מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס
ידים שאינם מוכיחות
א
ר' יהודה ס"ל גיטין דפ"ה ידים שאין מוכיחות לא הווין ידים ולכך צריך בגט ודין די יהוויין לכי מנאי ספר תרוכין שמפרש שם בש"ס דזהו טעמו של ר"י אך בש"ס נדרים פ"ק ע"כ קאמר שם אביי דר"י לא בעי ידים מוכיחות רק בגט אשה דבעינין כריתות אבל בעלמא לא:
ב
חכמים פליגי התם בגיטין על ר"י וס"ל דלא בעי ידים מוכיחות כך מוקי להו הש"ס בגיטין אך רבא ס"ל בנדרים שם דבעלמא ס"ל לרבנן דבעי' ידים מוכיחות רק בגיטין מוכח מלתא דאין אדם מגרש את אשת חבירו:
ג
אביי ס"ל בנדרים שם ידים שאין מוכיחות הוויין ידים אף באינו מוכח כלל עיין לקמן אות ה':
ד
רבא ס"ל בנדרים שם דלא הוויין ידים:
ה
שמואל ס"ל בנדרים ובקידושין ד"ה ע"ב בידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים ייע"ש אך התוס' בקדושין שם הקשו מהא דפסק שמואל בגיטין פ"ה כרבנן דא"צ לכתוב בגט ודין די יהוי משמע דס"ל דלא בעינין ידים מוכיחות וחלקו דידים שאין מוכיחות כלל כהך דקדושין דאמר לאשה הרי את מקודשת ולא אמר לי דלא משמע דמקודשת לי קאמר בהך ס"ל לשמואל דלא הוויין ידים אבל היכא דמוכחא מלתא קצת אף דאין מוכיחות לגמרי כהך דגיטין דמוכח מלתא דלמאן קא מגרש דאין אדם מגרש אשת חבירו אזי ס"ל דהוויין ידים ולפ"ז מוכח דלר' יהודה דס"ל אף בגט דבעי' ידים מוכיחות דאף במוכח מלתא קצת ס"ל דלא הוויין ידים ואפשר דרבי יהודה בעלמא מודה רק בגט משום דבעינין כריתות כמ"ש אביי בנדרים ואביי דס"ל דהוויין ידים ע"כ אף באינו מוכח כלל דמשני רבא בנדרים שם אנא דאמרי אפילו לרבנן וע"כ לא קאמרי רבנן רק בגיטין משום דא"א מגרש אשת חבירו משמע דפלוגתייהו דאביי ורבא אף באינו מוכח כלל וע' בר"ן נדרים דף ה' ע"ב מה שכ' שם בדעת שמואל ועוד נראה לי ראיה נכונה מהך דנזיר דס"ב כי יפליא לאתויי ידים שאין מוכיחות דהוויין ידים הניחא לאביי אלא לרבא דס"ל לא הוי ידים מא"ל וקשה דלמא אתי לרבויי היכא דאיכא הוכחה קצת דאז מודה רבא דהוויין ידים וע"כ לומר דס"ל לש"ס היכא דאיכא הוכחה קצת לא צריך לרבויי וע"כ דכי יפליא להיכא דליכא הוכחה כלל ש"מ דאביי ס"ל דאף היכא דליכא הוכחה כלל הוויין ידים כיון דקאמר בגמ' דלאביי ניחא דאתיא דרשא דכי יפליא לרבויי דאף בכה"ג הוויין ידים וכן יש להוכיח לפירוש התוס' שם דפירשו דהך דקאמר בש"ס דכי יפליא אתי לאתויי ידים שאין מוכיחות פירשו התוס' דכוונת הש"ס למעוטי ידים שאין מוכיחות וגרסו איפכא הניחא לרבא אלא לאביי דס"ל הוויין ידים קשה ייע"ש בדבריהם ולפ"ז מוכח דלאביי אף היכא דליכא הוכחה כלל הוויין ידיים דלא"כ לוקי דרשא דכי יפליא דאתי למעוטי היכא דליכא הוכחה כלל דלא הויין ידים ש"מ דאף בכה"ג ס"ל לאביי דהוויין ידים אמנם ראיתי ברא"ש פ"ק דקדושין שכתב בהך דאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי גם אביי מודה דלא מהני כיון דליכא הוכחה כלל ייע"ש דבריו ולכאורה נראה מדבריו דגם אביי ס"ל דווקא בידים שיש להן הוכחה קצת הוא דהוויין ידים ולפ"ז נשאר עלינו לבאר מה דקאמר בש"ס דנדרים דרבא קאמר אנא דאמרי אפי' לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן אלא בגיטין דא"א מגרש כו' אבל בעלמא לא ר"ל בעלמא היכא דליכא הוכחה משמע דפלוגתא דאביי ורבא הוא היכא דליכא הוכחה ודוחק לחלק בין הוכחה להוכחה ולומר דהך דגיטין הוא הוכחה גדולה דאין אדם מגרש א"ח ובכה"ג אף רבא מודה והך דקדושין היכא דלא אמר לי ליכא הוכחה כלל ובכה"ג אף אביי מודה כי פליגי היכא דאיכא הוכחה קצת אך זה דחוק לומר כן ויותר נראה לי דהרא"ש ס"ל דהך דקדושין לא הוי יד כלל ולא מקרי ידים שאין מוכיחות רק דלא הוי יד כלל אבל היכא דאית ליה שם יד אף דאין לה הוכחה כלל ס"ל לאביי דהוויין ידים וכן מבואר בלשון הרא"ש דכ' בהך דקדושין לא הוי יד כלל עיין בפ"י שם בקדושין שכ' גם כן דלדעת הרא"ש משמע דלא הוי יד כלל משא"כ דעת התוס' נשמע מזה דלדעת התוס' מהך דקדושין הוויין יד רק דלא הוי הוכחה ובכה"ג מהני לאביי והא דמשני רבא דאמר לי לדבריו דשמואל קאמר וליה לא ס"ל ולדעת הרא"ש לא הוי יד כלל ולא מהני אף לאביי עוד י"ל דאף לדעת התוס' לאביי לא מהני בקדושין בלא אמר לי ואין הטעם משום ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים רק משום דלא מהני ידות בקדושין כדמבעיא ליה לר"פ הך מלתא בנדרים ולא אפשיטא ובזה מיושב ג"כ דאמאי צריך לאוקמי דאמר לי לוקי כפשטא דשמעתא דלא תני לי ואעפ"כ מקודשת ומיירי כשעסוקין באותו ענין וכמו שכתב הרא"ש בקדושין שם דעסוקין באותו ענין לא גרע מנזיר עובר לפניו ולפמ"ש א"ש דאכתי הוי יד לקדושין ועדיין לא איפשיטא הך מלתא אי מהני יד לקדושין ועוד נ"ל לתרץ הא דלא מוקי כשעסוקין באותו ענין דא"כ אף בשתק לגמרי מהני כמו דפסק שמואל שם בקדושין כר' יוסי ודוחק לומר דגרע הכא דאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי מאלו לא אמר כלל:
ולפי מה שהעליתי דאביי ס"ל דידים שאין מוכיחות מהני אף דאינו מוכח כלל ולא מחלק כלל בין היכא דאיכא הוכחה קצת להיכא דליכא הוכחה כלל יש ליישב קושי' התוס' מהך דשמואל ס"ל ידים שאין מוכיחות הויין ידים בנזיר מדמוקי מתניתין כר' יהודה משמע דליה לא ס"ל דבאמת הך סוגיא דנזיר דמשמע מיניה דמחלק בין יד ליד אתיא אליבא דרבא דמחלק כן ולכך ס"ל להך סוגיא דשמואל ס"ל היכא דאיכא הוכחה מהני והך דנזיר עובר לפניו טעמיה דשמואל משום דליכא הוכחה כלל אבל הך סוגיא דקדושין דמותיב ליה ר"פ לאביי אביי לשיטתיה דלא מחלק כלל בין יד ליד וס"ל למאן דמהני יד שאינו מוכיח מהני אף דליכא הוכחה כלל ולמאן דלא מהני אף דאיכא הוכחה קצת מהני דע"כ צ"ל כן לאביי דאל"כ היאך משני אביי בנדרים אנא דאמרי כרבנן דלמא לרבנן גופייהו לא מהני רק בגט משום דמוכח דא"א מגרש א"ח אלא ע"כ צ"ל דאביי לא מחלק כלל ולכך צ"ל לשמואל דמוקי הך דנזיר עובר לפניו ש"מ דס"ל דלא הוויין ידים וא"כ האיך מהני בקדושין הרי את מקודשת וא"ל דהכא הוי הוכחה קצת דאביי לא מחלק בזה לכך צ"ל דאמר לי אבל לפי האמת דמחלקין בין היכא דאיכא הוכחה קצת להיכא דליכא הוכחה כלל י"ל דשמואל מודה היכא דאיכא הוכחה קצת ולכך בסוגיא דנדרים קאמר מאי דוחקא דשמואל למוקמי מתניתין כר' יהודה דבאמת ליה לא ס"ל כר"י היכא דאיכא הוכחה קצת ולפ"ז י"ל בקדושין היכא דאיכא הוכחה קצת כגון דאמר הרי את מקודשת ונתן לה כסף דיותר מסתבר דקדשה בעבור עצמו דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו ובודאי הכסף שנתן לה הוא שלו ובהיות כן יותר מסתבר שנתן לה הכסף שלו בעבור עצמו לא בעבור אחרים ועוד דאם קדשה לאחר היה לו לפרש למי קדשה אבל באם קדשה לעצמו לא פירש כיון שהוא עומד לפני' ומקדשה וא"כ עכ"פ איכא הוכחה קצת ובכה"ג מהני ידים שאין מוכיחות ולכך י"ל דמקודשת אף דלא אמר לי וכתבתי זאת לפי שהרמב"ן בתשובה והרשב"א כ' בכה"ג דלא אמר לי הוי ספק קדושין והרא"ש בתשובה כלל ל"ו סימן ד' כ' שאינו רואה בדבריהם ממש ועיקר שיהא כדאי להשיב עליהם ולפמ"ש יש קצת פנים לדבריהם להצריכה גט ובפרט משום חומר א"א וכבר הביא הרמ"א דבריהם בהגהותיו סי' כ"ז ס"ד וכ"כ הב"ח דיש להחמיר:
ו
עיין בחלק ב' מספר הלז ערך דברה תורה כלשון בני אדם שרציתי לומר דהך דידים מוכיחות אי הווין ידים תלוי בזה אי אמרינן דבר"ת כלשון בני אדם דעיקר ראיות רבא שם דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים אמר רבא ר' אידי אסברא לי אמר קרא נזיר להזיר מקיש ידות לנזירות מה חירות בהפלאה אף ידות בהפלאה וזהו רק למאן דס"ל דברה תורה כלשון ב"א דלא מפקא לן מלנדור נדר וצריך למילף מנזיר להזיר ומקשינין נדרים לנזירות ומהכא נפקא לן ידות בכל דוכתא אבל למאן דס"ל לא דברה תורה כלשון בני אדם מפיק ליה מלנדור נדר כמבואר בנדרים דף ג' ע"א ומהתם לא שמעינין דבעי' בהפלאה דבנדרים כתיב הפלאה איש כי יפליא נדר בערכך ואי אמרינן דאיש כי יפליא לנדור נדר נמי לענין ידות נדרים הוי ב"פ הפלאה ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דלא בעינן ידים מוכיחות כמ"ש בתוס' נזיר דס"ב משא"כ אם נאמר דמנזיר להזיר מרבינן ידות ואצטריך כי יפליא לגופא דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים ואף דמצי למילף בהיקש מנדרים מה נדרים בהפלאה כו' מ"מ מילתא דאתי' בהקישא טרח וכתב לה קרא כמ"ש בחלק ב' ערך היקש ואף דהיכא דאיכא למידרש דרשינן מ"מ הכא ליכא למידרש מידי דאין לומר דאתי למידרש ג"כ מיעוט והוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דזהו לא דנינן באין מיעוט אחר מיעוט כיון דמעוט הראשון נכתב בנדרים ומעוט הב' נכתב בנזירות ואף דהוי מצי לאקשינהו אהדדי מ"מ אין לנו לכנותו במיעוט כיון דלא כתב הכי מפורש אלא חד מעוט ואף דמיעוט שני אתיא בהיקש י"ל דלא הוי כמפורש ובפרט שאין לנו לחדש מחמת זה מעוט לרבות די"ל מלתא דאתיא בהיקשא טרח וכתב קרא ודוק. ע' בערך מיעוט אחר מיעוט שהארכנו בזה משא"כ אם נאמר דידות מפקינן מנדרים מלנדור נדר א"כ כי יפליא ג"כ אנדר קאי דבעי הפלאה בידות נדרים והוי מעוט אחר מעוט וא"ל דניהו דמפקינן ידות מנדרים מ"מ נימא דכי יפליא לא קאי אנדר למהוי מעוט אחר מעוט אלא קאי אנזירות ז"א דהא כי יפליא לא מצי קאי רק אידות כמ"ש הר"ן בנדרים דף ו' ריש ע"א זולת לר"ט מצי קאי אנזירות גופא אבל לרבנן דר"ט לא מצי קאי רק אידות וכיון דגוף ידות לא כתיב בנזירות רק מהיקשא דנדרים אייתינן לה איך מצינן למימר דהפלאה אתי לרבויי ידות דלא כתיבי גבי' רק מהיקשא יליף ומשם תקיש ג"כ הפלאה דבנדרים כתיב ג"כ הפלאה אלא ע"כ דהך הפלאה לידות נדרים אתיא ולמימר דאין מיעוט אחר מעוט אלא לרבות ולפ"ז יתבאר לך דרבא דיליף מנזיר להזיר מה נזירות בהפלאה ס"ל דברה תורה כלב"א ולא מפקינן מלנדור רק מנזירות ואתי כי יפליא למעוטי ידות דנזירות אבל למאן דס"ל דל"א דברה תורה כלב"א ומפיק ידות מנדרים וא"כ כי יפליא דאתי למעוטי ידות הוי מעוט אחר מעוט דכבר כתיב הפלאה בידות ואתי לרבות אך עדיין י"ל דרבא כמ"ד ל"א דברה תורה כלב"א ומפיק ידות מנדרים ואעפ"כ לא הוי מעוט אחר מעוט דהפלאה דכתיב הכא קאי אנזירות וכדר"ט דאמר מי שראה חבירו ואמר הריני נזיר אם זה נזיר ולא הכיר באותה שעה אע"פ שנודע לו לאחר מכאן שהוא נזיר אין הוא נזיר דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה והוא לא ידע בשעת מעשה ונמצא אם נאמר דרבא ס"ל כר"ט אזי י"ל דרבא ס"ל ג"כ דל"א דברה תורה כלשון ב"א ובזה יובן הסוגיא דנזיר דס"ב דקאמר התם כי יפליא דכ' גבי נזירות ל"ל מכדי אתקיש נזירות לנדרים לאתויי ידים שאין מוכיחות הניחא לאביי אלא לרבא מא"ל אלא כי יפליא מבעיא ליה לכדר"ט שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה הניחא לר"ט אלא לרבנן מא"ל אלא מבעיא ליה לכדתניא ר"א היתר נדרים יש להן על מה שיסמוכו שנאמר כי יפליא כי יפליא א' הפלאה לאיסור וא' הפלאה להיתר עכ"ל הגמ' והתוס' כתבו דלפי מה דמבואר בנדרים דדרשינן ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים מכי יפליא נ"ל דהך דקאמר הכא לאתויי הוי כמו למעוטי וריב"א מפרש דלאתויי הוי לרבות משום דב' הפלאה כתיב ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות עכ"ד בשינוי הלשון הנה לפי' ריב"א עדיין נשאר קושי' התוס' דמהך דנדרים משמע דמכי יפליא ממעטינן ידים שא"מ וריב"א פי' הכא דמרבינן ידים שאין מוכיחות ולפמ"ש יתבאר דרבא קאמר התם אליבא מאן דס"ל דברה תורה כלב"א או אליבא דר"ט דמוקי חד כי יפליא לנזירות גופא דלא ניתנה אלא להפלאה ולא נשאר לן אלא חד כי יפליא ואתי למעוטי אבל בסוגיא דהכא ס"ל כמ"ד ל"א דברה תורה כלב"א וא"כ מלנדור נדר נזיר נפקא ידות ואית לן תרי כי יפליא ולכך הוי מעוט אחר מעוט ואתי לרבות לכך פריך בש"ס לרבא מא"ל ומשני דחד כי יפליא אתי לכדר"ע או לכדר"א אחד הפלאה לאסור כו' נמצא דלית לן אלא חד כי יפליא ואתי למעוטי ידים שא"מ. העולה מזה:
ז
דלמאן דסבירא ליה דברה תורה כלשון ב"א אזי ידים שא"מ לא הויין ידים ולמאן דס"ל לא דברה תורה כלב"א אי ס"ל:
ח
כר"ט דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה אזי נשאר חד כי יפליא למעט ידים שאין מוכיחות גם אי ס"ל:
ט
כר"א דס"ל אח' הפלאה להיתר אזי ג"כ ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים ואי לא ס"ל כר"ט וכר"א אזי מייתר לו ב' הפלא' ואתי לרבויי ידים שאין מוכיחות: