מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס
דבר שאינו מתכוין ופסיק רישא
א
ר"ש מתיר דבר שאינו מתכוין הן באיסורי שבת והן בכל איסורין כגון ללבוש כלאים לגנוב המכס בפרק ב' דשבת ומסקנת הגמ' שם דמתיר אף בקטנים דאפשר לנושאן בלי גרירה וכן בכלאים אפשר למיעבד כצנועים שהיה מפשילן במקל ואפ"ה שרי דזה אפשר ולא קא מכוון עיין פסחים פ"ב:
ב
ר' יהודה אוסר דבר שאינו מתכוין לחד מ"ד אף בדלא אפשר ולחד מ"ד בדאפשר כגון בקטנים עיין שבת כ"ט ובפסחים כ"ו ע"ב:
ג
היכא דהוי פסיק רישא ולא ימות אף ר"ש אוסר דשא"מ דאביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות שבת ד' ע"ה ובכמה דוכתין:
ד
אי הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה בזה נחלקו הערוך ור"ת עם הר"י דעת הערוך דפסיק רישא דלא ניחא ליה שרי וראייתו מההיא דמזלפין יין ע"ג האישים ומההוא דממעטין ענבים ביו"ט דמוקמינן בדאית ליה הושענא אחריתי והר"י חולק עליהם וס"ל דפסיק רישא דלא ניחא ליה אסור רק ההוא דזילוף מצוה שאני דבמצוה שרינן פ"ר דלא ניחא ליה ועיקר דבריהם הוא בכתובות דף ו' בתוס' ההוא מסוכרייתא דנזייתא ובשבת דף ק"ג ובפרק כירה ועיין ברא"ש פ' שמונה שרצים סי' ט' ובר"ן שכתבו דגם הערוך לא אמר דפ"ר דלא ניחא ליה שרי אלא בשבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורין דלא בעינן מלאכת מחשבת מודה דפ"ר דלא ניחא ליה אסור עכ"ד ותמיהא לי דהא הערוך מייתי ראי' ממזלפין יין ע"ג האישים שהוא בשאר איסורים ועיין לקמן אות ח' דרש"י ס"ל כהערוך:
ה
רב ס"ל כר' יהודה דבר שאין מתכוון אסור כתובות ד"ו מבואר שם אף דלא הוי פסיק רישא אסור כר"י:
ו
שמואל ס"ל כר"ש בדבר שאינו מתכוין כתובות שם:
ז
ר"א בר' שמעון ס"ל כאבוה בדבר שאינו מתכוין פ' לולב הגזול דף ל"ג גבי ממעטין ענבים ביו"ט:
ח
ר"מ לכאורה נראה דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור מהא דאמר בבכורות דף ל"ג בכור שאחזו דם מקיזין לו את הדם במקום שאין עושין בו מום ולא במקום שעושין בו מום ור"ש מתיר אף במקום שעושין ולעיל במשנה שם פירש"י דטעמא דר"ש משום דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר ולכך מתיר אף במקום שעושין ומאן דאוסר מקום שעושין ס"ל דבר שאינו מתכוין אסור וא"כ לפ"ז ר"מ דאוסר במקום שעושין ס"ל דבר שאינו מתכוין אסור אך בברייתא שם מוקי בגמ' הטעם דפליגי ר"מ וחכמים במטיל מום דר"מ ס"ל דאסור להטיל מום בבעל מום ורבנן שרי וי"ל דמיירי במקיז דם במקום שא"א להיות בלא מום ולכך ר"מ דאוסר לשיטתיה דס"ל דמטיל מום בבעל מום אסור ואף דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור מ"מ הכא א"א שלא להטיל בו מום והוי פסיק רישא ורבנן מתירין אף דהוי פ"ר, משום דס"ל דמותר להטיל מום בבעל מום ודוק. אך לפמ"ש רש"י בבכורות דף כ"ה גבי תולש שערות שעיקרן מאדים וראשן משחיר מפרה אדומה דלא הוי פסיק רישא כיון דאין מתכוין לשום גיזה רק לתקן הפרה וא"כ ה"ה במטיל מום אף דא"א בלא מום מ"מ לא הוי פסיק רישא כיון שאין מתכוין להטיל מום רק לתקן הבהמה וכ"כ התוס' בהדיא בבכורות דף ל"ד ד"ה אילימא דר"ש ס"ל דבר שאין מתכוין מותר אף במקיז דם אפי' במקום שא"א להיות בלי מום כיון דאין מתכוין משום הטלת מום רק לתקן הבהמה משום רפואה לשיטת רש"י דלעיל גבי תולש שערות וע"ש בתוס' ולפ"ז ר"מ דאוסר להקיז דם במקום שעושה בו מום ע"כ דס"ל דבר שאין מתכוין אסור אך לשיטת התוס' שחולקים על רש"י וס"ל אף שאינו מתכוין להטיל מום רק לרפואה כיון דפסיק רישא הוא לענין מום אסור אף למ"ד דבר שאין מתכוין מותר י"ל דר"מ ס"ל דבר שאינו מתכוין מותר רק הא דאסור להקיז דם במקום שעושה בו מום היינו היכא דהוי פסיק רישא דא"א בלא מום. ונראה דרש"י ותוס' שמחולקים בזה תליא מחלקותן בפלוגתת הערוך שזכרנו לעיל אות ד' בפסיק רישא דלא ניחא ליה דרש"י ס"ל דפסיק רישא דלא ניחא ליה שרי כדעת הערוך ולכך בתולש שערות כשאינו מכוין לגזיזה רק לתקן מותר אף דהוי פסיק רישא לענין גזיזה מ"מ הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה וכן במקיז דם במקום דהוי פסיק רישא לענין מום מותר לדעת רש"י מהאי טעמא דהוי פסיק רישא דלא ניחא ליה במום ואינו מתכוין רק לרפואת הבהמה והתוספות אזלו לשיטתייהו דס"ל דפסיק רישא דלא ניחא ליה אסור ולכך בכה"ג אסור ולפ"ז זכינו לדין דרש"י ס"ל כשיטת הערוך דפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר אך יש לעיין בביצה כ"ג רבנן דר"י אסרו קרצוף אטו קרוד ש"מ דס"ל דשא"מ אסור וסתם רבנן דר"י ר"מ וי"ל דהתם רבנן דראב"ע הם וע"ש. היוצא מזה:
ט
דר"מ לשיטת רש"י והערוך ס"ל דבר שאינו מתכוין אסור מדאסר להקיז דם במקום שא"א בלא מום וא"ל דהוי פסיק רישא דלשיטת רישא והערוך לא הוי פסיק רישא בכה"ג דלא ניחא ליה במום:
י
ולשיטת התוס' י"ל דר"מ מודה בדבר שאינו מתכוין דמותר והא דאסור להקיז דם משום דהוי פסיק רישא:
יא
ר' יוסי בן משולם לחד שינוייא בגמ' בכורות דף כ"ה ס"ל דבר שאינו מתכוין אסור ולאידך שינוייא ס"ל מותר וע"ש:
יב
ראב"ע ס"ל דבר שאינו מתכוין מותר ביצה כ"ג א':
יג
רב נחמן ס"ל ג"כ דבר שאינו מתכוין מותר שם דכר"ש ס"ל וע"ש וכן רבא קאמר שם בשם ר"ל משמע דהכי ס"ל ומיהו לחד לישנא שם לא אמר רבא משמיה דר"נ רק ר"נ לחודא ע"ש עיין תוס' בשבת פ"א שכתב דרבא ס"ל כר"ש מהך דביצה וכוונתם מהך לישנא דגריס אמר רבא אר"נ תיקשה אמאי אוסר:
יד
אמימר דשרי זילחא במחוזא ע"כ דס"ל דשא"מ אסור דאי ס"ל מותר בכל מקום מותר כדמסיק שם בגמ' והאידנא דקי"ל כר"ש שרי עיין שבת צ"ה ותבין זה ועיין בב"י סימן של"ז דגורס אביי ובאמת אמימר לא היה דר במחוזא רק בנהרדעא כדאמר בכמה דוכתי אנא מנהרדעא:
טו
רבינא ס"ל דשא"מ אסור מדאשכחי' רבא תוספאה דקא מצטער מהבלא ולא התיר להרביץ הבית ולר"ש שרי כדמסיק שם בגמ' דף צ"ה וכמ"ש באות הקדום ולאמרי לה בגמ' שם דלאו רבינא הוי רק רב אשי:
טז
רב אשי ללישנא דאמרי לה שם מבואר דס"ל דשא"מ אסור ואין ראיה ללשון זה על רבינא וללישנא קמא אין ראיה על רב אשי וע' לקמן אות מ"ב מש"כ:
יז
ר"א בן פדת דהוא סתם ר' אלעזר המוזכר בגמ' ס"ל דשא"מ אסור לדעת בה"ג כנ"ל להוכיח דבה"ג ס"ל דלר"ש מותר לכבד הבית אף בשל תמרה והתוס' בשבת צ"ה הקשו משבת קכ"ד דאמר אלא מחמה לצל בהא לימא ר"א אף של תמרה דמשמע בשל תמרה אסור לכבד לכ"ע וצ"ל לדעת בה"ג דס"ל דר"א תלמידיה דרב ומסתמא כרב ס"ל בדשא"מ דאוסר כמש"ל אות ה' וכעין מ"ש בשבת קכ"ח בר"ה תלמידיה וכרב ס"ל לאסור מוקצה כנ"ל ליישב דעת בה"ג אך דעת התוס' והרא"ש להוכיח מהך דשבת קכ"ד דאף לר"ש אסור לכבד ש"מ דס"ל דר"א יכול להיות דס"ל כר"ש וכן יש להוכיח מרש"י שם דכ' דאף ר"ש מודה ולמאי כ' רש"י זאת דהא התם מארא דשמעתא רב ורב כר"י ס"ל וע"כ לומר משום הא דמקשה אר"א בהא לימא רי"א אף בשל תמרה גם ר"א בן פדת תלמיד מובהק דר' יוחנן כמ"ש ביבמות אלעזר תלמידך יושב ודורש והכל יודעין שתורתך היא ור"י ס"ל דשא"מ מותר ועיין באות כ"ט:
יח
אע"פ דפסיק רישא אסור מ"מ מותר לומר לעכו"ם לעשותו דאמירה לעכו"ם בדשא"מ בפ"ר לא גזרינן בב"י א"ח סימן רנ"ג בשם התה"ד ובש"ע שם ובמ"א ס"ק מ"א ועי' בט"ז שם ס"ק י"ח שאפשר דאין חולק על דין זה עש"ה ודוק וכ"כ המ"א בפשיטות בסימן שי"ד:
יט
פסיק רישא אי אסור במלאכה דרבנן דעת תה"ד סי' ס"ד להתיר ועי' במ"א סימן שי"ד ס"ק ה' שהאריך לחלוק עליו והכריח בראיות ברורות מש"ס ופוסקים דאסור באיסור שבת פ"ר אפילו בדרבנן ועי' בב"י סי' שי"ו בדבר שאינו במינו נצוד לא אסור פסיק רישא אך בש"ע שם סעיף ג' כ' דאסור וע' במ"א שם ס"ק ט' וע' תוס' פסחים כ"ה ב' ד"ה לא אפשר דמשמע דס"ל בדרבנן מותר פסיק רישא שוב מצאתי שהמ"א הרגיש בזה ועי' לקמן אות ל"ה מש"כ מזה:
כ
דבר שאינו מתכוין ומקלקל אי שרי לכתחלה לר' יהודה יש ב' דיעות בתוס' כתובות ד"ה ב' ד"ה את"ל לחד תי' ס"ל דלא שרי אף תרווייהו רק במקום מצוה ולחד שינוייא אף שלא במקום מצוה שרי היכא דאיכא תרווייהו בהדדי ע"ש ועיין במש"ל פ"א מהלכות שבת ועיין מ"ש לקמן אות ה':
כא
דבר שאינו מתכוין שרי לר"ש אף בחובל ומבעיר אף דמקלקל חייב לר"ש בחובל ומבעיר ואמרינן בכריתות דף י"ט דהואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב בהו לר"ש לא דמי מתעסק לדבר שאינו מתכוין דמתעסק מתכוין למלאכה רק שאינו מלאכת מחשבת ולכך כמו דמקלקל חייב אף שאינו מלאכת מחשבת כך מתעסק אבל דשא"מ כלל למלאכה ואף בשאר איסורים כגון בכלאים ובנזיר פטרינן דשא"מ דלאו משום מלאכת מחשבת מיפטר רק משום שאינו מתכוין כלל למלאכה ולכך אף לר"ש פטור דשא"מ בחבורה ובהבערה כ"כ התוס' כתובות ה' ב' ד"ה את"ל:
כב
ר"ג ס"ל דשא"מ אסור לדעת בה"ג ראייתו מהא דאמר בביצה כ"ב מכבדין בין המטות בי"ט אבל בשבת לא ואף בי"ט דוקא בין המטות אבל כל הבית לא וכמ"ש הרא"ש שם ולדעת בה"ג וסייעתו שהם הר"ח והרי"ף כיבוד מותר לדידן דפסקינן כר"ש וע"כ כר"י ס"ל דדשא"מ אסור אבל לדעת הרא"ש וסייעתו דכיבוד אסור אף לר"ש דהוי פ"ר אין ראיה ודוק:
כג
ר"א בר צדוק דאמר התם בביצה כ"ב ב' פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית ר"ג ולא היו מכבדין בי"ט ס"ל ג"כ דשא"מ אסור לדעת בה"ג וכמ"ש באות הקדום אך אין צורך להביא ראיה מכאן דבהדיא מבואר בכריתות ד"נ ע"ב לאוקימתא דר"א דר"א בר צדוק ס"ל דשא"מ אסור וכ"כ התוספות ביומא ל"ד ב':
כד
אם תחלת המעשה הי' במתכוין אע"פ שאח"כ אינו מכוין אסור כך העליתי בחידושי מהך דברכות י"ט ב' המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק והקשיתי דהא עכשיו אינו מכוין להנאת לבישה רק שאינו פושט משום גנאי ולמה ידחה כבוד הבריות ושם כתבתי דלא הוי פסיק רישיה והעליתי מזה כיון שתחלת הלבישה היה במתכוין והנאת הלבישה נגרר הכל אחר לבישה ראשונה והבאתי ג"כ ראיה מרפ"ק דשבת היה טעון אוכלין ומשקין ונכנס ויוצא כל היום אינו חייב עד שיעמוד דאף לקולא אמרינן דהכל נגרר אחר התחלת המעשה וכ"ש לחומרא ועיין בזה:
כה
עוד יש לחקור דהך דדבר שאינו מתכוין מותר יש לומר דהוא רק היכא דעיקר תכלית האזהרה היא על עשיית האדם ועסקו בפעולה הלזו כגון מלאכת שבת שאין כוונת האזהרה על תכלית המלאכה הנגמרת רק על עשיית האדם את המלאכה ואינו שובת לכך כשאינו מתכוין אף שתכלית המלאכה נגמרת כיון שעיקר האיסור עשיית האדם והוא אינו מתכוין משא"כ כשעיקר האיסור הוא תכלית הנמשך מן העשיה כגון לאו דטומאה לכהן ונזיר מה לי אם אינו מכוין סוף סוף נטמא וקצת ראיה לזה ממ"ש המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ובחידושי הארכתי בזה ואמנם יש לסתור מזה מהך דפ' כל התדיר מזלפין יין ע"ג האישים וכן יש לעיין מפרק כל שעה גבי אפשר לא מכוין וצ"ע:
כו
עוד יש לחקור בהך דפסיק רישא אם הענין מצד עשייתו הוא פ"ר רק, שהספק מצד חוץ כגון במדליק על הקבר דפ"ר הוא שלא יחטא אבל יש כאן ספק שמא יש בו פותח טפח וחוצץ בפני הטומאה זה הספק אינו מצד המעשה רק מצד חוץ ומ"מ עדיין צריך הדבור תלמוד כמ"ש בחידושי שם:
כז
עוד יש לחקור אם פ"ר אסור מדאורייתא או מדרבנן ועיין לקמן אות ל"א ועוד חזון למועד לעיין בזה:
כח
רשב"ל ס"ל דבר שאינו מתכוין מותר שבת פ"א ב' צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו ופירש"י דס"ל דשא"מ מותר:
כט
ר' יוחנן ס"ל דשא"מ מותר ע"ש בשבת פ"א ב' דזה תלוי לדעת הסוברים אליבא דר' יוחנן דס"ל הלכה כסתם משנה ע"ש בתוס' ד"ה והאמר ועיין בח"ב בערך הלכה כסתם משנה:
ל
ר' עקיבא ס"ל דשא"מ מותר ב"ק קי"ג א' דס"ל מותר ללבוש כלאים להבריח המכס וקאמר בש"ס דטעמיה דס"ל דשא"מ מותר ועיין בכ"מ פ"ו מה' כלאים שכתב דטעמיה דר"ע לאו משום זה ע"ש דאף מאן דס"ל דשא"מ מותר אוסר לגנוב המכס אך עכ"פ ר"ע דמתיר אף לגנוב כ"ש דס"ל דבר שאין מתכוין מותר ועיין בערך מלאכה שאין צריכה לגופה אות ז' מש"כ בזה:
לא
דעת רש"י בשבת דף קכ"א ב' דדבר שאין מתכוין לר"י רק מדרבנן אסור ולכך במקום מזיקין לא גזור ולכך נחש דורסו לפי תומו וראיתי בחידושי הרשב"א שבת קל"ג א' ד"ה אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר דבר שאינו מתכוין אסור וז"ל ומהא שמעינן דבר שאינו מתכוין לר"י מדאורייתא אסור מדאצטריך רחמנא למשרי הכא עכ"ד ולכאורה ראיה חותכת היא וקשה לרש"י ונ"ל דבאמת מסקינין התם דבתר דשמעי' מרבא סברי' דבפ"ר ר"ש מודה א"כ לפי דקבל מרבא דיש חילוק בין פ"ר לדשא"מ א"כ י"ל דבאמת דשא"מ מדרבנן אסור ושאני הכא דהוא פ"ר והנה מבואר מזה דעכ"פ פסיק רישא מדאוריית' אסור ומ"מ נ"ל דאין ראיה דהנה קשה עוד מאי מקשה שם ואביי לית ליה האי סברא דפ"ר אסור והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר מנ"ל דלית ליה דלמא באמת אית ליה דאסור רק דאינו אסור מדאורייתא רק מדרבנן ולא איצטריך קרא להכי ולא קשה מידי לאביי דרבא הוא דמשני דאצטריך קרא להתיר כאן פ"ר דס"ל דפ"ר דאוריית' אבל לאביי דמדרבנן אסור לא אצטריך קרא להתיר ונראה דבאמת קים ליה להש"ס דאף לרבא פ"ר אינו אסור כ"א מדרבנן ואף עפ"כ אצטריך קרא עפ"י מש"כ הט"ז ביו"ד סימן קי"ז דדבר המפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאוסרו כיון שמפורש ההיתר בתורה ע"ש בס"ק א' ולפ"ז אפשר לומר דלכך פרט התורה בשר אפילו במקום בהרת שלא יהיה כח ביד חכמים לאסור כיון דהוא פסיק רישא ואין לומר כיון דמן התורה חייב למול היאך יוכלו לעקור דבר תורה מ"ע דמילה ז"א דהא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשוא"ת כמ"ש ביבמות דף פ"ט ולכך כתבה תורה ההיתר בפי' דאז שוב לא יהיה כח ביד חכמים לאסור כסברת הט"ז וא"כ מבואר מסוגיא זו ההיפוך דפ"ר מדרבנן לכ"ע ודוק. ואמנם אכתי קשה מנ"ל להקשות על אביי וכי לית ליה פ"ר מדלא אוקי כרבא דלמא ס"ל פ"ר אסור מדרבנן ומ"מ לא רצה לאוקמי כרבא דהתורה פרטה ההיתר בכדי שחכמים לא יוכלו לאסור שזה היה דוחק אצלו ועוד דאפשר דלא ס"ל כסברת הט"ז אלא דאף בדבר המפורש ההיתר יוכלו לאסור. אף לשיטת רש"י נכון מאד דרש"י ס"ל דגם לר"י דשא"מ הוא אסור רק מדרבנן וא"כ ע"כ אביי אף דמוקי אליבא דר"י הוצרך לומר כסברת הט"ז הנ"ל דפרט ההיתר בכדי שלא יוכלו חכמים לאסור דהא גם לר"י אינו אסור כי אם מדרבנן וא"כ מקשה שפיר דבכה"ג אפילו כר"ש הוי מצי לאוקמי דפ"ר אסור גם לר"ש ודוק. נמצא לפי מה שהוכחנו אדרבא מסוגיא דשמעתין מוכח כדעת רש"י דדשא"מ לר"י מדרבנן אסור דלא כהרשב"א ולפ"ז יש להוכיח דאף פ"ר לר"י אינו אסור כ"א מדרבנן דאל"כ מאי מקשה לאביי דילמא משום כך מוקי כר"י דלדידיה פ"ר מדאורייתא אסורין ודשא"מ ואינו פ"ר אסור רק מדרבנן אבל לר"ש ע"כ פ"ר רק מדרבנן אסור דאי דאוריית' הו"ל לאסור דשא"מ בלא פ"ר עכ"פ מדרבנן אלא ע"כ ש"מ דפסיקא ליה להש"ס דאפילו לר"י גם פ"ר אינו אסור אלא מדרבנן איברא כד מעיינינן שפיר איכא להוכיח להיפוך מהך שמעת' דשבת דדשא"מ לר"י ופ"ר לכ"ע מדאוריית' אסור דהא איתא התם עוד ברייתא השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות אבל עושה אתה בסיס שע"ג רגלו והא למה לי קרא דשא"מ הוא אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר דשא"מ אסור רבא אמר אפילו תימא ר"ש מודה ר"ש בפ"ר. והנה יש להקשות לפ"ז בין לאביי בין לרבא קשה דלמה ליה למכתב בשר דאפילו במקום בהרת ימול דהא מה דתי' לעיל אביי דלא נצרכה כ"א לר"י דס"ל דשא"מ אסור ליתא כיון דכבר גלי קרא דכאן מותר דשא"מ אף לר"י דכתיב לעשות כדאוקי אביי גופא וכן לרבא ליכא למימר דאצטריך הואיל והוא פ"ר הא כבר גלי דפ"ר ג"כ מותר כאן כדאוקי רבא גופא והוא קושיא חמורה מאד. שוב מצאתי בחי' הרשב"א שהרגיש בזה וע"ש מה שתי' אך לענ"ד נראה לי בפשיטות דבאמת הך קרא דלעשות גלי לן דלית איסור מן התורה כאן בדשא"מ לאביי אליבא דר"י דס"ל בכל דוכתא דאסור וכאן מודה דגלי קרא דלעשות וכן לרבא אפילו לר"ש דבעלמא פ"ר אסור גלי קרא דהכא שרי פ"ר מה"ת אך עדיין הוי מצינן למימר דמ"מ איסור דרבנן איכא ומילה בצרעת מדרבנן לא מהלינן שיש כח בידם לעקור דבר מה"ת בשוא"ת ושלא כדעת הט"ז בי"ד שכתבתי לעיל לכך כ' קרא יתירא בשר דאפילו במקום בהרת ימול ולמאי אי לומר דמה"ת חייב הא מלעשות נפקא אלא להכי אצטריך דחייב למול ואין כח ביד חכמים לאסור ולעשות סייג כאן כך היה נ"ל ליישב הסוגיא ולפ"ז היה מוכח בהיפוך דדשא"מ לר"י ופ"ר לר"ש מדאוריית' אסור דאל"כ חד קרא סגי והדרא קושיא לדוכתא ודוק:
אך אחר העיון יש לקיים סברת רש"י הנ"ל דדשא"מ לר"י מדרבנן אסור והוא דיש להקשות כיון דגלי קרא כאן דדשא"מ מותר לאביי אליבא דר"י קשה לגמור מיניה בכל דוכתא דדשא"מ מותר וכן לרבא ליגמור מיניה דפ"ר מותר בכל דוכתא ויש לתמוה על הש"ס דלא מקשה ליגמור מיניה והו"ל לאשכוחי טעמא ולתרוצי דלא מצינן למיגמר מהכא מאיזה טעם לכך נראה דבאמת הכין הוא דהנה ר"י ור"ש פליגי בדבר שאינו מתכוין ולא ביארו בשום מקום טעם פלוגתתן אי מקרא נפקא להו וע"כ דבסבר' בעלמא פליגי דר"י מצד הסברא לא אזיל בתר הכוונה רק בתר גוף המעשה כיון שהתורה אסרה דבר זה כגון לבישת שעטנז קציצת בהרת עשיית מלאכה בשבת עיקר תכלית האיסור הוא המעשה שלא יהא נעשה אף שלא יתכוון בם ור"ש אזיל בתר כוונה דס"ל שזהו עיקר האיסור ולפ"ז היה מקום לומר דלר"י מן התורה אסור לכך גלי קרא לעשות ומהכא נפקא לן בכל דוכתא דמה"ת שרי וכן לר"ש בפ"ר מודה מצד הסברא והו"א דמה"ת אסור כיון דהסברא נותנת כן לכך גלי קרא דלא תיזול בתר סברא חיצוניות וביארה דמה"ת מותר הוא אף דהסברא נותנת לאסור גזירת הכתוב הוא דמותר אבל לענין איסור דרבנן הסברא במקומה עומדת דראוי לאסור ולכך אוסר ר"י דשא"מ מדרבנן כדעת רש"י וכן ר"ש אוסר פ"ר מדרבנן והנה בכדי שלא יעשו סייג גם במילה לעקור ד"ת שלא למול במקום בהרת לכך כ' בשר לאורויי דכאן אין רשאין לעשות סייג ומקרא יתירא שמעינן לה דכבר נשמע מלעשות דמה"ת מותר וע"כ לאורויי דכאן אף איסור דרבנן ליתא ולא קשה דנגמור מהכא בעלמא דאף איסור דרבנן ליכא ז"א דכאן משום חומר מצות מילה גזרה תורה למול אפילו במקום בהרת ושלא יעקרוהו חכמים עבור איסור דבריה' כן נ"ל ודוק:
והנה אחר שהמשכנו הדבור לבאר אי דשא"מ לר"י מדרבנן אסור נרחיב בזה הדבור עוד דלענ"ד במחלוקת שנוי דהנה בשבת דף כ"ט ב' קאמר עולא מחלוקת דר"י ור"ש בגרירה בקטנים דאפשר בלא גרירה אבל בגדולים דלא אפשר בלא גרירה אפילו לר"י מותר מתיב ר"י רש"א גורר אדם מטה וכסא וספסל קתני גדולים וקתני קטנים עולא מתרץ לטעמיה מטה דומיא דכסא ע"כ:
והנה מדברי עולא דס"ל דהיכא דלא אפשר מודה ר"י מבואר דס"ל דלר"י דשא"מ מדרבנן אסור דאי מה"ת ודאי דליכא לפלוגי בין אפשר ללא אפשר והנה בזה יש ליישב קושיית הרשב"א ח דשבת קנ"ז הנ"ל דמשמע דדשא"מ דאוריית' אסור מדאצטריך קרא למשרי הכא די"ל דהתם אביי קאמר ליה ובשיטת רב יוסף רבי' ס"ל דאותיב לעולא מהך דגור' ולא ס"ל כעולא ואפשר דטעמיה דס"ל דשא"מ מדאורייתא אסור ולכך אפילו בלא אפשר אסור ואביי בשיטת רב יוסף רבי' אמרה אבל לפי מה דשני סתם גמרא אליבא דעולא לא קשה קושיית רב יוסף מהך דגורר נקטינן כעולא דלר"י דשא"מ מדרבנן אסור כדעת רש"י ודלא כהרשב"א אמנם זה שכתבנו דאביי ס"ל כרב יוסף דאפילו בלא אפשר אסור לר"י ליתא דהמעיין בסוגיא דפרק כ"ש בפסחים ד' כ"ה ב' יראה דלאביי שם בין ללישנא קמא בין לאיכא דאמרי ס"ל לאביי דלר"י היכא דלא אפשר מודה דמותר רק רבא ס"ל ללישנא קמא דלר"י בלא אפשר ג"כ אסור ולאיכא דאמרי גם רבא מודה דלא אפשר מותר גם לר"י יע"ש היטב ובתוס' ד"ה לא אפשר עכ"פ מבואר דאביי ס"ל דבלא אפשר מודה ר"י ע"כ דס"ל דדשא"מ מה"ת מותר וקשה הך דשבת אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא. והנה יש להקשות קושיא עצומה אהך דשבת קל"ג דמשני אביי לא נצרכה אלא לר"י דס"ל דשא"מ אסור דהא איהו גופיה ס"ל בלא אפשר מודה ר"י והכא לא אפשר הוא דלא אפשר למול בלא קציצת הבהרת ודמי לגרירת גדולים דלא אפשר ומודה ר"י וא"כ למה לי בשר לאורויי דאפילו במקום בהרת ימול אפילו לר"י הא בלא אפשר מודה ר"י כמו דס"ל לאביי גופא וא"ל דמהכ' יליף לאביי דלא אפשר שרי מדגלי קרא הכא במילה דז"א כיון דאצטריך קרא להכי ש"מ דהסבר' היא דאסור ומהכא לא מצי למילף בעלמא דשאני הכא משום חומר מצות מילה דחינן להאיסור וא"כ מנ"ל לאביי דלא אפשר שרי לר"י בעלמא אלא ע"כ צריך לומר דס"ל דהסברא החיצונה כן הוא וא"כ קרא במילה למה לי שוב מצאתי בפנ"י בפסחים שהרגיש בזה אבל לא היגלה ארוכה בדבריו לקושייתנו על אביי דהיאך מוקי כר' יהודה הא לדידיה גופיה לר"י מותר בכה"ג ואי דמיירי באומר אבי הבן לקוץ בהרתו מכוין א"כ אפילו כר"ש אתי ולא הוצרך לאוקמי כר"י וצע"ג. שוב מצאתי במג"ש בשבת דף מ"א שהעיר ג"כ בזה ולענ"ד ליישב ע"פ מה שנעיר עוד על מה שכתב רש"י הנ"ל דלר"י דשא"מ מדרבנן ואלו ביומא דף ל"ד ב' ד"ה ואמר אביי כתב וז"ל אלמא דס"ל לאביי דקרא מסייע ליה לר"י מדאצטריך קרא למשרי' עכ"ל מבואר דס"ל דשא"מ דאורייתא וא"ל דזהו דוקא לאביי אבל לדידן לר"י דשא"מ דרבנן דא"כ קשה בשר דמילה למה לי וא"ל כדמסקינן בשבת משום דהוי פ"ר ובכה"ג אסור מדאורייתא דא"כ מאי מקשה ביומא לאביי דהא גם אביי הדר ביה וס"ל משום פ"ר ועיין בתוס' יומא שם ל"ה א' לכן נ"ל דבאמת הוי ס"ל לחלק בין פ"ר לאינו פ"ר דס"ל לר"י דהיכא דאינו פ"ר דשא"מ רק מדרבנן והיכא דהוא פ"ר הוא מדאורייתא וזה לר"י דוקא אבל לר"ש ס"ל מעיקרא דאפילו בפ"ר דרבנן דאל"כ הוי ליה לאסור אינו פ"ר מדרבנן עכ"פ ולכך מקשה ביומא מהך דאביי דס"ל לר"י דשא"מ דאורייתא בפ"ר וגם בעששיות הוא פ"ר ואם כן ראוי לאסור מדאוריית' (דאי הוי דרבנן לא הוי קשה ליה למקשן די"ל דאין שבות במקדש או די"ל כמ"ש לעיל דבדרבנן מחלקינן בין אפשר ללא אפשר ואי הוי דרבנן לא קשה בהך דעששיות דהוי לא אפשר וכמ"ש בעל מג"ש בשבת דף מ"א) וע"ז משני ה"מ בכל התורה באיסור דאוריית' אזי פ"ר אסור מדאוריית' אבל הכא צרוף דרבנן הוא ומותר בדלא אפשר ולפ"ז לא קשה לאביי בהך דבשר דמוקי כר' יהודה אע"ג דהוי לא אפשר דכיון דהוא פ"ר אסור מדאוריית' ובדאוריית' אין לחלק בין אפשר ללא אפשר אבל בפסחים מיירי דאינו פ"ר כמ"ש התוספות שם ושם מחלק שפיר בין אפשר ללא אפשר וא"ש ודוק:
לב
זכינו לדין לפי מה שביררנו שיטת רש"י דלר"י דשא"מ מדרבנן והיכא דלא אפשר שרי בין לאביי בין לרבא בפסחים כ"ה דהא לישנא קמא איתותב שם בסוגיא ולל"ב לא אפשר ולא קא מכוין לכ"ע שרי וכ"ז היכא דאינו פ"ר אבל היכא דהוא פ"ר אסור מדאורייתא ובכה"ג אפילו לא אפשר אסור דבדאוריית' אין לחלק:
לג
והנה הגאון בעל מג"ש בחידושיו לשבת מ"א ב' כתב בדרך אחר לדעת רש"י דבאיסור דאוריית' אסור ולא אפשר ובאיסור דרבנן מותר אבל לא נהירא דפשטות סוגיא דפסחים כ"ה שם משמע דאפילו בדאוריית' מותר לא אפשר דלא מחלק גם הנאת ע"ז דאוריית' גם מדמייתי עלה ממעילה וכלאים ופרה ואף שדחק ליישב זה לא נהירא גם לשיטתו צ"ל דבדאוריית' אסור שאינו מתכוין מדאוריית' וז"א דהא שבת קכ"א ב' שכתב רש"י דהורגו לפי תומו דדשא"מ מדרבנן והא התם הוא איסור דאוריית' מבואר דאפילו באיסור דאוריית' דשא"מ לרבנן לרש"מ:
לד
והנה דעת התוספות בשבת מ"א ב' ד"ה מיחם וביומא ל"ד ב' ד"ה ה"מ דלר"י דשא"מ בשאר איסורים דאוריית' ובאיסור שבת לא מיתסר אלא מדרבנן דבעי מלאכת מחשבת אך היכא דהוי פ"ר גם בשבת איסור מדאוריית' אפילו לר"ש רק היכא דלא ניחא ליה מפטר לר"ש משום מלאכה שאצל"ג אבל בפ"ר דניח' ליה כההוא דשבת דף כ"ג אי הוי מלאכה צריכה לגופה כיון דניח' ליה וחייב לר"ש אף דאינו מתכוין כיון דהוי פ"ר ולא הוי מלאכה שאצל"ג כיון דניחא ליה זהו תורף דבריהם ליורד לעומק דבריהם שם בכל קושיותיהם ותירוציהם ובכריתות דף כ' ע"ב דבריהם שם מגומגמים ובדוחק יש ליישבם ע"פ דבריהם שבכאן כאשר כתבתי בגליון שם איבר' דקשיא לי לדבריהם דבשאר איסורים דשא"מ לר"י מדאוריית' א"כ ראוי לאסור אף בלא אפשר דודאי אין סברא לחלק כלל בדאוריית' בין אפשר ללא אפשר כיון דאסור הוא מה"ת מה לי דלא אפשר לא יעשה דבר זה כגון בגדולים דלא אפשר בלא גרירה אי הוי אסור מדאוריית' מה לי בזה דלא אפשר ליה ליטלם בלא גרירה לא יטלם ולא יגררם ובפרט לפמ"ש התוספות בפסחים כ"ד ב' דהיכא דאפשר רק ע"י טורח חשוב לא אפשר ובודאי באיסור דאוריית' לא מקלינן לעבור על איסור דאוריית' בכדי שלא יטרח וטרח ולא יעבור ולפ"ז קשה דהא בהך סוגיא דפסחים ללישנא בתרא דקי"ל כוותיה מבואר דבין לאביי ורבא בלא אפשר שרי ר"י דשא"מ ואפילו בשאר איסורים דהא הנאה הבאה לו לאדם בע"כ דאיפלגו ביה הוא איסור עכו"ם וכיון דלדעת התוספות בשאר אסורין לר"י דשא"מ מדאוריית' אסור היאך שרי בלא אפשר (הג"ה ובדוחק נ"ל ליישב דהתוספות לא כ"כ רק לפי ס"ד דאביי בשבת קל"ג דעלי' קאי הש"ס והתוספות שם דלא הוי מחלק בין פ"ר ואוקי האי קרא דבשר לר"י בדבר שאין מתכוין ש"מ דלר"י דשא"מ דאוריית' אסור אבל לפי מה דאסיק אביי לחלק בין פ"ר א"כ ס"ל דלר"י דשא"מ אף בשאר איסורים דרבנן ושאני ההוא דמילה דאצטרך למיכתב בשר למשרי משום דהוי פ"ר ובכה"ג אסור מדאוריית' והא דלא משני בש"ס דיומא דלפי מה דהדר ביה אביי הוא דרבנן י"ל דעדיפא משני דאפילו לפי הס"ד דאביי דהוא דאוריית' הוא רק בשאר אסורים ולא בשבת נמצא לפמ"ש לפי הדין ס"ל להתוס' דאפילו בשאר אסורים דשא"מ דרבנן לר"י כמ"ש ולא כ' התוס' כן רק לס"ד דאביי ודוק ע"כ הגה מבני):
לה
והנה דעת התוספות בשבת וביומא שם דרש"י ס"ל דלר"י דשא"מ אינו אסור כ"א באיסור דאוריית' ולא באיסור דרבנן וע"ז השיגו עליו דהא ר"י אוסר בגרירה דהוא איסור דרבנן חופר כלאחר יד והנה התוספות בבכורות כ"ד ב' ד"ה והיינו כ' ג"כ דתולש כלאחר יד הואיל והוא איסור דרבנן שרי באין מתכוין והביאו ראיה מדמקלקל מותר לר"י באין מתכוין אף דמקלקל אסור דרבנן שרי לר"י באין מתכוין ה"ה תולש כלאחר יד אף דאסור מדרבנן שרי באין מתכוין (ומכאן קשה לי על המשנה למלך בפ"א מהלכות שבת שרצה לחלק דמקלקל קיל לר"י משאר איסור דרבנן לדעת התוס' והרי התוס' מביאין ראיה ממקלקל לשאר איסור דרבנן להתירו באין מתכוין ש"מ דלא ס"ל לחלק ולומר דמקלקל קיל) והקשה עוד דהרי בגרירה אוסר ר"י אינו מתכוין אף דמקלקל ותי' דגרירה שמא מתקן הוא שמשוה גומות מצד אחר ודבריהם תמוהים נהי דאינו מקלקל מ"מ אסור דרבנן הוא דחופר כלאחר יד ודמי לתולש כלאחר יד דס"ל דמותר בא"מ לר"י וע' במל"מ שהקשה על התוס' ונעלם ממנו להקשות על דבריהם מיניה וביה שהקשו מגרירה מטעם מקלקל ולא שמו עין לזה דחופר כלאחר יד הוא וצע"ג. ועוד יש לעיין על הא שכתב דבדרבנן דבר שאינו מתכוין מותר ובתוספות ע"ז י"ב ב' ד"ה אלא בוורד כתבו דאפילו לא הוי עקרייהו לריחא יש לאסור דאף דאין לוקחין אלא דרך הנאתן מ"מ איסורא איכא והלא בשלא כדרך הנאתן אינו כ"א איסור דרבנן ולכך שרי לחולה שאין בו סכנה כדאמר בפ' כ"ש ובאיסור דרבנן דשא"מ מותר והא שם אינו מתכוין וי"ל דשם הוי פסיק רישא עוד כתבו שם דאף דמשמע שם לקמן גבי גוזז פרה אדומה דבר שא"מ אסור כ"א מדרבנן ואפ"ה אסור שם בשמעתין היינו משום דל"ד לתולש כלאחר יד דאין איסור דאו בשום מקום אבל גזיזה בקדשי מזבח הוא איסור דאו' ולכך אף בקדשי ב"ה דהוא דרבנן כל דתקון רבנן כעין דאוריית' תקון דלגמרי עשו קדשי ב"ה כקדשי מזבח. והנה באמת היו יכולין לתרץ קושייתם בפשיטות דהתם הוי פ"ר ולכך אסור אף בדרבנן ולכאורה נראה להוכיח מזה דס"ל כדעת תה"ד דפ"ר מותר בדרבנן אך באמת גם התה"ד לא כ' רק לדידן דשרינן דשא"מ ואסרינן פ"ר י"ל דוקא באיסור דאוריית' אבל לא בדרבנן אבל התוספות דקא אליבא דר"י דאוסר אפילו דשא"מ בדאוריית' פשיטא דראוי עכ"פ לאסור פ"ר בדרבנן. ועוד דעדיף לתרץ זה דהחמירו בפ"ר בדרבנן ממה שתירצו דאפילו באינו מכוין אוסר בדרבנן ולחלק בין דרבנן לדרבנן כמו שחילקו הם סוף דברי התוס' תמוהים בעיני. והנה לכאורה קשה בל"ז בסוגיא דהתם דהוכיח דר"י בן המשולם ס"ל דשא"מ מותר כר"ש הא מודה ר"ש בפ"ר דאסור וא"כ ר"י בן המשולם דלא כמאן ולכאורה היה נראה מכאן ראיה לבעל תה"ד דפ"ר בדרבנן מותר והשתא מוכח שפיר אא"ב דבדאורייתא מתיר דשא"מ לכך י"ל דבדרבנן אפילו פ"ר מותר אלא אי אמרת דס"ל דשא"מ אסור בדאוריית' עכ"פ פסיק רישא בדרבנן ליתסר (דהרי פ"ר בדרבנן ודאי לא קיל מדשא"מ דאוריית' תדע דלרוב הפוסקים אף דדשא"מ מותר בדאוריית' ס"ל פ"ר אסור בדרבנן כמ"ש המ"א שם אך לדעת המ"א דס"ל פ"ר לכ"ע אסור אף בדרבנן קשה דהוי ליה למימר ולטעמיך דס"ל כר"ש הא מודה ר"ש בפ"ר ונראה דבאמת המקשן לא מצי להקשות דס"ל דאיה"נ דפ"ר בדרבנן מותר אבל לפי המסקנא דמסיק דשאני פרה דלא שכיחא י"ל דבאמת בכל דוכתא פ"ר אסור אף בדרבנן ושאני פרה דלא שכיחא:
לו
הנה לפמ"ש התוספות דבשבת מותר מדאוריית' אף לר"י כמש"ל אות ל"ד נלע"ד להמציא סברא חדשה דלמאן דס"ל מקלקל בחבורה והבערה חייב כר"ש וכר"א דס"ל הכין במסכת שבת ן ק"ו א':
הנה בזה דשא"מ אסור מדאוריית' בחובל ומבעיר ומנא אמינא לה דהנה התוס' מקשין בפ"ק דכתובות ד"ה ב' ד"ה ואת"ל דלרש"י ראוי להתחייב דשא"מ בחובל ומבעיר כמ"ש בכריתות דלר"ש הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב ה"ה דבר שא"מ נתחייב ותי' דשאני מתעסק דלא פטרי' ליה אלא מטעם דאינו מלאכ' מחשבת ולכך הואיל ומקלקל חייב אף דאינו מלאכת מחשבת ה"ה מתעסק אבל דשא"מ פוטר ר"ש לא מטעם מלאכת מחשבת דהרי אף בשאר איסורי' בכלאים ונזיר פוטר דשא"מ לכך אף בחובל ומבעיר פטור ולפ"ז היכא דהפטור מחמת מלאכת מחשבת חייב בחובל ומבעיר למ"ד מקלקל בחבורה ובהבערה חייב והנה התוספות כתב לחלק דבשביל זה בשאר אסורים דשא"מ אסור מדאוריית' לר"י ובשבת אינו אסור כ"א מדרבנן משום דבשבת בעי' מלאכת מחשבת ולכך פטור מה"ת ולפ"ז בחובל ומבעיר דלא בעינן מלאכת מחשבת ממילא דחייב דשא"מ לר"י מה"ת ובזה יש ליישב קושיית התוספות בשבת מ"א ב' וביומא שם לשיטתייהו דלר"י דשא"מ אינו אסור מן התורה והקשו מכריתות כ' ע"ב דמוקי ר"א שנתכוין לכבות והובערו מאליהן וראב"צ דמחייב סבירא ליה כר"י דדשא"מ אסור והא לר"י אינו חייב רק אסור מדרבנן ואיך מחייב חטאת ולפמ"ש י"ל דראב"צ ס"ל דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב דלא בעי' מלאכת מחשבת [ובפרט דלעיל קאמרי ר"א ור"ח דראב"צ ס"ל מקלקל בהבערה חייב אך דלכאורה מהא משמע דר"א לא ס"ל הכי דא"כ הו"ל לאוקמ' באוקימתייהו וי"ל דס"ל דכ"ע מודו דמקלקל בהבערה חיי' רק דלכך לא מוקי כאוקימת' דר"א ור"ח דפליגי דמקלקל בהבערה ומוקי באוקימת' אחרינ' ודוק] ולכך מחייב בדבר שא"מ בהבערה כיון דלא בעי' מלאכת מחשבת בהבערה ודוק:
לז
רבה ס"ל דשא"מ מותר שבת כ"ב כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת דעביד כשמואל הלכה כר"ש בגרירה וראיתי בפנ"י פסחים כ"ה ב' בסוגי' דלא אפשר וקא מכוין די"ל דוקא במלאכה דרבנן כגון גרירה ס"ל כר"ש אבל במלאכה דאוריית' י"ל דס"ל דשא"מ אסור:
לח
אביי כתבו התוספ' בשבת מ"א ב' בד"ה מיחם דמסת' כרבה רבי' ס"ל דדשא"מ מותר וכ' הפנ"י שם דהיינו דוקא במלאכה דרבנן אבל באיסור דאוריית' אוסר ובב"י באו"ח סימן של"ז גורס בהך דהמצניע ד' צ"ה אביי שרי זילחא במחוזא משמע דס"ל דשא"מ אסור דלא התיר רק ברצפה של שיש וי"ל דהתם הוי אסור תורה אי אתי לאשויי גומות והוי בונה אך נראה דהוי דרבנן דהא הוי בונה כלאחר יד מיהו בש"ס שם גרס אמימר ועיין מה שכתבתי לעיל אות י"ד:
לט
רב יהודה לדעת הרשב"א שהבאתי לעיל אות ל"א דס"ל דלר"י דשא"מ אסור מן התורה א"כ מוכח דרב יהודה דאמר בשבת דף קכ"א ב' רוק דורסו לפי תומו ס"ל כר"ש דדשא"מ מותר אך רש"י כ' שם דאפילו לר"י דשא"מ לא אסור אלא מדרבנן ובמקום צערא שרי אך לרשב"א דלר"י דשא"מ אסור מה"ת מוכח דרב ס"ל כר"ש:
מ
רב ששת דאמר שם בשבת קכ"א ב'. נחש דורסו לפי תומו ס"ל דשא"מ מותר ולדעת רש"י אין ראיה כמ"ש באות הקדום:
מא
רב קטינא דאמר שם עקרב דורסו לפי תומו לדעת רשב"א ס"ל כר"ש ולדעת רש"י אין ראיה:
מב
רב אשי נ"ל דס"ל דשא"מ מותר והוא מדאמר בשבת דף קל"ג א' דמילה שלא בזמנה אינו דוחה שבת דשבתון עשה וה"ל שבת עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וקשה דהא שם דף ק"ב ב' בבריית' תני מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה ובין שלא בזמנה יו"ט אינה דוחה אלא בזמנה ואיתא שם בגמרא דצרעת הוא עשה ול"ת והקשו שם בתוס' ד"ה האי עשה דניליף מהכא דעשה דוחה ל"ת ועשה ותי' די"ל מה למילה שכן נכרתו עליו י"ג בריתות מבואר דאפילו מילה שלא בזמנה דוחה עשה ול"ת דצרעת וא"כ מאי משני רב אשי יו"ט עשה ול"ת הא מילה דוחה עשה ול"ת וצ"ל דלעיל בגמרא מקשה למה לי קרא דשא"מ היא ומשני אביי לא נצרכה אלא לר"י ורבא משני אפילו תימא ר"ש מודה ר"ש בפסיק רישא ועמש"ל אות ל"א באורך והנה צ"ל דרבא ס"ל דפ"ר אסור לר"ש מה"ת וי"ל דרב אשי ס"ל כר"ש וס"ל פ"ר אינו אסור מה"ת וא"כ אין בקציצת בהרת איסור מה"ת ואין ראיה דמילה דוחה ל"ת ועשה והדרינין לכללא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ושפיר אמר רב אשי אין עשה דוחה ל"ת ועשה ומוכח מהכא דרב אשי ס"ל כר"ש דשא"מ מותר וא"ל דס"ל כר"י דשא"מ אסור רק דס"ל כדעת רש"י שכ' לעיל אות ל"א דגם לר"י אינו אסור דשא"מ כ"א מדרבנן שהרי כבר העליתי לעיל דאף לרש"י כיון דדשא"מ אסור מדרבנן א"כ בפ"ר אסור מן התורה וגם א"כ בלא אפשר ס"ל דגם לר"י מותר דכבר כ' לעיל דהיכא דאסור מה"ת אין חלוק בין אפשר ס"ל דגם לר"י מותר דכבר כ' לעיל דהיכא דאסור מה"ת אין חילוק בין אפשר ללא אפשר ובזה י"ל קושיות התוס' ביצה ד"ח ב' דהכא משמע דרבא ל"ל די"ט עשה ול"ת ושם בביצה אית ליה די"ט עשה ול"ת וע"ש דמסקו דרבא לית ליה יו"ט עשה ול"ת מהך דשמעתין מדלא משני כרב אשי ובאמת מוכח משמעתין לעיל דרבא ס"ל דיו"ט עשה ול"ת מדאמר לעיל דף קל"ב ב' בשמעתין רבא אמר מילה בזמנה ל"ל קרא מה שבת דוחה צרעת לא כ"ש וקשה דהוא ק"ו פריכא דהא י"ל אע"ג דדוחה שבת לא דחי צרעת דהוא עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וע"כ צ"ל דרבא ס"ל דאף שבת הוא עשה ול"ת ודוק. וא"כ לפ"ז נשאר קושיות התוס' דלמה לא משני רבא כמו רב אשי יו"ט עשה ול"ת הוא. ולפמ"ש א"ש דהא קשה מה משני יו"ט עשה ול"ת הא גם צרעת עשה ול"ת ואעפ"כ מילה שלא בזמנה דוחה אותה וצ"ל כמש"ל דרב אשי ס"ל דפ"ר אינו אסור כי אם מדרבנן ואם כן ליכא בצרעת עשה ול"ת אבל רבא לשיטתו דאמר לעיל אפילו תימא ר"ש מודה ר"ש בפ"ר אלמא דס"ל דפ"ר אסור מדאו' וא"כ הוי צרעת עשה ול"ת וא"כ לא יכול לשנויי דיו"ט עשה ול"ת דהא גם בצרעת עשה ול"ת ואעפ"כ מילה דוחה אותה אבל לעולם מודה רבא לרב אשי דיו"ט עשה ול"ת ומיושב קושיות התוס' בביצה ח' ב' ודלעיל כ"ה א' ודוק. איברא דעדיין ק' לרב אשי דס"ל כר"ש ופ"ר לא אסור אלא מדרבנן א"כ קשה קושיית הש"ס האי בשר מאי עביד ליה וצ"ל כדמשני באומר לקוץ בהרתו מכוין ואעפ"כ מילה דוחה אותה דהא סוף סוף הוי עשה ול"ת והדק"ל מאי משני יו"ט עשה ול"ת הא גם צרעת עשה ול"ת הוא כשאומר לקוץ בהרתו מכוין. ואפ"ל דס"ל לרב אשי דשאני התם בצרעת דאי אפשר לימול באופן אחר אבל הכא אפשר למולו למחר והוי כאילו יכול לקיים שניהם אך קשה דהתם נמי אפשר להמתין עד שיתרפא מצרעתו וי"ל דזהו ל"ח אפשר דלמא לא יתרפא לעולם וכמו בדבר שיל"מ דל"ח דשיל"מ אא"כ המתיר עתיד לבא בודאי [הג"ה מבן המחבר אך קשה דא"כ למה ליה לרב אשי למימר י"ט עשה ול"ת דהא אינו תלוי בזה דהא באמת דוחה צרעת דהוא עשה ול"ת ועיקר התי' חסר מן הספר דה"ל למימר שאני הכא דאפשר למולו למחר וכמו דמה"ת ברובא בטל ואחמור רבנן בדשיל"מ ה"ה הכא נהי דמדאורייתא דחי אחמור רבנן וצ"ע]: