אור ברסלב
מלא הרועים חלק א חלת א"י וחלת ח"ל

מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס

חלת א"י וחלת ח"ל

חינוך

ושייך ליו"ד סימן שכ"ב:

ומיימוני פ"ד מה' בכורים חולין ק"ד א' בכורות כ"ז:

א

דין חלת א"י וחלת ח"ל לפי שרבו בה הפירושים והשיטות נבאר אותם באורך שנינו במשנה בפ"ד דחלה ר"ג אומר ג' ארצות לחלה מא"י עד כזיב חלה א' ופירשו בה לפי שהוא א"י גמורה שכבשוה ג"כ עולי בבל וקדושה שניה נתקדשה גם לע"ל וחייבת בחלה מדאוריית' (לאו מדאו' ממש דבחלה לא נתחייב כ"א בביאות כולם כדאמרי' בפ"ב דכתובות ובפ' יוצא דופן וכ"כ הר"מ בפ"ה מה"ב וע' בטור ס"ס שנ"ב ובב"י שם ואותה חלה נאכלת לכהנים טהורים גמורים לפי שהיא טהורה גמורה מכזיב עד הנהר ועד אמנה ב"ח אחת לאור ואחת לכהן. הנה בזה יש ב' פרושים דעת הר"מ בפי' המשנה ובחבורו בפ"ה מה' בכורים שזו הארץ אין עכשיו א"י שכבשוה עולי מצרים ולא עולי בבל וקדושה ראשונה בטלה לכך נתחייבה בב' חלות א' לשריפה מפני שהיא תרומה מארץ העמים והב' לכהן לפי שטומאת הארץ הלז אינה מפורסמת שרוב העם חושבין אותה לא"י ואתי למטעי דחלה טהורה נשרפת לכך הוצרכה להפריש חלה א' לכהן להיכר דמתוך כך יעלה על דעתם עיקר הענין למה נשרפה הראשונה וטעם זה מבואר ג"כ בירושלמי ופי' ג"כ הברטנורא בפי' המשנה ואותה של אור יש לה שיעור לפי שהוא כעין דאוריית' דמתחזי כא"י ושל כהן אין לה שיעור דהוא מדרבנן להיכר בעלמא כדפרשנו והפי' הב' הוא פי' התוס' בר"פ כל הבשר ובבכורות פרק עד כמה והרא"ש בר"פ כל הבשר שם דמכזיב ועד הנהר הוא ג"כ א"י גמור רק שסמוכים לארץ העמים ואי אפשר להם להזהר בטהרה וחלתם טמאות לכך נשרפה כדין חלת א"י שנטמאת והיא עיקר החלה ולכך יש לה שיעור אולם לפי ששורפין שם כל החלות ואין אחת מהם נאכלת אתי למיטעי שעיקר מצות החלה להיות נשרפת ולא להיות נאכלת ולא יעלה על לבם שמחמת הטומאה שורפין אות' ולכך תקנו חלה שני' הנאכלת לכהן להיכר שלא תשתכח תור' חלה ולפי שאינה עיקר החלה אלא להיכר אין לה שיעור ואיכא למידק על תוס' והרא"ש למה לא בחרו בטעם הירושלמי שלכך מפרישין עוד חלה אחרת שלא יאמרו חלה טהורה נשרפ' וכמו שפי' הר"י והרע"ב דלפי פי' התוס' אתי שפיר דלדידהו הוא א"י גמור רק שסמוך לח"ל ולא יעלה על לבם שמחמת שחושבי' אותה לטמאה נשרפת דהרי היא א"י גמורה ואפשר לפרש שמ"ש שלא תשתכח תורת חלה היינו שיחשבו שחלה טהורה נשרפת וכטעם הירושלמי וכעין זה כ' הרא"ש בפי' המשנה דחלה לפרש מ"ש בבכורות כדי שלא תשתכח תורת חלה דפי' כטעם הירושלמי שלא יאמרו טהורה נשרפת:

ב

מן הנהר ועד אמנ' לפני' הוא ח"ל גמור ומפרישין ב' חלות א' לאור לפי שהיא טמאה טומאת ארץ העמי' ממש וא' לכהן שלא תשתכח תורת חלה ושל אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור לפי ששתיהן דרבנן מותר להרבות בנאכל' וטבול יום אוכלה פי' לחל' האור דח"ל כך פי' הר"מ במשניות והרע"ב ולדבריהם היכא דאיכא כהן קטן שלא ראה קרי מעולם או גדול שטבל לקריו אף שהן טמאות מגע שרץ או מת ל"ח להא דכל טמא טומאה שאינה יוצא' מגופו מותר בחלת ח"ל וטומאה שיוצא' מגופו כגון זב ומצורע ובע"ק כיון שטבל מותר אף שלא העריב שמשו דטבול יום מותר בחלת ח"ל עוד יש תקנה בחלת ח"ל לאוכלה אף בטומאת הגוף כגון לבטלה ברוב חולין כמבואר בבכורות דף כ"ז וזהו שכתב הר"מ בפ"ה מה' בכורים דין ח' דבח"ל מפרישין ב' חלות א' לשריפה שלא יאמרו תרומה טמאה נאכלת ואחת לאכילה כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל כו' ושל אכילה יש לה שיעור אחד ממ"ח ומותרת לזבים ואצ"ל לשאר טמאים והראב"ד כתב נ"א אסורה לזבים ואצ"ל לשאר טמאים והרב בכ"מ מפרש דהראב"ד לטעמיה אזיל דס"ל דתרומות ח"ל אסורה לזבים אף שטבלו והר"מ ס"ל דהא דתנן בחלה (במשנה זו בסוטה) דאסורה לזבים היינו בשלא טבלו אבל כשטבלו מותרים נראה דמפרש דברי הר"מ דמיירי בשטבלו וכן הבין בבאר הגולה ביו"ד סימן שכ"ב דעתו ולדעתי דבריו תמוהים דאי מיירי בשטבל הו"ל לומר מותרת לטבול יום ועוד דהא דין זה כ' אח"כ בדין י"א וז"ל וכן אם היה כהן שטבל מש"ז ומזיבתו אע"פ שלא העריב שמשו מותר לאכול חלה הראשונה וא"צ להפריש שני' ועוד קשה דבכה"ג דיש כאן טבול יום אין כאן שתי חלות כלל וכמ"ש בדין י"א דבכה"ג אינו מפריש רק חלה א' וכיון דבדין ח' כתב דמפרישין ב' חלות ע"כ דמיירי בגוונא דליכא כהן שטבל אלא ברור הדבר דהר"מ קאי אמאי דסליק מיניה שכ' ושל אכילה יש לה שיעור ומותרת לזבים מבואר מלשונו דקאי אחלה שני' של אכילה ועל זה דקאמר דמותרת לזבים וברור דחלה זו מותרת אף לזב גמור ובמקומו הוא מוכרע דקאמר דמפריש א' לשריפה וא' לאכילה לכהן וע"כ דמיירי דליכא זב שטבל דאי איכא זב שטבל א"צ רק חלה א' ואוכלה זב כמ"ש בדין י"א וע"כ מיירי דליכא אפי' זב שטבל וע"כ מפרישין א' לאור וא' לאכילה וע"כ מיירי אף לזב שלא טבל וז"ש ומותרת לזבים היינו לזבים גמורים והרב בכ"מ לא יצא ידי חובת עיונו בזה ובש"ע סי' שכ"ב סתם דבריו כדעת הר"מ והעתיק לשונו ממש וע"כ לפרש דהא דכ' שם בס"ד ומותרת לזבים היינו לזב גמור שלא טבל ודלא כמו שהבין בבאר הגולה שם וע"ש אלא ודאי דמיירי בזב שלא טבל דאעפ"כ מותר בחלה שני' לפי שאינה חלה גמורה שכבר הפריש א' לאור וזו רק כדי שלא תשתכח תורת חלה וכן הבינו הט"ז ס"ק ד' והש"ך ס"ק ט' שם:

ג

הנה מבואר מכל מה שכתבנו דעת הר"מ והרע"ב דהיכא דאיכא כהן שטבל לזיבתו אין צריך רק חלה א' והיכא דליכא צריך ב' חלות אחת לשריפה והב' נאכלת אף לזב שלא טבל ולפי זה הא דתנן במשנה וטבול יום אוכלה היינו אחלת האור דאי לב' נאכלת אף למי שלא טבל ובאמת כן פי' הרע"ב והר"מ בפי' המשנה כ' וטבול יום אוכלה ענינו חלת ח"ל שאין לה שיעור עכ"ד לכאורה משמע דקאי על עיקר חלת ח"ל שאין לה שיעור והוא תמוה דמבואר בדבריו פ"ה מה' בכורים דין י' דיש לה שיעור א' ממ"ח כדין חלה טמאה וכן כ' בש"ע סימן שכ"ב סעיף ה' הן אמת דמדברי הרא"ש והתוס' ר"פ כל הבשר ותוס' בכורות דף כ"ח מבואר דס"ל דאין לה שיעור כמ"ש בסמוך אבל דעת הר"מ אינו כן כמו שכתבנו ועוד קשה דמאי ענינו הכא ומאי נתינת טעם הוא דלכך טבול יום אוכלה הואיל ואין לה שיעור וצריך לדחוק ולפרש דמפרש דקאי על זו שאין לה שיעור דכ' לעיל דבח"ל מפרישין ב' אחת לאור ואין לה שיעור וא' לכהן ויש לה שיעור וע"ז מפרש דהא דתני וטבול יום אוכלה קאי על אותה חלה שאין לה שיעור דהיינו חלת האור אבל אותה דיש לה שיעור והיא הניתנית לכהן אפי' זב שלא טבל מותר בה כדכתיבנא ומה שהוצרך לסמן אותה שאין לה שיעור ולא פי' בהדיא וטבול יום אוכלה לחלת האור כמו שפי' הרע"ב אפשר שרצה לכלול בזה גם חלת ארצות שכבשו עולי מצרים דתני במציעתא דשם חלה הניתנית לכהן אין לה שיעור לפי שאינו עיקר חלה כמ"ש לעיל סעיף א' ולכך כיון שאין לה שיעור הואיל ואינו עיקר חלה נאכלת לטבול יום אבל למי שלא טבל לא ול"ד לחלת הנאכלת דח"ל דנאכל אף לזב ובע"ק שלא טבלו כמ"ש דשאני חלה שני' דח"ל דאינו קבוע דאי איכא כהן קטן או גדול שטבל אינו מפריש רק א' משא"כ בחלה ב' דא"י דקבוע וכעין שמחלקים התוס' והרא"ש ר"פ כל הבשר בין חלת ח"ל הסמוכים לרחוקים עי"ל דכוונת הר"מ אותו חלת האור דאין לה שיעור דוקא נאכלת לטבול יום ולאפוקי חלת האור דמציעתא דיש לה שיעור אינו נאכלת אף לטהור גמור וטעונה שריפה כן צ"ל דבריו וכך הוא שיטתו בפי' המשנה דהא דתני וטבול יום אוכלה קאי על חלת האור:

ד

נמצינו למידין דלפי דבריהם חלת א"י שכבשוה עולי בבל א"צ רק חלה א' ונאכלת בזמן שהיו מוחזקין שם בטהרה ועכשיו שאינן טהורין מטומאת המת שם מפרישין חלה אחת ונשרפת כ"כ הר"מ שם ובש"ע סימן שכ"ב פסק ג"כ כן ובאמת לפי טעם התוס' והרא"ש שהעתקנו בסעיף א' דטעם חלה שני' במציעתא שלא תשתכח תורת חלה כ"ש דעכשיו בא"י ראוי להפריש חלה ב' שלא תשתכח דמה במציעתא דאז היה נאכלת חלה בא"י גזרו על הסמוכין לח"ל להפריש חלה ב' שלא תשתכח כ"ש עכשיו דאינו נוהג בשום מקום שוב מצאתי בתוס' בכורות כ"ז ב' סוף ד"ה וכי שכ' כן להדיא דצריך להפריש ב' לאכילה שלא תשתכח איברא דהר"מ לטעמיה אזיל דס"ל דהטעם דמכזיב ועד הנהר צריך להפריש ב' לפי שאין הטומאה מפורסמת שלא יאמרו טהורה נשרפת ועכשיו שהן טמאין טומאה מפורסמת טומאת המת ל"ש טעם זה וכ"כ הרא"ש ר"פ כל הבשר ולדברי התוס' דצריך להפריש בא"י ב' חלות נראה לע"ד דאותו של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור כמו מכזיב ועד הנהר במציעתא דמשנתינו דלזה מדמי לה התוס' בבכורות שם וממנו למדו דצריך ב' חלות ול"ד לחלת ח"ל דשל כהן יש לה שיעור דהתם שניהם אין להם עיקר מה"ת ומוטב להרבות בנאכלת משא"כ כאן דעיקרו הראשונה שיש לה עיקר ושני' מטעם גזירה לכך אין לה שיעור אבל הראשונה הנשרפת צריך שיעור אחד ממ"ח כמ"ש הר"מ וטוש"ע סימן שכ"ב וחלה הנאכלת יש לעיין אי מותרת לטמאים שלא טבלו ומקום הספק דהנה דעת התוס' והרא"ש דחלת ח"ל הרחוקים מא"י חלה שני' הנאכלת מותר אף לטמאים שלא טבלו דל"ד לחלה הנאכלת דסמוכין דקביעא משא"כ זו שאינה קבוע' דאי איכא כהן שטבל א"צ רק חלה א' והנה לפי טעם זה י"ל דגם חלה שני' הנאכלת עכשיו בא"י אינה קבוע דבזמן שהי' טהורים א"צ רק חלה א' או דלמא דסוף סוף השתא קבוע הוא ומה שעבר אין ול"ד לחלה הנאכלת דח"ל דגם עכשיו לא קבוע' ולפי טעם הב' שכ' דהואיל ומקילין בחלת האור דח"ל להיות נאכל לטבול יום מקילין בנאכלת להיות נאכלת לטמא גמור א"כ פשיטא דבא"י כיון דאין מקילין בחלת האור להיותה נאכל לטבול יום גם בחלה הנאכלת לא מקלינין להיותה נאכל לטמא גמור אבל לטבול יום ודאי נאכלת כחלת ח"ל הסמוכין ודו"ק:

ה

ומכזיב ועד הנהר שהן ארצות שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל צריך להפריש ב' אחת לאור והוא העיקר ויש לה שיעור ואינה נאכלת אפילו לכהן טהור גמור כמש"ל סעיף ג' בסופו והטעם לפי שהיא תרומה טמאה וכן נראה מדברי הר"מ בפ"ה מה"ב והב' נאכלת לכהן וכבר בארנו בסעיף ג' בפירוש דברי הר"מ בפי' המשנה דיש לדייק מיניה דנאכלת לטבול יום ואע"פ שכ' הר"מ בפ"ד מה' בכורים דין יו"ד חלת ח"ל הואיל ועיקרו מד"ס אינה אסורה אלא למי שיוצא טומאה מגופו וכן אם היה שם כהן שטבל כו' דמשמע דוקא ח"ל דעיקרה מד"ס אבל מכזיב ועד הנהר משמע מדבריו דחשיב קצת דאוריית' כמבואר בירושלמי דלכך הראשונה יש לה שיעור הואיל והיא מה"ת מ"מ נהי דהוא עיקרו מדאוריית' היינו אותה הנשרפת אבל שני' הנאכלת ודאי ואינה אלא מדרבנן ומותרת לטבול יום ואפשר לומר דאפי' לטמא גמור שלא טבל מותרת כמו מהנהר ולפנים בחלוקה הג' דמותרת חלה הנאכלת אפי' לטמא גמור כגון זב שלא טבל לדעת הר"מ וכמ"ש לעיל סעיף ב' ויש לדון בק"ו ומה התם דהנאכלת מתחזיא כעיקר דהיא יש לה שעור מכ"ש הכא דהנאכלת אין עיקר החלה דהרי אין לה שעור ועוד דע"כ אינו עיקר החלה דאי היא עיקר החלה היכא נאכלת הואיל והיא טמאה וי"ל דבאמת אינ' נאכלת לטמא שלא טבל דל"ד לחלה הנאכלת דח"ל דאינה קבוע דאם יש כהן שטבל אין מפרישין רק א' לדעת הר"מ אבל זו קבוע דאפי' לכהן טהור גמור אין מאכילין הראשונה כמש"צ וצריך לעולם להפריש ב' ועוד הואיל ומחמרינין בחלות האור דידי' שאינו נאכל אפי' לטהור גמור משא"כ בחלת האור דח"ל דנאכלת לטבול יום לדעת הר"מ לכך מחמרינין ג"כ בחלה הנאכלת שאין מאכילין אותה לטמא גמור אבל טבול יום אוכלה כמש"ל:

ו

מן הנהר ולפנים היכא דאיכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו או לזיבתו א"צ להפריש רק אחת ונותן אותה לכהן זה ואוכלה ואם לאו מפרישין שתים אחת לאור וא' לכהן אפי' הוא טמא גמור שלא טבל מותר לאוכלה כך הוא שיטת הר"מ דהא דתנן במשנה דמפרישין ב' היינו דוקא בדליכא כהן שטבל והרב בכ"מ כ' דנ"ל ראיה להר"מ מהא דתנן במשנה פ"ד דחלה ר"ג אומר שתי חלות בסוריא ר"א אומר חלה א' משמע דאפי' לר"ג דוקא בסוריא ב' חלות ודבריו תמוהים מאוד דהתם טעמא דר"ג משום דס"ל סוריא כח"ל ור"א ס"ל כא"י גמורה ועוד דלדבריו פליגי היכא דאיכא כהן שטבל ס"ל לר"ג דאעפ"כ ב' חלות ובח"ל מודה דבכה"ג א' א"כ ראוי לפסוק כר"ג נגד ר"א דשמותי הוא כ"כ להדיא בפי' המשניות והלכה כר"ג בשני המאמרים והר"מ כלל סוריא עם ח"ל שם בדין ח מבואר דלדידיה אף בסוריא היכא דאיכא כהן שטבל אין מפרישין רק א ור"ג דקאמר ב' ע"כ בדליכא כהן שטבל וכאידך דר"ג דשלש ארצות לחלה דאיירי בדליכא כהן וא"כ אין ראיה כלל מהכא דהכא פליגי אי עפר סוריא טמא דר"א משוה לה כא"י גמורה דאין עפר טמא וא"צ אלא חלה אחת וכ"כ הר"מ להדיא בפי' המשנה והנה היכא דליכא כהן שטבל משמע מדברי הר"מ דאין לו עוד תקנה כ"א להפריש ב' כמ"ש להדיא ותמהני דאכתי הוי ליה למינקט תקנת' ליבטליה ברוב. וכדאיתא בברכות שם דף ק"ז:

רבה מבטיל לה ואוכלה בימי טומאתו אף דהתם לענין תרומות ח"ל איתא מ"מ לדעת הר"מ תרומה וחלה כהדדי נינהו כמו דלענין טבול יום וקטן שלא ראה קרי אף שטמא טומאת מת כהדדי נינהו והתוס' והראה דקשיא ליה להר"מ הא דתקנו ב' חלות בח"ל ולא תקנו ב' תרומות וכמו שהקשו בתוס' וע"ק לי דלמאי הוצרכו חלת האור לבטלה ברוב וקושיא זו הקשה ג"כ הר"ש בפי' המשנה פ"ד דחלה שם אף שמדברי התוס' והרא"ש ר"פ כל הבשר נראה דהיכא דאפשר לבטלה יכול לבטלה וא"צ ב' חלות אך זה דוחק גדול דא"כ נפל פיתא בבירא דזה מן הזרות הנפלא שלא יוכל לבטלו ברוב חולין והאיך תני במשנה דמפרישין ב' חלות דמשמע דעל הרוב מפרישין ב' חלות ולפי האמת לא תמצא הדבר כ"א פ"א ביובל שלא יהיה במציאות כהן קטן וכ"ג שטבל שלא יוכל לבטלו ברוב ע"כ מכח ב' קושי' אלו ס"ל להר"מ דבאמת קימ"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה אפי' אסור דרבנן רק בתרומה מחמת פסידא דתרומה שהיא הרבה מאד מדגן תירוש ויצהר תרומה ותרומת מעשר ולהפסד מרובה חששו ותקנו שיהא מבטלה ברוב אבל בחלה שאינה רק מן העיסה המגולגלת שיש בה שעור חלה ומפרישין ממנה א' ממ"ח להפסד מועט לא חששו משא"כ תרומה ותרומת מעשר יעלה לסך רב דלפעמים לבעה"ב אחד יש לו אלף כורין חיטים ויהיה מהן תרומ' ותרומת מעשר כך כורין וכן בתירוש ואיך יהיה סך רב כזה לחיבור ולשריפה ע"כ חשו לזה ותקנו לבטל ברוב ולכתחילה וא"ל דיתקנו ב' תרומות ואותה של אור לא יהי' לה שעור והשני יהי' לה שעור ותאכל לכהן ולא יהיה הפסד גדול שיפריש חטה א' מאלף כורין וישליכנו לאור וכמ"ש בחלה דאותו של אור אין לה שעור וי"ל כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון ובחלה כיון דמה"ת אין לה שעור כמ"ש הר"מ וטור וש"ע סי' שכ"ב במקום פסיד' אוקמוה אדאו' אבל תרומת מעשר כיון דמדאוריית' יש לה שעור כל דתקון כעין דאורייתא תקון וא"צ לתקנו ב' תרומות בתרומה דאין לה שעור י"ל דלא אתי לחלק בין תרומה לתרומת מעשר דשם תרומה אחת והכתוב הקישן זה לזה כדגן מן הגורן וא"כ השתא לא צריכין לחלק ולומר בתרומה הפרשתה מרובה מחלה דבל"ז ניחא דחלת האור אין לה שעור הואיל ומה"ת אין שעור לחלה אבל תרומת ח"ל צריך שעור כיון דמה"ת יש לה שעור לכך חשו להפסד מרובה והתירו לבטלם ברוב ולאוכלם בטומאה וא"צ להפריש ב' תרומות וא"כ יתיישבו הקושיות שכתבנו ויתיישבו דברי הר"מ שלא כ' הך תקנתא דמבטלה ברוב דא"ל דס"ל כהר"ן בפרק א"ע דדוקא היכא דנתערב ממילא יכול להוסיף אבל לערבו בתחילה לא ז"א דהא בפ' י"ג מה' תרומות כ' דאף לכתחילה מבטלים אלא כדכתיבנא דדוקא בתרומה משום פסידא דתרומה משא"כ בחלה.

ז

והנה נתבאר בסעיף הקדום דין חלת ח"ל שאנו צריכין לה עתה דלדעת הר"מ בדאיכא כהן קטן או כ"ג שטבל מפרישין אחת ואם לאו לא יבטלה ברוב אלא מפרישין א' לאור ואין לה שעור וא' לכהן ויש לה שעור ומותרת אף לטמא ועדיין צריכין לבאר אם מותרת לזר ומדברי התוספות והרא"ש ר"פ כל הבשר מבואר דאסור לזר אף שמתירין אותה לכהן טמא. אך מדברי הר"מ בפ"ה מה' בכורים דין י"ב שכתב ואם היה שם כהן קטן או כהן שטבל ה"ז מותר לאכלה עם הזר על השלחן שאינה מדמעת ולכאורה קשה דלאיזה צורך הוצרך לכתוב אם היה שם כהן דאף אם אין כהן דמפרישין ב' הוי מצי למנקט הדין בחלה השני' הנאכלת דאוכלין אותה עם הזר והו"ל למסתם חלה הנאכלת לכהן בח"ל אוכלין אותו עם הזר על השלחן וא"ל דלרבותא נקט ואם היה שם לאשמועינן דאפי' חלה זו שהוא עיקר החלה שאין מפרישין אלא אותה אעפ"כ אינה מדמעת דא"כ הו"ל למיתני הכין חלת ח"ל אפי' במקום שאין מפרישין אלא אחת כו' מדכ' ואם דמשמע שהוא תנאי משמע דמיירי דוקא באופן זה אבל היכא דמפרישין ב' לא משכחת להאי דינא וע"כ לומר דס"ל בחלה שני' בח"ל מותרת אף לזרים כיון דאינה חלה כלל דמי חמירא זרים מזבים ומצורעים דטמאים טומאת הגוף דבכרת ואעפ"כ אוכלין אותה ועיקר הדבר שמפרישין אותה ונותנין לכהן (שלא תשתכח תורת חלה שניתנ' לכהן שיסברו דחלה אינה ניתנת לכהן אלא נשרפת ואחר שנותנן לכהן רשאי הכהן) להאכילה לזרים כמו מתנות כהונה אך קשה דא"כ הו"ל למיכתב בדין שכ' שם דמותרת לזבים הו"ל למיכלל ולכתוב גם לזרים וי"ל דהתם כ' זבים דלא תקשי מה מועיל ב' חלות דעדיין מי יאכל חלה הב' ואי דאיכא כהן שטבל א"צ לב' לזה הוצרך לכתוב דבאמת מיירי דליכא ולכך מפרישין ב' והשני' מותרת אף לזבים אבל זרים אין שם מקומו לכותבו ועדיין צ"ע לפי שלא מצאתי הדבר מפורש בר"מ:

סעיף ח

היכא דאיכא כהן קטן דמפריש אחת ונותנו לכהן ורשאי לאוכלה עם הזר על השלחן וזו ששנינו במשנתינו ונאכלת עם הזר על השלחן דקאי להר"מ אחלה ראשונה ומדברי הר"מ בחבורו שם מבואר דמשמיענו דל"ח שמא תתערב חולין עם החלה לפי שאינה מדמעת אפי' נתערבה שוה בשוה והוא מדברי הירושלמי העתיקו בכ"מ שם והר"ש בפ"ד דחלה שם פי' המשנה ע"פ שיטת הירושלמי דונאכלת פי' שהכהן והזר מערבין פתן ואוכלין ולדעתי פי' הר"ש יותר נכון בירושלמי דאי לפי' הר"מ דאין מערבין לכתחילה רק דונאכלת בשלחן א' ול"ח שמא יתערבו כנ"ל למידק בירושלמי דכאן מתבטל אחד באחד דלמא הטעם דל"ח שיתערבו כיון דאף אם יתערב הוא אסור דרבנן ולא גזרינן גזירה לגזירה ואף שהש"ך בסימן שכ"ב ס"ק ב' כתב דשכיח שיתערבו יחד ול"ח ספק קשה מנ"ל למידק דמתבטל א' באחד מה שלא מצינו כן בכל התורה עדיפא למימר הטעם דח' ספק שמא לא יתערב וספיקא במידי דרבנן שרינין ולא גזרינן למיסר אכילה שמא יתערב ולא ידעתי איך פשיטא להש"ך דשכיח שיתערב ועוד דאם יתערב באמת לא יאכל הזר ומנ"ל דמתבטל אחד באחד וא"ל דא"כ מאי קמ"ל דנאכלת עם הזר מאי רבותא י"ל דקמ"ל דלא גזרינן העלאה אטו אכילה וכדמשמע בר"פ כל הבשר דזהו רבותא דמשמיענו במשנתינו ומנ"ל להירושלמי להוכיח ממשנתינו דמתבטלת אחד באחד ועי"ל דבאמת אם יתבטל אחד בא' אסור והא דל"ח שמא יתערב דאיכא ספיקא טובא שמא לא יתערב ואת"ל דיתערב שמא יתערב ברוב ואף אם יתערב במחצה אכתי מותר לאוכלן כ"א בפ"ע ועל כל א' ספק שמא חולין הוא וא"ל דדייק מדסתים ותני ומותר לאוכלן עם הזר על השלחן ולא ביאר כלל משמע דאף דאיכא על השלחן חולין ותרומה בשוה מותר דאף אם יתערב יתבטל א' בא' ז"א דאם תרצה למידק מדסתים תידוק דמתבטל אפי' עם החולין המיעוט מדסתם ועוד דאכתי איכא ספיקי טובא דכתיבנא אף שהן שוים מ"מ אטו כל הלחם מתערב ודאי דאינו מתערב רק פרוטה מזו בזו ואכתי איכא למימר שמא החולין הרוב בערוב זה שהפרוסה מדחולין היה גדולה מפרוסת חלה ועוד יש להקשות כמה קושיות לפי פי' הר"מ אלא ברור כפי' הר"ש דונאכלת ר"ל דמערבין אותם עם החולין ואם תיקשי ליתני בהדיא ומערבין אותה כו' וע"ק מנ"ל דמחצה ע"מ מיירי דילמא היכא דאיכא חולין רוב וכ"ת מאי קמ"ל י"ל דקמ"ל דלכתחילה מבטלין ועוד דל"ג דלמא יאכל חלה בפ"ע וכדפי' הר"ש דזהו גזירת הש"ס בר"פ כל הבשר העלאה אטו אכילה י"ל דחדא קושיא מתורצת בחבירתה דאי הוי תני מערבין לא הוי ידעינן אי במע"מ אי ברוב לכך תני ונאכלת עם הזר על השלחן דהתם א"א שיתבטל ברוב דחשיב קבוע דעל שלחן זה מונח בקביעות חלה וחולין והוא לא ידע איזה חלה ואיזה חולין ומותר לזר ליקח ממקום הקביעות דהיינו מן השלחן ולאכול ש"מ דמתבטל א' בא' וממילא דרשאי לערב לכתחילה אחד בא' ודוק ובזה יתיישב מה שהקשיתי דמנ"ל דהמשנה משמיענו דרשאי לערב דלמא מיירי דאינו מתערב כלל ול"ח לערוב וקמ"ל דרשאי להעלותו (ולא גזרינן העלאה אטו אכילה ולפמ"ש א"ש דא"כ הו"ל למיתני ומעלין אותו על שלחן) על שלחן הזר כמ"ש בפכ"ה העוף עולה על השלחן ומדקאמר ונאכלת משמע דמשמיענו רבותא זו דנאכלת ממקום קביעתה אף שנתערב דמדינא חשיב קבוע כמע"מ אפי' מב"מ כמו בחנות שנתערב טריפה עם הכשרות דחשיב קבוע דרבנן בסי' ק"י והטור בסי' שכ"ג כ' גם לדעת הר"מ דמותר לערבו לכתחלה שוה בשוה ואין משמעות דבריו כן כמ"ש הב"י אך שיהיה מבואר דחלת ח"ל שנתערבו בשוה מותר לדעת הר"מ והוא מ"ש במשנה ונאכלת עם הזר על השלחן ובספר ראש יוסף בחולין ר"פ כל הבשר הקשה דלפ"ז רב יוסף שם דדייק ממשנה זו דאין גוזרין גזלג"ז קשה דהא יש לגזור גזירה א' אטו חלת א"י דאורייתא דאינה בטילה ולמה מותר תערובות שוה בשוה בחלת ח"ל נגזר אטו חלת א"י דתערובתה שוה בשוה אסור מדאורייתא ודבריו אינם נכונים מכמה טעמים חדא דחלת א"י ג"כ אינם דאוריית' אפי' בימי עזרא דבעי' בבואכם בביאת כולכם כמ"ש הר"מ וסמ"ע סימן שכ"ב ועוד דבאמת ידע רב יוסף דלמגזור חלת ח"ל אטו א"י לא גזרינין כמו דאמרינין דחלת ח"ל מותר לטבול יום ולא גזרינין אטו חלת א"י משום דלא מיחלפא בחלת א"י שנאכל חלה טמאה לכהן טבול יום דמידע ידעו דחלת ח"ל אינה חלה גמורה ועוד דר' יוסף באמת לא פי' דמאי דתני במשנה ונאכלת היינו שמותר לערב שוה בשוה רק דהוי ס"ל דקמ"ל דלא גזרינן העלאה אטו אכילה אבל לפי מה דאסיק אביי דהך לאו חידוש הוא כיון דליכא למיגזר אטו שום חלה דאורייתא וא"כ מאי קמ"ל במשנה לכך הוכיח בירושלמי לפרש דקמ"ל דמערבין אחד באחד וא"צ לדחוק כמו שדחק הר"ש בפ"ד דחלה והש"ך בסי' שכ"ג ס"ק ב' ליישב סוגיא דחולין עם הירושלמי ולפמ"ש לק"מ דהירושלמי אזיל לפי מסקנת אביי בש"ס דילן ודוק:

סעיף ט

ולענין אי רשאי לבטלה ברוב ולאוכלה בימי טומאתו אינו מבואר בדברי הר"מ ואף שכתבנו לעיל בסעיף ו' דלהר"מ לא תקנו כאן לבטלה ברוב ולהפריש חלה א' היינו היכא דליכא כהן שטבל אבל היכא דאיכא כהן שטבל ונותנו לו ואח"כ נטמא לקרי או בזוב אי רשאי לבטלה ולאוכלו לא נתבאר בדבריו והנה, בש"ע סי' שכ"ב דין ה' כ' דחלת ח"ל היכא דאיכא כהן קטן או גדול שטבל מפרישין א' ואם לאו מפרישין ב' ולא כ' דעדיין איכא תקנתא להפריש א' ולבטלה ברוב ע"כ מוכח דסבירא ליה כדכתיבנא בס"ו דבחלה אין מבטלין ברוב בשביל זה ואעפ"כ בסי' שכ"ג סעיף א' כ' ומותר לבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו נראין הדברים דמחלק דלהפריש מתחלה חלה שאינה ראוי להאכיל כי אם עד שיבטלה ברוב אין מפרישין דזהו לא חשיב הפרשה כלל כיון דאינו ראוי לאכילה ומה שנאכל ע"י ביטול לא חשיב חלה כלל כ"א חולין כיון שנתבטלה בחולין לכך עדיף להפריש חלה אחרת להאכילה לכהן טמא אבל היכא דכבר הפריש כדינה להאכילה לכהן טהור בעיני' בלי תערובות ואח"כ כשבא ליד כהן ונטמא הכהן רשאי הכהן לבטלה לאוכלה בימי טומאתו ויצא לנו תי' אח' על קושית הר"ש המוזכר לעיל סעיף וא"ו דלמה מצריכין ב' חלות לבטלה ברוב דז"א דזה לא חשיב הפרשה כלל כיון דאין הכהן ראוי לאוכלה כ"א ע"י שיבטלה ויהיה חולין עדיף שישאר שם החלה במקומה וישרפנו ואי שלא ישתכח תורת חלה יפריש עוד אחרת אבל היכא דכבר בא ליד כהן ורוצה לבטלה רשאי כיון דכבר חל שם חלה עליו והוא שלו רשאי לעשות בה מה שירצה אבל שניתן לו לכתחלה שלא לאוכלה רק לבטלה לא מיסתבר ולפ"ז גם בתרומה אין רשאי ליתנה לכהן טמא ולבטלה והדרא קושיא לדוכתא למה לא תקנו ב' תרומות כמו שהקשו התוס' ונצטרך לחלק כמ"ש התוס' או כמש"ל ס"ו ודוק:

י

הנה בארנו דעת הר"מ דס"ל דמן הנהר ולפנים אי איכא כהן שטבל א"צ ב' חלות והא דתנן דמפרישין ב' בדליכא ואז צריך להפריש א' לאור וא' לכהן וחלה דלכהן מותר אף לטמא גמור שלא טבל והא דתנן במשנה ונאכלת לטבול יום היא על חלת האור ולא על חלה שני' דא"צ טבילה כלל לגבה והא דתנן ונאכלת עם הזר על השלחן הוא ג"כ על חלה ראשונה במקום דאין מפרישין אלא א' כגון דאיכא כהן שטבל אז נאכלת ואף אם נתערב בטילה בשוה כמ"ש לעיל. איברא דאחר העיון שיטתו אינה נכונה בפי' המשנה חדא דלמה סתים ותני במשנה דמן הנהר ולפנים ב' חלות דע"פ רוב אינה רק חלה אחת דהוא על הזרות שלא ימצא כהן קטן ואי כהן שטבל עדיפא הו"ל למתני עיקר דינא דצריך חלה א' ונאכלת לטבול יום ואי ליכא כהן שטבל מפרישין ב' וכהאי לישנא אמר רבינא בבכורות דכ"ז שם וע"ק דבמשנה תני ונאכלת לטבול יום ובש"ס נקיט ואכיל לה כהן קטן ולא הוזכר טבול יום וא"ל דלכך במשנה נקיט טבול יום להשמיענו פלוגתא דר' יוסי דא"צ טבילה כלל דא"כ למה נקיט בש"ס כהן קטן לבד (והתוס' לפי שיטתם תי' זה כמ"ש בסמוך אבל לשיטת הר"מ לא מתיישב בזה דהרי במשנה הוזכר ט"י ולהר"מ חלה דמשנתינו הוא החלה המוזכרת בש"ס) ולמה נקיט במשנה טבול יום לבד וא"ל דלא הוצרך להזכיר כהן קטן דכ"ש הוא מטבול יום דמחוסר הערב שמש דז"א דגם בכהן קטן איכא רבותא דנותנין לו ול"ח שיאבדה וכדס"ל להתוס' הך חששא באמת במקום דמפרישין כשיעור וע"ק דהיאך קאמר ונאכלת לטבול יום פי' חלת האור כמ"ש הרע"ב והר"מ דהא במקום דאיכא טבול יום אין כאן חלת האור כלל לשיטתם דבכה"ג אין מפרישין רק א' ונאכלת וע"ק דנאכלת משמע דקאי אדסמיך ליה דמיירי בחלה הנאכלת ולא בחלת האור דאיך שייך בחלת האור ונאכלת וע"ק דקאמר ונאכלת עם הזר דמשמע שאינה מדמעת כפי' הר"מ וקשה ממנחות ס"ז דמבואר שם דתרומת ח"ל מדמעת וכמו שהקשו בתוס' ומ"ש הרשב"א דמדמעת בפחות ולא בשוה לא נהירא דלישנא דמדמעת לא משמע הכי וכן השיג עליו ביש"ש ר"פ כ"ה:

סעיף י"א אשר ע"כ נראה שיטת התוס' עיקר בפי' המשנה דמן הנהר ולפנים הואיל והוא סמוך לא"י ומתחזי חלה דידהו כחלת א"י אין נאכלת החלה אפילו לכהן טהור גמור דהואיל והיא טמאה אם יהא נאכל אתי למיטעי גם בא"י לומר חלה טמאה רשאי לאוכלה כהן טהור ע"כ הצריכו לשורפה תמיד וחלה ב' מפרישין לכהן שלא תשתכח תור' חלה ועל אותה הב' אמרו דיש לה שיעור והנשרפת אין לה שיעור ופי' התוס' הטעם הואיל ושתיהן מד"ס מוטב להרבות בנאכלת ולענ"ד היה נראה טעם פשוט דעיקר החלה היא הנאכלת רק שהצריכו לשרוף א' משום גזירה שלא יאכלו חלה טמאה גם בא"י נמצא הנשרפת אינה עיקר החלה רק משום גזירה ולכך אין לה שעור והנאכלת יש לה שעור ושעור הנאכלת לא פי' התוס' אי מחשבינין לה לעיסה שנטמאה באונס דשיעורה א' ממ"ח וכדעת הר"מ בפ"ה מה' בכורים או א' מכ"ד דע"כ ל"א בפ"ב דחלה דנטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה א' ממ"ח אלא בא"י דבנטמאת לשריפה אזלי ולמה לנו להרבות בשיעורה כיון שהולכת לאיבוד אבל הכא דנאכלת מנ"ל להקל בשעורה ובאמת יש להפליא על הר"מ שכ' בפשיטות א' ממ"ח מנ"ל זה ועוד כיון דהטעם שלא ישתכח תורת חלה הנאכלת אם נפריש אחד ממ"ח הנאכלת איכא חשש יותר שישתכח ויסברו דחלה הנאכלת שעורה אחד ממ"ח ועדיף שלא להפריש דהתם לא יצמח הקילקול כל כך דלא ראינו אינו ראיה משא"כ אם יפרישו אחד ממ"ח ראיית ראינו ראיה מהרה יבנה בהמ"ק ויאמרו אשתקד ראינו שהפרישו אחד ממ"ח חלה נאכלת וי"ל דל"ח לזה כיון דשיעור החלה מדרבנן דמדאורייתא שעורה א' פוטרת משא"כ אם לא יפרישו כלל אתי לאשתכוחי תורת חלה דאוריית' ודוק ועל אותה השני' הנאכלת דסיים בה קאמר ונאכלת לטבול יום שלא החמירו בה במו בתרומה דאורייתא ואי משום דלא אתי למיטעי בא"י כבר שרפו אחת ואיכא היכר' ועליו אמר ונאכלת עם הזר והיינו החלה השני' שאינה מדמעת ולא תיקשי מהך דמנחות ס"ג דמשמע דמדמעת דהתם בחלה ראשונה ר"ל בתרומה שהוא כעין חלה ראשונה דהכא כן כ' התוס' בפ' ר"י במנחות ס"ז והרא"ש סוף ה' חלה וחלה שני' דמשנתינו הואיל ויש לה שעור אינה נאכלת לכהן קטן שלא יאבדה לכך לא נקיט במשנה קטן ורבינא דנקיט קטן לרבותא להשמיענו דחלה דידן הרחוקים מא"י א"צ שעור והוא משהו ולכך רשאי ליתנה אפי' לקטן:

סעיף יב

ולדידן שאנו רחוקים מא"י ולית לן למגזר משום לתא דחלת א"י לכך באיכא כהן קטן או טבול יום אין מפרישין אלא אחת ונותנו לכהן וכ' התוס' דחלה דידן אף שאין מפרישין אלא אחת הנאכלת לכהן טבול יום מ"מ אין לה שעור ולדידהו קשה טובא מנ"ל להקל כל כך השת' בחלה הסמוכין לא"י דמפרישין ב' מ"מ יש שעור ונאכלת מכ"ש לדידן דאין מפרישין אלא אח' לאכילה דראוי שיהיה לה שעור ודוחק לומר דוקא בסמוכין דמתחזי כחלת א"י צריך שעור משום גזירה דלא אתי למיטעי בחלת א"י דג"כ אין לה שעור ז"א כיון דמדאוריית' בא"י ג"כ א"צ שעור רק מדרבנן לא שייך למגזר ח"ל אטו א"י דהוי גזלג"ז ועוד כיון דהצריכו חכמים להפריש חלה לדידן ולהאכילו לכהן כל דתיקון כעין דאורייתא תקון והו"ל להפרישו כשעורא ומ"ש בדרישה סימן שכ"ב אות י"ב בזה דבריו דחוקים ואי ליכא כהן קטן או גדול שטבל יכול ליתנה לכהן טמא ולבטלה ברוב ואם אינו רוצה לבטלו ברוב אזי מפריש ב' ואחת נשרפת והב' נותן אותה לכהן טמא גמור שלא תשתכח תורת חלה ושתיהן אין לה שעור לדעת התוס' ובאמת יש קצת תימא כיון דכל עיקר שאנו מפרישין הב' הוא שלא תשתכח תורת חלה מאי היכרא איכא בזה שניתנה לכהן טמא גמור דכמו זר נחשב הוא ועדיין תשתכח תורת חלה דאתי למיטעי בנאכלת לטמא גמור וי"ל דלענין טומאה איכ' היכר' כיון שכבר שרפנו א' ואין להקשות דאכתי אתי למימר דטומאת החלה אסורה לכך שרפנוהו אבל טומאת כהנים שריא דז"א דטומאת הגוף חמור מטומאת קדשים דאית בה כרת ועוד דאף בטומאת הגוף כיון שנגע בה טמאוהו איכא ג"כ טומאת קדשים וע' בחולין ק"א א' בתוס' ד"ה בנטמא הגוף ואותה חלה שני' אינה מדמעת ומות לבטל א' באחד והתוס' בחולין ר"פ כל הבשר כ' בלשון ושמא אינה מדמעת אך במנחות דף ס"ז מסקי כן להלכה דבטולה א' בא' כההוא דירושלמי דדייק ממשנתינו ונאכלת עם הזר על השלחן ועיי"ש ליל בסעיף ח' וע"ש:

סעיף יג

ואכתי איכא לספוקי לדידן היכא דאיכא כהן קטן או טבול יום שאין מפרישין אלא א' ומתבטלת ברוב או א' בא' להאכיל לזר והנה בזה איכא מחלוקת בין המעד"מ והש"כ בסי' שכ"ג לדעת המעד"מ דמסקנת הרא"ש כהרמב"ם דיכול לבטלה ברוב והש"ך שם השיג עליו דע"כ לא כ' הרא"ש כן אלא אחלה ב' דמתניתין שאינה אלא שלא תשתכח אבל חלה ראשונה לא א"כ לדידן שאין מפרישין אלא א' מתבטלת ברוב ע"כ תורף דבריו ולכאורה הקשה עניו קושי' עצומה ובכדי שלא ישוי' להגאון בעל מעד"מ טועה גמור נ"ל דהא נתבאר לעיל דחלה שני' ודמשנתינו עם חלה א דידן דין אחד להם כמו דחלה שני' אסורה לכהן טמא ומותרת לטבול יום כך חלה א' דידן ומבואר בתוס' ר"פ כל הבשר דחלה א' דידן נאכלת לכהן ט"י דאין להחמיר בה יותר מבחלה הנאכלת בסמוכין אלמא דס"ל לסברא פשוטה דחלה אחת דידן אינה חמורה מחלה ב' דסמוכין ואדרבא חלה אחת דידן קילא מחלה דמשנה דיש לה שעור וחלה דידן אין לה שיעור לדעת התוס' כמ"ש באות הקדום וא"כ אף דכ' הרא"ש על חלה שני' כן כוונתו על חלה ב' דמשנה דהוא כחלה אחת דידן וכן מבואר בתוספת מנחות דף ס"ז א' שכ' כן ועל חלה שני' דמשנה דבטולה א' בא' וא"כ כ"ש לחלה א' דידן דאין לה שעור דמתבטלת ברוב עכ"פ. איברא דממה שכ' התוס' בר"פ כל הבשר ובבכורות דהכהן מבטלה ברוב ואוכלה בטומאתה ואם אינו רוצה לבטלה צריך להפריש ב' חלות ואמאי לבטלה ברוב וליכלה זר משמע דאינה מתבטלת ברוב להיות מותרת לזרים אך יש לומר דשאני התם דעדיין לא בא ליד כהן ולא מתקיים מצות נתינה לכהן כלל אבל היכא דכבר בא ליד כהן יכול לבטלה לזר ודוק:

סעיף יד

ואכתי איכא לברורי בתרומות ח"ל היאך מפרישין הנה דעת התוס' בר"פ כל הבשר שם דתרומה אין מפרישין אלא א' דאין לחוש שלא תשתכח רק בחלה דשייך בכל אדם המגלגל עיסתו אבל תרומה אין רגילין בה אלא בעלי קרקעות וממריחי תבואות עכ"ד והנה לכאורה נראה מדבריהם דבמקומות הסמוכים לא"י דמפרישין ב' חלות והעיקר הוא חלה הנאכלת רק דתקנו להפריש ג"כ חלת האור בכדי שלא יאמרו חלה טמאה נאכלת א"כ בתרומה דל"ש גזירה זו אין מפרישין רק א' ואוכלין אותה אכן ראיתי במהר"מ שיף שכ' לדעת התוס' דתרומה מפרישין א' והיא נשרפת וצ"ל דבאמת חלה ראשונה הוא עיקר וגזירה דיאמרו תרומה טמאה נאכלת שייך אף בתרומה רק להפריש שני' משום שלא ישתכח לא החמירו בתרומה דאין רגילין בה אלא בעלי קרקעות ול"ש גבה שלא ישתכח כ"כ והנה יש לעיין מכזיב ועד הנהר ועד אמנה דמפרישין ב' חלות כמ"ש במשנה במציעתא אי מפרישין שם ב' תרומות:

והנה הרב בתיו"ט במשנה כ' דברי התוספות שהזכרנו דבתרומה אין מפרישין אלא אחת אמציעת' דמכזיב ועד הנהר ובאמת התוס' לא כ' כך רק אסיפא דמן הנהר ולפנים וצריך לומר דמדעתו כ' כן דאין לחלק דזיל בתר טעמא כיון דטעם הדבר דבתרומה ל"ש שמא ישתכח א"כ ה"ה במציעת' א"צ להפריש רק אחת והיא נשרפת מדינא דתרומה טמאה היא והב' שתקנו בחלה משום שלא ישתכח בתרומה א"צ דלא שייך שמא ישתכח מטעם שכ' התוספת:

תוכן העניינים

מלא הרועים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה