב דקדושין דמעמ"ש א"י למחול והרמב"ן ונ"י והרי"ף לדעת הר"ן והריטב"א בפ"ב דקדושין והעיטור סוברים דיכול למחול ולכאורה רציתי לומר דזה תליא בהך ב' טעמים שכתבנו במוכר שט"ח דיכול למחול דאם נאמר הטעם משום מכירת שטרות דרבנן כמ"ש הרי"ף א"כ גם מעמד ג' הוא מדרבנן הלכתא בלא טעמא וראוי להיות דיכול למחול ואם נאמר כדעת הסוברים מ"ש דאורייתא רק הטעם דמשט"ח יכול למחול משום דיש ב' שעבודים כמ"ש בערך מוכר שט"ח אות ה' ולפ"ז במעמד ג' דגם הגוף משועבד לשני כמ"ש הרא"ש רפ"ק דגיטין בסוגיא דמעמד שלשתן דמשום האי טעמא אינו יכול למחול לפי שגם שעבוד הגוף הוא לב' (ותוס' לשיטתייהו דס"ל הטעם הב' משום ב' שעבודים והרי"ף לשיטתיה דס"ל הטעם משום מכירת שטרות דרבנן וע' בפ"י קדושין דמ"ח) ובזה יש ליישב קושית התוס' בב"מ פ"ק דף י"ט ובגיטין י"ג אהא דמצא שובר בשוק דקאמר ש"מ איתא לדשמואל ואכתי קשה דניחוש שתמכור במעמד ג' שא"י למחול ולפמ"ש א"ש דזה תלוי בב' טעמים הנ"ל ולמאן דס"ל הטעם משום מכירת שטרות דרבנן אזי גם במעמד ג' יכול למחול דהוא ג"כ דרבנן וכבר בארנו בערך מכירת שטרות דזהו תלוי אי שעבודא דאורייתא אי לאו דאוריית' דמאן דס"ל לאו דאורייתא ס"ל מכירת שטרות דרבנן (והנה שם בב"מ מרא דשמעתא רבה הוא דאמר רבא ש"מ איתא לדשמואל ע' ברי"ף דגריס רבה וכן נראה מדקא מייתי מימרא דאביי אח"כ (ורבה ס"ל שעבודא לאו דאורייתא כמבואר בערך שעבודא דאורייתא יע"ש ולפ"ז טעמיה דשמואל משום דמכירת שטרות דרבנן ולכך אף במעמד ג' דהוא דרבנן יכול למחול ול"ק קושית התוס' שמא מכרה במעמד ג' דרבה לשיטתיה אפי' במעמד ג' יכול למחול ודוק:
ח
עוד י"ל דזה תלי' אי אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם שנחלקו בו ר"ה ור"נ דר"נ ס"ל דאף למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל לדבר שלב"ל יכול להקנות ור"ה ס"ל להיפוך עיין בערך דשלב"ל ולבאר לך הענין דהנה בגיטין שם אמרינן מ"ט דמעמד ג' קנה אמר אמימר נעשה כאומר לו בשעת מתן מעות משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך א"ל רב אשי לאמימר אלא מעתה הקנה לנולדים דלא הוי בשעת מתן מעות ה"נ דלא קני דאפי' לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל ה"מ לדבר שבא לעולם אבל לדבר שלא בא לעולם לא ומסיק דהוי הלכתא בלא טעמא וכ' התוס' שם דהך סוגיא אתיא כר"ה דס"ל דלדבר שלב"ל גרע מדבר שלב"ל אבל לר"נ הוא בהיפוך דאפילו למאן דס"ל אין אדם מקנה דשבל"ל לדבר שלב"ל מקנה ולפ"ז לר"נ לא הוי מעמד ג' הלכתא בלא טעמא דטעמא רבה איכא במלתא דנעשה כאומר לו בשעת מתן מעות ואפי' הקנה לנולדים קנה דלדשלב"ל יכול להקנות והנה הך דמעמד ג' אי יכול למחול תליא בזה דהרמב"ן כ' הביאו הר"ן בפ"ק דגיטין שם דמעמד ג' ואפי' כתב ליה משתעבדנא לך יכול למחול ונתן טעם לדבריו דאפי' כתב ליה הכי לא מהני לאשתעבודי' ליה מדאוריית' דאין ברירה עכ"ד ולפ"ז להך טעמא דנעשה כאומר משתעבדנא לך יכול למחול כסברת הרמב"ן דאפי' כתב ליה הכי לא קני מדאורייתא דאין ברירא וגם לפי זה הטעם י"ל דלא שיעבד אלא הנכסים אבל שעבוד הגוף נשאר אצל הראשון ואף שהר"ן לא כ"כ מ"מ בזה הדעת נוטה לדעת הרמב"ן וסייעתו אבל אם נאמר דאין אדם מקנה לדבר שלב"ל א"כ הוי מעמד ג' הלכתא בלא טעמא אזי שפיר י"ל כסברת הרא"ש כיון דאף שיעבוד הנכסים היא הלכתא בלא טעמא רק דחכמים תקנו כן כך תקנו על שיעבוד הגוף שגופו ישתעבד לב' ולא יוכל הראשון למחול דאל"כ בטלה עיקר התקנה שלא יסמוך הקונה על מעמד שלשתן כיון שיכול המלוה למחול עד כאן לשון הרא"ש בפרק קמא דגיטין הנך רואה שעיקר טעם הרא"ש הואיל ומעמד ג' הוא הלכתא בלא טעמא והוא רק משום תקנת השוק אבל למאן דס"ל אדם מקנה לדשלב"ל וטעמא דמעמד ג' משום נעשה כאומר משתעבדנא י"ל כהרמב"ן דלא הוי קנין דאורייתא דאין ברירה. ולפ"ז יש ליישב קושית התוס' בהך דב"מ דליחוש שמא מכרה במעמד ג' די"ל דרבה ס"ל כר"נ דלדבר שלב"ל יכול להקנות וא"כ הוי הטעם משום משתעבדנא לך ושפיר יכול למחול:
ובזה יש ליישב קושית הפוסקים על מאן דס"ל דיכול למחול במעמד שלשתן מהך דקדושין מ"ח דקאמר במע"פ פליגי בדר"ה ולא מסיק דכ"ע אית ליה דר"ה ובאשה סמכה דעתה פליגי שמא ימחול הבעל המלוה ש"מ דמעמ"ש א"י למחול וקשה על הרמב"ן דס"ל דיכול למחול ולפמ"ש א"ש דהתם קאי אפלוגתא דר"מ וחכמים ור"מ ס"ל יש ברירה בגיטין כ"ה וגם חכמים דר"מ הוא ר' יהודה ור"י ג"כ ס"ל יש ברירה כמ"ש בערך ברירה אות ד' יע"ש והנה עיקר טעם הרמב"ן דיכול למחול כבר כתבתי משום דאף במשתעבדנא לא קני מדאורייתא דאין ברירה אבל ר"מ ור"י דס"ל יש ברירה א"כ הוי קנין מדאורייתא ואינו יכול למחול אבל לדידן דקי"ל אין ברירה שפיר יכול למחול כרמב"ן ודוק:
ט
ויצא לנו מזה דהך דמעמ"ש אי יכול למחול תלוי בזה אי אדם מקנה לדבר שלב"ל ואין ברירה אזי יכול למחול ואם נאמר אין אדם מקנה לדשלב"ל או אף אם מקנה רק דיש ברירה אזי א"י למחול ומתוך מ"ש באות הקדום תבין זה אך כ"ז לשיטת הרמב"ן דזהו חשיב ברירה אך הר"ן בפ"ק דגיטין דחה דבריו וכ' דאין זה ענין לברירה כלל ויתבאר בסמוך בס"ד גם מה שכ' דאם נאמר אדם מקנה לדשלב"ל אזי טעמא דמעמ"ש משום משתעבדנא לך יש לעיין בזה דא"כ לדעת קצת פוסקים ומכללם הרא"ש דאדם מקנה לדבר שלב"ל א"כ לא הוי מעמ"ש הלכתא בלא טעמא והרי הרא"ש גופא מסיק דמע"ש הלכתא בלא טעמא ומצאתי שהגאון בעל פ"י בחדושיו לגיטין עמד בזה והניח הדבר בצ"ע:
והנה אם נחזיק בסברת הרמב"ן דהך דמשתעבדנא תלוי בברירה דאמרינן הוברר הדבר שבשעת מתן מעות לזה נשתעבד אזי יש ליישב קושי' הנ"ל דבאמת קשה על אמימר דאמר דמש"ה קונה מעמד שלשתן דנעשה כאומר לו משתעבדנא דקשה ע"ז דהא אין ברירה ואיך יקנה זה המעות דאמרינן הוברר הדבר שלזה משתעבד בשעת מתן מעות. והנה יש ליישב זה בתרי אנפי דהנה קי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה ולפ"ז למאן דס"ל שעבודא דאורייתא הוי דאורייתא השעבוד הלז ובדאורייתא אין ברירה אבל למאן דס"ל שעבודא ל"ד בדרבנן יש ברירה ובזה א"ש דאמימר אתי לפרושי טעמא דרב ושמואל דאמרי מעמ"ש קונה ורב ושמואל לשיטתייהו דס"ל בב"ב קע"ה שעבודא ל"ד עיין בערכו ולפ"ז לדידהו יש ברירה ולפ"ז שפיר קאמר אמימר טעמא דידהו משום נעשה כאומר אבל הרא"ש לשיטתיה דפסק בכמה דוכתי כהרי"ף והר"מ שעבודא דאורייתא כמ"ש בב"י ריש סימן ל"ט וע' בש"ך שם ולמאן דס"ל שעבודא דאוריית' אזי אין ברירה בדאורייתא לכך שפיר כתב דהוי הלכתא בלא טעמא דא"ל מטעם משתעבדנא דאין ברירה ומתורץ קושי' פ"י אך כ"ז לדעת מהרש"ל שהבאתי בע' ברירה אות כ"ג דהא דבדאורייתא אין ברירה אינו מטעם ספק רק בין לקולא בין לחומרא אין ברירה ובדרבנן בין לקולא בין לחומר' יש ברירה אבל לדעת העטור ובית שמואל הלכות גיטין והרב בפ"י שהבאתי שם דס"ל דר' אושעי' ספוקי מספקא ליה לכך בדאו' אזיל בספיקו לחומרא וס"ל אין ברירה ודוקא לחומרא אין ברירה ובדרבנן דוקא לקולא אין ברירה א"כ לפ"ז בנ"ד אף אי שעבודא דרבנן אין ברירה להוציא מיד המוחזק דאיך נוציא ממנו כיון דהדבר ספק אי אמרינן הוברר הדבר ואדרב' אי שעבודא דרבנן מסתבר יותר לומר אין ברירה כיון דאף אם הוברר אינו שעבוד חזק כ"א שעבוד דרבנן כ"ש עכשיו שלא הוברר בשלמא לסברת מהרש"ל תקנ"ח כך הוא דבדרבנן יש ברירה בין לקולא בין לחומרא משא"כ לדעת העיטור וסייעתו שהוא מטעם ספק וי"ל דאמימר לשיטתיה דס"ל יש ברירה אף בדאורייתא כדאיתא בב"ב ק"ד יע"ש ברשב"ם ועמ"ש בערכו אות ט"ו וגם אמימר קמהדר לפרושי טעמיה דרב דס"ל מעמ"ש קונה ורב ס"ל יש ברירה כמ"ש בערכו אות ז' וע"ש ולכך שפי' קאמר מטעם אשתעבדנ' אבל לדידן דפסקינן אין ברירה לא שייך טעמא דמשתעבדנא ושפי' נקטינן דמעמד שלשתן הוי הלכתא בל טעמא ולא קשה מידי על הרא"ש ודוק:
ודע דדברי הרמב"ן שכ' דאפילו כ' ליה משתעבדנ' לא מהני לאשתעבודי מדאורייתא דא ברירה דמשמע דמדרבנן משועבד נראה לכאורה כדעת מהרש"ל דבאורייתא בין לקולא בין לחומר' אין ברירה ולאו מטעם ספק ובדרבנן בין לקולא בין לחומרא יש ברירה ולכך מדרבנן משועבד אך גם לדעת מהרש"ל צ"ע דברי הרמב"ן דממ"נ אי ס"ל שעבוד' דאורייתא א"כ כיון דבדאורייתא אין ברירה א"כ אף שעבוד דרבנן אין כאן דאטו כל היכא דאמרינן בדאורייתא אין ברירה נימא דעכ"פ מדרבנן יש בזה ברירה ז"א כיון דעיקר הדבר מדאורייתא לא אמרו חכמים ברירה כלל וראיה לזה ממ"ש הרא"ש פ"ק דב"ק סימן ו' דהא דפסקינן כרב לאו מטעם ברירה דהא קי"ל בדאוריית' אין ברירה יע"ש ודוק:
ואם נאמר דס"ל להרמב"ן שעבודא דרבנן א"כ ל"ל למימר דאין כאן שעבוד דאורייתא משום דאין ברירה תיפוק ליה דאף אי יש ברירה אין שעבוד דאורייתא כיון דס"ל שעבודא לאו דאוריית' והיה נראה לפענ"ד לכאורה דהרמב"ן ס"ל שעבודא לאו דאורייתא רק בשעבוד מפורש ס"ל שעבודא דאורייתא וכמ"ש הרשב"א בחדושיו ר"פ הנזקין לדעת רבא והשתא א"ש מ"ש דאין כאן שעבוד מדאוריית' דאין ברירה ר"ל דאין כאן שעבוד דאורייתא מטעם ששעבדו בפירוש דכ' ליה משתעבדנא לך דאין ברירה נמצא כיון שלא הוברר הדבר אזי לא הוי שעבוד מפורש אבל שעבוד דרבנן יש כאן דלזה לא בעינן מפורש ודוק היטב:
ובזה יתיישב מ"ש הר"ן על הרמב"ן שדימה אותו לברירה וכ' הר"ן דל"ד לברירה דכי אמרי' ברירה ה"מ במלתא דאי דהאי לאו דהאי אבל הכא אפשר שיהיה משועבד לכל העולם זה אח"ז הלכך לא שייכא הכא ברירה עכ"ל ולפמ"ש לא קשה מידי על הרמב"ן דעיקר כוונת הרמב"ן דלא הוי שעבוד מפורש דנימא ששעבדו בפירוש לזה כיון דאין ברירה ולא שייך לומר הוברר הדבר שלזה נשתעבד בפירוש בשעת מתן מעות דאף דאפשר דיהא משועבד לכל העולם זה אח"ז מ"מ עכ"פ שעבוד מפורש אין כאן וכשאינו משעבד רק סתם שעבוד לא הוי אלא דרבנן ודוק היטב. אך קשה ע"ז דהרמב"ן גופא ס"ל שעבודא דאורייתא בכל גווני וכמ"ש הש"ך בסי' ל"ט יע"ש וצ"ע:
ועפמ"ש יתיישב קושית הש"ך בסימן ס"ו ס"ק צ"ז על דעת הפוסקים דבמעמ"ש א"י למחול מדאמרינן פ' הכותב מודה שמואל במכנסת שט"ח לבעלה דא"י למחול ובפ' ייי אמרינן מודה שמואל שהם נתנו במתנת ש"מ שא"י למחול ולא אישתמיט בשום דוכתא לומר מודה שמואל שאם נתנו במעמד שלשתן שאי"ל ולפמ"ש א"ש דזה תליא בפלוגתא אי מקנה לדשלב"ל ושמואל ס"ל דלדבר שלב"ל יכול להקנות כמ"ש התוספות כתובות ז' ב' ד"ה המזכה יע"ש וע' בערכו וא"כ לפ"ז טעמא דמעמ"ש משום משתעבדנא ושפיר יכול למחול כדעת הרמב"ן משום דאין ברירה ואף דשמואל ס"ל בב"ב קע"ה שעבודא לאו דאורייתא ובדרבנן קי"ל דיש ברירה שמואל לשיטתיה דס"ל אין ברירה אף בדרבנן כמבואר בפ' משילין דל"ז עיין בערכו ולפ"ז א"ש דלא מצי למימר ומודה שמואל במעמ"ש דא"י למחול דשמואל לשיטתיה אפי' מעמ"ש יכול למחול כיון דלדידיה הטעם משום משתעבדנ' דס"ל אדם מקנה לדשלב"ל ולדידי' אין ברירה אפי' בדרבנן אבל הפוסקים פסקו לדידן דקי"ל אדם מקנה לדשלב"ל ומעמ"ש הוי הלכתא בלא טעמא ולפ"ז מעמ"ש א"י למחול כמ"ש הרא"ש מלתא בטעמא הבאתיו לעיל ואף לדעת הפוסקים אדם מקנה לדשלב"ל ל"ק כיון דלדידן קי"ל בדרבנן יש ברירה י"ל דס"ל להנך פוסקים שעבודא ל"ד ובדרבנן יש ברירה ולכך נתפש הקנין ואינו יכול למחול ועמ"ש לעיל מזה:
י
גם לפמ"ש לעיל אות ז' דהך מלתא אי יכול למחול במעמ"ש תליא בב' הטעמים על מוכר שט"ח דיכול למחול אי הטעם משום מכירת שטרות דרבנן הכא ג"כ מעמ"ש הלכתא בלא טעמא מדרבנן ואי הטעם משום דיש ב' שעבודים ושעבוד הגוף לא מכר כלל ולפ"ז במעמ"ש דגם שעבוד הגוף נקנה לשני כמ"ש הרא"ש אזי א"י למחול במעמ"ש וכבר בארנו בערך מכירת שטרות דהך אי מכירת שטרות תליא בזה אי שעבודא דאורייתא דאם נאמר שעבודא לאו דאורייתא אזי מכירת שטרות דרבנן ולפ"ז שמואל דס"ל שעבודא לאו דאורייתא טעמא דידיה דס"ל יכול למחול משים מכירת שטרות דרבנן דע"כ לא קאמר ר"ת וסייעתו טעמא דיכיל למחול משום ב' שעבודים אלא משום דס"ל להלכה מכירת שטרות דאורייתא א"כ לית לן טעמא אחרינא רק משום ב' שעבודים אבל לשמואל דס"ל מכירת שטרות דרבנן שפיר מצי למימר הטעם דיכול למחול משום דמכירת שטרות דרבנן וא"כ ל"ק קושית הש"ך דנימא הש"ס ומודה שמואל במעמ"ש דא"י למחול דשמואל לשיטתיה דס"ל הטעם משום מ"ש דרבנן א"כ גם מעמ"ש דהוא דרבנן יכול למחול משא"כ לדידן דקי"ל מ"ש דאורייתא כמבואר בחו"מ סימן ס"ו ס"א וכמ"ש שם הש"ך ס"ק א' א"כ הטעם משום ב' שעבודים ולזה במעמ"ש דגם שעבוד הגוף נקנה אינו יכול למחול ודוק:
גם לפמ"ש דהך דמכירת שטרות תליא בפלוגתא אי אדם מקנה דשלב"ל ע' בערך מכירת שטרות אות ד' ג"כ א"ש דשמואל פסק כר"י הסנדלר דאין אדם מקנה דשלב"ל עיין בערכו ולפ"ז ס"ל מכירת שטרות דרבנן ודוק:
יא
והנה לפמ"ש המשכנו הענין דהך דמעמד שלשתן אי יכול למחול תליא בפלוגתא דשעבודא דאורייתא דאם נאמר שעבודא דאורייתא דאז ג"כ מכירת שטרות דאורייתא ואז הטעם דמוכר שט"ח משום ב' שעבודים ולכך יכול למחול משום דשעבוד הגוף לא מכר ולפ"ז במעמ"ש דגם שעבוד הגוף נקנה אינו יכול למחול ואם נאמר שעבודא לאו דאורייתא אז משום מ"ש דרבנן יכול למחול ואז גם מעמ"ש יכול למחול והנה יש מקום אתי לומר בהיפוך דאם נאמר שעבודא דאורייתא יכול למחול במעמ"ש והענין עמ"ש האו"ת הבאתי דבריו בערך שעבודא דאוריית' אות כ"ו דהא דאמר בבכורות נכסי דאינש אינון ערבין ביה הוא רק למ"ד שעבודא ל"ד שאין הנכסים משועבדים בעצמן רק שהוא נתחייב והנכסים הן ערבין אבל למ"ד ש"ד עיקר החיוב הוא על הנכסים עכ"ד והנה הטעם דר"ת דלכך יכול למחול משום שיש ב' שעבודים שעבוד הגוף ושעבוד הנכסים וכשמכר שט"ח לחבירו לא מכר אלא שעבוד הנכסים ושעבוד הגוף נשאר אצל המוכר לכך יכול למחול שעבוד הגוף ללוה וממילא נפקע שעבוד הנכסים דנכסי דאינש אינון ערבין ליה וכשהלוה פטור אזי גם הערב פטור עכ"ד ולפ"ז הך טעמא לא שייך רק למ"ד שעבודא ל"ד דאז אין הנכסים משתעבדין אלא מטעם ערב אבל אי אמרינן שעבודא דאורייתא העיקר החיוב הוא על הנכסים ע"כ ליכא למימר טעם זה וע"כ הטעם משום מכירת שטרות דרבנן ולכך הרי"ף כ' הטעם משום מכירות שטרות דרבנן דהרי"ף לשיטתיה אזיל דסבירא ליה שעבודא דאורייתא ודו"ק:
ולפ"ז למאן דס"ל שעבודא דאורייתא ע"כ הטעם משום מכירת שטרות דרבנן ולכך גם במעמד שלשתן דהוא דרבנן יכול למחול ולכך הרמב"ן לשיטתיה דס"ל שעבוד' דאורייתא כמ"ש הש"ך בסי' ל"ט לדעתו לכך ס"ל דמעמ"ש יכול למחול וגם דעת הרי"ף לדעת הר"ן דיכול למחול משום דגם הרי"ף לשיטתי' דס"ל הטע' משום מכירת שטרות דרבנן ולכך גם במעמ"ש דרבנן יכול למחול אך בתוס' והרשב"א והרא"ש דס"ל שעבודא ל"ד כמ"ש הש"ך בסי' ל"ט לדעתם והם ס"ל הטעם משום ב' שעבודים כמבואר בדברי הרא"ש ולכך במעמ"ש דגם שעבוד הגוף נקנה א"י למחול:
יב
ובזה יתיישב קושי' התוס' והמפורשים למאן דאית ליה דיכול למחול אף במעמ"ש מהך דקדושין דקאמר במע"פ פליגי בדר"ה ולא קאמר דכ"ע אית להו דר"ה ובאשה סמכא דעתה פליגי ומזה הוכיחו התוס' דמעמ"ש אינו יכול למחול ולפמ"ש לק"מ להרמב"ן מכאן דכבר בארנו דזהו תליא בזה אי שעבודא דאורייתא אז יכול למחול ולמאן דס"ל שעבודא ל"ד א"י למחול ולפ"ז אין ראיה מסוגיא דקדושין דהתם קא אזלא הסוגיא אליבא דר"מ ור"מ ס"ל שעבודא לאו דאורייתא כמ"ש באו"ת הבאתי דבריו בערך שעבוד' דאורייתא אך עדיין קשה דנימא בהך גופא פליגי ר"מ וחכמים דר"מ סבר המקדש במלוה ע"פ מקודשת משום דלשיטתיה אזיל דס"ל שעבודא ל"ד ואינו יכול למחול במעמ"ש לכך סמכא דעתה ומקודשת וחכמים לשיטתייהו דידוע דחכמים דר"מ היינו ר' יהודה ורבי יהודה ס"ל שעבודא דאורייתא כמ"ש באו"ת הבאתיו בערך ס"ד אות כ"ה יע"ש ולכך ס"ל דאינה מקודשת משום דלא סמכא דיכול למחול כיון דשעבודא דאורייתא וצ"ע ודוק:
ובמ"ש יתיישב קושית הש"ך בסי' ס"ו ס"ק צ"ז שהקשה לדעת הסוברים דמעמ"ש אינו יכול למחול מהא דאמר ר"ה בריה דר"י בפרק הכותב על הך דשמואל דאמר המוכר שטר חוב וחזר ומחלו מחול וקאמר ר"ה בריה דר"י אי, פקח הוא מקרקש ליה זוזי וכתב ליה שטרא בשמי' והקשה הש"ך דאם נאמר דבמעמ"ש אי"ל למה הוצרך להדר אחר תקנתא רחוקה כזו הנ"ל תקנתא קלה דאי פקח נקני' נהלי' במעמ"ש ואז אי"ל ש"מ דאף במעמ"ש יכול למחול:
ולפמ"ש יתיישב קושיתו דכבר בארנו דטעם הרמב"ן דסובר דיכול למחול משום דס"ל שעבודא דאורייתא וא"ל הטעם דמוכר שט"ח יכול למחול משום דמכירת שטרות דרבנן וא"כ גם מעמ"ש דהוא דרבנן יכול למחול והנה עיקר טעמיה של הרמב"ן דפסק שעבודא דאורייתא הוא משום דר"פ ור"ה בריה דר"י פליגי בהאי דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים דר"פ ס"ל טעמא משום פריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מצוה נינהו ור"ה בריה דר"י ס"ל משום צררי וס"ל לרמב"ן דר"פ ור"ה בריה דר"י פליגי בהא אי ש"ד דר"פ ס"ל שעבודא לאו דאורייתא ופריעת בע"ח מצוה לחוד אבל אין הנכסים משועבדים ור"ה בריה דר"י ס"ל שעבודא דאוריית' ואנן קי"ל כר"ה בריה דר"י ולפ"ז ר"ה בריה דר"י לשיטתיה דס"ל ש"ד א"כ אף במעמד שלשתן יכול למחול ולכך לא מצי לאשכוחי תקנתא רק במקרקש ליה זוזי אבל התוס' דס"ל להלכה שעבודא לאו דאורייתא אזי גם במעמ"ש אינו יכול למחול:
איברא דדברי הש"ך נכונים דאכתי קושיא הוא גופא דאם נאמר דטעמא דר"ה בריה דר"י דאמר משום שעבודא דאורייתא א"כ הא גופא קשיא על בעלי התוס' למה פסקו שעבודא לאו דאורייתא כיון דאנן קי"ל כר"ה בריה דר"י משום צררי וכמו שהוכיחו באמת מזה הרמב"ן והריטב"א דשעבודא דאורייתא וע"כ צ"ל דהתוס' ס"ל דאף ר"ה בריה דר"י ס"ל שעבודא לאו דאורייתא וכמ"ש הש"ך ריש סימן ל"ט יע"ש א"כ כיון דלדעת התוס' גם ר"ה בריה דר"י סבר שעבוד' ל"ד הדרא קושיא לדוכתא למה אמר מקרקש ליה זוזי לימא תקנתא קלה מזה דליקנינהו במעמ"ש ודברי הש"ך נכונים ודוק:
עוד יש מקום לומר דהך דמעמ"ש אי יכול למחול תלי' בזה אי ש"ד או לאו דהנה לאמימר דקאמר הטעם משום משתעבדנ' לך ולכל דאתי מחמתך אזי יכול למחול כמ"ש הרמב"ן דאפי' כ' ליה הכי בפירוש לא מהני לאשתעבודי מדאורייתא אך רב אשי אקשי ליה לאמימר אלא מעתה הקנה לנולדים דלא הוי בשעת מתן מעות ה"נ דלא קני דאין אדם מקנה דשלב"ל (ואסיק דמעמ"ש הלכתא בלא טעמא ולהך טעמא אינו יכול למחול כמ"ש הרא"ש כיון דהוא משום תקנת השוק ואי יכול למחול מה הועילו בתקנתן) והנה הפ"י שם הקשה דמאי מקשה דאין אדם מקנה לדשלב"ל נימא דאלימהו רבנן לשעבוד מקנין כדאמרינן גבי דאקני דאף דאינו מקנה דשלב"ל מ"מ יכול לשעב' דאלמוהו רבנן לשעבו' מקנין ועיין בערך שעבודא אות ל"ה שישבנו זה דהך דשעבוד עדיף מקנין הוא רק למ"ד ש"ד אבל למ"ד שעבודא לאו דאורייתא שעבוד לא עדיף מקנין ולכך שפיר אקשי ר"א דהתם קאי אמימר לפרושי טעמא דרב ושמואל והם ס"ל שעבודא לאו דאורייתא והנה לפ"ז למ"ד ש"ד שפיר נוכל לומר הטעם משום משתעבדנא דשעבוד עדיף מקנין ובזה מיושב קושית התוספות בב"ק דף פ"ט ותמכור במעמ"ש שא"י למחול כדמוכח מסוגיא דקדושין דלא מוקי במע"פ ודכ"ע ס"ל דר"ה רק דפליגי באשה סמכא דעתה ש"מ דמעמ"ש א"י למחול ולפמ"ש א"ש דהתם קאי לר"מ דס"ל שעבודא לאו דאורייתא ומעמ"ש הטעם משום הלכתא בלא טעמא ולכך מעמ"ש א"י למחול אבל הכא בב"ק מיירי בכתובה והסוגיא קאי אליבא דר"מ כמ"ש התוס' שם ור"מ ס"ל כתובה דאורייתא ודעת התוס' בקדושין וכ"כ בתוס' רי"ד דבמלוה הכתובה בתורה ש"ד וע' ש"ך סימן ל"ט וא"כ בכתובה לר"מ דהוא דאורייתא הוי ש"ד והוי הטעם משום משתעבדנא ושפיר יכול למחול אף במעמ"ש אך זה אינו דממ"נ אי שייך תקנת השוק גם בכתובה א"כ אכתי לא תוכל למחול במעמ"ש משום תקנת השוק דנהי דמשום טעם דמשתעבדנא תוכל למחול מ"מ הא גם טעמא משום תקנת השוק איכא ולא תוכל למחול משום ת"ה ואם נאמר דלא שייך ת"ה כלל בכתובה א"כ ממילא לק"מ דתמכור במעמ"ש דהא מעמ"ש לא תקנו בכתובה וכעין שתי' באמת התוס' לשיטתם ודוק:
יג
עוד יש מקום אתי לומר בהיפוך דאם נאמר הטעם משום משתעבדנא א"כ הלוה שעבד גם גופו למלוה שני ושוב א"י למחול דל"ש טעם ר"ת וכמ"ש הראב"ד הביאו הרשב"א והר"ן בפרק קמא דגיטין וכ"פ הטוש"ע סי' ס"ו דאם כ' לו משתעבדנא שוב אינו יכול למחול משא"כ לטעם דתקנת השוק הוא מדרבנן הלכתא בלי טעמא א"כ לא עדיף ממכיר' שטר בכתיבה ומסירה דהוא קנין גמור ואעפ"כ לא מכר לו רק שעבוד נכסים ולא שעבוד הגוף ה"ה הכא ועוד כיון דהוא קנין דרבנן משום תקנת השוק יוכל למחול כמו מש"ט דרבנן וכבר כתבנו באות הקדום דאם נאמר ש"ד אזי שעבוד עדיף מקנין ונוכל לומר הטעם משום משתעבדנא ולא קשה קושי' ר"א הקנה לנולדים דאלמוהו רבנן לשעבוד מקנין משא"כ אם נאמר של"ד צ"ל הטעם משום הלכתא בלא טעמא ואז יכול למחול ובזה מיושב קושי' הש"ך אמאי לא קאמר מודה שמואל שאם מכרו במעמ"ש שא"י למחול דשמואל לטעמיה דס"ל של"ד ולדידיה באמת יכול למחול אף במעמ"ש ודוק: