אור ברסלב
מלא הרועים חלק א חמץ לפני זמנו ולאח"ז

מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס

חמץ לפני זמנו ולאח"ז

חרש

א

ר' יהודה ס"ל דחמץ לפני זמנו ולא"ז עובר בלאו פסחים כ"ח ב':

ב

ר' שמעון ס"ל דחמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר בלא כלום שם אך כ' התוס' שם דלר"ש ניהו דאינו עובר בלאו מ"מ לפני זמנו אסור באכילה (מתשביתו ומאן חלק גם לאח"ז אסיק רבא שם דמודה ר"ש דאסור) מטעם קנס הואיל ועבר בב"י רק כי קניס בחמץ בעין אבל ע"י תערובות לא קניס כן משמע שם בפסחים דף למ"ד א':

ג

רב סבירא ליה כר"י דחמץ לפני זמנו ולאח"ז עובר בלאו פסחים כ"ט ב':

ד

ר' יוחנן ס"ל כר"ש דשלא בזמנו אינו עובר פסחים שם אך דוקא לאח"ז ס"ל כר"ש אבל לפני זמנו ס"ל כר"י דהאר"י המקדש משש שעות ולמעלה אין חוששין לקדושין וע' בצל"ח פסחים כ"א ב' שכ' דלדעת הראב"ד לא גרסי' ר"י או דסבירא ליה דאסור בהנאה מדרבנן כדעת העיטור דאף לר"ש אסור בהנאה מדרבנן:

ה

למ"ד חמץ אח"ז אינו עובר לא ס"ל דאין בעור חמץ אלא שריפה כר"י דר"י יליף מנותר ור"י לשיטתיה דס"ל דגם חמץ לאח"ז אסור ודמי לנותר דאין היתר אבל למ"ד חמץ מותר איכא למיפרך מה לנותר שכן אין היתר לאסורו:

ו

למ"ד חמץ לאח"ז מותר ליכא למילף אסור הנאה דחמץ מאותו דטריפה כדיליף בפסחים דף כ"ב דטריפה שאין היתר לאסורו ובודאי אותו ממעט דומיא דטריפה שאין היתר לאסורו משא"כ חמץ שיש היתר לאסורו וכדמשמע בירושלמי שם גבי חדש דמשני שאני חדש שקבע הכתוב זמן וע' בצל"ח פסחים כ"ב וכ"ג ע"א ולפ"ז קשה מאי קאמר בש"ס אמימרא דחזקי' דיליף אי"ה בחמץ מלא יאכל ופליג' דר"א דלמא ס"ל כר"א דיליף מאותו דטריפה לגבי שאר אסורין כגון שור הנסקל אבל לענין חמץ לא ממעט מאותו דיש היתר לאסורו וי"ל דמ"ד חמץ לאח"ז מותר מפיק הך קרא דלא יאכל חמץ לכדריה"ג מניין לפסח מצרים שאין חמוצו נוהג אלא יום א' דכתיב ולא יאכל וסמוך ליה היום אתם יוצאים ואם נדרוש סמוכין א"כ לא מצי למילף כלל אסור הנאה מלא יאכל דהא כתיב היום דלא קאי רק אפסח מצרים אבל לדורות י"ל שלא יאסר בהנאה דלא כתיב גביה לא יאכל וע"כ דחזקי' דמפיק מלא יאכל א"ה לא ס"ל הך דרש דסמוכין וכיון דלא ס"ל הך דרש דסמוכין א"כ מייתי חד קרא אלאחר זמנו וע"כ ס"ל דחמץ אח"ז דאסור כר"י וכ"כ בצל"ח דחזקי' ס"ל בהא כר"י דחמץ אח"ז אסור א"כ מסיק שפיר ופליג' דר"א דכיון דס"ל חמץ אח"ז אסור שוב אין היתר לאסור ושפיר הוי מצי למילף מאותו דטריפה. ובזה מיושב מה שמקשין העולם על מ"ש ריה"ג בפסחים כ"ח תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה דמה זהו תמה על עצמך דוקא וכבר כתבו ע"ז האחרונים כמה פירושים ובחדושינו על פסחים אמרנו בזה פנים מפנים שונים או דקאי על ר"י דאמר משעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק דהוא ר"י או דקאי על ר"ש דסמוך ליה גם בגליון ש"ס שלי כתבתי כמה פנים ע"ז אך לפי דברינו אלה יש לפרש בפשיטות דקאי על ר"ש דעל עצמך הוא תימ' איך חמץ אסור בהנאה דמאותו דטריפה לא מצית למילף דלדידך חמץ אח"ז מותר א"כ ליכא למילף מטריפה דאין היתר לאסורו וגם מלא יאכל דחזקי' לא מצית למילף כיון דס"ל דלא יאכל מבעיא ליה לסמוכין דפסח מצרים אין חמוצו נוהג אלא יום א' כדקאמר שם בש"ס דכ"ח בהדיא דר"ש ס"ל הכי ולכך לית ליה קרא אלאחר זמנו א"כ ליכא למילף מלא יאכל אדורות כיון דלא קאי רק על יום צאתם ממצרים וא"כ על עצמך דוקא תמה היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה ולפ"ז מיושב דברי הרמב"ם ריש ה' חמץ ומצה דיליף א"ה מלא יאכל והקשו עליו נושאי כליו דהא הוא פסק בפ"ח מה' מ"א כר"א דגם לא יאכל ל"ת אסור הנאה משמע ולמה לי לא יאכל ולפמ"ש א"ש דהרמב"ם לשיטתיה דפסק בפ"י מה' ע"ז כרבי יוסי דדברים ככתבן וא"כ לא מצי למילף מנבילה רק מאותו דטריפה והרמב"ם לשיטתיה דפסק כר"ש דחמץ לאח"ז מותר כמ"ש בפ"א מה' חמץ ומצה וא"כ ליכא למילף מאותו דטריפה דאין היתר לאסורו ולכך הוכרח למילף חמץ מלא יאכל אך קשה דהא גם מלא יאכל לא מצי למילף כיון דס"ל חמץ לאח"ז מותר כר"ש ס"ל ג"כ סמוכין דריה"ג דלא יאכל קאי אפסח מצרים וא"כ לדורות מנ"ל אסור הנאה כיון דלא יאכל קאי אפסח מצרים דוקא אך גם בזה הרמב"ם לשיטתיה דפסק בלפני זמנו כר"י דאסור מה"ת וכ' הרא"ש בשמעתיה דכ"ח דס"ל דהך קרא דכל מחמצת מבעי' ליה לכדר"ש על נתחמץ מחמת דבר אחר ולית קרא אלאחר זמנו אבל בההוא דדריש ר"ש לא יאכל לסמוכין בהא לא ס"ל כוותיה רק ס"ל דלא יאכל קאי אלפני זמנו ע"ש ברא"ש א"כ מבואר בהדיא דהרמב"ם לית ליה הך סמוכין וא"כ שפיר יליף א"ה מלא יאכל ודוק:

אך לפ"ז קשה קושי' הנ"ל מנ"ל לש"ס לומר דחזקי' פליג אדר"א דלמא בעלמא כר"א ס"ל דיליף מאותו רק בחמץ לא מצי יליף מאותו דס"ל חמץ לאח"ז מותר ול"ד לטריפה דאין היתר לאסור ומה שכתבתי לעיל דא"כ גם מלא יאכל לא מצי למילף דלא יאכל קאי אפסח מצרים די"ל דחזקי' ס"ל כשיטת הרמב"ם דלפני זמנו כר' יהודה ולא דריש סמוכין דריה"ג ולאח"ז ס"ל כר"ש ולכאורה היה ראיה מזה לשיטת הראב"ד והרז"ה והעיטור דאין לחלק בין לפ"ז ולאח"ז דאי ס"ל כר"ש בלאח"ז ה"ה לפ"ז ולכך מוכח שפיר דפליגא דר"א וכנ"ל ולשיטת הרמב"ם צ"ל מאי דקאמר ופליגא דר"א קאי אמאי דיליף מנבילה אליבא דר"מ דלפ"ז גם חמץ בפסח אתי' כיון דמנבילה גמרינן דכ"מ דנאמר לא יאכל לתל"ת א"ה משמע א"כ גם בחמץ אי הוי כתיב ל"ת הוי משמע א"ה אבל לר"י דיליף מאותו י"ל דגם חזקיה מודה אך סוף שמעתיה דחזקיה ור"א בדף כ"ג ע"ב דאסיק חזקי' ור"א פליגי לענין חשנ"ב דלר"א אותו למעוטי הני כו' משמע דחזקי' לא יליף מאותו ומנ"ל דלמא דוקא חמץ משום דיש היתר לאסורו אך י"ל כיון דסוף סוף דריש חזקי' לא יאכל לא"ה א"כ לא צריך אותו למעוטי הני דהיינו חמץ וש"ה דבתרווייהו כתיב לא יאכל וא"כ ע"כ לחזקי' אותו מיותר לחשב"ע אך לפ"ז נ"ל דר' אבוהו לא ס"ל הך דחזקי' דלא יאכל משמע א"ה טפי מלא יאכל דא"כ גם לר' אבוהו אותו מיותר לחשב"ע וא"כ הדק"ל על הרמב"ם ריש ה' חו"מ ונסתר בזה ג"כ דברי הר"ן והלח"מ שם דגם לר"א לא יאכל משמע א"ה ודוק והרבה יש להאריך בזה ובחדושינו הארכנו בזה תילי תילים אין כאן מקומו:

ז

ר' עקיבא דס"ל אב"ח א"ש ע"כ ס"ל דחמץ אחר זמנו אסור דאל"כ ליכא למילף מנותר וכמ"ש באות ה':

ח

ר"מ ע' בע' בעור חמץ אות ד' שכתבנו שם חולקי' אי ס"ל חמץ בשריפה ובזה תלוי אי חמץ אח"ז אסור וכמ"ש באות הקדום ובאות ה' (ע' פסחים דף ל"א ע"א משום ר"מ אמרו עובר אלמא דס"ל חמץ אח"ז אסור) ולענין לפני זמנו בירושלמי פ"ג הלכה ד' מבואר דלר"מ לפני זמנו מותר מה"ת וע' בצל"ח פסחים די"א שהאריך דר"מ לפני זמנו כר"י ס"ל ודייק שם מזה דה"ה לאח"ז דס"ל כר"י והוא דוחק ונעלם ממנו סוגית הש"ס דפסחים דף ל"א א' דמבואר דס"ל דאח"ז עובר אלמא דס"ל דחמץ אח"ז אסור ואפשר לדחות דהא דאמר ר"מ עובר מדרבנן וכר"ש משום קנס:

ט

אם נאמר חמץ אח"ז מותר כר"ש ונאמר ג"כ דהגל"מ כממון דמי כר"ש א"כ חמץ בפסח חשוב ברשותו דהרי גורם לממון הוא אח"ז וכדאיתא בפסחים דכ"ח דלכך אוכל חמץ הקדש מעל משום דאח"ז מותר וחשוב גורם לממון כ"כ בשאגת אריה ס"ס ע"ז ע"ש ולפ"ז לא יועיל בטול דהר"ן כ' דלכך מועיל בטול לפי שאינו ברשותו של אדם ועשאן כאילו הוא ברשותו בגלוי דעת' דלא ניחא ליה סגי ולפמ"ש הוא ברשותו ולא יועיל בטול אך כ"ז לסברת התוס' דבטל מטעם הפקר אבל לרש"י דגזירת הכתוב הוא דכתיב תשביתו א"כ מועיל בטול אף לדידיה אך יש נ"מ לענין חמץ ידוע דלשיטת רש"י לחמץ ידוע לא מהני בטול כדעת הכלבו בשם גאון והנוסח' ישינה שברמב"ם אבל לדעת התוס' דמשום הפקר נגעו בו אף לחמץ ידוע מהני וכמ"ש הפר"ח ולפ"ז מ"ד חמץ אח"ז מותר וס"ל דהגל"מ כממון דמיאינו מועיל בטול לחמץ ידוע אך באמת למאי דאמר רבא דאף לר"ש חמץ אח"ז אסור משום קנס אם כן גם לר"ש אינו שלו ומועיל בטול:

י

ראב"י נראה דס"ל חמץ לפני זמנו אסור מדאמר בפסחים דף ב' ב' ואת אמרת לי חמץ דאורייתא אך י"ל דהוא דאורייתא מחמת עשה דתשביתו:

יא

רבי דמסיק רב יוסף בפסחים דף י"ג א' דלא ומוכרה לנכרים א"ל משמע דלאח"כ אף לנכרים לא מזדבין ש"מ דס"ל חמץ לפ"ז אסור בהנאה וע"כ כר"י ס"ל דאי לר"ש ניהו דאסור באכילה מתשביתו בהנאה עכ"פ מותר אך דעת העיטור דגם לר"ש אסור בהנאה מדרבנן (ולר"ן מדאורייתא) א"כ י"ל דרבי כר"ש ס"ל דחמץ לפ"ז מותר מה"ת רק דאסור באכילה ובהנאה מדרבנן:

תוכן העניינים

מלא הרועים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה