אור ברסלב

מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס

מוקצה

משיכה אי קונה ברשות הרבים

א

ר' שמעון ס"ל מוקצה מותר וגם נולד כדאיתא ריש ביצה מאן דשרי במוקצה שרי בנולד והכי איתא בכמה דוכתי בש"ס ואין די באר וע' בב"י או"ח סי' תצ"ה דעת ר"ת וסייעתו לאסור נולד וע' בפ"י ריש ביצה דעתו דאף ר"נ אוסר נולד רק דביצה מחמת דאוכלא דאפרת הוא:

ב

ר"י אוסר מוקצה מבואר גם כן בכל הני דוכתי ידועים למעיין:

ג

במוקצה דגרוגרות וצמוקים דדחינהו בידים וגם לא חזי עכשיו לאכילה אף ר"ש מודה אבל היכא דדחינהו בידים כגון חיטים שזרען בקרקע ובצים שתחת התרנגול' דעדיין חזי לאכילה רק דדחינהו בידים וכן היכא דלא חזו כגון פצעילי תמרה רק דלא דחינהו בידים שרי ולא אסר רק היכא דאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזו כן מבואר בשבת, דמ"ה וע' בפ"י במס' ביצה רפ"ק שכ' דלר"י בשבת מ"ה א' לית ליה לר"ש מוקצה אפילו בגרוגרות וצמוקים דצא כהתוס' שם ואין דבריו מוכרחין:

ד

היכא דהוקצה למצותה כגון נוי סוכה אית ליה לר"ש מוקצה שם דמ"ה א':

ה

מוקצה מחמת חסרון כיס אית ליה לר"ש שבת קנ"ז א'. ו

ו

ב"ש ס"ל כר"י דאית ליה מוקצה וב"ה כר"ש שבת שם דס"ל לר"י ולר"נ להפך המשנה דמגביהין ולאוקמא לב"ה כר"ש שבת קנ"ז והרמב"ן במלחמות דעתו דאין המשנה מהופכת וע' בפ"י שתמה עליו:

ז

רב אוסר מוקצה ס"פ ראשון דשבת הני כרכי דזוזי ועז לחלבה ותרנגולת לביצתה רב אסר ובביצה ו' ע"א אפרוח שנולד בי"ט רב אסר וכן בשבת דף קנ"ו אמר רב הלכה כר' יהודה וע' לקמן אות נ"ד:

ח

שמואל מתיר מוקצה בשבת שם ספ"ק דשבת הני כרכי דזוזי ועז לחלבה וכו' שמואל שרי אך ביו"ט נראה דאסר מוקצה מדאמר בביצה ו' אפרוח מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה משמע הא בלא"ה אסור מוקצה ביו"ט. שוב ראיתי שהתוס' בביצה מקשו כן למה להו הטעם דמתיר עצמו תיפוק ליה דלית להו מוקצה ותי' באופן אחר נראה דס"ל דאף ביו"ט לא ס"ל מוקצה וכן מסוגיא דשבת קנ"ו מבואר שם דלא מחלקינן בין יו"ט לשבת וכמ"ש בסמוך ובאמת לשיטת הרי"ף והר"מ דמחלקין בין י"ט לשבת י"ל דשמואל בי"ט ס"ל מוקצה וע' בתוס' ביצה דכ"ת ב' ובשעה"מ פ"א מה' יו"ט דין י"ז:

הג"ה מ"ש שם די"ל דשמואל בי"ט ס"ל מוקצה ואף דעז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ע"כ משמע דבי"ט מיירי דבשבת בל"ז אסורים לשחוט י"ל דיש לו חולה וצריך לשחטן בשבת וא"ל דא"כ למה הוצרך לומר עז לחלבה דאף עז העומד לאכילה היתה בה"ש מוקצה מחמת איסור שבת י"ל שהיה לו חולה מבע"י דבה"ש לא היתה מוקצה מחמת אסור דניתן שבת לדחות אבל מחמת עצמה שהקצוה מחמת חלבה שפיר היא מוקצה ונפלאתי על שעה"מ פ"א מה' יו"ט דין י"ז שכ' דהך דעז לחלבה ע"כ ביו"ט מיירי ולפמ"ש אין ראיה הן אמת דגם דברי הרי"ף סוף מס' ביצה דחיק נפשיה בהך דעז לחלבה יע"ש ולא מוקי להו בשבת וכדכתיבנא ואפשר דדחיקא להו לאוקמי בכהאי גוונא דהיה לו חולה:

ט

ר' יוחנן ס"ל הלכה כר"ש דלית ליה מוקצה שבת קנ"ו ומבואר שם דאף ביו"ט לית ליה מדמקשה מאין מבקעין עצים דמיירי ביו"ט ומוקצה מחמת אסור דדחי' בידים כגון נר שהדליקו בו בשבת ס"ל מוקצה שבת מ"ה ב' וע' בתוס' שם.

י

עולא אית ליה מוקצה בשבת שם בשבת קנ"ו דפסק כר' יהודה:

יא

לוי אית ליה מוקצה שם בשבת קנ"ו ומייתי ראיה דכי הוי מייתי טריפתא לקמיה ביו"ט לא הוי חזי כו' משמע דהגמ' אין מחלק בין יו"ט לשבת דאל"כ מאי ראיה דלמא ביו"ט אית ליה מוקצה ובשבת לית ליה:

יב

זעירי ס"ל הלכה כר"ש בשבת קנ"ו וע' בתוס' שם:

יג

ר' יוסי בר יהודה אית ליה מוקצה שם בשבת קנ"ז דמוקי הך דאין מבקעין עצים מן הקורות כר' יהודה וע"ש:

יד

ר' אליעזר בן יעקב אית ליה מוקצה ביו"ט כך משמע בביצה ו' דת"ק קאמר אפרוח שנולד ביו"ט אסור וקאמר ראב"י אף בחול אסור מדקאמר אף משמע דמודה לת"ק דאסור בי"ט מטעם מוקצה וקאמר דאף בחול דל"ש מוקצה אסור ואם נחלק בין נולד למוקצה כאשר נבאר מזה בסמוך בס"ד י"ל דוקא נולד אית ליה מוקצה לית ליה ומיהו הראיה ממה דקאמר אף אין ראיה כ"כ דיש לדחות:

טו

רבה ס"ל מוקצה דאורייתא עיקר מקורו בפסחים מ"ז אך שם משמע דהדר ביה ממה דמקשי' עליה אביי יע"ש אך רש"י במס' ביצה ד"ב ע"ב כ' דרב' לטעמי' דס"ל מוקצה דאוריית' וכבר תמהו עליו המאור והר"ן דהא הדר ביה רבה ועיין בפ"י שתי' דעת רש"י דלא הדר ביה רבה יצא לנו דלדעת רש"י מוקצה דאורייתא לדעת המאור והר"ן מוקצה דרבנן לרבה וע' תוס' שבת מ"ו א' ד"ה דנפטר שהוכיחו דרבה אית ליה מוקצה דכל מילי עביד כרב ולא הוכיחו מהך דאלו עוברין דס"ל דהדר ביה:

יז

רב אדא בר אהב' לא ס"ל מוקצה ונולד שבת כ"ט ואפי' ביו"ט לית ליה מוקצה שם:

יח

ר' עקיבא ור' אליעזר לדעת רב אדא בר אהבה ס"ל כר' יהודה דמוקצה אסור ולדעת רב דמוקי פלוגתייהו לפי שאין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת אין ראיה וי"ל דס"ל כר"ש שבת כ"ח ע"ב כ"ע ע"א וע' בתוס' שם דכ"ט א' ד"ה רבא דגרסי רבה וכן רב המנונא שם משמע דלא ס"ל כרב אדא ב"א דר"א ור' עקיבא אית להו מוקצה:

יט

רבא ס"ל כר"י מוקצה אסור בשבת קמ"ג א' וע' בתוס' ביצה דף ל"ג א' ד"ה דרש רבא וע' במהרש"א שם ובפ"י:

כ

רב יהודה ורב נחמן ורב ששת לדעת רש"י אית להו מוקצה דהוי תלמידייהו דרב, ורב כרב יהודה ס"ל כ"כ רש"י בביצה ל"ג אך לדברי התוס' שם ד"ה והלכתא אין ראיה אך רב נחמן נראה דס"ל דביו"ט אסור מוקצה ובשבת מותר מדמוקי ביו"ט ב"ה כר' יהודה בשמעת' קמיית':

הג"ה וע' שבת מ"ו א' שרג' דתימ' שרי לטלטל שכ' רש"י כר"ש משמע דס"ל דרב יהודה כר"ש ס"ל ובביצה כתב דרב יהודה תלמידו דרב דסבירא ליה כר"י צ"ע וע' בתוספת שם:

כא

ר"א בר' שמעון לית ליה מוקצה שבת מ"ד ומיקל יותר מאבוה דאע"ג דלא כבה לגמרי מותר להסתפק ממנו וע"ש:

כב

רבי מספקא להו להש"ס אי ס"ל מוקצה אי לא לחד שינוייא לית ליה ולחד שינוייא אית ליה כך מבואר בשבת מ"ה ביצה ח' ועיין שם ולדעת רב נחמן ריש ביצה ביו"ט ס"ל כר' יהודה ובשבת כר"ש עיין במהרש"א סוף ביצה:

כג

רב אחאי ורבינא ח"א בכל השבת הלכה כר"ש לבד ממוקצה מחמת מאוס ומאי ניהו נר ישן וח"א במוקצה מחמת מאוס נמי הלכה כר"ש בר ממוקצה מחמת אסור ומאי ניהו נר שהדליקו באותו שבת שבת קנ"ז וע' במלחמות ריש ביצה דעתו דרבינא ביו"ט ס"ל מוקצה וע' בשער המלך פ"א מה' יו"ט דין י"ז:

כד

רב הונא ס"ל במוקצה לענין אכילה כר' יהודה דאסור ולענין טלטול כר"ש דמתיר שבת קכ"ח א' וע' במהרש"א בביצה דף ל"ג שכ' דלטלטל הוי דוקא היכא שא"צ לטלטל המוקצה רק לסלקו מכאן אבל היכא שמטלטלו להשתמש כגון לסמוך הקדירה בבקעה שמשתמש בבקעת טלטול זה הוי כאכילה ואסור ומדברי המהרש"א שם מבואר דתלמידי דרב מחולקים אליבא דרב דלר"ה ס"ל לרב במוקצה שרי בטלטול לשאר תלמידי דרב ס"ל לרב אף בטלטול אסור ולכאורה מהך דאוסר רב כרכי דזוזי מבואר דאף בטלטול אסור דלא חזי לאכילה אך י"ל לסברת מהרש"א דהתם הוי טלטול שמשתמש בגופו הוי לאכילה:

הג"ה שוב מצאתי בתוס' בשבת ספ"ק שהקשה ע"ז ממה דאטר רב כרכי דזוזי דהוי מוקצה לטלטל ותי' דבמוקצה מחמת מאוס ס"ל לרב דאף לטלטל אסור והרשב"א בפ' מפנין תי' לקושי' התוס' דהיכא דהוא דבר דחזי לאכילה הוא דשרי רב לטלטל דדי לו דאסור באכילה אבל דבר שאינו עומד לאכילה כגון כרכי דזוזי מודה רב דאסור בטלטול אך זה לגי' רש"י דגריס בהך דרב הונא בשר טפל אבל לגי' הספרים והרי"ף דגריס בשר תפוח מבואר דס"ל לרב אף דלא חזי לאכילה מותר בטלטול וראיתי בשער המלך פ"ק דה' יו"ט הלכה י"ז שהקשה על הרי"ף שכתב בהך דכרכי דזוזי וחצלאות כרוכות ומונחות לסחורה כפרש"י דלאו מוקצה מחמת מאוס הן וא"כ קשה קושית התוס' דאמאי אסר רב לטלטל וא"ל כתי' התוס' דלהרי"ף אינם מאוסים וגם כתי' הרשב"א ליכא למימר להרי"ף דגריס בשר תפוח מבואר דס"ל אף במידי דלא חזי לאכילה מתיר בטלטול ותי' כתי' מהרש"א דטלטול שמשתמש בו הוי כאכילה וכמ"ש הפוסקים והנאתי שכוונתי לדעתו הגדול נקטינן מזה דרב אליבא דר"ה שרי במוקצה לטלטל ולדעת התוס' דוקא במוקצה שאין דעתו עליה אבל במוקצה מחמת מאוס אוסר אף בטלטול וכן דעת הרשב"א במסקנתו והוסיף עוד דאף במוקצה מחמת אסור אוסר, בטלטול מההוא דאין מניחים נר ע"ג דקל ביו"ט ודעת הרשב"א לפי הגי' דגריס בשר טפל דוקא במידי דעומד לאכילה מותר הטלטול אבל בדבר שאינו עומד לאכילה אסור הטלטול ובזה נתיישב מה דקשיא לי מאי דמקשה בריש ביצה ומי אמר ר"נ הכי והתנן מגביהין מעל השולחן ועיקר הקושיא דב"ה אדב"ה דר"נ מוקי דמתניתין ב"ה דאמרי לא תאכל משום מוקצה והתם שרי במוקצה אבל ב"ש אב"ש לא קשיא כמ"ש בפ"י וכמ"ש בחדושי שם וכמ"ש רש"י ומי אמר ר"נ דב"ה כר"י ומאי קושיא דלמא במוקצה לאכילה אסרי ובטלטול שרי אך לפום סברא זו דדבר שאינו ראוי לאכילה אסור אף בטלטול לכ"ע א"ש דסתם עצמות וקליפין אין לאכילה וע' בחדושי שישבתי זה בכמה פנים ולדעת מהרש"א דוקא טלטול שא"צ לו רק לסלקו מכאן אבל טלטול שצריך לשמוש גופו מודה רב דאסור:

כה

רב חסדא ס"ל מוקצה אסור אף בטלטול שם בשר תפוח אסור לטלטלו יע"ש:

כו

ר"מ ס"ל מוקצה מחמת איסור דאוסר בנר שהדליקו בו באותו שבת שבת מ"ה ושאר מוקצה לית ליה כדאי' שבת קכ"ד ב' דת"ק דר"י דהוא ר"מ מתיר לטלטל שברי כלים אע"פ שהן מוקצה וכ"כ הרמב"ן במלחמות ריש ביצה דר"מ לית ליה מוקצה בשבת:

הג"ה מ"ש דר"מ אית ליה מוקצה מחמת אסור מההוא דאוסר בנר שהדליקו דע דמהתם אין ראי' רק להיכא דדחי' בידים ולכך התוס' בשבת די"ט ב' ד"ה הני כרכי לא הביאו ראי' מהך דאוסר בנר שהדליקו דר"מ אית ליה מוקצה מחמת איסור דשאני התם דדחי' בידים וכ"כ המהרש"א שם והא דהביאו ראיה מהך דחולין ט"ו דאמרינין אימר דשמעית לר"מ מבשל דראוי לכוס שוחט דאינו ראוי לכוס מי שמעת ליה משמע דאית ליה מוקצה מחמת אסור עכ"ד ולענ"ד אין מכאן ראיה דבאמת ל"א דאוסר וי"מ רק מי שמעית ליה דלא נשמע דס"ל בהדיא להיתר אך התוס' באמת י"ל דידעו שאין מכאן ראיה דאוסר ר"מ מוקצה מחמת אסור רק דהביאו ראיה דמוקצה מחמת אסור לא קיל ממוקצה מחמע מאוס דלא נטעה ממ"ש בחולין אימור דשמעית ליה לר"י מוקצה מחמת מאוס מוקצה מחמת אסור מי שמעית ליה וע"ז הביאו שפיר ראיה דאס"ד דמחמת אסור קיל הרי ר"מ מתיר במוקצה מחמת מאוס בפ' כירה גבי נר ישן אעפ"כ קאמר שוחט דאין ראוי לכוס מי שמעית ליה ואם איתא הא שמעית ליה מוקצה מחמת מאוס כ"ש מחמת איסור אלא ש"מ די"ל דמחמת איסור חמור אמנם אליבא דאמת אין ראי' מכאן אם ר"מ אוסר מוקצה מחמת אסור ועוד נ"ל דאין משם ראיה כלל דהתם רב הוא שהשיב לתלמידו דתני קמיה השוחט בשבת בשוגג יאכל וא"ל מה דעתך כר"מ משום דאמר שם דרב הוי מורי לתלמידיו כר"מ וע"ז השיב לו מה דעתך משום דאנא קא מורי לתלמידיי כר"מ ע"כ לא קשרי ר"מ אלא מבשל כו' ר"ל דלכך אני אומר סתמא לתלמידיי הלכה כר"מ דע"כ לא קשרי ר"מ אלא במבשל ובכה"ג אני מודה לו אבל בשוחט לא ר"ל לא ס"ל כוותיה דרב לטעמיה דס"ל מוקצה אבל ר"מ י"ל דלית ליה מוקצה מחמת איסור רק היכא דדחי' בידים כהך דנר שהדליק בו ובזה ניצל הרב מהרש"א בשבת דמ"ג א' מ"ש על תוס' ד"ה טבל מהשגת בעל מגיני שלמה שהשיג עליו שם דסתם מתני' ר"מ ור"מ אית ליה מוקצה מהך דברי התוס' דכאן ולפמ"ש אין כאן ראיה כלל וגם דברי התוס' שהוכיחו דמוקצה מחמת אסור לא קיל ממחמת מאוס מופרכים כדכתיבנא ודוק:

ובזה נתיישב מה דקיימא לן על הא דאמר בביצה ל"ז ב' הא קמשמע לן דטבל מוכן הוא וקשה הא כבר נשמע זה מסדר זרעים במשנה דתרומות פרק ב' המעשר בשבת בשוגג יאכל והא איתקצאי בה"ש ואלא ע"כ דטבל מוכן הוא ואדרבה משם ראיה יותר ממה שיש ראיה מהך דביצה דהך דביצה י"ל דמיירי בלית ליה פירי אחרינא ואז בידו לתקנו במזיד והוי מותר לו דבלית ליה פירי אחריני אף מזיד יאכל כמ"ש בביצה י"ז ב' (וע' בפ"י שם וע' מ"ש בגליון עירובין ל"ט א' במשנה שם וע' בתוס' שבת מ"ג א' ד"ה טבל ודוק) משא"כ הכא דמיירי דאית ליה פירי אחריני דלכך מזיד לא יאכל ואעפ"כ שוגג יאכל ולא אמרינין מגו דאיתקצאי בה"ש ולא היה בידו לסלקו לעבור ולתקנו דאף אם תקנו לא היה רשאי לאוכלו אך י"ל דממשנתינו אין ראיה די"ל דאתי' כמאן דלית ליה מוקצה וכ"ז אם נאמר דר"מ לית ליה מוקצה מחמת איסור אבל אם נאמר דאית ליה מוקצה מחמת איסור אם כן סתם מתניתין דתרומות רבי מאיר הוא כדמסקינן בנזקין ד' נ"ד על הך מתניתין גופא דר"מ הא משום דסתם מתני' ר"מ ואם כן ר"מ סבירא ליה מוקצה מחמת איסור ושפיר נשמע מהך דהכא דטבל מוכן הוא ומתני' דביצה למה לי וא"ל דהתם ר"א משמיענו דטבל מוכן הוא היה קודם ר"מ דז"א אם תדקדק שם בדברי רש"י תמצא דרבי מסדר המשנה משמיענו זה והמקשה הקשה דלשמיעינן פלוגותיהו בסדר זרעים כו' יע"ש. אך יש לדחות דבאמת ס"ל לר"מ מוקצה מחמת אסור אך כיון דלא מצינו מפורש דבר זה דס"ל מוקצה מחמת אסור אין ראיה משם דס"ל טבל מוכן הוא די"ל דלאו מוכן הוא רק דר"מ לא ס"ל מוקצה מחמת אסור לכך הוצרך להשמיענו דהך דר"א דס"ל התם דהאי משנה גופא מוקצה דאמר עומד אדם על המוקצה אלמא דבעי הכנה אך אין ראיה די"ל דשאני התם דדחי' בידים דמיירי בגרוגרות וצמוקים כמ"ש רש"י שם במשנה וי"ל עפמ"ש בשער המלך פ"ב מה' יו"ט דין ט' דהתם מיירי בחזי ולא חזי כמ"ש רש"י ובכה"ג למאן דלית ליה מוקצה מותר יע"ש אך לפמ"ש התוס' שם בד"ה ואומר דחשיב שם דחי' בידים אין ראי' ודוק איך שיהיה אין ראיה ברורה אי אוסר ר"מ מוקצה מחמת אסור:

כז

ר' שמלאי ור"י בר' חנינא ס"ל במוקצה מחמת אסור כר' יהודה שבת מ"ו ר' יוסף דעת התוס' שבת מ"ו ד"ה דנכטא דר' יוסף אית ליה מוקצה יע"ש וראייתם משבת קמ"ו רב חייא ס"ל מוקצה שבת ש"ט בר פחתי כנגדו ביו"ט אסור וי"ל דוקא נולד ס"ל יע"ש :

כח

רב אחא והוא תנא המוזכר בברייתא ס"ל מוקצה שבת קכ"ז א':

כט

מוקצה מחמת אסור דרבנן דעת רש"י במס' ביצה דף ל"א ב' במשנה דבית מלא פירות ונפחת דלא אמרינן מגו דאתקצאי בה"ש מחמת איסור דרבנן כדאמרינן בפ' המביא טבל מוכן הוא שם עבר ותקנן מתוקן והתוס' חולקים שם וס"ל דאף שאיסור דרבנן אמרי' מגו דאתקצאי בה"ש והביאו ראיות. רק מחלקים:

ל

דהיכא דהוא איסור דרבנן אך האיסור נסתלק מן העולם אח"כ כגון בטבל שהיה מוקצה מחמת איסור טבל וכשתקנו בשבת אזי כבר נסתלק המוקצה מן העולם בכה"ג לא אמרינן מגו דאיתקצאי בה"ש אבל באיסור דאורייתא כגון בהמה בשבת שהיתה מוקצה בה"ש מחמת איסור שחיטה אם שחטה בשבת אף שנסתלק המוקצה מן העולם אסור מחמת מוקצה. איברא דמדברי התוס' ביצה כ"ה ב' ד"ה בכור מבואר שם בדף כ"ו דר"ש אית ליה מוקצה בבכור משום דס"ל דאין רואין מומין והרי הוא מוקצה מחמת אסור דרבנן וגם נסתלק המוקצה מן העולם ואעפ"כ ס"ל מוקצה שוב מצאתי בפ"י שהקשה כן על התוס' שם ואפשר לומר דלא כ' התוס' דבאיסור דרבנן היכא דנסתלק האסור מותר אלא היכא דבידו לסלקו כגון בטבל שבידו לתקנו אבל בכור אין בידו רק ביד החכם ועל החכם הוא האסור לראות המום ביו"ט א"כ ודאי דאקצי דעתיה לגמרי דמי יימר דמזדקק ליה חכם לעבור על האיסור אבל היכא שבידו מותר שוב מצאתי במלחמות שמחלק כן אך מדברי התוס' פסחים כ"ו ב' ד"ה מחלוקת מבואר דס"ל אפי' באיסור דרבנן שנסתלק והיה בידו לסלקו הוי מוקצה ממה דפי' שם והא מוקצות נינהו משום דלא היו ראויות להנטל מן האילן שלא ישתמש באילן יע"ש וי"ל דרבא דמקשה שם והא מוקצה נינהו ס"ל באמת דאף באיסור דרבנן שבידו לסלק הוי מוקצה אף אחר שנסתלק:

לא

נקטינן ממ"ש דר"ש דס"ל בביצה כ"ו אינו מן המוכן ס"ל אף באיסור דרבנן שאין בידו לסלקו אף שנסתלק אח"כ אסור מחמת מוקצה אך לדעת רבה בר ר"ה שם וכן אביי שם ע"ב דס"ל דבנולד מום בעיו"ט אם עבר ובקרו מבוקר מבואר דס"ל דבכה"ג אינו מוקצה דאל"כ יאסר משום מוקצה ואפשר דדוקא לר"ש קאמרי דלית ליה מוקצה ור"נ דס"ל דנולד ומומו מותר בדיעבד הא בנולד לו מום מעיו"ט אף בדיעבד אסור ע"כ מחמת מוקצה אסור לים מוכח דס"ל דאף באיסור דרבנן מוקצה היכא דאין בידו לסלקו אף שנסתלק בשבת והנה במסכת ביצה דף י"ז ב' דמייתי שם מתני' דתרומות המטביל כליו בשבת בשוגג ישתמש בהן והלא מוקצה הן בה"ש מחמת איסור טבילה ש"מ דבאיסור דרבנן לא הוי מוקצה היכא שנסתלק המוקצה אף דאין בידו לסלקו דאף דגם התם בידי לסלקו שיטבילנו ז"א דהא אם יטבלנו במזיד אסור להשתמש בהן שוב ראיתי בתוס' בשבת דף מ"ג ד"ה טבל שהקשו כן על מש"ש טבל מוכן הוא כו' שאם עבר ותקנו מתוקן דהא במזיד לא יאכל ותי' דנקט עבר כגון דלית ליה פירי אחריני אבל קושייתינו אינו מיושבת דאכתי קשה למה בשוגג ישתמש הלא מוקצה הן מחמת איסור וא"ל דבידו לסלקו דהא הכא מיירי דאית ליה מנא אחרינא דא"כ אף במזיד מותר וא"כ בכה"ג במזיד אסור וא"כ אין בידו לסלק האיסור ודוחק לומר דבידו לאבד כליו ולטבול זה דאז יהא מותר אפי' מזיד כיון דכבר לית ליה מנא אחריני דזהו דוחק ועוד לפי דעת הרשב"א והב"י והמהרש"ל הביאם בספריהם דלמאי דמסיק אסורא בשבת שאני אזי בשבת אפי' אית ליה מנא אחריני אסור היכא דטביל במזיד וע' בפ"י דביצה שם וראיתי בתוס' שבת שם שמקשו אח"כ על המעשר פירותיו בשבת וז"ל היכא דאית ליה פירי אחריני בשוגג אמאי יאכל מגו דאיתקצאי בה"ש כו' וקשה דהא הן עצמן כ' בביצה ל"א דבאיסור דרבנן היכא שנסתלק המוקצה מן העולם מותר וע"ק למה הוצרכו לכתוב היכא דאית ליה פירי אחריני ומה ענין זה לקושייתם ונראה דכיוונו למ"ש דיש לחלק בין היכא דבידו לסלק המוקצה דכה"ג אין מוקצה משא"כ היכא דאין בידו לסלקו וע"כ כ' היכא דאית ליה פירי אחריני דאז אין בידו לסלקו דאם יעשרם במזיד אזי יאסר לו לאכול וא"כ בכה"ג קשה שפיר נימא מגו דאתקצאי אך קשה דלפ"ז יקשה להם על מ"ש בביצה ל"ה ב' טבל מוכן הוא שאם עבר ותקנו והלא שם אין בידו לסלקם וש"מ דאף דאין בידו לסלקם הרי זה מן המוכן בשלמא מהך דשבת אין ראיה דלענין ביטול כלי מהיכנו קאמר שפיר דטבל מוכן דהיכא דאין לו פירי אחריני אם עבר ותקנו במזיד מתוקן ולכך בכ"מ ל"א ביטול כלי אף דאית ליה פירי אחריני אבל בביצה שם דמיירי לענין מוכן אמאי הוא מן המוכן נימא מגו דאתקצאי כיון דאין בידו וי"ל דהתם מיירי דלית ליה פירי אחריני וכה"ג בידו לסלק המוקצה אך הך דהמטביל כליו והמעשר פירותיו קשה וליכא למימר דאתיא כר"ש דלית ליה מוקצה וכמ"ש הרשב"א בשבת שם ליישב קושי' תוס' דבזה תפס עליו הרב מגיני שלמה שם דבהנזקין דנ"ד מוכח דהך מתני' ר"מ היא ור"מ אית ליה מוקצה מחמת איסור. איברא דבעל מגיני שלמה שם תי' קושית התוספות על המעשר די"ל דסתם מתניתין היא ר"מ ור"מ מוכח דס"ל כרבי דלא גזרו על השבות בה"ש מהך דמוקמינן התם מתני' בעירובין דף ל"ב נתנו על האילן כרבי וסתם מתני' ר"מ וא"כ ס"ל דלא גזרו על השבות בה"ש ומותר לעשר בה"ש וא"כ לא הוקצה בה"ש ע"כ דבריו ותי' זה י"ל ג"כ על המטביל כליו אך האריך שם עוד דלדעת הר"מ דלא התירו שבות בה"ש כ"א לצורך מצוה הדרא קושיא לדוכתא והאריך שם דגם לעשר הוא מצוה וק' עליו דא"כ תרצת המעשר המטביל מאי מצוה איכא וא"ל משום עונג שבת דצריך להם בשבת דהא מיירי בדאית ליה מנא אחריני ואפשר לומר דאעפ"כ מצוה איכא דלא ליתי בהו לידי תקלה וע"ש בש"ע סי' רס"א ובט"ז שם ס"ק א' ובמ"א ס"ק ו'. העולה מכל זה:

לב

דר"ש לדע' ר"נ בביצה כ"ו ב' דס"ל בנולד מום בעי"ט אף דיעבד ס"ל מוקצה דרבנן אף בנסתלק היכא דאין בידו לסלקו ולדעת רבה בר ר"ה ואביי שם לא ס"ל מוקצה וי"ל הטעם דבדרבנן לא ס"ל מוקצ' וי"ל הטעם משום דר"ש לשיטתיה דל"ל מוקצה אך ז"א דבנולד לו מום ביו"ט אוסר אף דיעבד וע"כ הטעם משום דשם היה בה"ש מוקצה מחמת איסור דאורייתא משא"כ נולד מום בעיו"ט היה מוקצה מחמת איסור דרבנן אך עדיין י"ל דבאמת למאן דס"ל מוקצה אזי אף בדרבנן אסור היכא דאין בידו לסלק ור"ש לטעמיה דל"ל מוקצה והא דאוסר ביו"ט הטעם כדאמרינן בשבת מ"ו ב' דאיכא תלתא מי יימר משא"כ בנולד בו מום מעיו"ט דליכא אלא חד מי יימר מתיר ר"ש וע"ש בתוס' ד"ה והתנן בסופו ומ"ש בגליון שם וכ"ז לדעת התוס' שם אבל לדעת רש"י מה דאוסר ר"ש שם אינו מחמת מוקצה רק משום דנראה כמתקן. העולה מזה:

לג

דר"ש לדעת ר' נחמן ס"ל מוקצה בדרבנן אף דנסתלק היכא דאין בידו לסלקו ולדעת רבה בר"ה ואביי לא ס"ל מוקצה בדרבנן וי"ל דבאמת ס"ל מוקצה בדרבנן היכא דהוי מוקצה לדידי' ושאני התם דליכא אלא חד מי יימר ובכה"ג לית ליה מוקצה כמ"ש באות הקדום אך כ' התוס' בשבת מ"ו ב' ד"ה והתנן דאביי חזר בו ולדעת רש"י אין ראיה כלל מר"ש דלאו משום מוקצה אוסר:

לד

רבה בר"ה כבר כתבתי באות ל"ב דנראה דס"ל בדרבנן אין מוקצה אף היכא דנסתלק ואין בידו לסלקו וי"ל דוקא לר"ש קאמר דלית ליה מוקצה ולדעת רש"י אין ראיה כלל:

לה

אביי כתבתי באות נ"ב דס"ל אין מוקצה בדרבנן ואין בידו לסלקו וי"ל דוקא לר"ש קאמר מיהו התוס' כ' בשבת דף מ"ו ב' דאביי הדר ביה ולפ"ז ס"ל דאף בדרבנן מוקצה:

לו

רבא דפריך בפסחים נ"ו ב' והא מוקצות נינהו לפי' התוס' שם ד"ה מחלוקת מבואר דאפי' בחיסור דרבנן שנסתלק ובידו לסלקו ס"ל מוקצה ע' מה שכתבתי באות כ"ט:

לז

רבי דס"ל אין שבות בה"ש לדעת רש"י דאפי' משום רשות אין שבות כדמוכח מדברי רש"י שבת ל"ד במשנה ואין מעשרין דפי' דסבר האי תנא דגזרו על השבות בה"ש יע"ש משמע ד דס"ל לא גזרו שרי לעשר משמע דאפילו רשות שאין בו מצוה ס דמותר (ויש לדחות דס"ל דגם מעשר הוא מצוה וע' מגיני שלמה שבת מ"ג ויתבאר במק"א בס"ד) והנה אם נאמר דאפי' שבות דרשות מותר בה"ש לפ"ז באיסור דרבנן ל"ש מוקצה כלל דבה"ש לא אתקצאי כלל מחמת אסור כיון דהוא איסור דרבנן:

ל"ח דעת הרמב"ן הביאו הר"ן בפ' המביא דף קצ"ח א' במשנה דבית שהוא מלא פירות ונפחת דהיכא דהדבר מצד עצמו ראוי רק שד"א גורם לו שנתונה בבית סתום שא"א לו לפחות ביו"ט שום סתירת אוהל בכה"ג לאו מוקצה הוא דדוקא היכא דהדבר אסור מצד עצמו או שנעשה בסיס לדבר האסור וכ' שם דמה"ט גם כשהפירות הם חוץ לתחום לא חשיבי מוקצה דאין האסור מצד עצמן עכ"ד. והנה יש לתמוה עליו דבריש ביצה מקשה (אולי כיון לקושיית התוס' בביצה דף ד' ד"ה נימא קסבר ע"ש כי בגמרא ליתא האי קושיא וגם מתוס' אין משמעות מובן דמיירי שם בעומדת לאכילה וכוונתו נפלאת בעיני) האיך שרינן ביצה הנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה דהא בה"ש היתה מוקצה מחמת איסור שבת יע"ש ולפמ"ש אין כאן קושיא דהא הביצה מצד עצמה אוכל' דאפרת היא כיון שהתרנגולת עומדת לאכילה רק דהמקום גרם לה שהיתה במעי תרנגולת שאינו יכול לשוחטה ודמי לפירות הנתונים בבית שאינו יכול לפותחה דס"ל להר"ן דאינו מוקצה בכה"ג וי"ל דל"ד דהכא הפירות מצד עצמן ראויין שהיו בעולם קודם בה"ש והן אוכל גמור משא"כ הביצה דבה"ש לא היתה בעולם ועכשיו נולד הוא רק דאנו מתירין אותה מטעם אוכלא דאפרת כמ"ש התוס' דאי בעי סתים לה ואכיל כל מה דבגוה או כמ"ש הר"ן דחזי האי פלגא למאי דחזי כולא וא"כ היכא דהתרנגולת אסור לשוחט' ממילא הבינה מצד עצמה אינה ראוי בה"ש דכל הראיות שלה לא היה רק מטעם דהיה מוכנת אגב אמה וכיון דאמה אינה מוכן כ"ש היא ודוק:

לט

בגליון ס"ס שלי בחולין ד"צ ע"ב פלפלתי שם דרב אחא בר איקא ס"ל מוקצה דאורייתא כדעת רבה שכתבתי על אות ט"ו ולכך מוקי שם שהוכרו ולבסוף נתערבו וכתבתי דרב אשי ורבינא ס"ל מוקצה דרבנן או דמוקי למתניתין למאן דלית ליה מוקצה וע"ש:

מ

קי"ל היכא דגמרו בידי אדם לא הוי מוקצה כדאיתא בביצה דכ"ז א' דהא קדירות בין השמשות רותחות הן ולאורתא אכלינן מנייהו וכ' התוס' בשבת דף מ"ג א' דזהו דוקא היכא דלא ניחא לנו בהקצאין כלל אבל כשכופה סל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו אמרי' מגו דאתקצאי לבה"ש אף שבידו להפריכן והוי גמרו בידי אדם מ"מ כיון שרצונו היה שירדו אפרוחים על הסל והרי שעה א' הקצה אותן לכך:

תוכן העניינים

מלא הרועים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה