אור ברסלב
מלא הרועים חלק א מעייל איניש נפשיה לספיקא

מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס

מעייל איניש נפשיה לספיקא

מעמד שלשתן

א

עיקר הדין אי מעייל איניש נפשיה לספיקא יש בו ב' חלוקות ואבאר מקודם איכות הדבר ואח"כ החלוקות הנופלים בו איכות הדין היכא שאדם חייב עצמו בדבר ויש בדבר הלז לשון משמעות לפטור איזה ענין ולהוציאו מן החיוב שחייב א"ע ויש ג"כ בהלשון הזאת משמעות שיסבול חיוב הדבר הלז נמצא הלשון הלז מסופק לזה הענין אי לחייב אי לפטור ואמשול לך הענין כגון המקדיש חייתו או בהמתו הנה במשמעות הלז יפול ספק בכוי אם הוא בכל החיוב שהקדיש אם הוא בכלל חיה או לא הנה בזה יחול הדין אי מעייל אינש נפשיה לספיקא ר"ל אם אנו אומרים שחייב א"ע ברצון שלם ואף על הספק הכניס עצמו אל החיוב ובאמרו הרי חייתי הקדש הכניס גם הכוי שהוא ספק חיה בכלל החיוב והנה הדין הזה הוא בא בב' פנים הפן הא' בממון אי מעייל אינש ממונא לספיקא כהך שכתבנו בהקדיש חייתו ובהמתו והפן הב' הוא בגוף אי מעייל אינש גופא לספיקא כגון בנדר משמן ורוב השמן הוא שמן שומשמין כגון בבבל ומיעוט שמן זתים נמצא בלשון הלז הוא ספק על שמן זתים ותלי' בזה אי מעייל אינש גופא לספיקא ומבואר בש"ס דנדרים די"ח ב' דמאן דס"ל דלא מעייל אינש ממונא לספיקא כ"ש גופא ומינה שמעי' איפכא דמאן דס"ל דמעייל גופא לספיקא כ"ש ממונו וכן מאן דסבירא ליה דמעייל ממונו יש לומר דבגופיה ס"ל לא מעייל ושמור זה העיקר שבארנו ועתה נבאר הענין ועוד יש בזה חלוקים יתבארו בסמוך:

ב

ר' אליעזר נראה לכאורה דס"ל לא מעייל איש ממוני' לספיק' וממילא דכ"ש גופי' דס"ל המקדיש חייתו ובהמתו לא הקדיש את הכוי אלמא דס"ל דלא מעייל ממונא לספיקא כ"ש גופיה וכך הוא ס"ד דש"ס בנדרים י"ט א' אך לסוף מקשה מהך דספק משקין ליטמא וע' היטב בסוגיא ותבין דלפי' הראשן שפי' המפרש שם דמקשה ליה מהך דספק משקין השנויי' בטהרות שם ועיקר הקושיא דהך משנה ע"כ לא אתיא כר"א נמצא לפ"ז אינו סותר בעיקר הדין דבאמת יכול להיות דר"א ס"ל דלא מעייל נפשי' לספקא רק בהך משנה דטהרות דתני, ספק נזירות להקל לא מצי לאוקמי כוותי' מדתני סיפא ספק משקין אבל האמת מבחוץ דר"א ס"ל לא מעייל אך לפי' הב' של המפרש שם וכן פי' הר"ן שם דמקשה מברייתא דספק משקין דתני בהדיא וכן היה ר"א אומר ומקשה דע"כ לא ס"ל לר"א ספק נזירות להקל דא"כ למה יהא ספק משקה שאין לו שום טומאה מה"ת חמור מנזירות שהוא איסור תורה מבואר דסותר עיקר הדין שא"א שיסבור ר"א כלל לא מעייל אינש נפשיה בספיקא אך כ"ז לרב דאמר דכן ממש וס"ל דר"א לא ס"ל טומאת משקין כלל מה"ת אבל לשמואל דס"ל דכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש בהן א"כ לק"מ ויכול להיות דס"ל לא מעייל כ"ז מבואר בסוגיא והנה הר"ן הקשה שם דהיאך אפשר דר"א ס"ל מעייל והא ס"ל בהמקדיש חייתו לא הקדיש הכוי ותי' דבאמת ס"ל מעייל לספיקא וכוי אפי' ספק אינו דיש לו שם בפני עצמו ולא קרו ליה אינשי לא חיה ולא בהמה. היוצא מזה:

ג

דלשמואל ס"ל לר"א לא מעייל אינש נפשיה לספיקא בממונא כ"ש גופיה:

ד

ולרב לפי' ראשון שפי' המפרש ס"ל לא מעייל ולפי' ב' ולפי' הר"ן ס"ל מעייל ודוק ועוד נדבר מזה בסמוך בס"ד:

ה

ר' שמעון ס"ל מעייל אינש נפשיה לספיקא ואף אי ספיקו חמור מודאי ואסברא לך כגון כההוא דס"ל לר"ש בנדרים י"ט א' באומר הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור והלך ומצאו שנגנב ס"ל לר"ש דהוי נזיר דס"ל דמעייל נפשיה לספיקא ר"ל דבשעה שנדר מסיק אדעתיה אף אם יגנב הכרי ויהיה ספק יהיה ספק נזיר ואף דספק נזיר חמור מודאי דודאי מגלח ומביא קרבן וספק א"י לפטור נזירותו דאינו יכול להביא קרבן שמא אינו נזיר ומביא חולין לעזרה ואעפ"כ ס"ל לר"ש מעייל נפשיה לספיקא ואף למאי דמסקינן דתניא ברייתא דבנזיר שמשון פליגי ושם אין ספק חמור מודאי דגם ודאי נ"ש אינו מגלח י"ל דבאמת גם בכל הנזירות פליגי רק דהש"ס מייתי דאף בנ"ש פליג ר"י יע"ש וגם מלשון הר"ן שם משמע דתניא בברייתא דר"י מתיר אף בנ"ש אבל ר"ש לא הזכיר איך שיהיה מוכרח לומר דע"כ אף בשאר נזירות מחמיר ר"ש בספיקו דס"ל מעייל נפשיה לספיקא אף דספק חמור מודאי וכ"ש דמעייל ממוני' לספיקא:

ו

ר' יהודה ס"ל לא מעייל נפשיה לספיקא היכא דהספק חמור מודאי והיכא דאין הספק חמור מודאי תנאי הוא אליבא דר' יהודה וכ"ז לרבא בנדרים דף י"ט לפי מה דמסיק והא רב אדא ב"א תני נזיר שמשון ומסיק אי תניא תניא והנה לפי מה דמסיק תנאי היא אליבא דר"י א"כ לכאורה אין צריך לחלק בין ספיקו חמור לודאי די"ל דהך מתניתין דסתם חכמים להחמיר ס"ל דר' יהודה ס"ל מעייל נפשיה לספיקא ואף דספק חמור מודאי והך דכרי ס"ל לא מעייל אף באין ספק חמור דהרי מקיל אף בנ"ש דאין ספק חמור אך ז"א דמנ"ל להשוות פלוגתא רחוקה בין התנאים אליבא דר"י דלמר אף בספיקו חמור ס"ל מעייל ולמר אף באין ספיקו חמור ס"ל לא מעייל כיון דמתניתין דסתם חכמים לא נשמע דס"ל לא מעייל רק באין ספיקו י"ל דבספיקו חמור כ"ע מודו דלא מעייל רק באין ספיקו חמור פליגי תנאי אליבא דר"י כנ"ל וכ"ז לרבא אבל לרב אשי דמשני שם ההוא דכרי ר"י אליבא דר' טרפון אבל ר' יהודה גופא ליכא פלוגתא כלל אליבי' ואליבא דכ"ע ס"ל מעייל אך י"ל דוקא היכא דאין הספק חמור מודאי בהך דסתם חרם אבל היכא דהספק חמור מודאי י"ל דס"ל לא מעייל כיון דלא מצינו לר' יהודה דס"ל מעייל רק בהך דסתם חרמים ושם אין ספקו חמור מודאי י"ל דבספיקו חמור ס"ל לא מעייל (וע"כ צ"ל כן דקשה לפי מסקנת רב אשי כ"ע ס"ל מעייל אינש לספיקא א"כ הך דספק נזירות להקל דרמינן עלה בתחילת הסוגיא כמאן אתיא וע"כ לומר דהך דספק נזירות מיירי כהך דכרי דספיקו חמור מודאי ולכך אמרינן לא מעייל ורב אשי ג"כ מודה בזה לרבא רק דרב בא לתרץ דבהך דכרי דתניא נ"ש דמשמע דאף באין ספיקו חמור לא מעייל לרבי יהודה וע"ז אמר רב אשי דההוא ר"י משום ר"ט הוא אבל באמת ס"ל בספיקו חמור לא מעייל ובהכי מתוקמא הך דספק נזירות להקל כר' יהודה ועיין שם בהרב בטהרות שכ' ג"כ דהך דס' נזירות מיירי בכרי ואתיא כר"י ולפ"ז ל"א ס"ל להקל רק בכה"ג היכא דתלי בנודר בדעתו אי אתכוין לספק דאז אמרי' ודאי לא אתכוין לספק שהוא חמור מודאי אבל היכא דאין הדבר תלוי בדעתו רק שנולד ס' אח"כ בנזירותו מחמרינן בספיקו). היוצא מזה

ז

דלרבא ס"ל לר' יהודה היכא דהס' חמור מודאי לא מעייל והיכא דאין הס' חמור מודאי תנאי פליגי אליביה אי ס"ל מעייל או לא מעייל:

ח

ולרב אשי היכא דאין הספק חמור מודאי ס"ל מעייל לכ"ע וליכא פלוגתא דתנאי והיכא דספיקו חמור נ"ל דס"ל לא מעייל ודוק:

ט

ר"א בר צדוק ס"ל לא מעייל אינש נפשי' לספיקא נדרים י"ט ב' אמר אביי סיפא ר"א ב"צ הוא וע"ש בר"ן שכ' להדיא דר"א ב"צ ס"ל לא מעייל:

י

ר"מ לדעת ר' חנינא בר אבדימי אמר רב בנדרים דף ס"א ב' ובקדושין ס"ד ב' ס"ל לר"מ מעייל אינש נפשיה לספיקא וכן לאביי ורבא דס"ל לא תיכוך עיין בקדושין שם מ"מ מוכח דס"ל מעייל מהך דקדושין דאמר כולן אסורות והא דלא אסר בנדרים רק עד שיגיע פסח משום דס"ל בפסח ליכא ספק כלל דפני הפסח משמע עדי קמי פסח' וכמאן דאמר הכי בהדיא וע' שם היטב:

יא

רבי יוסי לדעת ר' חנינא בר אבדימי אמר רב שם וכן לאביי ורבא ס"ל לא מעייל אינש נפשיה לספיקא מהך דקדושין בקידש א' מן הגדולות דאינו אסור אלא בגדולה שבגדולות והנה יש להעיר קושיא חמורה דהנה בהך דקדושין פסקינן כר' יוסי דלא מעייל אינש נפשיה לספיקא כמ"ש הר"מ בפ"ט מה"א דין ט' ובש"ע אה"ע ע סימן כ"ו ובנדרים פסקינן בנודר סתם דאסור דמעייל נפשיה לספיק' כמו דפסקינן ביו"ד סי' ר"ח ובר"מ פ"ב מה"נ סתם נדרים להחמיר ובש"ס קאמר דהך דסתם נדרים להחמיר הוא מטעם דמעייל נפשי לספיקא. והיה נראה לפענ"ד ליישב דבאמת לא דמי הך דקדושין להנך דלעיל דהטעם דאמרינן לעיל מעייל אינש נפשיה לספיקא דאמרינן שגמר בדעתו לנדור להחמיר על עצמו אף בספק נדר וכן בהך דהקדיש חייתו ובהמתו גמר בדעתו להקדיש אף הכוי דהוא ספק אבל בהך דקידש א' מן הגדולות ולא פי' איך נאמר דמעייל נפשיה לספיקא דמה יועיל בזה דמעייל נפשיה לספיקא דלא יהיה אסור בכולן ולא יכול לישא אפילו אחת מהן נמצא הספק הלז הוא היפוך הספק שבכאן דבכאן הספק יוסיף על הודאי דודאי הוא הקדש חיות ובהמות והספק מוסיף גם הכוי וכן בנדרים וכאן הספק לא די שלא מוסיף על הודאי אלא שמגרע הודאי והא דרמינן הך דקדושין אהך דנדרים באומר לפני הפסח באמת דר' יוסי אדר"י לא תיקשי די"ל כמ"ש דבקדושין ס"ל לא מעייל משום דאין הספק מגרעה ודאי רק במוסיף גם ימי הפסח רק דאכתי קשה יותר דר"מ אדר"מ דבקדושין ס"ל מעייל אינש נפשיה לספיקא אף שהספק מגרע הודאי ובנדרים ס"ל לא מעייל אף דאין הספק מגרע אבל באמת לדידן לא תיקשי מהך דקדושין דפסקינן כר' יוסי דהתם שאני דהספק מגרע הודאי ואוסר אותו על כולן אבל היכא דהספק מוסיף על הודאי אמרינן מעייל אינש נפשיה לספיקא ולפ"ז יש לומר דר' יוסי גופא ס"ל בכל דוכתא מעייל אינש נפשיה לספיקא היכא דהספק אינו מגרע כח הודאי ובזה יתיישב מה דקשה טובא בהך דנדרים י"ט הנ"ל דשקלינן וחזרינן לאשכוחי תנא דס"ל לא מעייל אינש לספיקא לאוקמא (הך דספק נזירות להקל אליביה ובאמת לפי המסקנא הרב אשר לא אשכחן שום תנא דס"ל הכי ואמאי לא מייתי) הך פלוגתא דר"מ ור"י נימא הא ר"מ דס"ל מעייל והא דספק נזירות להקל ר' יוסי דס"ל לא מעייל וע"כ לומר כמ"ש דאף ר' יוסי מודה דבכל דוכתא מעייל אינש לספיקא רק בהך דקדושין דספק מגרע כל דבריו ומבטל כל המעשה שלו ובזה נראה לענ"ד להוכיח כדעת הרמב"ן והרא"ש בנדרים דף ס"א דס"ל כאביי ורבא דלא מהפכינן הך דנדרים ור"מ ס"ל עד שיגיע הפסח לא מטעם דלא מעייל אינש נפשיה לספיקא רק דלשון פני הפסח משמע קמי פסחא דאי לשיטת הרמב"ם פ"י דנדרים דקי"ל כר' חנינא בר אבדימי דס"ל איפוך דר"מ ס"ל עד שיעבור הפסח משום דמעייל אינש נפשיה לספיקא ור"י ס"ל עד שיגיע דס"ל לא מעייל ולפי דבריו דאף בנדרים דהספק אינו מגרע הודאי אעפ"כ ס"ל לר"י לא מעייל ור"מ ס"ל מעייל אף היכא דמגרע כהך דקדושין א"כ תיקשי לימא לעיל בנדרים י"ט בהך דספק נזירות להקל כר' יוסי והך דסתם נדרים להחמיר כר"מ ודוק:

עוד קשה על הרמב"ם דפסק בהך דפני פסח דאסור עד שיגיע כר' יוסי דלא מעייל נפשיה לספיקא ובהך דנדרים דפסק סתם נדרים להחמיר דמעייל נפשיה לספיקא א"כ פסקיו סותרים זא"ז וא"ל טעם דפסק בהך דעד פני הפסח עד שיגיע משום דלא תלי כלל בהך דמעייל נפשיה לספיקא רק משום דהלשון משמע עד שיגיע ז"א כיון דהרמב"ם ס"ל כר"ח ב"א דמפכינין דר' יוסי לדר' מאיר ע"כ לא ס"ל הך סברא דעד פני משמע עד שיגיע פסח דאל"כ א"צ להפך כמו דאמרו אביי ורבא יעויין בסוגיא ודוק:

איברא דזה תמוה מאד לענ"ד מה שמדמה הש"ס בנדרים י"ט הך דסתם נדרים להחמיר למעייל נפשיה לספיקא דלענ"ד אין דומה כלל דבהך דמעייל נפשי' לספיקא כגון בכרי אמרינן דהיה בדעתו לנדור נזירות אם יתברר שיהיה מאה כור בכרי אבל אם יאבד הכרי לא עייל נפשיה לספיקא וכן בהריני נזיר אם יהיה לי בן והפילה אזי אמרי' ג"כ דנזיר אם יהי' לו בן ודאי משא"כ עכשיו שלא נודע וכיוצא בהן רבות השנויים בנזיר וכן הך דכוי אבל בסתם נדרים להחמיר באומר הרי עלי כבשר מליח אנו מסופקים אם כיון לבשר מליח של קדשים או לבשר מליח של ע"ז א"כ אין אנו חוקרים כלל אם הוא עייל לספיקא דהוא בודאי כיון לא' מהן רק שאנו מסופקים לאיזה מהן כיון והוי ספק אסורא לחומרא דשמא כיון לבשר מליח של קדשים ובפרט אם נאמר דכיון לבשר מליח של ע"ז צ"ל או דלא ידע דמתפיס בדבר האסור אינו נדר או דידע ואמר מילי דכדי וזהו מן הזרות ופשיטא דיש לנו לומ' דכיון לבשר מליח של קדשים ולכך סתם נדרים להחמיר וא"כ מאי מקשה בש"ס מהא דספק נזירות להקל דהתם אי נאמר כפי' הר"ם בפ"ד דטהרות דמיירי בהך דכרי דאמר הריני נזיר אם יש בכרי מאה כור ונאבד שפיר אמרי' להקל דבריר לן דאם ידע דיאבד הכרי ויהיה ספק לא יכניס עצמו לספק ובין אם נאמר כפי המפרש באומר הריני נזיר אם זה נזיר והלך זה ולא נודע אם הוא נזיר אזי אמרי' דאלו ידע שילך ולא יתברר לא נדר ועל כן לא נדר דלא מעייל נפשיה לספיקא נמצא אין לומר דנחמיר בספק נזירות דלדידן אינו ספק כלל רק אמרי' דבודאי אינו נזיר דלא נדר ע"ד ספק משא"כ בהך דסתם נדרים דלדידן ספק שמא כיון לבשר מליח של קדשים ול"ש זה למעייל נפשיה לספיקא כלל וא"ל דהכוונה דאמרי' דהוא נדר סתם כבשר מליח ועייל נפשיה בלשון מסופק עד שישאל לחכמים אח"כ אם זהו לשון נדר ודמיא להך דקדשתי את בתו הגדולה דאמרי' אדם מעייל נפשיה לספיקא שאמר לשון מסופק ע"ד שישאל אח"כ לחכמים ולא ידע בשעת קדושין איזה מהן מקדש ה"נ כאן לא ידע בשעת הנדר למה נדר רק אמר לשון מסופק כבשר מליח ע"ד שישאל אח"כ לחכמים אך עדיין לא מיושב בזה דבשלמא התם יש ב' חלקי סותר א' לאיסור וא' להיתר א' אי אמרינן מעייל נפשיה לספיקא וקידש בלשון מסופק וא"י איזה קידש וזהו הצד לאיסור והב' להיתר דאמרינן לא מעייל נפשיה לספיקא ובודאי לא קידש רק הגדולה שבגדולות והשאר מותרות אבל כאן ב' הצדדים לאיסור דאם נאמר מעייל נפשיה לספיקא והוא בעצמו לא ידע למה נדר ותלה דעתו בספק א"כ אסור הוא מספק ואם נאמר דלא מעייל נפשיה לספיקא רק שידע בשעת הנדר למה נדר אכתי מספקא לן אם נדר כבשר מליח של ע"ז או של קדשים דבשלמא בקדושין אי אמרינן לא עייל נפשיה לספיקא וכיון לגדולה המבוררת הנה בזה אין ספק כלל דכיון לגדולה שבגדולות אבל הכא אף אי אמרינן דלא עייל נפשיה לספיקא עדיין אין הלשון מבורר לנו אף שבשעת מעשה היה מבורר לו אעפ"כ עכשיו א יודעים למה כיון (ואדרבא יותר נוטה לומר דכיון לבשר מליח של קדשים דהא לנדור מתכוין) וממ"נ ראוי לאסור ונשאר הקושיא במקומה דהאיך מקשה מהך דסתם נדרים להחמיר אהאי דספק נזירות להקל דלא דמי כלל וצ"ע:

ומה שנלפע"ד ליישב קצת הא דמדמי לסתם נדרים למעייל אינש נפשיה דהנה באמת בנודר ואומר הרי עלי כבשר מליח בודאי היה דעתו לאסור על עצמו דבר זה אך מפני שסבור שזהו הלשון נדר ודאי אבל אם ידע שזהו הלשון ספק נדר לא היה בדעתו להיות אוסר נפשו בספק נדר אי אמרינן לא מעייל נפשיה לספיק' ואף דיש להקשות בזה דממ"נ אם היה בדעתו על בשר מליח של קדשים א"כ באמת הוא נדר ודאי ואינו ספק כלל אך י"ל דבאמת היה דעתו על בשר מליח של קדשים רק שהיה סובר שמשמעות בשר מליח אינו סובל דבר אחר כלל ואי ידע שלשון בשר מליח הוי ספק לא הוי מחית נפשיה לספיקא וה"ז דומה קצת להריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור שבאמת היה דעתו לנזור רק שכוונתו על נזירות ודאי ואי ידע שיאבד ויהיה ספק נזירות לא הוי מחית נפשיה לספיקא כן בנ"ד מדמה אותו למחית נפשיה לספיקא דלמ"ד לא מחית נפשיה לספיקא ראוי להקל כאן א' שמא היה דעתו על בשר מליח של ע"ז ואינו נדר כלל ואף שהיה דעתו על בשר מליח קדשים י"ל דסבור שלשון זה הוא ודאי נדר ואי ידע שהוא ספק לא הוי מחית נפשיה לספיקא כנ"ל ליישב ע"ד הדחק שיטת הש"ס וכעת לא מצאתי יישוב מרווח מזה וצ"ע:

והנה יש ליישב בזה דעת הרמב"ם דבאמת ס"ל לא מעייל אינש נפשיה לספיקא כהך דעד פני פסח והך דסתם נדרים להחמיר אינו כלל למחית נפשיה לספיקא דלדידיה הוי בירור רק לדידן הוא ספק ואזלינן לחומרא ואף שבש"ס תפס לשון מעייל נפשיה לספיקא כהך דסתם נדרים להחמיר אשגרת לשון הוא אגב הך דהקדיש חייתו ועיקר כוונת הש"ס דר"א דמיקל בכוי מיקל ג"כ בספק נזירות ורב דמחמרי בכוי מחמרי ג"כ הכא בסתם נדרים מחמת ספק אבל באמת אין זה מטעם מעייל אינש לספיקא דל"ד כלל לזה כמ"ש:

יב

ודברי הרמב"ם נכונים נחזור לעניננו לבאר דעת ר' יוסי דהנה לדעת המפורשים דבהך דעד פני הפסח לא פליג כלל במעייל נפשיה לספיקא רק בהך דקדושין ס"ל לר' יוסי לא מעייל י"ל דבעלמ' מודה ר' יוסי דמעייל רק בהך דקדושין הספק מגרע גם הודאי וכמש"ל באריכות אבל היכא דהספק אינו מגרע הודאי רק דמוסיף מודה ר"י דמעייל נפשיה לספיקא ולדעת הרמב"ם דס"ל בעד פני הפסח ס"ל לר' יוסי עד שיגיע מטעם דלא מעייל נפשיה לספיק' מוכח דר"י ס"ל לא מעייל לספיקא אף דהספק מוסיף כהך דעד פני הפסח ודוק:

תוכן העניינים

מלא הרועים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה