מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס
וולד שפחה ונכרית
א
בפ"ב דיבמות דף כ"ב א' שנינו מי שיש לו בן מ"מ פוטר אשת אביו מן היבום וחייב על מכתו וקללתו חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית עכ"ל המשנה שם וכתב הרי"ף שם בשם רב נטרונאי וז"ל הרי"ף שם ואיתמר משמיה דרב נטרונאי גאון הרי הא דתנן וכל מי שאין לה עליו ולא על אחרים קדושין הולד כמותה ואיזהו זה ולד שפחה ונכרית ה"מ שפחה דאחרים דומיא דנכרית דלית ליה קנין בגוה אבל אם בא על שפחה דידיה וילדה ממנו בת אע"ג דלא נקיטא גט חירות בתו הוא דהא אמרו רבנן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לחיי לגאון אחר דמספקא ליה בהא מילתא לחומרא דהיכא דאית ליה אתתא ומית ולית ליה זרעא אלא האי דאוליד מן השפחה חולצת ולא מתיבמת ולענין ממונא נקטינן לקולא ולא ירית אבל איהו גופיה לא מזבני ליה ירתי ואי בעי למינסב בת ישראל מצריכינן ליה גט שחרור ואי קדיש מקמיה גט שחרור מצריכינן לה גט מיניה ואי בעי למינסב שפחה לא שבקינן ליה עכ"ל הרי"ף שם בפ"ב דיבמות למדנו מדבריו דדעת ר' נטרונאי גאון דהבא על שפחתו סתם הולד כשר ובנו לכל דבר דמסתמא שחררה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגאון אחד מספקא ליה בזה אי אמרינן בכה"ג אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואזלינן בכל דבר לחומרא בספיקו כמ"ש הרי"ף ז"ל והרא"ש בפ"ב דיבמות הסכים לדעת רב נטרונאי גאון דאם בא על שפחתו וילדה הוי בנו לכל דבר מטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והביא ראיה לדבר ממס' גיטין דף ל"ט ובסמוך נדבר מזה:
ב
אך הרמב"ם בפ' יו"ד מה' גירושין דין י"ט כ' וז"ל הורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכה גט חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והגדילו והוסיפו בדבר זה שעלה בדעתם עד שהורו שמי שיש לו בן משפחתו חוששין לו ולא תתייבם אשתו שמא שחרר שפחתו ואח"כ בא עליה ויש מי שהורה שודאי שחררה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכל הדברים האלה רחוקים הם בעיני מאוד מדרכי ההוראה ואין ראוי לסמוך עליהם שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם שהרי אשתו היא ובאשתו הוא שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות אבל בשאר כל נשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות ואצ"ל בשפחה ועכו"ם שאינה בת קדושין שאין חוששין להם כלל והרי הבן בחזקת עבד או ממזר עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה עכ"ל והראב"ד כ' וז"ל בעכו"ם ודאי הוא כדבריו שאין בידו לגיירה אבל שפחתו שבידו לשחררה לא שביק היתרא ואכיל אסורא ובחזקת כשרות הן שלא יתפרצו בפני עדים לזנות עכ"ל:
ג
והנה מבואר בזה ד' דיעות הא' דעת ר' נטרונאי דהוי ודאי בנו משום דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואפילו בעלה בלא עדים רק בינו לבינה אמרינין דודאי שחררה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובבועל שפחה עובר בל"ת לא תהיה קדשה והוא בעילת זנות אך בשחררה אף דבעלה שלא בפני עדים דלא הוי קדושין מ"מ עכ"פ אינו בעילת זנות בפנוי הבא על הפנוי' לדעת רוב הפוסקים וכ"ש במייחדה לו לשם אישות וכמ"ש בא"ה עיי"ש הלכות קדושין וע' בר"מ פ"א מה"א דין ד' ובהשגות ובה"ה שם ויתבאר בסמוך בס"ד וע"כ ביש לו בן משפחתו אמרינין דלא עשה בעילתו בעילת זנות לבעול קדשה ובודאי שחררה ויחדה לו לשם אישות דזהו פילגש מקרי ומותר לדעת הרמב"ן וסייעתו ולכך לא הזכיר רב נטרונאי והרי"ף חילוק כלל בין בא עליה בפני עדים בין בא עליה בינו לבינה כדכתיבנא דאין חילוק כלל לדעתו:
ד
דיעה הב' הוא דעת הגאון שהביא הרי"ף דספוקי מספקא ליה אי אמרינין ביה חזקה דאין אדם עבב"ז שיחשב כבנו ממש וי"ל דוקא כשבא עליה בינו לבין עצמו מספקא ליה אי אמרינן דשחררה כדי שלא יהיה בעילתו בעילת זנות דאחר השחרור אין בב"ז כדעת הרמב"ן דפלגש מותר להדיוט או דאף אחר השחרור אסורה בלא קדושין וכדעת הרמב"ם דפלגש אסור להדיוט וא"כ אינו פועל בשחרורו דאכתי בעילתו בעילת זנות ולא שחררה או דס"ל דפילגש מותר להדיוט אלא דמספקא ליה אי פלגש בלא קדושין היא ובלא כתובה וכדעת רמב"ן או דפילגש הוא בקדושין ובלא כתובה כדעת רש"י כמ"ש כ"ז בערך פלגשים ייע"ש ובארנו שם דזה תלוי אי כתובה דאורייתא או דרבנן דאי כתובה דרבנן ע"כ פלגשים בלא קדושין דאי בקדושין בלא כתובה א"כ מדאורייתא אין חילוק בין נשים לפלגשים דהא כתובה דרבנן וכבר כתבנו בערך כתובה דאורייתא דבזה מחלוקת תנאים אי כתובה דאורייתא או דרבנן וי"ל דלגאון מספקא ליה הלכתא כמאן אי כמ"ד כתובה דאורייתא ולדידיה י"ל דפלגשים בקדושין אבל בלא קדושין הוי ב"ז ואם כן בבא על שפחתו בלא עדים ל"א דשחררה מטעם דאינו עושה בב"ז דניהו דשחררה אכתי הוא ב"ז כיון דהוא בלא קדושין אבל למ"ד כתובה דרבנן ולדידיה צריך לומר דפלגשים בלא קדושין וא"כ בביאה לשם קדושין כשמייחדה לשם אישות אין בה משום ב"ז וא"כ אמרינין חזקה אין אדם עבב"ז ושחררה:
ה
ובמה שכתבנו נתיישב קושי' ה"ה בפ"ד מה' נחלות דין ו' ממכילתא וז"ל ר' נתן אומר אין ת"ל האשה וילדה לו בנים אלא להביא את הרב שבא אל שפחתו שילדי' כמוה ת"ל האשה וילדיה מלמד שילדי עבדים כמוה ע"כ הרי מבואר דבא על שפחתו ילדי' עבדים ולא אמרינן חזקה א"א ע"ב ב"ז ובודאי שחררה ולפמ"ש לא קשה מידי כיון דכבר בארנו דזה תלוי בפלוגתא דתנאי בכתובות פרק קמא אי כתובה דאורייתא וי"ל דר' נתן ס"ל כר"מ וכרשב"ג דכתובה דאורייתא ולדידהו פלגשים בקדושין אבל בלא קדושין הוי ב"ז אף במשחררת ואם כן אין כאן חזקה דא"א ע"ב ב"ז ושחררה דאף בשחררה עדיין הוא ב"ז אבל למה דנקטינין כתובה דרבנן שפיר אמרינין חזקה זו דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ושחררה:
ו
והנה בארנו בדעת הגאון דמספקא ליה בבא עליה בינו לבינה שלא בפני עדים והספק הוא בדרך שכתבתי לעיל באות ד' והנה לפ"ז בבא עליה בפני עדים מודה הגאון דהוא בנו ודאי דודאי שחררה ואיכא קדושין גמורים בפני עדים ואין כאן ב"ז ואף שלא אמר לה מ"מ כשנתכוונו שניהם לשם קדושין הוי קדושין לדעת הרב בסי' כ"ו ס"ג ואפילו לדעת הח"מ שם ס"ק ט' דאינו קדושין מ"מ כאן מחמת חזרה דא"א ע"ב ב"ז הוי כאמר לה כמ"ש הב"ש באה"ע סימן ל"ג סק"ה ייע"ש אך מסתימת לשון הרי"ף בדברי הגאון דמספקא ליה משמע דאף בבא עליה בפני עדים מספקא ליה ואפשר דמספקא ליה דלמא ל"א חזקה דא"א עבב"ז אלא באשתו שגירשה וכמו שהבאתי באות ב' דעת הרמב"ם שסובר כן:
ז
דיעה הג' הוא דעת הרמב"ם שכתבתי לעיל אות ב' דס"ל בבא על שפחתו וילדה אף בבא עלי' בפני עדים הוי עבד ודאי לכל דבר דמותר בשפחה ואם קידש ישראלית משוחררת א"צ גט כלל ואם אביו אין לו בן אחר אשתו מתייבמת דזה לא חשוב בן כלל לכל דבר כך משמע מסתימת לשונו בפ' יו"ד מה' גירושין שהעתקתי לעיל אות ב' וכן משמע מלשונו בפרק ט' מהלכות עבדים דין א' וז"ל שם ישראל שבא על שפחה כנענית אע"פ שהיא שפחתו ה"ז הוולד כנעני לכל דבר כו' ומדסתם וכ' כנעני לכל דבר כו' ולא חילק כלל משמע דלכל דבר הוא כעבד כנעני ודאי ואין כאן שום ספק כלל דניזול ביה לחומרא ובאמת הראב"ד השיגו שם דאזיל לשיטתו בפ"י מה' גירושין שכתבתי לעיל אות ב' וע"כ כ' בהשגות בפ"ט מה' עבדים שם על מ"ש הר"מ ה"ז הולד כנעני לכל דבר וז"ל השגתו אלא לא נהיר ומהו לכל דבר וכבר פי' בכ"מ שם דכוונתו דעכ"פ ספיקא הוי כדעת הגאון שכתבנו באות א' ד"ה וא"כ אינו ככנעני לכל דבר דראוי שיאסר בשפחה מספק ושאם קידש אשה צריכה גט וגם אשת אביו אינה מתייבמת (וע' בכ"מ שדבריו מגומגמים והו"ל למיכתב הני דברים שכתבתי ודו"ק):
ואף דמדברי הראב"ד שכתבתי באות ב' משמע דס"ל דאינו ספק רק ודאי ישראל לכל דבר י"ל דאינו יכול להשיג בזה על הרמב"ם דלפסוק כדעת רב נטרונאי דהוי ודאי ישראל כיון דגם גאון אחד מספקא ליה במלתא ע"כ השיג עליו דאף לדעת הגאון אינו כעבד כנעני לכל דבר ודברי הרמב"ם כמאן ועי"ל דע"כ לא כתב הראב"ד דהוי ודאי בנו אלא בבא עליו בפני עדים וכדמשמע מלשונו בהשגות בפ"י מה' גירושין שהעתקתי לעיל אות ב' אבל בבא עליה בינו לבינה י"ל דגם הראב"ד ספוקא מספקא ליה והרמב"ם לא הזכיר כאן שבא עליה בפני עדים ולכך כתב דמהו לכל דבר ואף שלא בפני עדים מידי ס' לא נפק' ואינו כעבד לכל דבר ודו"ק:
ח
הנה מתבאר מדברי הר"מ שכתבנו באות הקדום דס"ל דבבא על שפחתו בין בפני עדים ובין בינה לבינו הוי בנה ודאי עבד לכל דבר וכ"כ בריש הלכות שום וחליצה פ"א דין ד' הרי שהיה לו בן מן השפחה שלו ושחררו ושחררה ונשאת ומת בלא זרע ה"ז תתייבם לאחיו ואע"פ שבנה ממנו קיים שכבר שחררו עכ"ל וכתב שם ה"ה דהר"מ אזיל לשיטתו דס"ל אפילו בבא על שפחתו בפני עדים לא אמרינן ששחררה מקודם ובעיל לשם קדושין וכ"כ הטור בשם הרמב"ם וכן פסק המחבר באה"ע סימן קנ"ו סעיף ב' ועיי"ש :
איברא דלשון הרמב"ם ז"ל לא זכיתי להבינו מה שהמציא בזה ששחררו אח"כ ושחררה אח"כ ותלה הטעם דלכך תתייבם אף שבנה קיים מפני שכבר שחררו והלא לדעתו אפילו בלא שחררו בנה הוא כעבד לכל דבר ואף דיש לדחוק ולומר דנקיט שחררו לרבותא דאף דבנה ממנה קיים שכבר שחררו והוי אמינא דחשיב בנו כיון שכבר הוא משוחרר מ"מ אינו בנו לפטור אשתו מיבום וכן נראה שהבין הרב בהג"ה באה"ע סימן קנ"ו ס"ב שכ' וז"ל אפי' נתגייר או נשתחרר הבן עכ"ל. אך באמת ז"ה א"צ לפנים דמה מועיל השחרור אח"כ אם בנו משפחה לא חשוב בן היאך יעלה על דעת שבאם נשתחרר אח"כ יחשב בנו אתמהא דממ"נ אם הוא בנו היאך שייך לגביה שחרור כלל ואם לא חשוב בנו היאך ע"י שחרור יהיה בנו אין זה אלא דברי תימה גם מ"ש ושחררה ששחרר השפחה אח"כ מה טובו של שחרור זה אח"כ ואם בא לומר שנשאה אח"כ ומת בלא בנים הלא יכול להמציא זה כשהיה לו אשה אחר ולא היה לו ממנה בנים ואח"כ בא על שפחתו והוליד ממנה בן ולא שחררה ולא שחרר הבן דאין הבן פוטר אשתו מיבום ועוד אדרבה ממה דשחרר אח"כ מוכח דלא היתה משוחררת מקודם וא"כ בנה בודאי אינו פוטר ובכה"ג אפשר דכ"ע מודים דהא עשיו מוכיחים ושלא שחררה מקודם והו"ל להשמיענו רבותא טפי אף בדליכא הוכחה דלא שחררה קודם שבא עליה לא אמרינן דודאי שחררה קודם שבא עליה וכדעת רב נטרונאי וצ"ע:
ט
איך שיהי' יצא לנו מזה מכל אותן המקומות שהעתיקו דברי הר"מ פסק מ"ה ופ"ט מה' עבדים ופ"א מה' יבום מכל אותן המקומות משמע דס"ל דאף בבעל שפחתו בנה עבד וודאי לכל דבר אמנם מדבריו פ"ד מה' נחלות למדנו חילוק בזה וז"ל שם בפ"ד דין ו' מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן והי' נוהג מנהג בנים או שאמר בני הוא ומשוחררת היא אמו אם ת"ח הוא או אדם כשר שהוא בדוק בדקדוקי מצות ה"ז יירשנו ואעפ"כ אינו נושא בת ישראל עד שיביא ראיה שנשתחררה אמו ואח"כ ילדו שהרי הוחזקה שפחה בפנינו ואם משאר הדיוטות הוא וא צ"ל אם הוא מהמפקירין עצמן לכך ה"ז בחזקת עבד לכל דבר ואחיו ואביו מוכרין אותו ואם לאביו בן חוץ ממנו אשת אביו מתייבמת וזהו הדין הולך על עקרי הקבלה ויש מי שלא חילק בין כשרים לשאר העם אלא לענין שלא ימכרוהו אחיו בלבד וגי' הטור בחו"מ סימן רע"ט כך ויש מי שלא חילק בין כשרים לשאר העם לענין של ימכרוהו אחיו ולא גרם תיבת אלא ועיין בדרישה שהוכיח שם דגי' הטור נכונה ועיין בגליון הרמב"ם שלי שהארכתי בבאור ב' הנוסחאות ועוד נדבר מזה בסמוך בס"ד ויש מי שהורה שאפילו ליורשו לא נחלוק בישראל ואין ראוי לסמוך על דבר זה עכ"ל מהרמב"ם שם:
י
הנה המדקדק ברמב"ם שם נראה לעינים דהיכא דהבא עליה והוא ת"ח או כשר בנו הוא ספק עבד שמא שחררה קודם ולכך לענין ירושה נאמן היכא דאומר זה בני במגו דאי בעי הוי נותנו לו ואין זה מגו במקום חזקה דהיא מוחזקת בשפחה דאיכא חזקת כשרות דידיה כנגד חזק' שפחות ולכך אף שהבנים הם ודאי יורשים והוא ספק מ"מ מועיל לו אמירתו שאומר שנשתחררה אמו שיטול חלק בין הבנים (וכ"ז דוקא לענין ירושה אבל לענין שא"ד הוי ספק ולכך אינו נושא בת ישראל שמא עבד הוא וכן אין מניחין כו') דאין מניחין לו לישא שפחה שמא בן חורין הוא וכן אם קידש ב"י צר"ג מספק וכן דאין אחיו מוכרין אותו והוא כ"ש מירושה דאחיו מוחזקין וכאן הוא מוחזק בעצמו וכן באם אין לו בנים אלא הוא דאין אשת אביו מתייבמת דשמא הוא בנו דע"כ מידי ספיקא לא נפקא לן שמא שחררה דאם היה לנו ודאית שלא נשתחררה מטעם חזקות שפחות דידה דמוקמינן לה אחזקתו א"כ מה מועיל אמירתו לענין הירושה ואף דאית ליה מגו במקום חזקה אלא ע"כ דאיתרע החזקה משום דאיכא חזקת כשרות דת"ח אמרינן דודאי שחררה וע"כ מועיל לענין ירושה בודאי אבל לענין שא"ד אינו מועל לעשותו כודאי משום דאיכא חזקת שפחות כנגד חזקת כשרות וז"ש הר"מ ז"ל ואעפ"כ אינו נושא בת ישראל כו' שהרי הוחזקה שפחה עכ"ל אין הכוונה דמחמת החזקה מוקמינין ליה בודאי שפחה דא"כ למה נקיט אינו נושא בת ישראל דאף בספק עבד מחמירינן בזה הו"ל לאשמועינן רבותא טפי דנושא שפחה כו' שהרי הוחזקה שפחה והוי נשמע מזה דהוי ודאי עבד ועוד דהו"ל להשמיענו שאם נשא ישראל א"צ ממנו גט ועוד מדנקיט בסיפא באם משאר הדיוטות הוא הרי זה בחזקת עבד לכל דבר ואחיו מוכרין אותו כולי ואשת אחיו מתיבמת משמע דברישא בתלמיד חכם אינה מתיבמת ואין מוכרין אותו וע"כ הטעם משום דאינו אלא ספק עבד רק דלענין ירושה מהני אמירתו אף להוציא מן היורשין שהן ודאין והוא ספק מכל זה מוכח דס"ל דבת"ח הוא ספק עבד ואין אשת אביו מתייבמת וכן נענין שאר מילי אינו כעבד לכל דבר רק אזלינין להחמיר בכל ענינים וכדעת הגאון שהעתקתי לעיל אות א' וא"כ מהתימא על דבריו בפ"ט מה' עבדים שכ' ה"ז כנעני לכל דבר משמע לענין אשת אביו שמתיבמת ושמותר בשפחה כמו עבד כנעני ואם קידש ישראלית א"צ גט כמו בקידש עבד כנעני ולא חילק בין ת"ח או כשר ובין שאר הדיוטות וזה סותר לדבריו שבפ"ד מה' נחלות גם בפ"ח מה' ייבום שהעתקתי לעיל אות ח' מבואר ג"כ דס"ל דאשת אביו מתיבמת ובפ"ד מנחלות נראה בעליל דאינה מתייבמת היכא דהוא ת"ח דדוקא בסיפא בשאר הדיוטות כ' ה"ז בחזקת עבד לכל דבר וכו' ואשת אביו מתייבמת מבואר להדיא דברישא אינ' מתיבמת דא"כ מאי קמ"ל בסיפא הלא אף ברישא מתייבמת ועוד דהו"ל להשמיענו ברישא רבותא זו והדבר מתמי' ועומד מאוד מאוד ולא מצאתי לשום אחד מנושאי כליו שהרגיש בזה:
יא
והן אמת שמלשון הרב המגיד בפ"ד מנחלות משמע דס"ל דלא חילק הרמב"ם בין אדם כשר לשאר העם אלא דבירושה דבידו להנחילו ולתת לו וסמכינין חזקת כשרות נגד חזקת שפחות ונשאר דין מגו אבל לענין שא"ד הוי עבד גמור כך נראה מדבריו שם וכן כתב הב"י בשמו באה"ע סימן קנ"ו אבל כבר בארתי בכמה הוכחות דע"כ דעת הרמב"ם דבאדם כשר אף לענין שא"ד הוי ספק ואין אשת אביו מתייבמת ואינו נושא שפחה ואם נשא ישראלית צריכה גט כמו שהוכחתי כ"ז באות הקדום ועוד דגוף דברי המגיד מיניה וביה קשיא כיון דכתב דמוקמינן חזקת כשרות נגד חזקות שפחות ונשאר דין מגו עכ"ל א"כ לענין שא"ד ניהו דליכא מגו מ"מ חזקת כשרות מגרע חזקת שפחות ונשאר הדבר בספק וא"ל כיון דחזקת שפחות מחוסר מעשה המבטלו דהיינו מעשה שחרור שלא נודע לנו ששחררו ולענין חזקת כשרות צריכין אנו לחדש מעשה השחרור וא"צ רובא דתלוי במעשה ל"א כ"ש חזקה דא"כ אף לענין ירושה היאך קאמר דמוקמינין חזקת כשרות נגד חזקת שפחות דהא חזקת כשרות תלוי במעשה אלא ע"כ צריך אתה לומר דחזקת כשרות חזקה אלימתא הוא דודאי לא עשה בב"ז ובודאי שחררה וא"כ ה"ה כאן וצע"ג:
יב
וראיתי בלח"מ שם בפ"ד מה' נחלות שהקשה על דברי ה"ה שכ' דאוקי חזקת כשרות נגד חזקת שפחות ונשאר דין מגו וכ' וז"ל קשה ל"ל נוהג מנהג בנים או שיאמר בני הוא ממשוחררת אפילו בדרך סתם שלא אמר כלום ליהני משום דאיכא חזקה נגד חזקה וי"ל דלא מהני חזקה דכשרות אלא כשאומר בפירוש בני הוא דאז מוכיח שהוא אדם כשר עכ"ל:
והנה לפי תרוצו שכ' דלא מהני חזקה דכשרות אלא כשאומר בני הוא בפירוש הנה אם היה סברתו אמת היה לנו בזה די להעלות ארוכה על קושייתינו אשר הקשינו על דברי הרמב"ם בפ"א מיבום ובפ"ט מעבדים ובפ"ו מגירושין דמשמע מדבריו דאף באדם כשר הבן ודאי עבד וסותר לדבריו שבפ"ד מה' נחלות ועפ"י סברתו יתיישב זה דשם מיירי שאינו אומר בני ולא מהני חזקה דכשרות רק כשאומר בני כדעת הלח"מ איברא דגוף דברי הלח"מ לא נהירין וקושייתו אינו קושיא כלל והיא תמוה דהיאך יועיל בלא אמירתו בני שיירשנו משום דאיכא חזקה להדי חזקה דהא אכתי מידי ספיקא לא נפקא והיאך ספק שלו יוציא מידי ודאי בנו והיורשים וודאים לכך צריך אמירתו והוא פשוט גם סברתו דלא מהני חזקה דכשרות אלא כשאומר בני הוא מוכיח שאדם כשר הוא אינו סברא כלל דממ"נ אי בלא אמירתו לא הוי מחזקינן ליה בחזקת כשרות אינו נאמן על עצמו באמירתו כמו בשאר העם שאינו מועיל אמירתו וצע"ג:
יג
הדרן לענינינו דדעת הרמב"ם בפ"ד מנחלות דבאדם כשר אמרינן שמא שחררה משום דאינו עושה בעילתו בעילת זנות וכ' הרב המגיד ואף דאף אם שחררה עדיין בעילתו בעילת זנות. (ע"פ מה שכ' ה"ה לעיל דהא אין עדים שנתקדשה ובבא על הפנויה שלא לשם קדושין ס"ל להר"מ דלוקה ועיין מש"ל אות ג' ד') מכל מקום אין אסורו חמור כל כך והכשרים מדקדקים בין איסור חמור לקל עכ"ל ובאמת דבריו תמוהים לענ"ד דהרי קודם שחרור אינו עובר כ"א בלאו דלא תהיה קדשה וכן אחר שחרור הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מה"ת לפי שבעל קדשה כמ"ש הרמב"ם בפ"א מה"א דין ד' ואידי ואידי חד לאו הוא ואפשר דה"ה כ"כ לדעתו שם בפ"א מה"א דס"ל דבועל אשה לשם זנות אינו בלאו כ"א בעשה אמנם אין זה מעלה ארוכה לדברי הר"מ ז"ל דמדויל ידי' משלם דאיהו גופיה ס"ל דבועל אשה בלא קדושין עובר בלאו וא"כ מה בצע בהשחרור אידי ואידי לאו הוא וגם לדברי הרב המגיד קשה מה לי אסור לאו מה לי אסור עשה אך י"ל דחמירי להו לאינשי אסור לאו שיש בו מלקות מאסור עשה שאין בה מלקות דהרי בעובר עבירה שיש בה מלקות פסול לעדות מה"ת משא"כ בעבירה שאין בה מלקות והטעם דאף דחשוד על אסור שאין בה מלקות לא חשוד על עדות שקר דחמור אבל מעבירה שיש בה מלקות דחמור טובא נעשה חשוד אף לעדות שקר איך שיהיה עכ"פ לדעת הרמב"ם דס"ל דבבועל אשה בלא קדושין גם איכא מלקות מה הועיל בשחרורו כיון דלא קדשה כמ"ש הרב המגיד שם וצ"ל לדעת הרמב"ם דאמרינן אין אדם עושה בב"ז ומשחררה ויחדה לאישות כמו פלגש ואף דלהרמב"ם פלגש אסור להדיוט מ"מ אינו רק אסור בעלמא אבל אין בה לאו דלא תהיה קדשה שילקה עליו וכ"כ בח"מ וב"ש באה"ע סימן כ"ו דפלגש להרמב"ם אינו לוקה רק אסורא בעלמא איכא וא"כ באדם כשר דמדקדק בין אסור חמור לקל אמרינן דודאי שחררה שלא יעבור על אסור חמור דלא תהיה קדשה ואחר השחרור יחדה לעצמה כיון שהיא שפחתו ומצוי' אצלו בכל עת ואינו עובר עלי' בלאו ומלקות רק אסורא קלילא:
יד
ועכ"פ מבואר דגם לדעת הר"מ ל"א דשחררה וקדשה רק דשחררה ובא עליה בלא קדושין כמ"ש באות הקדום ועפ"ז יש לתמוה על הסמ"ע בח"מ סימן רע"ט ס"ק ט"ז שכתב לדעת הרמב"ם, שם שהעתיקו המחבר שם אות באות וכ' הטעם לדברי הר"מ דאמרינן דודאי שחררה וקדשה כו' וכבר בארנו מדברי ה"ה דלא אמרינן דקדשה ועוד דא"כ הו"ל לומר דוקא בבא עליה בפני עדים ועוד דא"כ קשה קושיית הרשב"א היאך נושא אדם מפותח אביו נימא דאין אדם עושה בב"ז ובודאי קדשה או שמא קדשה אלא ע"כ דקדשה לא אמרינן רק דהכא אמרינן דשחררה ויחדה לעצמה לאישות כפלגש שאין בה לאו רק אסור קל בעלמא ולכך מפותת אביו מותר דניהו דיחדה לעצמו כיון דלא קדשה הוי כמפותה בעלמא דמותרת לו ועוד דהתם לא קאמרינן דיחדה נו רק בשפחתו דמצוי' לו תמיד בביתו אמרינן דיחדה כיון דזילא ליה שכיחא ליה תמיד: