מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס
לאו שאין בו מעשה
א
רבי יהודה סבירא ליה לאו שאין בו מעשה לוקין מבואר בפסחים ובתמורה ט' ובשבועות ובמכות ד"ג ע"ב ייע"ש:
ב
ר' יעקב ס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין שם ואית דגרסי ר' עקיבא (ולפי דעת הערוך המקיים כלאים בכרם שמצאם זרועים והניחם שם משמע דל"ג רע"ק דר"ע ס"ל לוקה שם אך התוס' פירשן המקיים כלאים שעשה גדר משמע דהתוס' גרסי רע"ק וע' בתוס' מכות שם ד"ה הא לא קשיא דמשמע דגרסי ר' יעקב):
ג
ר' יוחנן ס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין בפסחים ס"ג ב' ובשבועות ייע"ש:
ד
ר"ל ס"ל לוקין ייע"ש בפסחים (ובב"מ צ' ב' תוס' ד"ה ר"ל ודוק ובמכות דט"ו ובתמורה ד"ג:
ה
ר' אושעי' ס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין כיון דס"ל עדים זוממין קנסא ב"ק ה' ליכא למיגמר ממוציא ש"ר ועדים זוממין ע' תוס' מכות דף ד' ד"ה הל ק דהוכיחו דר"ע ס"ל אין לוקין ודוק:
ו
ר' יוסי הגלילי ס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם בשבועות כ"א ובתמורה ג' ב' א"ל ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדבורא עביד מעשה:
ז
רב יהודה אמר רב סבירא ליה לאו שאין בו מעשה אין לוקין [עליו] תמורה ג' א':
ח
הרא"ה בס' החינוך בפ' בהר סי' שמ"ה ושמ"ו ושמ"ז וכ"כ בס"פ שלח לך סימן שפ"ז גבי לאו דלא תתורו אחרי לבבכם וכן בס"פ קרח סי' שצ"ז ובפרשת שופטים סי' תקי"ד ובס"פ תצא סי' תקע"ג ובסי' תקפ"ג כ' דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אע"פ שנעשה בו שום מעשה אין לוקין עליו ובס' יבין שמועה יחס שיטה זו בדעת הרמב"ם וע' בשער המלך פ"א מה' חמץ ומצה דין ג' שהביא שם תשובת החכם השלם מוהר"ר יצחק מאיי' שחלק בדעת הרא"ה דדוקא היכא שאפשר לעבור על הלאו בכל שעה ובכל זמן מבלי מעשה אבל בלאו דבל יראה וכיוצא בו אף שאם יש לו חמץ מקודם הפסח יכול לעבור בלי מעשה מ"מ אם אין לו א"א לו לעבור כ"א ע"י מעשה שיקנה חמץ לאו שיש בו מעשה מקרי כיון דבשעה זו א"א לו לעבור כ"א ע"י מעשה ייע"ש שחלוקו מוכרח בדעת הרא"ה כמו שהכריח שם מדברי הרא"ה עצמו והמשנה למלך בפ"ד מהלכות מלוה דין וא"ו כ' שה"ה בפי"ג מה' שכירות כ' דדעת הרמב"ם להיפוך דכל לאו שאפשר לעבור עליו ע"י מעשה אפי' לא עשה מעשה לוקה ייע"ש וכ"ה באמת פי"ג משכירות דין ב' וע' בתשו' נ"ב מ"ת חלק או"ח סי' ע"ו שחולק דוקא היכא שעכשיו יכול לעבור ע"י מעשה כגון בחסמה בקול שיכול לחסום בידים וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו אבל היכא שעכשיו א"א לו לעשות מעשה כגון המשהה חמץ בפסח שעובר בב"י בלי מעשה ועכשיו א"א לו לעשות מעשה אף דמשכחת מעשה במקום אחר בלאו דב"י כגון בקנה חמץ מ"מ בחמץ זה שכבר הוא שלו לא משכחת ביה מעשה ואין לוקין עליו עכ"ד:
עוד כ' שם בדעת ה"ה דס"ל היכא דיכול לעבור במעשה אף שאינו עושה מעשה רבה רק מעשה זוטא כגון חסמה בקול כיון שיכול לחסום ע"י מעשה גמור לכך מחשבינין גם מעשה זוטא דעקימת שפתיו למעשה אבל בלי מעשה כלל אינו לוקה בשום אופן ודבריו נכונים ומוכרחים בש"ס דב"מ שם דעד כאן לא מחייב ר' יהודה בחסמה בקול אלא משום דעקימת שפתיו הוי מעשה אלמא אף דיכול לעשות מעשה גמור לחסום בידים מ"מ לא מחייב רק בעשה מעשה כל דהוא אבל בלא מעשה כלל לא מחייב בשום אופן:
ט
היכא דאינו עושה מעשה רק דבור בעלמא כגון חסמה בקול פליגי ר"י ור"ל ר"י ס"ל עקימת שפתיו הוי מעשה ור"ל ס"ל דלא הוי מעשה וע' תוס' ב"מ ד"צ ע"ב וה"ה פי"ג משכירות דין ב' שכ' דאף ר"י לא ס"ל עקימת שפתיו הוי מעשה רק היכא דבדבורו קא עביד מעשה כגון חוסם בקול שע"י הדבור עושה מעשה החסימה וכן עדים זוממים ע"י דבורם עושים מעשה ההריגה ודעת התוס' שם דאף ממיר חשוב בדבורו עושה מעשה שע"י דבורו נתפסת הבהמה לקדשים וכן אמר ר"י בתמורה דף ג' ב' לא תתני מימר דבדבורו קעביד מעשה אך הרב בעל לח"מ פי"ח מה' סנהדרין דין ב' האריך לבאר דעת הרמב"ם דדוקא בחסימה ובעדים זוממים חשוב בדבורו עושה מעשה שע"י הדבור יגמור המעשה האיסור שהוא החסימה והריגה אבל במימר לא יגמר איסור ט"י דבור כי המעשה שעושה מחולין קדשים אינו אסור דאין האיסור אלא ההמרה שהמירו באחר אבל עשיית הקדשים אינו אסור עכ"ד ולא הבנתי דבריו דעכ"פ מודה דהמרה הוא איסור נמצא נגמר ע"י דבורו מעשה ההמרה שאסור וא"ל דהמרה הוא שיצא זה לחולין והשני' יהיה קודש וזה האיסור לא נגמר שהרי שתיהן קודש דז"א דא"כ אמאי לקה כיון שלא עשה איסור כלל אלא ע"כ דזהו ג"כ איסור המרה אף דשתיהן קדושות הניחא לרבא בתמורה דף ד' ב' דס"ל כל מקום דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני והאי דלקה משום דעבר אמימרא דרחמנא א"כ י"ל דבאמת בתמורה לא נגמר האיסור דבמה שהכניס בהמת חולין לקדושה אין איסור והאיסור הוא מה שרצה להוציא בהמת קדשים לחולין וזה לא פעל ואעפ"כ לקה משום דעבר אמימרא דרחמנא שרצה להוציא לחולין אבל לאביי דס"ל דהיכא דלא מהני לא לקי א"כ אמאי לקה בתמורה דהרי לא עשה איסור כלל מה שהתפיס ע"ז קדושת קדשים ומה שרצה להוציא זו לחולין לא מהני וא"כ אמאי לוקה וע"כ צ"ל דג"ז אסור מה שרצה להתפיס ע"ז קדושת תמורה ניהו דרשאי להקדיש בהמה סתם אבל להמשיך עליו קדושה ע"י תמורה אסרה התורה א"כ נגמר ע"י דבורו מעשה האיסור והוא ההמרה וע"ק על דברי הלח"מ דבסוגיא דתמורה שם דף ה' ע"ב מקשה על רבא דס"ל אי עביד לא מהני מתמורה דמהני שאם המיר מומר ומאי קושיא דהא זה דא"ר ל"ת עיקר האיסור הוא להוציא הקדשים לחולין וזה באמת לא מהני זה אבל שמקדיש חולין אין איסור כלל וא"כ אדרבא מכאן ראיה לרבא כ"מ דא"ר לא תעביד א"ע לא מהני שהרי עיקר האיסור להוציא זו לחולין ולא מהני שהרי הוא ותמורתו קודש ואעפ"כ לקה משום דעבר אמימרא וא"כ אדרב' סייעת' מזה לרבא וקשיא על אביי ומאי מקשה מזה על רבא אלא ודאי דזה עיקר האיסור להתפיס על קדושת תמורה שיהיה קודש ע"י תמורה ומקשה שפיר לרב' דא"ר לא תעביד תמורה ומהני שנעשה קדושה ע"י תמורה א"כ דעיקר האיסור מה שיעשה קדוש ע"י תמורה וא"כ שפיר חשוב תמורה בדבורו קא עביד מעשה שע"י דבורו נגמר מעשה האיסור שמתפיסו לקדושה בתמורה ודברי הלח"מ אינם נכונים ודוק:
י
לדעת ה"ה הבאתיו לעיל אות ח' ל"א דדבור הוי מעשה ללקות עליו רק היכא דאפשר לעשות מעשה גמור כגון חסמה בקול שיכול לחסום בידים ועמש"ל אות ח' בשם תשוב' נ"ב מ"ש לחלק בזה: