מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס
כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי
א
ר"ש ס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי ב"ק ע"ו ב' שבועות י"ח ב' מנחות ק"ב והכין ס"ל לר' יוחנן בב"ק דר"ש ס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי אבל לר' אושעי' כ' התוס' שם בד"ה כל העומד דס"ל לר"ש כל העומד לזרוק כזרוק כל העומד לפדות כפדוי ייע"ש אך לאידך שנוייא ס"ל גם לר' אושעיא כל העומד ובחולין פ' השמיטו הך תי' דר' אושעיא לא ס"ל כל העומד וכ' בפשיטות דר"א ס"ל ג"כ כל העומד לר"ש מיהו רב אשי במנחות ק"ב א' ס"ל לחלק דלר"ש ס"ל כל העומד לפדות דפדי' אינו מחוסר מעשה דדבורא בעלמא הוא אבל כל העומד לזרוק לית ליה דזריקה מחוסר מעשה וע"ש בתוס' ד"ה דאי בעי דדעתם דהיכא דזרוק לבסוף מודה רב אשי דאמרינן דמעקר' כזרוק דמי לענין דלחשוב שחיטה ראוי וע' בצ"ק שם דדעתו דרב אשי ס"ל ג"כ כל העומד לזרוק כזרוק דמי ושאני התם דפיגל בזריקה ועקר הזריק' מהכשירו וכעין שכ' התוס' בפסחים י"ג ב' ד"ה כל העומד:
ב
אף דנשפך הדם ולא נזרק כלל בסוף מ"מ אמרינין כזרוק דמי אמנם ענין זה מצינו בב' מקומות בב"ק ע"ו לענין שחיטה ראוי דחשיב שחיט' ראוי אף שנשפך הדם לבסוף מ"מ בשעת שחיטה היה הדם עומד לזרוק וכזרוק דמי והוי שחיטה ראוי וכן בפסחים די"ג ב' מצינו זה לענין דחשיב כזורק שעי"ז יחול עליו קדושת הגוף ופירש"י שם אבל לאשתרויי באכילה לא מישתרי עד דזרוק ואיכא למידק דבהמנחות והנכסים דף ק"ב א' אמרינין דפיגל בזריקה מטמא טומאת אוכלין דקודם הזריקה היתה מותרת באכילה דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וכן אמרינן שם ובמרובה ע"ו ובפרק או"ב פרה מטמאה טומאת אוכלין מטעם דכל העומד לפדות אך הענין דשם לא בעינן שיהיה מותר באכילה ממש דפשיטא דקודם זריקה לא משתרי בשר באכילה דקרא כתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל רק דחשיב אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים לענין שיקבל טומאת אוכלין דחזינין ליה כאלו נזרק לענין זה דלחשיב אוכל נקטינין מהא דהא דאמרינין כזרוק דמי אינו כזורק ממש לענין היתר אכילה רק לענין ראויות דלחשיב שחיטה ראוי וכן דלחשוב אוכל וכן לחול עליו קדושת הגוף כאלו נזרק דלענין איכות וראויות חשיב כזרוק וע' לקמן אות זיי"ן:
ג
לא אמרינן כזרוק דמי רק אם נתקבל כבר הדם בכלי לזרוק כן משמע בפסחים י"ג ב' וכ"כ התוס' חולין פ' ובמרובה ע"ו אברא דמסוגיא דמרובה שם מבואר בהיפוך דחשוב שחיטה ראוי מטעם כל העומד לזרוק אף דלא נתקבל עדיין הדם ונראה דמחלוקת אמוראים נינהו אליבא דר"ש ר"י בב"ק שם ס"ל דאף בלא נתקבל חשוב כזרוק ור' אושעיא ס"ל דוקא בנתקבל כמ"ש התוס' שם ד"ה כל העומד ותמהני על שלא תי' כן בחולין פ' על ר"א ייע"ש ואפשר דר"ל דמוקי בב"ק בשוחט בעלי מומין ולא מוקי כר"י הוא מטעם דס"ל דל"א כזרוק רק בנתקבל בכוס:
ד
לא אמרינן כזרוק דמי רק היכא דמצוה לזרוק והיכא דמצוה לפדות אמרינין כפדוי דמי אבל היכא דאין מצוה מכ"ש היכא דאסור לזרוק ל"א כזרוק דמי הכי איתא במנחות ק"א ובכריתות כ"ד מיהו רבא בכריתות שם משמע דס"ל דאפי' באין עומד ליזרק כזרוק דמי ייע"ש ואפשר דהדר ביה והנה התוס' בב"ק ע"ו ב' ד"ה והלא זריקה כ' כן דל"א כזרוק רק היכא דמצוה לזרוק ותמיהא מאוד שבאותו עמוד בד"ה כל העומד הקשו על ר"א דחולין פ' דס"ל שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראוי והלא כל העומד ליזרוק כזרוק ומאי קושי' הא כ' בעצמם דבאו"ב ל"א כל העומד לזרוק כיון דאין מצוה לזרוק ואדרבא אסור לזרוק אך לפי האמת לק"מ דע"כ לא כ' דבאו"ב ל"א כזרוק דמי הואיל ואין מצוה לזרוק רק על שחיטת הב' דמחוסר זמן הוא אבל ר' אושעיא דקאי אשחיטת הראשונה ואמר דכל הקדשים דשחיטה שאינה ראוי הוא דלא משתרי בשר קודם זריקה וכאן הקשו שפיר לימא כל העומד לזרוק דהא מצוה לזרוק והנה מדברי התוס' בחולין פ' ע"ב ד"ה דכמה נראה שמחלקים היכא דמצוה לזרוק אמרינין כזרוק אפי' לא נזרק הדם לבסוף כגון שנשפך והיכא דאין מצוה לזרוק כגון באו"ב דאסור לזרוק היכא שנזרק לבסוף אמרינין דהוי שחיטה ראוי מתחלה דכזרוק דמי משעת שחיטה אבל כשלא נזרק לבסוף ל"א כזרוק כיון שאינו עומד לזרוק כן מבואר למעיין שם בדבריהם שכ' דבמסקנא הוי שחיטת קדשים ראוי דכזרוק דמי כו' ואע"ג דבמרובה אמרינין דשחיטה ראוי היא אפי' בנשפך הכא דמחוסר זמן ואסור לזרוק לא הוי כזרוק עכ"ד וקשה דא"כ אף בנזרק לבסוף מ"מ שחיטה שאינה ראוי הוא דבשעת שחיטה לא הוי כזרוק וא"ל דס"ל כמ"ש שם במרובה ד"ה והלא דנזרק לבסוף שחיטה ראוי הוא בלא טעם כל העומד לזרוק ייע"ש ז"א דהא כ' מתחילה דבמסקנא דהכא הוי שחיטת קדשים ראוי דכזרוק דמי משמע דמטעם כזרוק הוא ראוי דנזרק לבסוף אי לאו דכזרוק דמי בשעת שחיטה לא הוי שחיטה ראוי וא"ל דכוונתם דאפי' בנשפך הוי ראוי מטעם כזרוק דמי דז"א דזה לא נשמע ממסקנא מידי דאינו מבואר שם שום רמז דאיירי בנשפך דם שחיט' הראשונה וע"כ דס"ל דאפי' כשנזרק לבסוף צריכינין לטעם דכזרוק דמי וכן מבואר בדבריהם במנחות ק"ב ד"ה דאי בעי דאפי' בנזרק בסוף בעי' לטעם דכזרוק דמי ייע"ש ודלא כדבריהם בב"ק שם ואם כן מבואר דכוונתם בחולין דאף היכא דאסור לזרוק כגון באו"ב היכא דזרוק לבסוף אמרינין כזרוק דמי וחשוב שחיטה ראוי רק דהבדל הוא דהיכא דמצוה לזרוק אמרינין כזרוק אפי' נשפך הדם כיון דעומד לזרוק מצד המצוה כזרוק דמי אבל היכא דאסור לזרוק אי זרק הוברר דמעיקרא עמד לזרוק וכזרוק דמי וכדאמרינין בחולין י"ד ובביצה ד' נשחטה הובררה דלאכילה עומדת אבל בלא זרק לבסוף אין כאן עומד לזרוק כלל כיון דמצד המצוה אינו עומד ליזדק ומדברי הרשב"א בחדושי חולין היטב בדבריו יתבאר לו דס"ל ג"כ כשיטת התוס' בב"ק דהיכא דזרק לבסוף לא צריכין לטעם דכזרוק דמי והנה היה אפשר לפרש גם דברי התוס' חולין כן ומ"ש מתחלה דשחיטת קדשים הוי ראוי מטעם דכזרוק דמי היינו בנשפך ומה שהקשיתי דבמסקנא לא נשמע מידי אנשפך דלא מיירי כלל בנשפך וי"ל דמצד הסברא בל"ז אמרינין דאפי' בנשפך כזרוק דמי וכדאמרינין בב"ק ע"ו ובפסחים י"ג רק דלענין שחיטה ראוי י"ל ניהו דכזרוק דמי מ"מ כיון דע"י שחיטה גרידא לא משתרי בשר ל"ח שחיטה ראוי וכמ"ש שם לעיל בדבריהם וזה מוכח שפיר ממסקנא דלא אמרינין כן דא"כ אפי' בנזרק הדם לבסוף מ"מ כיון דאין שחיטה גרידא מתרת נמי דלאו ראוי הוא וע"כ דאף שההיתר אינו בא מצד שחיטה לבד מ"מ חשוב שחיטה ראוי רק דהכא ל"א כזרוק הואיל ואינו עומד לזרוק דאסור לזרוק לכך בעי' שיזרק לבסוף אבל בקדשים דאמרי' כזרוק דמי אף בנשפך הדם חשוב שחיט' ראוי וא"כ שפיר מוכח ממסקנא דחשוב שחיט' ראוי בקדשים אף בנשפך כיון דכזרוק דמי ואי משום שאין ההיתר מצד שחיט' לבד מ"מ חשיב ראוי דאל"כ היכ' קא' דבנזרק לבסוף חשיב ראוי הא אין היתר משום שחיטה לבד רק משום זריקה והיה נ"ל להביא ראיה לשיטה זו דהיכא דנעש' הדבר לבסוף אגלאי מלתא למפרע דמעיקר' כאלו נעש' מהא דאמרי' בלולב ואתרוג של אשרה דפסולין כיון דלשריפה קאי כתותי מכתת שעורייהו והכי קיימ"ל כמ"ש הר"מ בפ"ח מה' לולב ובש"ע סימן תרמ"ט וקשה דזהו דוקא לר"ש דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי אבל לרבנן לא ס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי כדמוכח במנחות ק"ג ב' א"ל ר"א ור"כ לר"ש דס"ל כל העומד לזרוק כזרוק כל העומד לשרוף כשרוף דמי וא"כ קשה למה יפסל לדידן דלא קי"ל כר"ש אלא ע"כ דדבר שבודאי נעשה לבסוף וא"א לחדול מזה מעיקרא חשוב כאלו כבר נעשה אפי' לרבנן ובזה יובן במה שמחלקים התוס' בחולין פ"ט ובסוכה בין ע"א של ישר לשל עכו"ם דשל עכו"ם אין ברור שישרף דהא אית לה תקנתא בבטול משא"כ של ישראל כיון דבודאי ישרף חשוב מתחלה לשרוף אף לרבנן איברא דמהך דמנחות ק"ב ב' הנ"ל משמע דאף בכה"ג דוקא לר"ש כשרוף דמי וי"ל דנקיט קושייתו דלדידיה מוכח כן בהדי' כיון דס"ל כזרוק ה"ה כשרוף (ואע"ג דר"א קאמר התם להאי קושי' ור"א ס"ל דאף לר"ש ל"א כזרוק ע' רש"י שם ובצ"ק דהקושיא לס"ד דר"י כר"ש ס"ל ובל"ז י"ל דהיכא דנזרק לבסוף מודה ר"א דכזרוק דמי כמ"ש התוספות ומוכח כן מהך דמרובה דאל"כ שחיטה שא"ר הוא) אבל לרבנן לא מצי להקשות די"ל דלדידהו אף דבודאי ישרף לאו כשרוף ולא מצי להקשות אבל לפי האמת אף לרבנן היכא דודאי ישרף אמרי' מעיקרא כשרוף אך מכ"ז אין ראיה לשיטת התוס' בב"ק דלא צריכין כלל לומר כזרוק דמי היכא שנזרק לבסוף דבאמת צריכין לומר כזרוק דמי רק דבכה"ג אפי' רבנן מודו ובאמת לא דמי להך דהכא ודאי ישרף אבל התם אין ודאי דיזרק אף דחובה לזרוק כמו הכא דחוב לשרוף מ"מ התם אימר יפסל הדם ביוצא או בשקיעת החמה או יארע פסול אחר בזבח משא"כ הכא דלא סגי דלא שריף ליה:
ה
היכא שעקר הזריקה מלשמן וזרק שלא לשם זבח זה גרע מנשפך הדם ובכה"ג לא אמרי' כזרוק דמי אפי' לר"ש דמתיר בנשפך מטעם דכזרוק דמי אבל בזרק שלא לשמו מודה וכן היכא דפיגל בזריקה ל"א כזרוק דגרע מנשפך מיהו דוקא לגבי דברים המתקדשים עם הזבח כגון לחמי תודה שמתקדשים ע"י שחיטת התודה וזריקתו בנשפך אמרי' כזרוק דמי ונתקדש הלחם קד"ה אבל בזרקו שלא לשמו לא אמרי' כזרוק דמי (עיין תוס' מנחות מ"ז א' ד"ה עד שלא חלקו ודעתם שם לחלק בין שלא לשמה לפיגול דשלא לשמה גרע ועוד תי' שם דאף בשלא לשמה ס"ל כזרוק ייע"ש ועמ"ש שם בגליון באורך) ולא נתקדש הלחם אמנם לגבי גופיה דזבח חשוב כזרוק אף דפיגל בזריקה או זרק שלא לשמה כ"כ התוס' בפסחים י"ג ב' ד"ה כל העומד והנה לולא דבריהם היה אפשר לחלק בענין אחר דהנה עיקר הוכחת התוס' לחלק בין זבח גופה לדבריהם המתקדשים עם הזבח דקשיא להו מהך דכבשי עצרת בזרק דמן שלא לשמן דלא נתקדשו הלחם לראב"ש ואע"ג דס"ל כזרוק דמי ובפיגול בזריקה אמרינין במנחות ק"ב דמטמא טומאת אוכלין הואיל והיה לו שעת הכושר קודם זריקה דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ומכח קושי' זו חלקו בין זבח גופיה לדברים המתקדשים עם הזבח ובאמת אין שום טעם וסברא לחלק ביניהם ולולא דבריהם נראה לענ"ד לחלק דלענין טומאת אוכלין דלחשוב שעת הכושר שפיר אמרינין דעכ"פ קודם שזרק היה לו שעת הכושר דהיה עומד לזרוק אז וכזרוק דמי והיה עליו תורת אוכל ונחתא עליו טומאת אוכלין ואז לא פקעה אף לבסוף כשפיגל בזריקה ותו אין ראוי לטמא טומאת אוכלין מ"מ כיון דכבר נחתא עלייהו תורת טומאה תו לא פקעה משא"כ לענין קדושת הזבח א"א לומר דקודם הזריקה והואיל וכזרוק דמי חשוב לגמרי כזרוק דא"כ להכשר הבשר באכילה קודם זריקה ועמש"ל אות ב' וע"כ דלא נחתא לגמרי קדושת הגוף עליה למיחשב כזרוק ממש וניהו דבנשפך הדם כיון דלא עקרו בידים במזיד בזריקה אמרי' כזרוק דמי לענין קדושת, הגוף אבל בעקרו בידים שזרק שלא לשמה או שפיגל בזריקה אגלאי מלתא דלא הוי כזרוק כיון דאף אחר שחיטה דאמרינין ביה כזרוק דמי לא נגמר קדושתו לגמרי ומתלי תלי וקאי ומצפה על הזריקה משא"כ לענין טומאת אוכלין קודם זריקה נחתא ליה טומאת אוכלין לגמרי דחשוב אוכל הואיל ואי בעי זרוק מצי זרוק כדאמרי' התם והאיך נפקע ממנה הואיל ופיגל בזריקה כיון דאית ליה לר"ש אף דעכשיו אינו אוכל הואיל והיה לה שעת הכושר מטמא טומאת אוכלין ועוד נ"ל לחלק דהנה בהך דעומד לזרוק כזרוק דמי י"ל ב' פנים הא' מטעם כיון דבידו לזרוק חשוב כזרוק כבר דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וי"ל עוד דדבר שסופו להעשות בודאי חשוב כאלו כבר נעשה וכעין שאמרו דלילה לאו מחוסר זמן ובטבול יום דלאו מחוסר מעשה הוא דשמשא ממילא ערב' ור"ש מוסיף אפילו דתלי במעשה כיון דהמעשה עומד להעשות חשוב כבר נעשה וההבדל בין ב' הפנים אלו היכ' דפיגול בזריקה הנה לפן הא' הואיל ובידו לאו מחוסר מעשה הוא חשוב כזרוק דאין אנו צריכין להמשך אחר גמר המעשה שבודאי יעשה רק דעכשיו הוא כזרוק הואיל ואי בעי זרוק ואף אם נפגל בסוף אבל אם נאמר בפן הב' הואיל שסופו להעשות חשבינן ליה כאלו כבר עשוי א"כ אנו מצפין על סוף המעשה והיכ' שנשפך א"כ מסופו אין כאן עקירה על תחלתו די"ל אלו היה כאן היה נזרק אבל היכא שפיגל בזריקה א"כ סוף המעשה תבר' על תחלתו ואגלאי מלתא למפרע דלא היה עומד לזרוק כלל והוכיח סופו על תחלתו וכיון דכל חילי' דתחלתו דמחשבינן ליה כזרוק משום דסופו לזרוק והרי סופו עוקר זה ומוכיח דלאו כזרוק הוא משא"כ בנשפך דאין כאן עקירה ועוד דבפיגול אמרינן דמתחלה היה דעתו כן והוכיח סופו על תחלתו כדאמרינן בשחט סתם ואח"כ חשב לזרוק לע"ז דהוכיח סופו על תחלתו משא"כ בנשפך וכ"ז אי טעם ההכשר הואיל וסופו לבא לכלל זריקה כזרק מעכשיו דמי אבל אי טעם ההכשר הואיל דבידו לזרוק כזרוק ממש דמי מה יתן ומה יוסיף מה שיפגל אח"כ כיון דחשבינן ליה כאלו כבר זרוק והנה לענין הכשר טומאת אוכלין בלשון זה שייך לומר הפן הא' דחשוב אוכל אף שאינו ראוי כלל לאכילה הואיל ואי בעי זרוק ובהדי' אמרינן במנחות שם לענין הכשר טומאת אוכלין בלשון זה הואיל ואי בעי זרוק בכל הסוגיא ובכל דוכתא דמייתי ההוא דר"ש דכל העומד לזרוק לא נקיט אי בעי זרוק אך הטעם כמ"ש דלענין הכשר טומאת אוכלין חשוב אוכל הואיל ואי בעי זרוק ליה וכעין דאמרינן פסחים מ"ו ב' הואיל ואי בעי מתשיל וכן בדמאי דחשוב אוכל לענין זימון ולענין טלטול שבת ולענין ערוב ולענין מצה הואיל ומפקיר נכסי' וחזי ליה ולכך אף דלבסוף פיגל בזריקה מה בכך מ"מ הואיל ומתחלה היה יכול לזרקו כזרוק דמי וחשוב אוכל משא"כ לענין קדושת הזבח א"ל הואיל ובידו לזרוק נתקדש כאלו זרק דהא התורה תלאה הקדושה בזריקה דוקא וקודם לזה לא נחת' קדושה עליה ומה בכך שבידו זרוק כיון שאינו זורק אדרבא מגרע גרע דבאמורין היכא שנטמאו נאבדו משתרי הכהנים בבשר והיכא דאיתניהו כמה דלא נקטרו אסורים לאכול הבשר ול"א הואיל ובידו להקטיר דגזה"כ כך הוא שאכילתם תלוי בהקטרת אימורים היכא דאיתניהו וה"ה לקדושת הגוף בזריקה ע"כ דאין להכשיר מטעם הואיל ובידו דכיון דהתורה תלאה בזריקה לא מתקדש עד דזרוק רק דאמרינן כפן הב' הואיל וסופו לזרוק חשיב כזרוק מעכשיו א"כ בתר סופו אזלינן והיכא דפיגל בסו' אגלאי מלתא למפרע דלאו כזרוק הוא והבן הדברים כי עמוקים הם ועיקר הדבר דמטעם דבידו לזרוק לא צריכין כלל לזריקה רק הואיל ובידו וזה שייך לענין שיווי אוכל דאף דאינו זורק הואיל ובידו לזרוק חזי השתא נמי חזי (וא"צ לומר כלל דכזרוק דמי דאף דלאו כזרוק ממש דמי מ"מ חשוב אוכל הואיל וראוי לזרוק ובידו לזרוק ויש להקשות לדברינו מנ"ל דטעמא דר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק ועומד לפדות כפדוי כיון דלא שמעי' ליה אלא בפרה דאמר דמטמאה טומאת אוכלין הואיל ואי בעי פדי לה ואימא מטעם הואיל ואי בעי פדי לה וכדס"ל לר"א לענין בל יראה דחשוב כשלו הואיל ואי בעי מתשיל מנ"ל דמטעם דכל העומד לפדות כפדוי דמי ונ"מ דלענין קדושת הגוף דלא שייך הסברא הואיל ובידו לזרוק כמו שכתבתי בפנים י"ל דלא ס"ל כזרוק הואיל ועומד לזרוק וכן לענין שחיטה ראוי דל"ש הואיל ובידו רק מטעם דכזרוק דמי וע"ק לי דאם נאמר מטעם דהואיל ובידו לזרוק א"כ אף היכ' דאין מצוה לזרוק נאמר כן וכדס"ל לר"א דחשוב כשלו הואיל ואי בעי מתשיל ואף דליכא מצוה לאתשול וכן הך דדמאי דחשוב אוכל ראוי לו הואיל ואי בעי מפקיר לנכסיה ואפשר לחלק דל"ד להואיל ואי בעי מפקיר דהתם אין החסרון מצד הדמאי דדמאי מצד עצמו אוכל ראוי שהרי ראוי לכך הואיל ואי בעי מפקיר נכסי וחזי ליה כיון שאין החסרון מצד הדמאי עצמו אבל דבר שחסרון הוא מצד עצמו ל"א הואיל כגון דקודם זריקה מצד עצמו אינו ראוי לאכילה ל"א הואיל ומהך דהואיל ואי בעי מתשיל י"ל כיון דהדבר מצד עצמו שלו הוא רק ע"י אמירת פיו אסר לי עליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל היכא דהדבר מצד עצמו אינו ראוי י"ל דל"א הואיל והנה בהך דהואיל צריך ג"כ לתת לב דהנה הש"ס מדמה הך הואיל דאי בעי מתשיל להואיל ומקלעי אורחי' ולפמ"ש לא דמי דהכא הטעם מטעם שמצד עצמו הוא שלו רק על ידי אמירתו משא"כ באופה מיו"ט לחול וצ"ל דהתם ג"כ המלאכה מצד עצמו מותרת דמלאכת אוכל נפש ביו"ט מותר רק מטעם דכבר אכל ולא חזי ליה אם כן האיסור מצידו ולא מצד המלאכה גופא אמרינן הואיל ומקלעי ובזה יתישב קושי' התוס' שהקשה דאם נאמר הואיל א"כ בטלת מלאכת שבת הואיל וחזי לחולה שיש בה סכנה ולפמ"ש ל"ק מידי כיון דבשבת המלאכה מצד עצמה אסור ל"א הואיל והא דמקשה שם מ"ב ב' בש"ס אחרישה לא לילקי הואיל וחזי לכיסוי דם צפור וע"ש בתוס' דלאו מטעם דחי' דעשה דוחה ל"ת פריך ייע"ש וא"כ כיון דהמלאכה מצד עצמה אסורה ל"א הואיל צ"ל דהש"ס לא ס"ל כדעת הירושלמי דמלאכת שקודם לישה דאורייתא אסור ביו"ט דא"כ המלאכה מצד עצמה אסור רק ס"ל כדעת הר"מ והר"י דמה"ת כל המלאכות אפי' דמחובר מותר רק דמדרבנן אסרוהו ולכך פריך שפיר כיון דהמלאכה מצד עצמה מותרת נימא הואיל) אבל קדושת הגוף כיון דהותרה תלתה הקדושה בזריקה ע"כ לא תוכל להכשיר רק מטעם דחשוב תחלתו כאלו זרוק. היוצא מזה די"ל דלענין הכשר טומאת אוכלין אמרינין טפי כזרוק דמי אף בפיגל בזריקה מה שאין כן לענין קדושת הגוף והנה התוס' בחולין פ' ע"ב ד"ה דכמה ג"כ כתב לחלק לר"א דלענין הכשר טומאת אוכלין חשוב ליה כזרוק ולא לענין שחיטה אלמא דנחתו לחלק דלענין טומאת אוכלין ראוי טפי לומר כזרוק דמי. איברא דהתם לא מטעמ' דכתיבנא נחתו לחלק רק כוונת' דלענין שחיטה ראוי אף דכזרוק דמי מ"מ כיון דאין השחיטה גרידא גורם ההכשר לא הוי שחיטה ראוי וכמ"ש לעיל אבל לענין אוכל מה לי אם השחיטה גורמת או הזריקה גורמת כיון דכזרוק דמי חשוב אוכל ודוק:
ו
הנה כבר בארנו באות ד' דהיכא דוודאי יעשה הדבר בסוף וא"א בשום אופן להמלט מזה אמרינן כאלו כבר נעשה וכתבנו דאף לרבנן בכה"ג כאלו נעשה. איברא דמדברי רש"י במנחות ק"ב גבי א"ל לר"נ לא משמע כן דהא התם ודאי ישרף לבסוף ועמש"ל אות ד' די"ל דנקיט רב אשי הדבר המבורר דלר"ש ודאי כשרוף דמי ולכך קשה לרש"י דהא לר"ש ג"כ אינו ודאי דהא קאמר ר"א לעיל דגם לר"ש יש לחלק בין לפדות ולזרוק דמחוסר מעשה וה"ה לשרוף לשרוף וא"כ מנ"ל להקשות על ר"ש וע"ז כ' דלס"ד דר"י כר"ש ס"ל מוכח דר"ש ס"ל כל העומד לזרוק אבל לפי האמת י"ל לבתר דשני ר"א שם קושייתו דלפי האמת אפי' לרבנן בכה"ג כשרוף משום דבוודאי יעשה הדבר ובזה מיושב מה דכ' רש"י חולין סוף פ' כל הבשר דף פ"ט ב' כל העומד לשרוף כשרוף והא התם רב אשי קאמר ליה ולרש"י רב אשי לא ס"ל כל העומד לשרוף אפי' לר"ש במסקנא דל"א ר"י כר"ש ס"ל ולפמ"ש א"ש דע"כ לא כ' רש"י כן רק על קושיא דר"א מנ"ל להקשות לר"ש הא כיון דאיהו ס"ל לחלק בין לפדות ולזרוק א"כ גם לשרוף לית ליה ומנ"ל לומר דהיכ' דודאי יעשה לבסוף אית ליה כשרוף ולהקשות עי"ז מנ"ל להקשות אבל לבתר דמשני שם לפי האמת י"ל דהיכא דוודאי יעשה ס"ל כשרוף דמי אפי' לרבנן ודוק. איברא דק' לי מפסחים ל"ב האוכל תרומות חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש אא"ב לפי מדה משלם שפיר וק' כיון דעומד לשרוף ואסור בהנאה לאו דמים ולאו מידה איכא דכתותי מכתת שיעורא וכבר בארנו דמסוגיא דחולין פ"ט ב' וסוכה פ' לולב הגזול דל"א מבואר דלכ"ע בכה"ג דעומד בוודאי לבער מן העולם כמבוער דמי וכתותי מכתת שיעורא ומאי מדה איכא ונראה לחלק דוקא התם בשופר ולולב ואתרוג דחשביני' רחמנא דבעי שיעור ובכה"ג דעומד לשרוף ניהו דמציאותו הוא בעולם ול"א כשרוף דמי מ"מ שופר פחות מכשיעור הוא ג"כ בעולם ועדיף מיניה דאין עומד לשרוף דאעפ"כ פסול כ"ש זה דאע"ג דיש לו שיעור מ"מ כיון דהתורה הקפידה על שיעור זה עבור איזה חשיבות ואיכות קדושה הבא ע"י חשיבות השיעור הלז הנה זה אף דבכמותו יש לו שיעור הלז מ"מ כיון דעומד לשרוף אין לו איכות וחשיבות השיעור הלז שיחול עלי' איכות קדושה המצוה הלז אשר לא תשרה כ"א בחשיבות שיעור הלזה אבל כאן דאמרינן לפי מדה אין כאן איכות וחשיבות רק כמות המדה וכיון דל"א כשרוף דמי הרי כמות המדה קיימת ולפ"ז אין ראיה מהך סוגיא דחולין פ"ט ב' דהיכא דעומד לשרוף בוודאי חשוב כשרוף דמי די"ל דשאני הכא דלאו מטעם דכשרוף דמי רק דבטל איכותו וחשיבתו כדכתיבנא ואדרבא מהך דפסחים ל"ב ראיה דל"א כשרוף דמי דאל"כ אף כמות המדה אין לו:
ז
איברא דנ"ל דאף לר"ש דס"ל כזרוק דמי דוקא לענין איכות אבל לא בכמות דלחשוב כזרוק ממש דא"כ לשתרי בשר באכילה וע"כ רק לענין איכות חשוב כזרוק ליקדש קדושת הגוף כמש"ל אות ב'. איבר' דצריכין אנו לחקור איזה דבר הוי הכמות ואיזה איכות ר"ל איזה דבר תלוי בכמות הזריקה ואיזה דבר תלוי באיכות דמנ"ל דאכילת הבשר תלוי בכמות הזריקה וקדושת הגוף תלי באיכות הזריקה אימא איפכא ונראה דאותו שכ' התורה בפירוש דהיינו ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל אין לנו לומר כזרוק דהרי עדיין לא נעשה הכמות ועצמות הזריקה וכיון דכ' בתורה בהדיא ישפך והדר תאכל ש"מ ושפך ממש והקפידה על הכמות הזריקה אמנם הא דאמרינן בפסחים י"ג דלענין מיחל קדושת הגוף אלחמי תודה חשוב כזרוק היינו כיון דלא מצינו קרא בהדיא דקדושת הגוף דלחמי תודה תלוי בזריקת התודה ואף דראב"ש במנחות מ"ז א' יליף מיעשה עד שיעשה כל עשיותיו מ"מ כבר כת' התוס' שם ד"ה ואית הואיל דתודה לא מצינן למילף משם כמ"ש בסמוך רק בגילוי מלתא בעלמ' מצד הסברא ייע"ש בדבריהם:
ובזה יש ליישב קושי' התוספת בפסחים ובמנחות שם דמ"ש בתודה בנשפך אמרינן כזרוק דמי ונתקדש הלחם ובשתי לחם ס"ל לראב"ש בזרוק שלא לשמן דלא נתקדש ול"א כזרוק דמי ולפמ"ש י"ל דבשתי לחם ילפינן מיעשה דנזיר ואע"ג דהוי למד מלמד מ"מ י"ל דראב"ש ס"ל הימנו וד"א למידין כר"ע בזבחים נ"ז א' וע"ש בתוס' מנחות מ"ז אבל בתודה דכתיב על זבח תודה שאין הלחם קדוש אלא בזביחה ומדאצטריך ליכתב זביחה ש"מ דלא הוקש לזה לנזיר ועיי"ש בתוס' שהקשו ל"ל קרא ועיי"ש מה שתירצו וסיימו ולראב"ש כיון דגלי קרא בנזיר כו' ה"ה בכולהו ויש ליישב קושייתם דתודה לאו מהיקש אתי ולכך ניכתב זבח לאורויי דלא ניליף מהיקש דנזיר ואז נבעי זריקה ממש ול"א כזרוק לכך כ' זבח לדייק דשחיטה בעי ממש אבל זריקה דל"כ בקרא בהדיא לא בעינן ואמרינן דכזרוק דמי ואי לא הוי כ' זבח הוי ילפינן תרווייהו מהיקש והוי בעי' זריקה ממש ודוק ומיושב קושי' התוספות דהקשו שם ל"ל קרא דעל זבח עיי"ש וא"ל דע"כ נימא דזריקה לא מעכב כלל בתודה מדלא כ' זריקה רק זבח די"ל דהא כיון דגלי קרא בנזיר דשחיטה וזריקה מקדשים ממילא י"ל דהוא גילוי מלתא בכל דוכתא ולא נפלוג ביניהן כ"כ חלוקה רחוקה דהכא בעי' זריקה ממש והכא אפי' ראוי לא בעי ואי משום דכ' קרא י"ל דקרא אתי דלא ניליף מהיקש ונבעי זריקה ממש ודו"ק. אך קשה כיון דתודה גופא לא ילפינן מנזיר למבעי זריקה ממש א"כ שתי לחם האיך ילפינן למד מלמד מדאיתקש לתודה לנזיר הא תודה גופא לא ילפינן מנזיר ועוד דאדרבה נילפו מתודה עצמה דלא בעי זריקה ממש (וצ"ל כמ"ש התוס' דשלא לשמן גרע או כמ"ש במנחות כ"ז שם) ובנסכים שקדשו בכלי במנחות ע"ט א' דיליף שם מקרא זבח ונסכים ואמרינן שם לראב"ש כזרוק דמי וי"ל ג"כ כנ"ל כיון דזריקה לא כ' בהדיא וע"כ בגילוי מלתא ילפינן לה מנזיר וא"כ כיון דלא מפורש לא בעי זריקה ממש:
ח
נסתפקתי אי אמרינין תרי כל העומד כגון בבהמת קדשים בחיי' אם נאמר כל העומד לישחט כשחוט דמי וכל העומד לזרוק כזרוק דמי והנה במנחות ק"ב דמפליג בין פיגל בשחיטה לפיגל בזריקה דבשחיטה אינה מטמא טומאת אוכלין דלא היה שעת הכושר אבל פיגל בזריקה היה לה שעת הכושר קודם זריקה דעומד לזרוק ומבואר דפיגל בשחיטה ל"א תרי כל העומד לישחט וכל העומד לזרוק וראיתי בתוספת חולין פ"א ב' ד"ה הואיל ובב"ק ע"ז שהקשו דקדשים מטמא מחיים דכל העומד לישחט כשחוט ותי' דאפי' נשחט ל"א כזרוק דמי עד שיתקבל בכוס וכ"ש כשעדיין לא נשחט עכ"ד ומפשיטו' דבריהם משמע דס"ל דאמרינין תרי כל העומד והנה בפסחים מ"ו ב' כ' לענין הואיל דתרי הואיל ל"א ויש לחלק בין הואיל לכל העומד דהואיל תלוי במעשיו ואי בעי פריק וכיוצא לכך די לנו שנחדש מעשה אחד ולומר כיון דאי בעי עביד הוי מעשה הוי כשלו אזי גם עכשיו כשלו ולא ב' מעשים אבל כל העומד דאינו מצד מעשיו רק מצד הואיל ודבר זה עומד לכך כאלו כבר הוא כך וא"כ מה לי חד ומה לי תרי כיון דאידי ואידי עומדת הוא לכך שעומדת לשחיטה ולזריקה ואנו יכולים לומר משני אלו חד כל העומד להכשיר אכילה כהכשר דמי משא"כ בהואיל דאינו עומד לכך רק שאנו תולין הדבר במעשיהו שאם היה רוצה י"ל באינו מחוסר אלא מעשה אחד אמרינין הואיל ולא בשני מעשי'. איברא דמהך דמנחות ק"ב דכתיבנא דמשמע דפיגל בשחיטה אינו מטמא טומאת אוכלין ול"א תרי הואיל דהטעם כמ"ש התוס' דאף בנשחט ל"א כזרוק רק אם נתקבל כ"ש בשלא נשחט אך דלפ"ז הו"ל לפלוגי בין נתקבל ללא נתקבל אך ז"א דבשחיטה ודאי עדיין לא נתקבל ופיגל בזריקה רגע קודם הזריקה כבר נתקבל הדם והוי חשוב כזרוק והי' לו שעת הכושר:
ט
נסתפקתי היכא דאמרינין כל העומד אי יועיל הך כל העומד להוציאו מחזקת איסור כגון בדבר העומד לפדות דאמרינין דפדוי מי אמרינין כבר יצא מחזקת איסור הואיל דכפדוי דמי או נימא סוף סוף השתא עדיין לא פריק לה ובחזקת איסור הוא. ורציתי ליישב בזה קושי' התוס' ריש חולין על הל' א"י שכ' דנשים לא ישחטו והקשו מהך דר"פ כל הפסולין דאמר דתני דיעבד משום טמא במוקדשין ול"א משום נשים ש"מ דנשים שוחטו' לכתחלה ונ"ל דהל' א"י מודו דרוב נשים שוחטו' יפה רק הואיל ודעתן קלה איכא עכ"פ מיעוט שמקלקלין ומתעלפות כמ"ש הדרישה ואמרינין סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע רובא וחזקה הוא חזקת שאינה זבוח ובשלמא בחולין ליכא למימר כל העומד לזבוח דבהמת חולין אינה עומדת לזביחה וגם אין מצוה בזביחה בחולין רק כשרוצה לאכול צריך לזבוח אבל הזביחה מצ"ע אינה מצוה והיכא דאינו מצוה לא סבירא ליה לר"ש כל העומד כמש"ל בשם התוספות אבל התם בקדשים קאי דמצוה לזבוח ומחויב לזבוח כיון דאקדשי' מחויב לזבחו וא"כ אמרי' כל העומד לזבוח כזבוח דמי וליכא חזקת אסור דשאינו זבוח ולכך ל"ח למיעוט נשים דמקלקלו' ונשים שוחטו' שם לכתחילה משא"כ בחולין צדקו דברי הל' א"י (וי"ל בפשיטות טפי לפמ"ש הר"ן סוף פ' לולב הגזול אע"ג דבדאורייתא אין נאמנות לקטן כדאמרי' כיון דבדיקת חמץ דרבנן כו' ה"מ בדבר דהוא בחזקת איסור אבל בדבר העומד בחזקת היתר נאמן עכ"ד ולפ"ז י"ל הטעם דהל' א"י דאין נאמנות לנשים הואיל ודעתן קלה ודוקא בדבר דאתחזק איסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אבל בקדשים דאמרי' כזבוח דמי ואין כאן חזקת איסור נאמנות וכל זה אם נאמר דאי אמרי' כל העומד תו ליכא חזקת איסור אבל דבר זה לא ברירא לי די"ל דאף כזבוח דמי מ"מ סוף סוף עכשיו מהו אסור או מותר הוי אומר אסור ובחזקה זו אנו מעמידין אותה:
י
ונראה ליישב בזה סוגיא דזבחים דע"ד ב' גבי נתערבו בטריפה האי טריפה היכא דמי ר"ל אמר דנתערב בנפילה ר' ור' ירמיה כר"ל לא אמרי דס"ל הלכה א"צ בדיקה והקשו הכר"ו בסי' נ"ח וכן הגאון מהרי"ח בספר דגול מרבבה סימן ל"ב דלפי דעת הר"ן דהיכא דהכה בהמה על שדרה במקל דאית ביה קטרי או דשלים חוטרא אפלגא דגבה דחיישינין לפסיקות החוט וכ' דלא מהני הילוך ד' אמות והקשו דלדעת הר"ן לוקמי' הך מתניתין דזבחים באיעריב בבהמה שהכו אותה על גבה כה"ג ובכה"ג אינו מועיל הלכה ועמ"ש בגליון הש"ס שלי בזבחים שם ליישב זה ולפמ"ש יש ליישב בפשיטות דהנה באמת הך דחיישינין דזהו לפסיקות החוט הוא משום ספק דשכיח שהפסיק החוט ושכיח יותר לאיסור מלהיתר אמנם רוב פסוקי החוט אינן יכולים לילך וזו הואיל והולכת יש סברא שלא נפסק החוט והוי ספק השקול דמצד גוף הכאה שכיח יותר שיפסק החוט אמנם מצד שהולכת יש סברא יותר שלא נפסק החוט והוי ספק השקול אמנם כיון דאתיליד ריעותא מחיים ס"ל לר"ן דאזלינין לחומרא משום דבחייה בחזקת איסור שאינו זבוח עומדת אמנם בקדשים לפמ"ש דלית ביה ח"א דאינו זבוח וא"כ הוא בחזקת היתר אזלינין מספיקא להקל וא"צ בדיקה בהלכה וא"כ מיושב קושיותם דהר"ן לא קאמר אלא בחולין אבל בקדשים כמו התם דליכא חזקת איסור מודו דהלכה א"צ בדיקה ומיושב קושייתם אך כבר כתבתי באות הקודם דבגוף הסברא לא ברירא לי שנ' דבקדשים ל"א בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת מטעם כל העומד לזבוח כזבוח דמי: