מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס
טובת הנאה אי ממון
א
ר"א ס"ל טובת הנאה ממון בפ' אלו עוברין דף מ"ו ע"ב ולכך עובר בב"י על חלה משום טובת הנאה ואף דמסיק שם דכ"ע טובת הנאה אינו ממון ע"ש לקמן דמ"ח ע"א ברש"י ד"ה אהדר ליה במכילתא אחרינא שכ' דלפי מה דאהדר ליה ר"א לר' יהושע בברייתא ע"כ דס"ל טובת הנאה ממון ייע"ש היטב ודוק אך כ"ז לפירוש רש"י דלא ס"ל הטעם דהואיל ואי בעי מיתשיל ייע"ש היטב ברש"י ד"ה אבל הכא בדף מ"ח א' ודוק וי"ל דוקא בחמץ ס"ל ממון כיון דמצוי בידו אכל בעלמא ס"ל אינו ממון עיין בפ"י שכתב כן אליבא דרבי:
ב
ר' יהושע ס"ל טובת הנאה אינו ממון שם דף מ"ו:
ג
בתירא ס"ל טובת הנאה ממון מדאמר שם בצונן תטיל שלא תחמיץ ואפשר דס"ל טובת הנאה אינו ממון רק כמה דאפשר לתקן שלא יבא לידי חימוץ מתקנינין ולמאן דס"ל הואיל ואי בעי מיתשיל אין ראיה די"ל דס"ל ט"ה אינו ממון רק הכא אסור להחמיצו הואיל ואי בעי מיתשיל עליו (ולפמ"ש לעיל אות א' די"ל דשאני גבי חמץ דאף בעלמא ט"ה אינו ממון מ"מ הכא חשוב מצוי בידך אין ראיה) אך ז"א דבן בתירא ע"כ לא ס"ל הואיל דאל"כ הו"ל למימר כר"א ע' בתוי"ט:
ד
רבי ס"ל טובת הנאה ממון דפסק שם בדף מ"ח כר"א וכבר כתבתי למאן דס"ל הואיל ואי בעי מיתשיל אין ראיה אך רש"י דחה כמ"ש באות א' ועיין בשער המלך פ"ה מה אישות דין ו' מה שתמה ע"ז ולפמ"ש דבחמץ י"ל משום דמצוי בידו לק"מ וכן תי בפ"י (ועיין בקידושין נ"ח ב' דשקיל וטרי הגמ' אי ר' ס"ל ממון ובעי למימר דרבי ס"ל ממון ודחי דכ"ע ס"ל אינו ממון ייע"ש ועיין בר"ן בנדרים בפ"ה) אך אף על פי כן אין ראיה דאפשר דסבירא ליה דעדיף שלא לקרוא לו שם עד שתאפה ממה שתחמיץ ואף דאינו מוזהר עליו אך ז"א דהא דשרינן לאפות קודם קריאת שם הוא משום הואיל ואי בעי בצע מכל חדא ואס"ד דאינו עובר עליו בב"י דטובת הנאה אינו ממון עדיפא להניח אותו כך מלאפותו דאינו מותר רק על ידי הואיל ודו"ק:
ה
רב יצחק פסק שם בדף מ"ח כר"י בן בתירא וכבר כתבתי בדעת ריב"ב באות ג' לעיל יעיי"ש:
ו
רבי יוסי בר יהודה ס"ל אינו ממון בקדושין נ"ח ב' בין לס"ד דומ' בין למסקנא וס"ל ט"ה אינו ממון ייע"ש אך למאי דקאמר דס"ל לר"י ב"י קנסוהו רבנן לבעל הבית י"ל דס"ל ט"ה ממון וכ"כ הר"ן והרא"ש בנדרים פ"ה יע"ש:
ז
ועולא ס"ל טובת הנאה אינו ממון קדושין י"ח א' ר' אבא דמקשה שם לעולא נראה דס"ל ט"ה ממון ואפשר דקבל שנוייא וס"ל כעולא ט"ה אינו ממון ייע"ש ויש קצת ראיה דר' אבא ס"ל ט"ה אינו ממון מב"מ י"א ב' דקאמר ר' אבא לא קיבלה אמר רבא שפיר עביד דלא קבלה וכי לא היה להם סודר כו' אלא טובת הנאה אינו ממון ואי ר' אבא ס"ל ט"ה ממון אכתי קשה למה לא קיבלה לדידיה ט"ה למיקני באגב אך אין זה ראיה דהא רבא ס"ל בעצמו ט"ה ממון כמש"ל אות י"א ואעפ"כ קאמר ט"ה אינו ממון (וצ"ל דקאמר דר"ג ס"ל ט"ה אינו ממון ולדידיה לא ס"ל וכן י"ל לר' אבא ועמ"ש בסמוך אות י"א וי"ב דלדעת השיטה מקובצת וכן למ"ש דר' יהושע ס"ל אינו ממון אין ראיה דהתם ר' יהושע הוה ע' באות י"ב:
ח
רב הונא נראה דס"ל ט"ה ממון דפשיט שם בקדושין ממתני' דט"ה ממון ואפשר דקבל מר' חייא בר אבין ייע"ש בדף נ"ח ב':
ט
ר' חייא בר אבין ס"ל ט"ה אינו ממון ייע"ש בסוגיא מדא"ל ר"ה רב אסי דהוצל קאי כוותך משמע דרב חייא בר אבין ס"ל אינו ממון בפשיטות והא דבעי מר"ה לאו משום דמספקא ליה רק לעמוד על דעתו של ר"ה היכא סבירא ליה:
י
רב אסי דהוצל ס"ל ט"ה אינו ממון שם נ"ח ב' דקאמר ליה רב אסי דהוצל קאי כוותך:
יא
רבא ס"ל ט"ה ממון בנדרים פ"ה דמוקי מתניתין שם כמ"ד ט"ה ממון ומה"ט פסק ר"ח ט"ה ממון משום דרבא ס"ל הכי ע' ברא"ש בפרק האיש מקדש וע' בש"ך סי' ש"ן שתי' דרבא ס"ל ע"ה אינו ממון רק בנדרים הוי ממון כיון דויתור אסור במודר הנאה לכך הוי ט"ה קצת ממון לענין נדרים (ונראה דר"ח לשיטתיה דס"ל ויתור מותר כמ"ש הר"ן ר"פ אין בין המודר והבן) וכ"כ שם בשם המרדכי דרבא ס"ל ט"ה אינו ממון וראיות המרדכי משום דהא בעלמא ס"ל לרבא מ"ה אינו ממון ונעלם מהש"ך היאך מצינו דרבא ס"ל ט"ה אינו ממון אך זה ברור דכיון למ"ש בב"מ די"א אלא ט"ה אינו ממון לקנות ממנו בחליפין אך באמת משם אין ראיה די"ל דלדבריו דר"ג קאמר דר"ג ס"ל ט"ה אינו ממון וליה לא ס"ל גם לפמ"ש בשיטה מקובצת שם דבאמת י"ל ט"ה ממון רק לענין זה אינו ממון לקנות בחליפין ואגב קרקע לפי שהקנינים האלו גרועים ודייק כן מלשון רבא דקאמר ט"ה אינו ממון א"כ אין ראיה וי"ל דרבא ס"ל טובת הנאה ממון ואף לדעת הר"מ וסייעתם שפסקו דט"ה אינו ממון י"ל דס"ל דרבא ס"ל ט"ה ממון ואעפ"כ פסקו כסתמא דש"ס דמסקו בס"פ האיש מקדש דכ"ע ט"ה אינו ממון כמ"ש הש"ך שם בסי' ש"ן דאינהו בתראי טפי מרבא:
יב
ר"ג ס"ל ט"ה אינו ממון לכאורה וראיה מהא דקאמר בב"מ י"א אלא ט"ה אינו ממון לקנות ולכך לא הקנה להם בחליפי אך יש לדחות דהתם הקנה לר' יהושע ור' יהושע לשיטתיה דס"ל ט"ה אינו ממון כמש"ל אות ב' ולכך לא רצה לקנות ממנו בחליפין אבל באמת ר"ג ס"ל ט"ה ממון ובזה מיושב מ"ש באות הקדום בשם המרדכי דרבא ס"ל ט"ה אינו ממון ממה דקאמר ט"ה אינו ממון ולפמ"ש אין ראיה די"ל דכוונתו דר' יהושע ס"ל ט"ה אינו ממון ולא רצה לקנות בחליפין ובזה ישבתי מה שמקשה בס' קצות החושן סי' רע"ה דמאי משני רבא ט"ה אינו ממון ופרש"י דחשוב כהפקר ולכך לא מקני בחליפין וגם בתורת אגב דהא הפקר מיקני בתורת אגב כאשר האריך שם להוכיח דהפקר מקני באגב וא"כ אכתי קשה ניהו דט"ה אינו ממון והוי כהפקר לקני בתורת אגב אך לפמ"ש י"ל דבאמת ר"ג ס"ל ט"ה ממון ואינו הפקר לכך לא היה יכול להקנות לו בתורת הפקר וגם בתורת מתנה אג"ק לא הי' יכול משום דר' יהושע ס"ל אינו ממון ולא רצה לקנות בתורת מתנה אך קשה דהו"ל להקנות המעשר אג"ק ממ"נ אי בתורת מתנה אי ט"ה ממון ואי בתורת הפקר לדעת ר"י דט"ה אינו ממון וצ"ל כיון דהקנין אינו ברור דא"י בשביל מה יקנה אותו אי בתורת מתנה אי בתורת הפקר לא קני ועדיין צ"ע ואין להאריך בזה שאינו ענין לענינינו עכ"פ מבואר די"ל דר"ג ס"ל ט"ה ממון:
יג
רב פפא ס"ל ט"ה ממון כך יש להוכיח ממה דקאמר במציעא י"א דעת אחרת מקנה אותו שאני והקשה במרדכי כיון דט"ה אינו ממון ליכא דעת אחרת מקנה אותו אלא מעצמו זוכין בו ועיי"ש מה שתי' ולפמ"ש י"ל דרב פפא ס"ל ט"ה ממון וכ"כ בקצות החושן סי' רע"ה וכ"כ בשאגת אריה סי' ע"ד דר"פ ס"ל טה"מ מדקאמר דעת אחרת מקנה ולפענ"ד יש ראיה דר"פ ס"ל ט"ה ממון מהא דקא' בפסחים דמ"ח ודלמא לא הוא ע"כ לא קא' ר"א הואיל אלא בעידנא דעיילא לתנורא כו' ומבואר שם ברש"י ובמפרשים ע' בפ"י דר"פ לא ס"ל טעמיה דר"א משום הואיל ואי בעידנא מיתשיל דאל"כ אכתי מוכח דר"א ס"ל הואיל מדקאמר הואיל ואי בעי מיתשיל וע"כ דס"ל טעמיה דר"א לאו משום הואיל ואי בעי מיתשיל רק משום ט"ה ממון ושם פסק רבי הלכה כר"א מוכח דט"ה ממון וגם לר' יצחק דפסק כבן בתירא מוכח דט"ה ממון כיון דלר"פ לא אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל כמ"ש רש"י שם הטעם וע"כ משום ט"ה ממון ס"ל דעובר עליו בב"י עיין מש"ל אות ג' וגם בתוס' שם מבואר דהלכה כר"א דרבי פסק כוותיה והלכה כרבי מחבירו א"כ מוכח דר"פ ס"ל ט"ה ממון:
יד
ר' זירא י"ל דס"ל ט"ה ממון ראייתי ג"כ כעין המוזכר באות הקדום דבפסחים מ"ח מבואר דר' זירא לא ס"ל דר"א ור' יהושע פליגי בהואיל ייע"ש וע"כ בט"ה פליגי ושם הלכ' כר"א דר' פסק הכי ש"מ דט"ה ממון וא"נ הלכ' כבן בתירא מוכח דט"ה ממון כמ"ש באות ג' כיון דלא פליגי בהואיל ובזה אמרתי טעמי' דר"ז בב"מ דף י"א דקיבלה מיניה דר"ג אג"ק הקנה להם דלשיטתיה אזיל דס"ל ט"ה ממון ול"ק קושיו' רבא שם ט"ה אינו ממון לקנות אג"ק ודו"ק אך עדיין לא מתיישבא כיון דר"ז מוקי פלוגתייהו דר"א ור"י בט"ה א"כ ס"ל לר"י ט"ה אינו ממון והאיך קיבל שם המעשרות מר"ג ע"י אגב כיון דט"ה אינו ממון לקנות באגב וצ"ע וי"ל כדעת הש"ך סי' ר"ב ס"ק א' דאף דט"ה אינו ממון מ"מ מיקנו באגב ולפמ"ש יש ראיה לדבריו מר' זירא דע"כ לדידיה ס"ל ר"י ט"ה אינו ממון ואעפ"כ קני באגב ודוק:
טו
רב שישא בריה דרב אידי י"ל ג"כ דס"ל טה"מ דהתם בפסחים מ"ח ס"ל ג"כ דר"א ור"י לאו בהואיל ואי בעי מתשיל פליגי ע' ברש"י שם וע"כ בטובת הנאה ממון פליגי ואנן קי"ל כר"א כרבי דפסק כוותיה וכן פסקו כל הפוסקים.
טז
רבי ירמיה דס"ל בדמ"ח שם דבהואיל פליגי לדעת רש"י שם מבואר דס"ל דגם בטה"מ פליגי וא"כ גם לר' ירמיה י"ל דס"ל טה"מ אך לדעת התוס' דס"ל הואיל ואי בעי מתשיל י"ל דכ"ע ס"ל טהא"מ:
יז
אי ט"ה אינו ממון כשמת אינו מורישה לבניו כ"כ בשל"ה במס' מגילה דף רס"ב וטעמו מבואר כיון שאין הגוף ממון של המוריש רק ט"ה שיכול ליתנו לכל מי שירצה וכיון שמת פרחה ט"ה הלזו ייע"ש:
יח
אי טובת הנאה אינו ממון גם חצירו אינו קונה לו אף שעומד בצד חצירו כ"כ בשל"ה שם ודבריו צריכין פי' דהכוונה באם היה תרומות ומעשרות מונח בחצר של א' אינו יכול לקנותם לענין זה שיהיה לו בהם ט"ה ליתן לכל כהן שירצה כיון דהטובת הנאה אינו ממון אין הקנין נתפס על זה כלל כך צריך לפרש ועיי"ש היטב ותבין:
יט
אי טובת הנאה א"מ אין נשבעין עליו היסת אך במרדכי משמע דאף אם הוא ממון לא נתקנה עליו שבועות היסת והעתיקו בסמ"ע סי' פ"ז סעיף ל"ה ס"ק צ"ח ע"ש:
כ
אי טובת הנאה אינו ממון אזי אין היורשין יורשין אותו ר"ל שאין יכולין להוציא דבר שלא היה לאביהם בו רק ט"ה כגון שהיה ביד אביהן מעות שנתנו לו שיוכל לחלוק לכל מי שירצה ומת ובא אחר ולקח המעות לידו אין היורש יכול להוציא מידו כיון דט"ה אינו ממון אבל אם הוא תח"י היורש פשיטא דזכה בו אבל אי ט"ה ממון יכול היורש להוציא מיד אחר כ"ז מתבאר מדברי מהרי"ק שורש קמ"א ומתשובת מהר"מ פדוו"א סי' ע"ה הביאם הרב בחו"מ ס"ס רפ"ו ייע"ש:
כא
עוד כ' בתשובת מהר"מ פדווא שם דכמו שאינו יכול להוריש הדבר שאין בו אלא ט"ה כך א"י ליתנה במתנה ופי' הש"ך בחו"מ סי' ער"ו דאם הוא תח"י אחר אין המקבל מתנה יכול להוציא מידו עכ"ל וי"ל ג"כ דהנותן בעצמו יכול לחזור בו שלא ליתן מעות הלז שיש לו בו ט"ה לחלקן למי שירצה דאף שקנו מידו שיתן לו זה המעות והקנה לו גוף המעות (דאל"כ הוי קנין ליתן ואתן) מ"מ כיון דגוף המעות אינו שלו ואין לו בו רק ט"ה אינו ממון אבל אם ט"ה ממון הי' מהני מה שהקנה לו גוף המעות לטובת הנאה שבו כמו דקל לפירותיו:
כב
אי ט"ה אינו ממון לא מחשב נוגע בדבר שיש לו בו ט"ה אם יהיה כעדותו או שיש לקרובו ט"ה ע"י עדותו כך משמע מתשובת הריטב"א הביאן הרב סי' ל"ז בחו"מ סעיף ט' והש"ך שם חולק דאפי' אי ט"ה אינו ממון לקדש אשה אבל מ"מ מחשיב קצת הנאה לענין דהוי נוגע בעדות דאפי' משום צד נגיעה כל שהוא אפי' בדרך רחוקה ונפלאה חשוב נוגע עכ"ד ובמ"ש דאפי' בנגיעה כ"ש חשוב נוגע הנה בדבר זה צ"ע דבכמה מקומות משמע כדבריו אך ממ"ש בסי' ל"ז סעיף י"ג מבואר שם דאין חשוד להעיד שקר בשביל חלוק דבינונית וזבורית וכמ"ש בסמ"ע שם ס"ק כ"ט ואף דזה הנאה מרובה יותר מט"ה כדמשמע בסי' פ"ה ובכמה דוכתא ואין כאן מקומו להאריך בזה ולכאורה היה נראה דזה תלוי במה שנחלקו הע"ש והסמ"ע ריש סי' ל"ז בעיקר טעם נגיעת העדות דלטעם הע"ש דלא חשבינין ליה דמעיד שקר רק דאדם קרוב אצל עצמו אפי' בנגיעה כ"ש פסול ולא אמרינין דאינו חשוד להעיד שקר בשביל הנאה קטנה דזה לא אמרינין דחשבינין ליה למשקר רק שקרוב אצל עצמו אבל לדעת הסמ"ע שחולק שם על הע"ש וס"ל דמצד שחשדינין עלי' שמשקר פוסלין אותו י"ל דבהנאה כ"ש לא חשדינין ליה שישקר ודוק:
כג
בתומים שם סי' ל"ז מחלק דזה שיש לו בעצמו ט"ה אפשר דאינו יכול להעיד באותו דבר שיש לו בו ט"ה אבל קרוביו יכולין להעיד לו כיון דט"ה אינו ממון אין זה בכלל לא יומתו אבות על בנים כיון שאינו ממון אבל אי טה"מ אף קרוביו אין יכולין להעיד לו בדבר שיש לו בו ט"ה ע"ש: