מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס
דבר שיש לו מתירין
א
קי"ל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל והר"ן בפרק הנודר מן המבושל נתן טעם לזה משום דר"י ס"ל מב"מ לא בטיל מולקח מדם הפר ומדם השעיר אף שדם הפר מרובה ורבנן לא ילפי מהתם דהתם שניהם כשרים אבל באיסור והיתר אף שהן במינם לענין הטעם אינם במינם בענין שזה איסור וזה היתר לכך בדשיל"מ שגם לאיסור יש היתר אם כן שפיר הוי במינו עם ההיתר ולפ"ז עיקר הילפותא דדשיל"מ לא בטל הוא מולקח מדם הפר ואף על פי כן היא רק מדרבנן שבשביל כך נטו חכמים להחמיר בדשיל"מ דהוי כמין במינו ממש וכן מבואר לשון הר"ן שם בנדרים וכן כתב הר"ן בפרק כל שעה דדשיל"מ דרבנן והיינו למ"ד מערבין לקרנות אבל למאן דס"ל אין מערבין לקרנות דבר שיש לו מתירין בטל עי' בערך מערבין לקרנות ותבין זה. היוצא מזה:
ב
דלדעת הר"ן דשיל"מ אי בטל תליא בפלוגתא דמערבין לקרנות והך דמערבין לקרנות תליא בפלוגתא אי לחלק צריך קרא עי' בחלק שני מחבור זה בערך לחלק צריך קרא ותבין וגם זה תליא בפלוגתא דאביי ורבא כ"מ דא"ר לא תעביד אי עביד אי מהני ע"ש היטב:
ג
ר"ש משום ר' יהושע ס"ל דשיל"מ מב"מ אפילו באלף לא בטיל ירושלמי פרק הנודר מן המבושל הביאו הר"ן בפ' הנודר מן המבושל דף נ"ב וז"ל זה הכלל אר"ש משום ר"י כל דשיל"מ כגון טבל והקדש ומעשר שני וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור אלא מב"מ במשהו שלא במינו בנ"ט וע"ש:
ד
רב ס"ל דבר שיל"מ בטל כ"כ הרמב"ן בפרק כיצד צולין על הא דאמר רב דגים שעלו בקערה של בשר אסור לאכלן בכותח נותן טעם הוא והקשה בלא"ה תיפוק ליה מטעם דשיל"מ ותירץ דרב סובר דשיל"מ בטל יע"ש. אך כ"ז לשיטת הרי"ף דדבר שיל"מ לא בטיל אף באינו מינו אבל לדעת הסוברים דאף דשיל"מ בטל באינו מינו אם כן לא קשה כלל קושית הרז"ה ובמינו אפילו בלא דבר שיש לו מתירין סבירא ליה לרב ושמואל במינו במשהו כמבואר בערך מב"מ יע"ש:
ה
ר"י ס"ל דשיל"מ בטל כ"כ הרמב"ן במלחמות פרק כל שעה בהא דפסק בחמץ בין במינו בין בשאינו מינו בנותן טעם ואף דחמץ הוא דשיל"מ ועי' בספר אור חדש פסחים שם וראיתי בספר שער המלך פ"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ה' שכ' שמצא כתוב בשיטה כ"י לרבינו יונה דר"י ס"ל דשיל"מ בטל והוא תמה ע"ז ורצה לומר ולפרש כוונת רבינו יונה עפמ"ש בס' ראש יוסף דרבי יוחנן ס"ל דלא אמרינן דשיל"מ רק בדבר שהוא אסור מחמת עצמו כגון חלב ודם אבל דבר שאיסורו מצד הזמן בהא נ"א דבר שיל"מ דמחמת עצמו מותר הוא וביום שנאסר בו אין לו היתר לעולם וביצה שנולדה בי"ט חשוב דשיל"מ הואיל ולא היתה לו שעת הכושר הו"ל כאיסור מעיקרא עכ"ד ושם בהג"ה נקרא טעם המלך כתב טעמי' דר' יוחנן כדעת המרדכי הואיל וחוזר ונאסר לשנה הבאה ל"ח דשיל"מ וכולם לא שמו עין על דברי המלחמות שמדבריו מבואר דר"י ס"ל דשיל"מ בכל דוכתא בטל והראיה שמביא שם מטבל מוכיח ע"ז והרי טבל הוא אסור מחמת עצמו ואף עפ"כ לא ס"ל דשיל"מ וכן כתב להדיא דר"י ס"ל כרבנן דר"ש ומה שתמה בשער המלך דלא מצינו בזה פלוגתא כבר כתבנו באות ב' דזה תליא בפלוגתא דמערבין לקרנות לדעת הר"ן אך בזה לא א"ש דהרי ר' יוחנן ס"ל שינוי קונה כמ"ש בערך שינוי ומאן דס"ל שינוי ס"ל כאביי דאי עביד מהני ומאן דס"ל כאביי ס"ל מערבין לקרנות כמבואר כ"ז ערך כל מלתא דא"ר ל"ת א"כ ר"י ס"ל מערבין ושפיר מצי למילף דשיל"מ מולקח מדם הפר אך י"ל להיפוך כיון דר"י ס"ל כאביי א"כ הם דכתיב בבכור לאורויי כהווייתן יהו דלא בטיל וע"כ ולקח מדם הפר לאורויי דעולין אין מבטלין זא"ז כמבואר בתמורה דף ג ב' וא"כ ליכא למשמע מינה דדבר שיש לו מתירין לא בטיל וע' לקמן אות יוד שכתבנו שם מ"ש הר"ן בנדרים ומדבריו מבואר שם דס"ל דהאי דעולין אין מבטלין זא"ז הוא מטעם דלענין מב"מ לא אזלינן בתר העצם רק בתר האיכות ולכך כיון שתרווייהו עולין ויש להם איכות אחד אזי אין בטלים ומינה נמי לדשיל"מ כיון שזהו ג"כ עתיד להיות ניתר וחשוב איכות אחד ולפ"ז אף אם נאמר דר"י דריש הך דולקח מדם הפר לעולין שאין מבטלין זאי מ"מ נשמע נמי דדשיל"מ לא בטיל דתרווייהו חד טעמא הוא אך שם באות יוד הארכנו לסתור דברי הר"ן בזה ועיין בערך מב"פ אות ט' שהערנו בזה על אביי לשיטת רש"י דס"ל מב"מ לא בעי מנ"ל דהא מולקח לא מצי למילף דהא לדידן איצטריך לעולין שאין מבטלין זא"ז ע"ש:
ו
הרב בצל"ח פסחים ט' ב' בסוגי' דתשע צבורין כ' דהא דדבר שיל"מ לא בטיל היינו לענין איסור אכילה דשייך ביה עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דאי אפשר ליה לאכול היום ומחר דאם יאכל אותו היום אין לו עוד למחר ועכ"פ לא יאכל אותו כי אם פעם אחד ולכך לא יפסיד במה שאינו אוכלו היום דאם לא יאכל היום יאכל למחר אבל בטלטול דיכול לטלטל גם היום ומחר ל"ש דשיל"מ דעכ"פ הוא מפסיד הטלטול של היום וכן בהנאה כיון דאיכא הנאה שאינה של כילוי דיכול להנות היום וגם למחר ל"ש דשיל"מ לכך בכל הנאות לא גזרו שלא לחלק בין הנאה להנאה אף דבטבל מחלקינן בין הנאה של כילוי להנאה שאינה של כילוי שאני טבל דהיא מדאוריית' אבל בדבר שיש לו מתירין דרבנן [לא] מפלגינן וכל הנאות שרי עכ"ד צל"ח אך כ"ז לטעמו של רש"י אבל לטעם הר"ן משום דהוי מב"מ אין לחלק וראוי להיות אסור בהנאה ובטלטול ובזה נ"ל לפרש מה שמחולקים הראב"ד והרי"ף בתערובות חמץ במשהו בפסח דהראב"ד והרמב"ן ס"ל דמותר בהנאה והרי"ף אוסר בהנאה כמבואר דבריהם בהרא"ש פרק בתרא ד"ז ובטוא"ח איתא דהראב"ד והרמב"ן ס"ל טעם חמץ בפסח משום דשיל"מ כהר"מ בפט"ו מהמ"א והראב"ד לא השיג על הר"מ והרמב"ן כתב להדיא בפ' כ"ש כאן דשיל"מ וגם ס"ל רש"י לכך דשיל"מ מותר בהנאה אבל הרי"ף לשיטתיה דס"ל טעם הר"ן כמ"ש הר"ן בנדרים נ"ב ולכך ס"ל דאפילו בהנאה אסור ועיין באות שאח"ז:
ז
דעת הר"ן בפ' כ"ש דכל דבר שאין האיסור בעין יש לו מתירין אף דתערובתו יש לו מתירין לא חשוב דבר שיש לו מתירין ולכך השיג שם על הסוברים והוא הר"מ וסייעתו דחמץ מקרי דבר שיש לו מתירין הואיל ותערובתו יהא מותר אחר הפסח והשיג ע"ז כיון דחמץ בעינא אסור אחר הפסח לא חשוב דבר שיש לו מתירין וע"ש בדבריו פסחים ל' ונראה לי דהר"ן לשיטתיה אזיל דסבירא ליה טעם דבר שיש לו מתירין דאז חשוב מין במינו דגם האיסור יהא מותר אחר הזמן נמצא גם האיסור הוא מן היתר ולכך בעי' שהאיסור בעינא יהא מותר ולכך חשוב האיסור מינו אבל אם האיסור בעינא נשאר באיסורו מה לי אם התערובות יהא מותר סוף סוף האיסור שנתערב בהיתר הלז חשוב אינו מינו שהרי זה יסור אסור לעולם ולא חל עליו שם היתר וההיתר הוא מותר והוי מבא"מ אבל לרש"י דס"ל הטעם עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר שפיר חשוב דבר שיש לו מתירין כיון שהתערובות הזה יהא מותר אחר הפסח (ולפי זה לטעם הסוברים דחמץ אסור במשהו מטעם דבר שיש לו מתירין ראוי להיות מותר בהנאה דממ"נ אי סבירא ליה בדבר שיש לו מתירין טעם הר"ן לא חשוב חמץ דבר שיש לו מתירין כיון שהאיסור בעין אינו ניתר ואי סבירא ליה טעם רש"י אם כן מותר בהנאה כמ"ש באות הקדום דלרש"י מותר בהנאה כסברת הצל"ח וצ"ל דטעם האוסרין בהנאה סבירא ליה טעם חמץ דאסור במשהו כמ"ש הרא"ש דלא בדילי מיניה) ובזה נראה לי ליישב מ"ש הרמב"ן במלחמות פ' כ"ש הבאתיו לעיל אות ה' דר"י סבירא ליה דבר שיש לו מתירין בטל מדמתיר חמץ בנ"ט ואנן נקטינן כרבא ולענ"ד נראה דר' יהודה מודה בדשיל"מ ור"י ורבא כל חד לשיטתייהו אזלי דהנה כבר בארנו דהך טעם של הר"ן תליא בפלוגתא דמערבין לקרנות כמש"ל אות ב' ורבא לשיטתיה דס"ל אין מערבין לקרנות כמבואר בתמורה ה' ב' וכמש"ל בערך מערבין לקרנות אות ו' ולכך לא ס"ל טעם הר"ן וע"כ הא דדשיל"מ לא בטיל הוא מטעם של רש"י עד שאתה תאכלנו ולכך אפילו כחמץ חשוב דשיל"מ כיון דתערובת מותר שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אבל ר"י לשיטתיה דכבר כתבתי לעיל אות ה' דע"כ ס"ל מערבין וכמבואר כ"ז בערך שלו א"כ כיון דס"ל מערבין ס"ל הטעם דדשיל"מ משום דהוי מב"מ ולכך חמץ לא הוי דשיל"מ כיון דבעינו נשאר באיסורו לא הוי מב"מ ולא הוי דשיל"מ כטעם הר"ן ועיין בצל"ח ד"ל ע"א ברש"י ד"ה קדירות בפסח שרצה לומר דלר' יוחנן אפילו בעינא מותר דלא ס"ל דר"ש קנסא קניס וס"ל כראב"י אך כל דבריו דחוקין מאד דהרי ר"י ס"ל דמאן דאמר לא מעל כר"נ בן הקנה וע"כ ס"ל דלא ילפינן שאור דאכילה משאור דראיה והצל"ח דחק שם בזה יע"ש ואף הצל"ח לא דחק בזה רק ליישב שיטת הטור ע"ש ועפ"י דברינו הנ"ל נ"ל ליישב קושיית הש"ך ביו"ד סימן ק"ב על הרשב"א שהביא שם בש"ע שכ' בשם יש מי שאומר דלא הוי דשיל"מ במקום שאין המתיר עתיד לבא עכ"פ בודאי והקשה בש"ך למה כ' בש"ע בשם יש מי שאומר הלא הוא מבואר בש"ס ביצה דקאמר שם בספק טריפה ומקשה א"ה אימא סיפא נתערבה באלף כולן אסורות אא"ב ס' יו"ט הו"ל דבר שיל"מ אלא אי אמרת ס' טריפה הו"ל דבר שאין לו מתירין ומאי קושיא בס' טריפה הוי ג"כ דשיל"מ אם תשהה יב"ח ש"מ דל"ח דבר שיש לו מתירין הואיל ואין המתיר בודאי שיבא עכ"פ וי"ל עפמש"כ דבאמת לדעת הר"ן דדשיל"מ הוא מטעם מב"מ הנה בודאי היכא דאין ההיתר בודאי עתיד לבא אינו מין במינו ויש לו שם איסור ואדרבא זה שאפשר להתברר הדבר זה מוסיף לו שם איסור דהיכא דאיכא לברורי לא סמכינן אף ארובא וחזקה א"כ עכשיו הוא ס' איסור ויש לו שם איסור ואי משום דאפשר שיהא ניתר ע"י שהי' יב"ח אם כן פשיטא דהוא אסור עכשיו כיון דאיכא לברורי נמצא עכשיו הוא בודאי אסור מחמת ספיקו ואין לומר דיש לו משום זה שם היתר מפני שאפשר באיזה צד שיהא ניתר אחר זמן זה אינו סברא כלל שהרי אין ודאית אם יהא ניתר (ואף שבכר"ו סימן ח"ב נ"ל דלדעת הר"ן י"ל דהכא עכ"פ עכשיו שם היתר עליו לענ"ד לא צדקו דבריו בזה כלל כמבואר בסברא) וממ"נ כיון שאנו רוצים לאסור התערובות מחמת ס' איסורו הנה לאיסור הזה אין היתר שהרי אנו רוצים בזה לאסור התערובות הזה וצריכין אנו להחזיק לומר שנתערב כאן טריפה אם כן ראוי לנו לומר ממה נפשך אם אנו מחזיקין בזה שהוא טריפה הוא מבא"מ ומתבטל דהא לאיסור טריפה אין היתר וכ"ז לדעת הר"ן בטעמו אך לדעת רש"י שהטעם משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אם כן שייך ג"כ הכא וכבר התעורר בזה שו"ת ל"צ ותי' דמ"מ יש להחמיר ועיין כר"ו סימן ק"ב שדחה דבריו ולפמ"ש בטעמא דמלתא דבריו נכונים] וא"ל דממ"נ אם הוא אסור נתבטל ואם יהיה מותר אגלאי מילתא למפרע דהוא מותר דהא עיקר הביטול הזה מדין רוב הוא שנתבטל ברוב וקי"ל כל היכא דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא והטעם אף שעכשיו הוא גם כן היתר דבכ"מ סמכינן ארובא מ"מ עדיין יש חשש ושמץ איסור אף שהוא מיעוטו לכך לא סמכינן והנה בדבר שיש לתלות שנוכל לברר הדבר לא סמכינן עכשיו ארובא רק מהדרינן לברורי מלתא ואי לא יתברר אז נסמוך ארובא ולפ"ז גם בנדון דידן י"ל כן דנהי דביטול מהני מ"מ יש כאן האיסור ועד שנאכלנו עכשיו באיסור שעדיין ספק לנו אם האיסור כאן נאכל אח"כ בהיתר שמא יתברר לנו שהוא מותר לגמרי ואי נתברר שהוא איסור אזי נסמוך אז על הביטול כיון שאז אין ברירה אך לע"ע כיון שעדיין ספק הוא שמא יהיה מותר לגמרי לא נסמוך אביטול ברוב כמו דלא סמכינן ארובא וראיה לזה ממ"ש ביבמות פ"א ב' חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין ד"ה לא תעלה ופירש"י הואיל ואפשר למוכרן לכהן בהפסד מועט משום הפסד מועט לא מבטלינן איסורא דאורייתא אך מבואר שם דוקא בדאיתא לאיסורא בעינא אבל בנימוח בטל אף שאפשר למוכרה בהפסד מועט יעש"ה בסוגיא אך דגם בביצה מיירי דהוא בעין והנה באמת יש לפקפק בזה דל"ד הכא להיכא דאיכא לברורי דהתם אמרי' דלא סמכינן ארובא דשמא יתברר לנו שהוא אסור בודאי אבל הכא מה בירור יש כאן דאף אם יתברר דהוא אסור מ"מ הוא מותר שכבר נתבטל אך דמ"מ עכ"פ אנו למדין מינה דלא סמכינן ארובא באיכא לברורי דאף דרובא דאורייתא מ"מ ע בדאיכא לברורי יש חשש איסור עדיין ה"ה בכאן יש סברא לומר שלא נאכל עכשיו על סמך הביטול שמא יתברר ההיתר ויאכלנו בהיתר בלי שום חשש כלל ואף די"ל שאם יתברר ההיתר לעתיד הרי גם עכשיו היתר הוא ז"א דעכשיו כשלא נודע לנו היתרו מחזקינן לאיסור ואוכל ס' איסור ע"י ביטול ויש להעמיק בזה יותר והחכם יבין מדעתו שלטעם רש"י יש מקום לומר בזה עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ברור בלי שום חשש ודוק: והכלל העולה מדברינו דלטעם הר"ן שהוא מחמת מב"מ אזי אי אפשר לומר שלא יהני ביטול בזה משום דשיל"מ והוי מב"מ דממ"נ אם נחזיק אותו לאיסור טריפה תיבטל ואי לא היתר הוא וא"צ ביטול משא"כ לדעת רש"י י"ל ג"כ בזה הסברא עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר שמא יתברר שהוא מותר בודאי משא"כ עכשיו עדיין חשש איסור הוא נגד הבירור ולפ"ז אין ראיה מהש"ס דביצה דהתם אזלא הסוגיא אליבא דר' יוחנן דאית ליה משקים שזבו (וכמ"ש המפורשים דהך קושיא דבר שאין לו מתירין הוא תבטל ברובא הוא רק על ר"י דעל רב יוסף ורב יצחק ליכא לאקשויי די"ל דס"ל כר"ל כל שדרכו למנות אך ר' יוחנן דס"ל את שדרכו למנות וס"ל משום משקין שזבו מקשה שפיר ותבטל ברובא) ואם כן ר"י לשיטתיה דס"ל טעם הר"ן ולא ס"ל טעמו של רש"י מדמתיר חמץ בפסח בנ"ט כמש"ל א"כ ודאי דלדידי' לא הוי דבר שיש לו מתירין דלחשוב מב"מ כין דלע"ע אנו מחזיקין אותו באיסור ואיך נאמר דלא יתבטל דשמא יהא ניתר דאם יהא ניתר א"צ ביטול לכך פריך שפיר לר' יוחנן יתבטל ברובא אבל לדידן דקי"ל טעמו של רש"י מטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר א"כ י"ל דשפיר הוי דשיל"מ דלמה תאכל אותו עכשיו שיש ספק איסור עדיף להמתין עוד אולי אז יתברר שהוא היתר גמור ולכך הוצרך למכתב דין זה בשם יש מי שאומר והוא הרשב"א דאף לדידן דקי"ל כטעמו של רש"י דהרשב"א ס"ל טעם רש"י כמבואר בדבריו בתהה"א ואעפ"כ ס"ל דלא הוי דשיל"מ ודוק: ואגב דאתא לידן קושיית הש"ך אכתוב מה שנלענ"ד ליישב בפשיטות עפמ"ש הרש"ל דמיעוט טריפות חיים ולכך בודאי טריפה לא מהני מה שחייתה יב"ח כמ"ש הרשב"א והוא מטעם הנ"ל שמא הוא מן המיעוט כיון דהוא ודאי טריפה רק בספק ל"ח למיעוטא והנה בערך רובא ביארנו שם אות ט' דר"י חייש למיעוט והתוספות נסתפקו בזה בבכורות כ' ב' ע"ש ולפ"ז לא קשה קושיית הש"ך דמהש"ס אין ראיה די"ל ס' טריפה הוי דישל"מ ומה דלא משני כן דהתם קא' אליבא דר' יוחנן כמ"ש לעיל ור"י חייש למיעוט ומיעוט טריפות חיים וא"כ אין ראיה ממה דחייתה יב"ח שמא הוא מן המיעוט ולכך לדידיה לא הוי דשיל"מ אבל באמת לדידן דל"ח למיעוטא י"ל דס' טריפה הוי דשיל"מ לכך הוצרך להביא דין זה בשם יש מי שאומר וזה נכון ומבואר: ועוד נ"ל בפשיטות טפי ליישב דר' יוחנן לשיטתי' דס"ל טריפה חי' בנדה כ"ד המפלת גוף אטום ע"ש עיין בערך טריפה חי' אות ד' ושם אות ז' ולפ"ז לא קשה מידי דהש"ס אזלא אליבא דר"י ולר"י לא הוי דשיל"מ דאף אחר יב"ח י"ל דהוא טריפה דטריפה חי' אבל לדידן דטריפה אינה חי' י"ל דהוי דישל"מ לכך צריך לכתוב דין זה בשם יש מי שאומר שוב מצאתי בכר"ו שכ' כן ובס' ארוך מש"ך שם בהג"ה מבעל מנחת אהרן הוכיח דר' יוחנן ס"ל טריפה אינה יולדת והך דנדה קא' דמשמיה דרביה קא' וליה לא ס"ל דהוא עצמו ס"ל טריפה אינה יולדת ע"ש שהאריך בסי' ח"ב. היוצא מזה מה שהעליתי לעיל:
ח
דהך אי חשוב דשיל"מ היכא שאין לו היתר לאיסור בעין רק לתערובות תליא בפלוגתא שבין טעם הר"ן ע"ש דלר"ן לא הוי דשיל"מ לא הוי מב"מ ולרש"י הוי דשיל"מ:
ט
אי חשוב דשיל"מ דבר שחוזר לאיסורו לשנה הבאה כגון חמץ בפסח נחלקו בזה המרדכי עם הרמב"ם דעת הר"מ בפט"ו מהלכות מא"ס דהוי דשיל"מ ודעת המרדכי דלא הוי דשיל"מ הואיל וחזר ונאסר לשנה הבאה ונראה גם כן דתליא בטעמים של רש"י והר"ן דלטעם רש"י עד שתאכלנו באיסור שפיר הוי דשיל"מ כיון שיכול לאוכלו בהיתר אבל לטעם הר"ן לא הוי מב"מ כיון שעדיין הוא חוזר לאיסורו לשנה הבאה ובזה י"ל דפליגי ר' יוחנן ורבא בחמץ בזמנו דר"י ס"ל בנ"ט ולא במשהו דל"ח דשיל"מ דר"י לשיטתיה דס"ל מערבין לקרנות וס"ל טעם הר"ן כמש"ל אות ז' לכך לא חשוב דבר שיש לו מתירין ורבא לשיטתיה דסבירא ליה אין מערבין וע"כ ס"ל טעם רש"י אף חמץ בפסח הוי דבר שיש לו מתירין דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר:
י
הא דדשיל"מ לא בטיל כתבו הפוסקים דוקא במינו אבל שלא במינו בטיל והר"ן בנדרים פ' הנודר מן המבושל רצה לחדש דין חדש דהא דאמרינן דשיל"מ בטיל בא"מ דוקא היכא שעכשיו אין לו מתירין רק שהמתיר עתיד לבא לאחר זמן אבל היכא שיל"מ עכשיו ג"כ אזי אף בא"מ לא בטיל וכתב הטעם משום דהטעם דדשיל"מ לא בטיל הוא משום דרבנן ור"י פליגי במב"מ אי בטיל וס"ל לר"י דאזלינן בתר העצם אי עצמות דבר הלזה הוא עצמות מין דבר ב' כגון דם ודם לא בטל ורבנן ס"ל דלא אזלינן בתר העצם רק אחר איכות הדבר והטעם דדם ללא מבטל דם שעיר לפי שאיכותן שוה דעולין ע"ג המזבח ותרוייהו מותרין הן וז"ש שם דרבנן ס"ל עולין אין מבטלין זא"ז משום דאיכותן שוה היכא דהעצם שוה כגון מב"מ במה שיש לו היתר לאח"ז משום דגם באיכות אין כאן שווי לגמרי שזה עכשיו עכ"פ אסור הוא אבל היכא דגם זה יש לו מתירין עכשיו כהך דפת שאפאה עם בשר דאסור לאכלו בכותח לדעת הרי"ף משום דיש לו מתירין עכשיו בבשר וכיון דבאיכות שוין לגמרי אז לא בטל אף מבא"מ כיון דלרבנן עיקר מב"מ תלוי באיכות ולא בעצם ע"כ דבריו שם בביאור קצת. והנה באמת קשה לי על דבריו דהא בנדרים שם דאסר עליו בשר זה הנה הבשר היתר גמור לכל העולם רק עליו לבדו הוא אסור ואף עליו אינו אסור מצד עצם ואיכות הבשר רק מצד נדרו שאסרו עליו והוא דבר שיכול להתירו ע"י שאלה ואעפ"כ אמר התם דבשא"מ בטל כ"ש לפת שאפאה עם הצלי דלכותח הוא אסור לכל העולם ואין לו היתר בשום זמן מסתבר יותר שזה יהיה חלוק משא"מ באיכות האיסור ממה שיוחלק בשר של הנודר בא"מ דשוין לגמרי בהיתר לכל אדם ואף לנודר אי אתשיל אנדרים וכן הך דא"מ שנתערב עמו אי הוי נודר עליה הי' אסור לו אם כן שוה ממש לבשר הנדור בכל דבר משא"כ בפת שאפאה עם הצלי מיהו מ"ש הר"ן דפת שאפאה דאף עכשיו יש לו היתר לאוכלו שלא בכותח לפי סברתו לא היה צריך לזה דהא קודם שקיבל הריח מהבשר היתה מותרת אף לכותח והיתה היתר גמור ולכך אמרינן לגבי ריחא מילתא דעכ"פ משהו איכא ודוק ואדרבא הבשר ל"ח כ"כ היתר שאין לו היתר עם הכותח וע' מ"ש שם עוד הר"ן מהך דחתיכה של חטאת ומש"ש בגליון לסתור דבריו ולפי סברת הר"ן יצא לנו מחלוקה חדשה בדין זה אי דשיל"מ בא"מ דזה תלוי בזה אי מב"מ בטל או לא דהנה עיקר הטעם משום דפלוגתא דר"י ורבנן תלוי בזה דר"י ס"ל מב"מ לא בטיל אזיל בתר שווי העצם ורבנן ס"ל דמב"מ אף ששוים בעצם מ"מ חלוקים באיכות שזה אסור וזה מותר דלדרבנן שיווי האיכות עדיף משיווי העצם ולכך היכא דאסור לגמרי נמצא דהאיכות סותר לגמרי לשיווי העצם אזלינן בתר האיכות והיכא דהוא יש לו מתירין לאח"ז בזה לא חשוב שוה באיכות היכא דגם העצם שוה כגון מב"מ שאז אין שינוי האיכות סותר שיווי העצם כיון דאין שנוי האיכות לגמרי שגם הוא עתיד להיות היתר אבל היכא דאין העצם שוה כגון בא"מ אף שיש לו מתירין לאח"ז אין כאן שיווי האיכות הואיל ועכשיו הוא איסור והיכא דיש לו מתירין עכשיו נמצא האיכות הוא שיווי גמור אז אפילו באינו מינו שיש שינוי גמור בעצם זמ"ז ישכח בשווי האיכות לסתור שנוי העצם כל זה לסברת רבנן דר"י ומינה נשמע לרבי יהודה דס"ל מב"מ לא בטל אף שאין האיכות שוה דסבירא ליה דשווי העצם עדיף והוא סותר שנוי האיכות ממילא נשמע להיפוך בדשיל"מ עכשיו אף דהאיכות שוה מ"מ בא"מ דאין העצם שוה דוחה שנוי העצם לשווי האיכות ולכך דבר שיש לו מתירין בטל לר"י באינו מינו אף שיש לו מתירין עכשיו וראיתי להרב הגאון מוהר"ה ברבי סוף ביצה בסוגיא דאשה ששאלה לחברתה מים ומלח לעיסתה שכ' שם ליישב בזה מה שהקשה הר"ן בפג"ה על הרי"ף דס"ל דטעם דפת שאפאה עם בשר דאסור לאכלה בכותח משום דהוי דשיל"מ לאוכלו עם בשר והקשה הר"ן מהך דדגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח משום דהוי נ"ט בר נ"ט ואמאי הא יש לו מתירין לבשר ותי' הרב הנ"ל דהא לר' יהודה דסבירא ליה מב"מ לא בטל אף בדשיל"מ עכשיו מ"מ כיון דהוא אינו מינו אזלינן בתר העצם וא"כ לק"מ מהך דדגים דהתם מימרא דשמעתא הוא שמואל ושמואל ס"ל מב"מ ל"ב א"כ אזיל בתר העצם ולכך מבא"מ בטל אף דיש לו מתירין עכשיו עכ"ד ולא דק באמת הקושיא של הר"ן קשה על הרי"ף גופא דפסק בפרק ג"ה דדגים שעלו בקערה של בשר מותר לאוכלן בכותח ואמאי הא הוי דשיל"מ כיון דאנן לא קי"ל כר' יהודה וס"ל להרי"ף גופא דכשיש לו מתירין עכשיו לא בטל אף באינו מינו א"כ קשה למה מתיר בדגים דהוי ג"כ יש לו מתירין עכשיו. והנה בגוף הסברא אם נאמר דלר' יהודה כיון דלדידיה אזלינן בתר שיווי העצם אף דישל"מ עכשיו ושוי באיכות לגמרי מ"מ אזלינן בתר העצם בא"מ הנה לדעת ר' חייא בזבחים כ"ג דס"ל דר"י לא קאמר מב"מ לא בטל רק היכא דאפשר לזה להיות כזה כגון דם קדשים שנתערב בדם חולין דאפשר לדם קדשים לצאת מקדושתו ולהיות כחולין על ידי פסול לינה או פסול אחר אבל היכא דאי אפשר להיות זה כזה אזי בטל שפיר ואם כן ע"כ ר' יהודה אזל ג"כ בתר איכות רק דלר' יהודה אף ששיווי האיכות הוא בדרך רחוק אעפ"כ מועיל להצטרף עם שווי העצם ולרבנן היכא דשיווי האיכות הוא בדרך רחוק אינו מועיל אפילו להצטרף שווי העצם אם כן י"ל כיון דעכ"פ לרבי יהודה אזלינן גם כן בתר שיווי האיכות היכא דיש לו מתירין עכשיו דאז האיכות שוה אף דאין העצם שוה מ"מ אזלינן בתר שיווי האיכות אך י"ל כיון דמצינו לר' יהודה דעדיפ' ליה לשיווי העצם דאל"ה מנ"ל למילף מהך דולקח מדם הפר דמב"מ לא בטל דלמא התם לאו משום שיווי העצם רק משום שיווי האיכות דתרוויהו עולין נינהו וע"כ דס"ל דטפי מסתבר למיזל בתר שיווי העצם וכיון דחזינן דאף בשיווי העצם דעדיף אינו מועיל רק כשיצטרף עמו קצת שיווי האיכות שיהיה אפשר לזה להיות כזה כ"ש בשווי איכות דגריע משיווי עצם דאינו מועיל לחודא רק כשיצטרף עמו ג"כ קצת שיווי עצם ולכך בא"מ דאין כאן שיווי עצם כלל אף דיש לו מתירין עכשיו מ"מ אף שהוא שוה באיכות מ"מ כיון דאינו שוה בעצם כלל בטל הוא ודוק. ובגוף הדבר אי קי"ל כר' חייא דר"י לא ס"ל מב"מ ל"ב רק היכא דאפשר שיהיה שיווי באיכות הנה דעת התוספות במנחות כ"ב דהרבה חולקין בזה על ר"ח ועוד נדבר מזה בסמוך ודע דהא דכ' הר"ן דהיכא דיש לו מתירין עכשיו אף שא"מ לא בטל הוא דוקא כשהמתיר הזה יהי' לו תמיד אבל אם יפסוק ההיתר הזה לאח"כ לא הוי דשיל"מ וכן כתב הרב בשער המלך פט"ו מהלכות מ"א דין ד' והכריח דבר זה מדברי הר"ן גופא ולענ"ד יש להוכיח זה לדעת הפוסקים בא"ח סי' תמ"ז דחמץ שנתבטל קודם הפסח אינו חוזר וניעור בפסח וקשה דהיאך נתבטל קודם פסח כיון דהי' אז היתר גמור ואף בא"מ לא בטל לסברת הר"ן דאפי' ביש לו מתירין עכשיו אזי אף בא"מ ל"ב מכ"ש כאן שהוא עדיין היתר גמור ואף לדעת הפוסקים דחוזר וניעור משמע דבאמת נתבטל רק דעכשיו בפסח חוזר וניעור ואמאי נתבטל אלא ע"כ לומר דלא חשוב דשיל"מ כיון שההיתר הזה לא יהיה תמיד ובפסח יאסר ובסמוך נבאר דשם בלא"ה נתבטל כיון שלא חל שם האיסור כלל עד אחר התערובות ודע דאני נבוך מאד לסברת הר"ן דהיכא דהשיווי הוא באיכות לגמרי ששניה' מותרים או אסורים אזי לא בטל דלפ"ז טיפת חלב שנפלה לתוך יורה גדולה של מים או שא"ד היתר יאסר אח"כ לבשל בשר עם המים בשביל טפת חלב שבו דלא נתבטל אפילו באלף כיון דהם שוים באיכות לגמרי דתרווייהו מותרין הם וכן היכא דשניהם אסורים לא יבטלו זא"ז קי"ל דאסורין מבטלי' זא"ז כמבואר בזבחים דף ע"ח וביו"ד ס"ס צ"ח יע"ש וביו"ד סימן צ"ט ס"ו בהג"ה מבואר בהיפוך גבי טפת חלב במים שמותר לבשל בשר באותן המים ועש"ך שם ועיין בסימן רצ"ז ואף די"ל דהתם נהי דלא בטל עכשיו מ"מ אחר כך כשמבשל בשר עם המים נתבטל עד"מ כשנפל טיפה לתוך ק' לוגין וכשמבשל אחר כך בשר בלוג אחד מן המים הנה יש בו א' מק' מן הטיפה של חלב ומתבטלת עכשיו בתוך הבשר מ"מ הא אין מבטלין איסור לכתחלה והנה יש מקום אתי להחזיק במקצת בסברת הר"ן הנ"ל דהיכא דהאיכות שוה לא נתבטל אך זהו דוקא היכא שכבר חל עליו האיסור אמרינן דאין כח בדבר שאיכותו שוה לסלק האסור אבל אם עדיין לא חל שאיסור ונתבטל קודם שחל האיסור אזי אין כח באיסור הלז לחול עליו ואסברא לך כגון שנתערב יין במים ונתבטל בס' ואחר כך נדר עצמו בנזיר או בנדר שלא ישתה יין מותר לשתות מים הלז שנתערב בו יין ולא אמרינן כיון דאיכותן שוה ששניהם היה היתר אז א"כ לא נתבטל דהא באמת איך נאמר שלא נתבטל מחמת שאיכותן שוה הרי אנו רואין שכבר כלה טעם היין ואין כאן שום טעם יין ומה מועיל שיווי האיכות לזה שנשווה אותו ליין ואנו רואין שאינו יין והוא מים אך הענין דאנו אומרים שאין כח ביד המים לבטל האיסור שיש ביין זה אם כבר חל עליו איסור כגון שהיה יין נסך וא שטעמו נתבטל מ"מ גז"ה הוא הואיל ואיכותן שוה באיזה דבר ל יכול לבטל איכות האיסור שכבר חל עליו בהיותו בפ"ע וילפינן להא מלתא מולקח מדם הפר ומדם השעיר שהיה לזה איכות שעיר חטאת אין יכול דם הפר לבטל איכות קדושת חטאת אשר בו אך אם עדיין לא חל שום איכות איסור על הדבר ונתבטל לא יכול אחר כך האיסור לחול עליו כי האיסור הוא על יין ואין זה יין והרי זה ק"ו ממ"ש בארוך הובא ביורה דעה סימן ק"ב דהיכא שלא היה האיסור ניכר קודם שנתערב אין לו דין דבר שיש לו מתירין והנה מה התם שהיה חל עליו האיסור קודם שנתערב כיון שלא ניכר אין אומרים שלא יתבטל האיסור מפני שהוא דבר שיש לו מתירין רק אומרים כיון שלא היה ניכר בפני עצמו רק אחר התערובות אנו יודעים שיש בכאן איסור אז אין כח בזה שיל"מ להתפיס איסור על התערובות כ"ש היכא שלא חל האיסור כלל:
ובזה מובן למה חמץ שנתבטל קודם פסח נתבטל כיון שאז לא היה חל עליו האיסור עדיין:
והנה לפמש"כ נחזי אנן בהך דפת שאפאה עם הצלי דכ' הרי"ף דאין לאוכלו בכותח דאף דריחא לאו מילתא הוא מ"מ משהו מיהא איכא והוא דבר שיש לו מתירין ר"ל דמשהו של הצלי הזה לא נתבטל בפת כיון שיש לו היתר לאוכלו עם בשר הא בכאן אין שום איסור בצלי הלזה והוא כולו היתר רק שהתורה אסרה התערובות של היתר זה של בשר עם חלב אמנם בפ"ע לא חל עליו שום איסור כלל והנה התערובות הלז אסור מפני שנותנין טעם זל"ז כמ"ש דרך בישול אסרה תורה אם כן כאן לא שייך כלל סברת הר"ן דבשביל שיווי האיכות שגם עכשיו יש לו מתירין יהיה אסור גם בא"מ כיון דלא חל עליו שום איסור כלל איך נאמר שלא יתבטל כיון דאנו רואין דהטעם נתבטל שהרי אין לפת זה שום טעם מבשר הצלי ולא שייך לומר דהאיסור לא נתבטל דאין כאן איסור כלל ודוחק לומר דאיסור זה שיש לבשר שאסור לאוכלו עם חלב זה האיסור לא נתבטל בפת זה ז"א דאין לבשר הלז איסור בפ"ע רק העירוב אסרה תורה וכל זמן שלא נתערב לא חל עליו שם איסור כלל וכיון שכבר נתבטל בפת טעם הבשר אין לאסור אחר כך נתערבו כיון שעיקר האיסור שלא יתערב טעם בשר וממשו פם החלב והרי אין כאן לא טעם ולא ממשות מן הבשר שהכל נתבטל לגמרי ודוק:
איברא דגם לדברינו יוקשה עלינו מהך דאסורים מבטלים זה את זה דהרי שיווי באיכותם ויש לנו לומר שאין כח בדבר שהוא שוה באיכותו לבטל האיסור מן חבירו כיון שכבר חל האיסור יש לנו לומר דאי שטעמו בטל מ"מ איכות האיסור אין כח לבטלו כיון שהוא מב"ו בשיווי האיכות:
והנה בהך דמבואר בי"ד סימן צ"ח בנ"ט זתים שנפלו לתוכן ב' זתים אחד של חלב ואחד של דם דמצטרף כל אחד עם הנ"ט לא קשה דהיאך נתבטל ע"י כזית זה ששוה באיכות לכזית האיסור די"ל כיון דבאמת הן חלוקים בעצם ובטעם רק השיווי הוא באיכות אם כן על כל פנים הטעם נתבטל והרי הוא מתיר לנ"ט זתים של היתר שלהם אינו שוה באיכות ומתבטל גם האיסור והבן זה שזית האיסור אינו מצטרף לבטל שם האיסור רק לבטל הטעם וממילא ניתרים הנ"ט זיתים שהם אינם שיווי באיכותן עם זיתים האיסור ומתבטל הוא כיון שאינו נותן טעם בנ"ט זתים וא"ל דראוי שלא להצטרף כלל כזית הלז לבטל כמו דאמרינן לר"י במין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמו שאינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו י"ל דל"ד דבשלמא לר"י דאזיל בתר העצם והטעם וס"ל דהיכא דשוים בעצם וטעם אין עצמות וטעם של זה בטל במינו נמצא דאינו ראוי לצרף למינו כלל אף לבטל הטעם אבל לרבנן דס"ל דחלוקים בעצם וטעם ושיווי באיכות דהוי מין במינו דלא נתבטל ע"כ הטעם נתבטל רק דאין כח לבטל איכות האיסור אם כן כיון דיש נ"ט זתים של היתר שחין שיווי באיכותם ואילו ידעינן שזית האיסור אין נותנין טעם אף בנ"ט היה מתבטל כיון דאין שיווי באיכותן רק דאנו משערין נתינת טעם בששים א"כ כיון דכאן יש ששים לענין ביטול הטעם מיבטל שפיר ודוק אך אי קשיא הא קשיא הא דאר"נ בזבחים ע"ח הפגול והנותר והטמא שבללן זב"ז ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו והרי כאן כולם שוים באיכותן ואיך נבטל איכות האיסור בהן וא"ל דהך מ"ד ס"ל כר' יהודה דמב"מ תלוי בעצם ולא באיכות דהרי מרא דשמעתא הוא ר"ל ור"ל ס"ל מב"מ בנ"ט ולא אזיל בתר העצם רק בתר האיכות בערך מב"מ ונ"ל דהא דאמרינין דמב"מ ל"ב היינו לענין איסור' בעלמא אבל לענין מלקות לא לקי דהרי מלקות חייב על עצמות האיסור כשאוכלו בפ"ע משא"כ כשאוכלו בתערובות כיון שכבר נתבטל עצמות וטעם האיסור נהי דשם האיסור לא פקע מ"מ התורה לא חייבה מלקות רק כשאוכלו לאיסור בעינא או בתערובות אם אוכל כזית בכדי א"פ הא לא"ה לא והתם לענין מלקות איירי דלא מלקינן ליה משום התראת ספק ייע"ש ברש"י ובתוס':
יא
בחידושי ביצה ד"ג ב' אות כ"ח כתבתי דאף לפמש"כ בערך מב"מ אות י"ח דעת הרשב"א והתוספות יבמות פ"ב דביבש ס"ל לר"י מב"מ בטיל אך דשיל"מ אף לטעם הר"ן דהוא מחמת דחשוב מב"מ אעפ"כ אמרינן זה אף ביבש ביבש דדוקא לר"י דאזיל בתר שיווי העצם אזי דוקא לח בלח שעצמותן וממשן מתערב יחד ל"ב אבל יבש ביבש שאין עצמותן וממשן וטעמן מתערב בטיל אבל לרבנן דאזלי בתר שווי האיכות לענין האיכות אין לחלק בין לח ליבש דאין האיכות מתערב בלח יותר מביבש וכיון שגזירת הכתוב הוא דדבר השוה באיכות לא בטל אין טעם לחלק בין לח ליבש ודוחק לומר דדוקא היכא שטעמן מתערב יחד גזירת הכתוב דלא לבטל מחמת שיווי האיכות אבל היכא שאינו מתערב לא גזרה תורה בזה דזהו דוחק דהא שיווי הטעם ביטל בודאי ומה איכפת לן מה שמתערב הטעם רק שיווי האיכות לא נתבטל ובזה שוה לח ליבש ואף דגם לרבנן מסייע שיווי העצם לשיווי האיכות דמשום זה לא אמרינן דבר שיש לו מתירין רק במב"מ דאין האיכות שוה לגמרי ומסייע שיווי העצם כמ"ש באות הקדום מ"מ עיקר הטעם מה שלא נתבטל הוא מחמת שיווי האיכות ובזה אין חילוק בין לח ליבש:
יב
ולפ"ז יצא לנו לכאורה נפקותא בין ר"י לרבנן בדבר שיש לו מתירין ביבש מין במינו דלרבנן לא בטיל מטעם דבר שיש לו מתירין ואף דהוא יבש ביבש מ"מ לענין איכות אין לחלק כמ"ש ולר"י דלא אזיל בתר שיווי האיכות רק בתר שיווי העצם ביבש ביבש שאינו מתערב בטיל שפיר ועיין בחי' ביצה שלי שהארכנו בזה:
יג
ר"ג דמתיר ס' מוכן בביצה כ"ה י"ל דס"ל דשיל"מ בטל ואפשר דס"ל דשיל"מ ל"ב רק דמיקל בס' דבר שיש לו מתירין דלא כר"א בביצה ד' ולרב דאמר מותרין לטלטל י"ל דר"ג ס"ל באמת דבר שיש לו מתירין ספיקו אפילו בדרבנן אסור כרב אשי רק לענין טלטול ל"ש דבר שיל"מ כמש"ל אות ו' בשם הצל"ח:
יד
רב אשי ס"ל דשיל"מ אפי' באיסור דרבנן לא בטל וכי היכא דמחמרינין בביטולו ה"נ מחמרינן בספיקו דאף ספק דרבנן להחמיר בדבר שיש לו מתירין ביצה ד' א':
טו
ר"פ דמוקי התם כתנא דליטרא קציעות ע"כ דס"ל ס' דרבנן להקל בדשיל"מ וגם ס"ל באיסור דרבנן דבר שיש לו מתירין בטיל כ"כ בפר"ח ביו"ד סימן ק"י ס"ק מ"ו דזה תלוי בזה וכ"כ בשער המלך פ"ב מהלכות י"ט דין ו':
טז
אביי ורבא בביצה דף ל"ח ב' דמוקי התם טעמיה דמתניתין גזירה משום שמא תעשה עיסה בשותפות או משום דתבלין לטעמא עביד ס"ל דבאיסור דרבנן דבר שיש לו מתירין בטל כ"כ הגאון בחידושיו על הר"מ הלכות י"ט:
יז
ר' יהושע דאוסר ס' מוכן בביצה כ"ה לכאורה משום דהוי דבר שיש לו מתירין מבואר דס"ל דאפי' באיסור דרבנן דשיל"מ ל"ב וה"ה דמחמרי' בספיקו אפי' הוא ס' דרבנן:
יח
רב יהודה אמר שמואל דפוסק כר' יהושע דס' מוכן אסור מבואר דס"ל דשיל"מ אפי' בדרבנן ל"ב וה"ה דמחמרינן בספיקו אך י"ל כמ"ש הרשב"א דשאני צידה דקרוב ליו"ט באיסור תורה לכך מחמרינן בספיקו וראיה לדבריו דהא ר"פ קאמר שם הלכתא נכרי שהביא דורון כו' ומבואר דס"ל דס' מחובר אסור ואף דס"ל ס' דרבנן להקל דשיל"מ כמש"ל אות ט"ו ובחידושי הארכתי בזה: