מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס
בן נח
א
בן נח יש לו קנין בנכסי אשתו כך העלה בתשובת שבות יעקב סימן כ' (ובישראל הנשוי נכרית מסתפק אי קונה בנכסים שיש עבירה בקדושין ונ"ל פשוט דלא קנה בנכס' ואף הוולדות לא קני כמ"ש האשה וילדיה תהי' לאדוניה ע' קדושין ס"ח:
ב
בן נח ההורג את הרודף ויכול להצילו באחד מאיבריו נהרג רמב"ם פ"ט מה"מ ובדרשות דרך האתרים דרוש א' אות מ"ה מ"ו כתבתי אף אם הוא נרדף עצמו משא"כ בישראל הנרדף עצמו א"צ לדקדק בזה ייע"ש מה שיישבתי דברי הרמב"ם בפ"ט מה"מ מדברי הראב"ד שם ודוק:
ג
ישראל ההורג ב"נ יש לו עונש בדיני שמים רמב"ם פ"ב מהלכות רוצח דין י"א וע' בכ"מ שם שהוא מן המכילתא:
ד
ב"נ נהרג בע"א ובדיין א' מלבד העד ואין העד הזה נעשה דיין אבל שני עדים שראו יכול עד א' להעשות דיין והשני יעיד ובידי משה בב"ר פל"ד כתב דעד שראה נעשה דיין והורגו לא דק וע' בדרשות דרך האתרים ד"א אות מ"ז ובר"מ פ"ט מה"מ דין י"ד:
ה
אי בן נח יכול להיות גואל הדם בעד הנרצח קרובו ע' בדרשות דרך האתרים דף א' אות מ"ז ובר"מ פ"י מה"מ ד"א:
ו
הרב בדרשותיו דרך דוד דרוש עשירי צידד לומר דבב"נ עונשין מן הדין ייע"ש:
ז
אי בן נח יכול לדון קרובו נסתפק הגאון מהר"י באו"ת סימן ט' ס"ק א' אך בתשובת הב"ח ובתשובת ח"צ משמע דיכול לדון קרובו וכן הגאון שם וע' באות שאח"ז:
ח
בתשובת חוות יאיר פלפל אי רשאי ליתן לדין כותי שוחד הואיל ומצווה על הדינין וא"כ אף לא תקח שוחד בכלל האיסור ועוברין על לפני עור ייע"ש והגאון מהר"י בתומים סי' ט' יישב הדבר דטעם השוחד מפני שהוא חד וב"נ מותר לדון אף בנו ואביו א"כ מותר לקבל שוחד ולי נראה דאף שמצווה לדון ב"נ חברו מ"מ א נצטווה לדון ישראל א"כ כשהישראל הולך אליו בשביל שחבירו מסרב לדון והוצרך ללכת עמו בערכאות מותר ליתן שוחד אבל כשהוא הולך עמו דון בן נח חבירו אסור ליתן דבזה מצווה לדון וראיות התומים ממה שמותר לדון קרובו י"ל דזה דוקא בדבר ברור שאין בו שודא דדיינא דהיינו כגון הנרבע ועובד ע"ג ובענין זה מיירי ג"כ תשובת הב"ח וח"צ שהבאתי באות הקדום אבל בדבר התלוי בשודא דדייני אינו יכול לדון קרובו ובפרט לפמ"ש מהרי"ט דאף בישראל הדן ונטל שוחד שאם דן בשודא דדייני אזי הדין בטל ואם דן דין המפורש בתורה דיניו קיימים הביא דבריו הרב בכנה"ג ה"ה בב"נ היכא דדן בשודא אסור לקבל שוחד אבל בדין המפורש מותר לקבל שוחד ואף דבישראל אף דין המפורש אסור זה למדו ממה אני בחנם אף אתם בחנם וע"ז לא נצטוה ב"נ וה"ה לדון קרובו אסור בשודא דדייני אבל היכא דהדין מפורש מותר לדון קרובו כנלע"ד:
ט
ר"ת התיר בת ישראל שהמירה ונבעלת להנשא אח"כ לעכו"ם כשנתגייר דל"ש אחד לבעל ואחד לבועל בביאת עכו"ם דחשוב ביאתו כביאת בהמה וכן אין חייבים מיתה על ביאת כותי תוס' כתובות דף ג' ע"ב ד"ה ולדרוש:
י
הרמב"ם חולק וס"ל דביאת עכו"ם חשוב לאוסרה על בעל וה"ה על בועל והא דרחמנא אפקריה לזרעיה דאין לו חייס כזר בהמה ולכאורה לא הבנתי מה שאמר דחשוב כזרע בהמה לענין דאין לו חייס דבספ"ק דב"ק אמרינן דעבד אין לו חייס ועכו"ם יש לו חייס דכתיב הדרימון בן טברימון ייע"ש ברש"י וצ"ל דאין לו חייס דאין אבות לכותי כמ"ש בפ"ד מיתות דב"נ יש לו שאר האם ואין לו שאר האב וצ"ע:
יא
הרא"ש הכריע כר"ת אבל לא מטעמיה דחשוב כזרע בהמה רק דל"א דנאסרה לבועל היכא דבלאו הכי היה אסורה לו משום שהוא כותי וע' שם ברא"ש פ"ק דכתובות:
יב
בב"נ יש שלד"ע ב"ר פרשה ל"ד ע' בע' שלד"ע ונ"ל דוקא לענין זה שהמשלח חייב אבל השליח ג"כ חייב שעושה עבירה בפועל (וע' בפ"י פ"ג דקדושין שכ' דעל עבירה אחת לא יתחייבו שניהם השליח והמשלח י"ל דוקא בישראל אבל בב"נ חייב השליח והמשלח וע' באות שאח"ז) ומיהו אין להוכיח זה מדמחייבינן הריגה לב"נ דהא הוא התראת ספק שמא אחר שלחו דז"א דב"נ א"צ התראה אך יש להוכיח זה דאל"כ א"א להרוג לב"נ שיכול לומר איש אחר שלח אותו והלך למדי"ה ואף באם אותו האחר ששלח אותו כאן ומכחישו אפשר לצדד ולו' דנפטר הוא ממיתה דאינו נאמן להכחיש השליחות לחייב מיתה את זה שאומר שנשלח ממנו והנה עיקר הדין הלז דבב"נ יש שלד"ע לא מצאתי בפוסקים והר"מ בה"מ לא הביאו ומסתברא דדוקא להחמיר עליו אמרו להתחייב גם המשלח כמו שמחמירין עליו לענין התראה ולא לפטור השליח ואפשר לומר הסברא שיש לחלק בענין התחייבות המשלח בב"נ ולא בישראל דבישראל פטור המשלח דהוי התראת ספק דניתרי ביה אימת ניתרי ביה בשעה שמצוה לשליח יכול לומר מי יימר שיעשה שליחותי ניתרי ביה בשעה שהשליח עושה שליחותו יכול לו' כבר בטלתי השליחות ולא ניחא לי בשליחות [ואף שאינו יכול לבטל ע' בח"מ סי' קפ"ב מ"מ כבר עשה מעשה שציוה לשליח מאי דהוה הוה כמ"ש בפ"ג דכתובות גבי עדים זוממים והטעם דאין התראה אלא כשמקבל על עצמו ההתרא' אבל כאן יכול לומר שלא ניחא לי בשליחות אך מה אוכל לעשות ודוק] משא"כ בב"נ דאין צריך התראה אבל השליח חייב גם בב"נ ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. איברא דקשה לפ"ז דא"כ מ"ט דשמאי הזקן בפ"ב דקדושין באומר לחבירו צא והרוג את הנפש דשולחיו חייב הא הוי התראת ספק וי"ל דס"ל התראת ספק שמיה התראה (הנה שוב ראיתי בתשו' נו"ב חלק אה"ע סע"ה שעמד בזה ותי' בדוחק גדול דמיירי שהוא מלך וע"כ ישמע ליה ורצה להוכיח מזה דמיירי שהשליח לא ידע דיש עבירה בדבר דאל"כ אף למלך אין צריך לשמוע לד"ע ותמה אני על חבר שכמותו שיצא דבר שאינו מתוקן מת"י כזה דהיאך יעלה על הדעת שיהיה אדם בעולם שלא ידע שיש איסור להרוג הנפש ואף אם נסבול אל הדוחק הזה שלא ידע איך יהי' המוחלט אבל המשלח שישמע לו דילמא יאמרו לו שאסור להרוג את הנפש וימנע עצמו מהריגה ואכתי הוי התראת ספק ועוד למה יודחק לומר שלא ידע שיש עבירה להרוג נפש שהוא דבר הפשוט לכל בר דעת ואף במקום שהשליח ירא שיהרוג אותו המצוה הוא דבר הפשוט כמ"ש מאי חזית דדמא סומק טפי יאמר שהשליח לא ידע שמותר לעבור על דבר המלך בזה שהוא ד"ע דמפקינן זה מדרשא דאכין ורקין וכבר נחלקו בזה יואב ועמשא כמבואר בסנהדרין ויותר טוב לומר ששליח לא ידע מזה וסובר שמחויב לקיים דבר המלך אף לד"ע ואין לומר דאף אם נאמר שלא ידע וסובר שמחייב לקיים דבר המלך הוי לא ידע שיש איסור בדבר ומוכח שלא כדעת התוס' דאף בלא ידע שיש איסור בדבר אמרינן אין שליח לד"ע לרבנן ז"א דהכא נהי דלדידי' אין איסור מ"מ יודע שלמשלח יש איסור בדבר ולא מיבעיא לרב סמא דס"ל אף שאינו השליח בר חיובא אמרינן אין שלד"ע דהכא לא עדיף מאם אינו בר חיובא כלל כיון דעכ"פ יודע דלגבי המשלח הוא איסור אמרי' אין שלד"ע ואף לר"ה דס"ל דהיכא דאינו בר חיוב' יש שלד"ע ל"ד להכא דהכא הוי בר חיובא אם עשאה מדעת עצמו כגון שהרג הנפש מדעת עצמו וה"ז דומה למה שכ' התוס' בב"מ פ"ק בכהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה דמחויב אף לר"ה דאף דאינו בר חיובא במה שקדשה ע"ד כהן אחר מ"מ מקרי בר חיובא אם קדשה לעצמו וה"ה הכא אף שאינו בר חיובא במה שהרג אותו לדעת המלך מ"מ הוא בר חיובא אם הרג אותו מדעת עצמו ועוד דהתם אף לפי האמת אינו בר חיובא אבל הכא לפי האמת הוא בר חיובא דאינו מחויב לשמוע אל המלך לד"ע רק שהוא לא ידע שיש איסור בדבר וכיון שידע מעיקר האיסור רק שלא ידע שהוא מוזהר שלא לשמוע אל המלך לד"ע בודאי בכה"ג לכ"ע אין שלד"ע ואף שיש לצדד ולומר איפכא דאף לרב סמא דס"ל דאף היכא דשליח אינו בר חיובא מ"מ אין שלד"ע היינו דוקא כיון שהשליח יודע שיש איסור למשלח לא היה לו לעשות דבר זה אבל הכא נהי דידע שיש איסור למשלח מ"מ הוא דבר שהוא מוזהר לעשות דבר זה שמוזהר לשמוע אל המלך אף לד"ע והוי כחצר דבע"כ מותיב בה וה"נ סבר שמצוה רמיא עליו בע"כ ול"ש גביה דברי הרב ודברי התלמיד דהוא סבר מצוה לשמוע דברי המלך נמצא דהוי ג"כ דברי הרב שהוזהר לשמוע אל המלך ודוק איך שיהי' דברי בעל נו"ב אינם מובנים דהוא לא כיון לזה וע"ש בלשונו ותראה שלא כיון לזה ע"כ הג"ה). אך זה קשה לי על עיקר לימוד ב"ר דבב"נ יש שליח לד"ע דהאי קרא בדיני שמים כתיב דכתיב ואנכי אדרוש מעמו וכ"כ הר"מ בפ"ב מהל' רוצח דין ג' וע"ש:
יג
נסתפקתי באם אומר ב"נ לחבירו צא ובעול את הערוה ואכול אמ"ה אם, חייב המשלח וטעם הספק עפ"י מ"ש בקדושין דף מ"ג אמר רבא את"ל דס"ל לשמאי הזקן יש שלד"ע האומר לשלוחו צא ובעול את הערוה ואכול את החלב חייב השליח ופטור המשלח שלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב ולפי"ז הסברא לו' דאף דבב"נ יש שליח לד"ע כולי כמו לשמאי הזקן בישראל או יש לחלק דבישראל אין סברא שיתחייבו שניהם השליח והמשלח וכיון שזה נהנה אין סברא שיפטרוהו ולפיכך הוא חייב וכיון שהוא חייב משלח פטור כן כ' הפ"י שם הסברא הנ"ל אבל ב"נ כבר כתבתי דאף השליח חייב וא"כ אף בכה"ג אין לפטור המשלח ולכאורה יש להוכיח דב"נ אף בכה"ג יש שליח לד"ע דא"כ למאי דחק רבא לומר דינא אליבא דשמאי שלא כהלכתא לימרו אליבא דכ"ע ובב"נ אך קושיא זו יש להקשות בכמה פנים ע' בנודע ביהודה סי' ע"ה ולכאו' א ראיה בהיפך הא דאיתא בסנהדרין דהרבה טענות היה לנחש לטעון דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולכאורה קשה הא בב"נ יש שלד"ע להתחייב המשלח וצ"ל דכיון שאדם וחוה נהנה ובכה"ג ל"א אף בב"נ זה נהנה וזה מתחייב ע' במשנה למלך פ"ב מה' רוצח שוב מצאתי בתומים סי' ל"ב ס"ק ב' שהקשה קושיא זו מנחש ותי' ותי' כנ"ל דבדבר אכילה ל"א יש שלד"ע ונהניתי:
יד
ב"נ אינו מצווה על הלבנת פנים ואע"ג דאחז"ל דהמלבין פנים הוי כאלו שופך דמים מ"מ לא הוי שופך דמים ממש לחייב ב"נ תשובות ש"י סימן קמ"ד:
טו
ב"נ נהרג על חצי שיעור הר"מ פ"ט מה"מ ובדרשתינו ד"א דרוש א' הארכנו בזה דבמחלוקת היא שנוייה ועיין בספר גינת וורדים כלל מ"ה ועיין בתוספות חולין דף ל"ג א' ד"ה אחד נכרי שמבואר דס"ל דאף ב"נ צריך שיעור:
טז
ב"נ עונשין מן הדין אפי' מיתה דידהו דהיינו סייף ע' בס' שיורי כנה"ג בחלק או"ח בסוף הספר וכ' שכן משמע מתוספי הרא"ש והארכתי בזה בדרשותי שם ועי' לעיל אות ו':
יח
הרב בספר גינת וורדים כלל ג' מסתפק היכא דילפינן ב"נ מק"ו מישראל כגון בחלב דאיתא בת"כ אי לאו דילפינן מבני ישראל למעוטי עכו"ם הוי ילפינן ק"ו מאמ"ה דאינו כרת וב"נ מוזהר עליו כ"ש חלב אי נימא בכה"ג דיו כיון דילפינן מישראל דיו לבא מן הדין להיות כנידון עכ"ד. ולעד"נ דאף בכה"ג נהרג דעיקר הק"ו הוא מאמ"ה דחייב על אמ"ה כ"ש על חלב שמצינו שבישראל הוא חמור וא"כ לא שייך דיו כלל בכה"ג כיון דעיקר ילפותא מאמ"ה ועיין בב"ק דקאמר אני לא אדון קרן כו' דמשמע אף בכה"ג אמרינן דיו ובלאו הכי דיו מדאורייתא הוא דחידש לן לישראל ולא לבן נח ועוד כיון דבב"נ א"א לחלק בין אזהרה למיתה דבכל מקום אזהרתן זהו מיתתן ה"ה הכא ויש לדחות זה וצ"ע:
יט
ב"נ מצוה על הסירוס לדעת ר' חידקא בסנהדרין:
כ
ב"נ יכול להקנות דבר שלא בא לעולם תשובות הריב"ש סי' שכ"ח קודם מ"ת יכולין להקנות דבר שלא בא לעולם וה"ה ב"נ וגוף התשובה כעת אינה ת"י וע' בקצות החושן ח"ב סימן ר"ט (ועיינתי בתשובה וראיתי שכ' דרך אפשר וז"ל מאן לימא לן שקודם מ"ת לא היה יכול להקנות דשלב"ל:
כא
נסתפקתי אי ב"נ מוזהר על טעם כעיקר באיסורין שלו כגון בנפל כזית אמ"ה ונותן טעם במאכל וסלקו הכזית אם מוזהר ע"ז ונראה לענ"ד דזה תלוי בפלוגתת הר"מ ותוס' שכתבנו באות ט"ו דהנה הרשב"א כ' בחידושיו לחולין בסוגיא דזרוע בשלה דלמ"ד מין במינו במשהו אזי במינו ודאי טעם כעיקר דע"כ טעם לא גרע ממשהו והנה לפ"ז לדעת הר"מ דס"ל דב"נ נהרג על ח"ש דהיינו אף על משהו ודאי לדידיה טעם כעיקר דלא גרע ממשהו אמנם לדעת התוספות דב"נ צריך שיעור י"ל דב"נ אין מוזהר על טעם כעיקר דזהו ילפינן מג"נ ומנזיר ולישראל נאמרה ולא לב"נ ואצ"ל לדעת רש"י דטעם כעיקר דרבנן ודאי דאין ב"נ מוזהר עליו ובזה ישבתי קושית התוס' בחולין ר"פ גיד הנשה דף צ"א אריב"ח וטבוח טבח פרע להם ביה"ש והכן טול ג"ה בפניהם כמ"ד גיד נאסר לב"נ והקשו בתוספות מנ"ל דנאסר לב"נ דילמא החמירו על עצמן כמו שהחמירו בשחיטה ונראה ליישב דהנה באמת דגיד אינו ראוי לאכילה ואין אוכלין אותו רק עיקר החשש מחמת נתינת טעם רוא וכמ"ד יש בגידין בנ"ט והנה בזה יש ספק אם יש בו בנ"ט דאפשר היה ס' נגדו א"כ אם נאמר דלא נצטוה בן נח על הגיד לדעת רש"י וסייעתו דטעם כעיקר דרבנן והולכין בספיקא להקל למה הוצרך ליטול הגיד בפניהם וע"כ כמ"ד ב"נ מוזהר על הגיד ובב"נ טעם כעיקר דאורייתא כיון דשיעורין לא נאמר להם ומוזהר על משהו כ"ש טעם כמ"ש הרשב"א אך התוס' הולכין לשיטתן דס"ל טעם כעיקר דאורייתא וס"ל דגם ב"נ אינו מוזהר על משהו כמ"ש לעיל אות ט"ו ועיין בביאורי על יו"ד סי' ב' שישבנו קושי' התוס' עוד בענין אחר ועיין בע' גיד בנותן טעם אות י"ג כתבנו שם כמה דרכים ליישב קושית התוס' וע' באות שאח"ז שנסתפקתי אי ספק אסור לב"נ:
כב
נסתפקתי בספק איסור לב"נ אי אסור או לא נהנה לדעת הסוברים ספיקא מדרבנן אסור והיא דעת הרמב"ם וסייעתו היה נראה לכאורה בפשיטות דבב"נ מותר כיון דאף לישראל מה"ת מותר רק דחכמים אסרוהו אף לפי הגירסא בר"מ שם בהט"מ דבספק כרת ומיתה ספק מה"ת להחמיר י"ל כיון דבב"נ אזהרתן זו מיתתן א"כ הוי ספק אסור מיתה איברא לפמ"ש המפורשים דטעמו של הר"מ משום דגלי רחמנא לא יבא ממזר כו' הא ספק יבא ומשם יצא לו להקל בספק אסור דגלי לן קרא א"כ י"ל דלב"נ דלא גלי קרא ספיקו אסור מדאצטריך התורה לגלות להתיר הספק מכלל דלפי הסברא ספק אסור וא"כ לב"נ דלא גלי נשארו באיסורן ומכ"ש לדעת הסוברים ספק מן התורה אסור פשיטא דאסור ספק לב"נ:
כג
עוד נסתפקתי אי מהני חזקה לב"נ בספק אסור אם נאמר דהא דמוקמינן אחזקה גלי לן קרא מויצא הכהן מן הבית ולישראל נאמר ולא לב"נ ובביאורי על היו"ד סי' ב' סעיף א' כתבתי לפמ"ש בערך חזקה אי אזלינן בתרה בספק השקול דהיכא דהספק הוא ספק מיתה לא אזלינן בתר חזקה ובב"נ אזהרתן זו מיתתן והוי ספק מיתה אך באמת כאן לא שייך זה דהא דספק מיתה לא אזלינן בתר חזקה הוא רק מדרבנן ולדידן החמירו חכמים ז"ל ולא לב"נ ושם כתבנו שפיר דמסתמא השבטים החמירו על עצמם משא"כ לאסור בשאר ב"נ אין לנו ראיה:
כד
בב"נ לא קים ליה בדרבה מיניה דדוקא בישראל קי"ל כדי רשעתם משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' ולא בב"נ ועיין בתוס' ע"ז דף ע"א ב' ד"ה ב"נ דרש"י ס"ל גם בב"נ קים ליה בדרבה מיניה ולכאורה משמע דגם התוס' אין חולקים על רש"י בזה אך באמת התוס' חולקים והוכיחו דבב"נ ל"ש קלב"מ דא"כ לא יתחייב ממון לעולם דאזהרתן זהו מיתתן וחייב תמיד מיתה: