מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס
חרש
א
ר' יצחק משום ר' אליעזר ס"ל דחרש ספק הוא אי יש לו דעה צלילותא ולכך תרומתו ספק ולא תצא לחולין שבת קי"ג ב' ויבמות דף קי"ג ושם מספקא ליה לרב אשי בדע' ר"א אי מספק' לי' אי דעתו צלולה או לא ולעולם חדא דעתא אית ליה או דס"ל דעתיה חלים לגמרי ולכך תרומתו ספק ויש להקשות אם נאמר דעתים חלים עתים שוטה אמאי פסיק ותני בכל חרש תרומתו ספק בפקח ונתחרש י"ל דאוקמינן ליה אחזקה כדמעיקרא שהיה פקח וי"ל דאוקי חזקת טבל נגד חזקה זו (וע' פ"י גיטין נ"ה א' בתוס' ד"ה ועל הקטנה) אך קשה בחרש משעה שנולד י"ל בהיפוך דלוקמי ליה בחזחת שנולד שלא היה לו דעת ויש לומר כיון דאח"כ כבר יצא כמה פעמים מחזקה זו והי' עתים חלים איתרע חזקה קמייתא:
ב
רב חייא בר אשי אמר שמואל ס"ל שם כר"א דחרש ספק הוא וע"ש דאיכא תרי לישני אך לתרווייהו לישני ס"ל כר"א דחרש ספק הוא אך עדיין לא נודע לו אי הספק הוא אי יש לו דיעה צילותא אי הספק הוא עתים חלים כדאסתפק ליה לרב אשי בזה:
ולענ"ד נראה דלשמואל ע"כ חרש לאו עתים חלים הוא בודאי דא"כ למה חייבין על אשתו אשם תלוי חטאת קבוע הוי לי' לחייבו דמדסתים אף אשת חרש שהיא תח"י כמה שנים ולא ימלט שהי' בא' מביאותיו חלים ובעיל לשם קדושין דאין עושה בעילתו בעילת זנות וי"ל דאעפ"כ ספק הוא כיון שאינו מבורר לן בבירור שהיה בא' מביאותיו חלים ספיקא הוא:
ג
אי חרש אוכל נבילות לדידהו דהוי ספק אי מפרישין אותו הארכנו בע' קטן א אות כ"א דודאי מפרישין ודלא כפ"י בגיטין נ"ה והשגתי עליו שם:
ד
אי מאכיל לחרש בידים אי לוקה לדידהו צ"ע די"ל כיון דספק גדולים הן הוי כמאכיל לגדול דאינו לוקה והכי מסתבר:
ה
יש להסתפק להסוברים דחרש ספק הוא אי מוציא הגדול בברהמ"ז ושאר מצות דאורייתא די"ל דהוא חייב מחמת ספק והו"ל מחויב בדבר אי לא ונ"ל דתלוי בפלוגתת הר"מ והרשב"א בספיקא דאורייתא אי מה"ת לחומרא א"כ מחויב בדבר הוא מה"ת אבל להר"מ דס"ד מה"ת לקולא א"כ מן התורה לאו מחויב בדבר הוא ולפ"ז בברכת המזון היכא דאכיל שיעורא דרבנן אף להר"מ יכול לפוטרו דאתי דרבנן ומפיק דרבנן וכדאמרינן בקטן שהגיע לחינוך איברא דיש לחלק דהתם ודאי דדבריהם והכא ס' דדבריהם וכדמחלקינן בפ"ב דשבת לענין ברכה ודאי דדבריהם בעי ברכה ס' דדבריהם לא בעי ברכה והר"מ פסק שם כן גם לרשב"א דסמה"ת לחומרא יש לעיין ניהו דמחויב הוא מה"ת מטעם ספק שמא חלים הוא עכשיו יש לו דיעה צליתא מ"מ זה לענין עצמו החמירה עליו להחמיר בספיקו אבל באמת אם הוא שוטה באותו שעה פטור הוא ואינו בר חיובא וא"כ להוציא אחר איכא לספוקי שמא הוא שוטה ואינו בר חיובא ולא הוציאו והוי ספיקא דאו' לחומרא ולא יצא האחר וא"ל דסוף סוף בר חיובא הוא מחמת ספק ז"א דזהו החיוב שמחמת ספק יועיל לו לגביה דידיה ולא להוציא אחר ודי חובתו דבעי' בר חיובא גמור דודאי איש מחויב במצות והבן: