אור ברסלב

מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס

ביעור חמץ

ברירה

א

ר' יהודה ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה מנותר פסחים כ"ז ב' כ"ח א':

ב

רב גידל אמר רב דס"ל המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקדושין לא ס"ל כר"י דאב"ח א"ש דאל"כ קשה דכל הנשרפין אפרן מותר והרי ראוי להנות מאפרה וע"כ דס"ל כחכמים דר"י והוי מן הנקברין דאפרן אסור כ"כ הב"ח באה"ע סימן ס"ח אך עוד כתב שם דס"ל כתירוץ הב' של התוס' דהיא לא ידעה דהוא חמץ וסבורה להתקדש בגוף הדבר ולא באפרה והוי מקח טעות א"כ י"ל דרב ס"ל כר"י דהוי מן הנשרפין דאפרן מותר ואפ"ה אינה מקודשת וע' בחלקת מחוקק ובב"ש באה"ע סימן כ"ח סעיף כ"א ובפרט לפי תי' הרמב"ן הביאו הריטב"א וז"ל ומורי תי' דאפילו יש באפרן שוה פרוטה כיון דהשתא לית בהו דין ממון אינה מקודשת דכי שריף להו בערינהו ולאו דידיה נינהו וכל הקודם זכה בהן וכעין זה תירצו התוספות בפסחים כ"ט ד"ה אין פודין וע"ש בע"ב ודע אם נתפס קושיא זו דשוה פרוטה כשישרף ויעשה אפר היינו דוקא אי נימא דהגל"מ כממון דמי אזי שייך לומר גל"מ כשישרפנו ויעשה אפר וכ"כ התוספות פסחים שם וכן הקשה הב"ח באה"ע שם למ"ד דהגל"מ כממון דמי וכן הוא בחלקת מחוקק אה"ע סימן כ"ח ס"ק ל"ט וא"כ בלאו הכי ליכא הוכחה דרב ס"ל דלא כר"י די"ל דרב ס"ל גורם לממון לאו כממון דמי ולכך אינה מקודשת ולעולם דס"ל כר"י דחמץ הוא מן הנשרפים ובפרט לפמ"ש בערך גרמי אות ט' דלכאורה נראה דרב לא דאין גרמי ומאן דלא דאין גרמי ס"ל גל"מ לאו כממון דמי כמ"ש בערך גל"מ אות זיין אות חית ייע"ש:

ג

ר"ע ס"ל אב"ח אלא שריפה פסחים ה' ב' ר' יוסי דיליף שם ילפותא אחרת ולא כר"ע ש"מ דס"ל השבתתו בכל דבר אך י"ל דר"י לשיטתו דס"ל הבערה ללאו יצאת ולפי' ריב"א מותר הבערה בי"ט לדידיה ואף לפירש"י י"ל דר"י ס"ל מתוך שהותרה לצורך ר' ישמעאל דיליף בפסחים ה' מלא תשחט ולא מילפותא דר"ע ש"מ דהשבתתו בכל דבר וי"ל דסבירא ליה הבערה ללאו או מתוך או דלא דריש אך חלק:

ד

ר"מ דעת בעל המאור בפסחים מ"ט א' במשנה ארבעה יא שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דר"מ פי' המאור ר"מ לשיטתיה דקאמר ושורפין בתחילת שש דס"ל אב"ח אלא שריפה כר"י והרב בספר אור חדש בחידושיו לפסחים שם תמה עליו והעלה דר"מ לא סבר כר"י רק כרבנן ובפרט שסתם חכמים דר"י הוא ר"מ כ"כ בספר אור חדש פ"ק במשנה אור לי"ד בודקין דר"מ ס"ל כחכמים דר' יהודה:

ה

למ"ד חמץ אחרי זמנו מותר לא ס"ל כר"י דאב"ח א"ש דר יליף מנותר ואיכא למיפרך מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו משא"כ חמץ דהוא מותר לאחר זמנו ור"י לשיטתו דס"ל דגם חמץ אחר זמנו אסור:

ו

למ"ד אב"ח אלא שריפה לא מצי למילף איסור הנאה בבשר בחלב כדיליף איסי בן יהודה בפסחים כ"ד ב' ק"ו מערלה דאיכא למיפרך מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר וא"ת חמץ בפסח יוכיח איכא למפרך מה לחמץ שכן בשריפה וע' תוס' חולין דף קט"ו ב' ד"ה כלאי הכרם שתי' ע"ז דהוא גופא נילף מק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה בשריפה בב"ח שנעבדה עבירה א"ד שבשריפה ואני תמה על זה דאטו זה חומרא אדרבא שריפה קולא הוא באיזה דבר דכל הנשרפים אפרן מותר בשלמא פירכא על ק"ו דחדא מתרתי פרכינן כל דהוא אף דאינו קולא וחומרא כדאמרינן בחולין דף קט"ז א' חדא מתרתי פרכינן כל דהו וא"כ איך יליף ק"ו מערלה נפרוך מה לערלה שכן לא היתה ש"ה וא"ת חמץ בפסח יוכיח נפרך מה לחמץ שכן בשריפה כיון דהוא חדא מתרתי פרכינן כל דהוא ובאמת לשון התוספות שם בקושייתם ואין להקשות מה לערלה וחמץ וכ"ה שכן בשריפה עכ"ל ובאמת זה לא קשיא כ"כ כיון דהוא חדא מתלת ערלה וחמץ וכ"ה לא פרכינן כ"ד אלא קולא וחומרא כדאיתא שם בש"ס וכבר כתבנו דזהו לא חשוב חומרא כ"כ מה שהוא בשריפה דמזה נצמח קולא דאפרן מותר אבל כפי מה שהקשיתי קשה טובא דתיכף כשמתחיל לומר חמץ בפסח יוכיח דאז הוא חדא מתרתי יכול לאקשויי מה לחמץ שכן בשריפה אך באמת קושי' זו לא קשי' רק לשיטת התוספות בפסחים דף י"ב ד"ה אימתי דחמץ לאחר שש הוא בשריפה אבל לשיטת רש"י שם דלאחר שש השבתתו בכל דבר א"כ שפיר מצי למיעבד יוכיח מחמץ בפסח גופא דהיינו לאחר שש דאז לכ"ע אינו בשריפה רק השבתתו בכל דבר אך לשיטת התוספות דלאחר שש בשריפה לא מצי למיעבד יוכיח מחמץ בפסח בשש דאסור בהנאה ואינו בשריפה דז"א דחמץ קודם שש אינו אסור בהנאה ואף באכילה כ"א מדרבנן שמא יטעה בין שש לשבע א"כ אין האיסור מצד עצמו כלל רק מטעם שעה שביעית ואז באמת הוא בשריפה ודוק:

איברא דמה שהקשיתי דחדא מתרתי פרכינן כל דהו ואם כן תיכף כשאומר חמץ יוכיח יכול למפרך מה לחמץ שכן בשריפה הנה לכאורה בלא זה קשה כיון דעל חדא מתרתי פרכינן כל דהו לפרוך מה לחמץ שכן גדולי קרקע וכבר הרגישו התוספות בזה בחולין שם דף קט"ז ד"ה חדא מתרתי ותי' דמתחילה היה יכול לומר חמץ וכ"ה יוכיח דהוי חדא מתלת' עכ"ל וא"כ קושייתי מתורצת בזה ולכך התחילו התוספות בקושייתם מה לערלה וחמץ וכ"ה שכן בשריפה ולא הקשו בפשיטות טפי תיכף כשאומר חמץ יוכיח יאמר מה לחמץ שכן בשריפה דאז הוי חדא מתרתי משום דבאמת בל"ז הוי מצי למיפרך מה לחמץ שכן גדולי קרקע וע"כ כתירוצ' של התוס' דר"ל חמץ וכ"ה ואז הוי חדא מתלת לכך הקשו קושייתם על כל התלתא ערלה וחמץ וכ"ה אע"ג דעל תלתא לא פרכי' רק קולא וחומרא וכבר כתבנו דז"א חומרא כ"כ דנצמח ממנו דאפרן מותר נר' ליישב דזה דוקא לרבנן אבל לר"י חשיב שפיר חומרא בכה"ג דהנה ר"י יליף חמץ בשריפה מק"ו מנותר והשיבו לו חכמים כ"ז שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין כדאיתא בפסחים דף כ"ג ב' וא"כ לר"י אף שבעוף נמשך ממנו קולא אעפ"כ חשיב ליה חומרא וה"ה הכא ועוד דהא התם ג"כ קשיא היאך יליף מק"ו דחמץ בשריפה דהא שריפה קולא הוא דאפרן מותר אלא ע"כ דר"י חשיב ליה חומרא כיון דעכ"פ עכשיו חומרא הוא אף דסופו להקל וא שפיר מקשה התוס' כיון דאליבא דר"י קיימינין נפרוך מה לערלה וכ"ה וחמץ שכן בשריפה דר"י חשיב ליה שפיר חומר' ובזה מיושב על נכון מה שתירצו דהוא גופא ניליף בק"ו ולא קשה מה שהקשיתי לעיל דאטו זה חומרא הוא הא קולא הוא דאפרו מותר דז"א כיון דאליבא דר"י קיימינין לר"י הוא חומרא וכמו דיליף חמץ בשריפה מק"ו מנותר. וע"פ זה מיושב ג"כ מה שתרצו שם בתוס' עוד תי' וז"ל ועוד דהיינו דוקא לר"י אבל לרבנן לא הוי חמץ בשריפה עכ"ל וכוונתם דאם נפרוך מה לכלאי כרם שכן בשריפה נאמר חמץ יוכיח שאינו בשריפה לרבנן והקשו כל האחרונים דא"כ הוי ק"ו חדא מתלת והדר דינא ושוב פרכינן כל דהוא ואיכא למפרך מה לכולהו שכן גדולי קרקע עי' בספר ראש יוסף שם שכתב שכל ימיו נצטער ליישב דברי התוס' אלו ולא עלה בידו ולפמ"ש יש ליישב דכוונתם במ"ש ועוד דהיינו דוקא לר"י ר"ל שזה שכתבנו שזהו חומרא מה שהוא בשריפה הוא דוקא לר"י דאמר אב"ח א"ש ויליף מק"ו מנותר דחשיב ליה חומרא אבל לרבנן לא הוי בשריפה מטעם שהשיבו דסופו להקל וא"כ לא חשיב זה חומרא כלל מה שהוא בשריפה דסופו להקל וא"כ לא מצי למפרך כלל מה לערלה וכ"ה חמץ שכן בשריפה כיון דעל חדא מתלת לא פרכינן כל דהו רק קולא וחומרא וזה אינו חומרא כלל לרבנן דמעיקרא לא קשה כלל ודוק היטב כי נכון הוא מאוד ליישב דברי רבותינו בעלי תוספו' בזה אשר כל האחרונים תפסו עליהם ומה שקשה על חכמים דר"י שהשיבו דסופו להקל מטעם לא מצא עצים לשורפו ולא השיבו בפשיטות דסופו להקל דאפרו מותר כבר עמדו בזה האחרונים הרב בס' זרע יצחק ובספר אור חדש בפסחים שם ותירצו דר"י ס"ל דגם נקברי' אפר' מותר לכך השיבו לו אף לפי שיטתו וע"ש:

ז

לריה"ג דס"ל חמץ מותר בהנאה ע"כ דס"ל דהשבתתו בכל דבר דליכא למילף שריפה מנותר די"ל מה לנותר שכן אסור בהנאה אך עדיין איכא למילף שריפה מתרומה טמאה דהוא בשריפה כדאיתא בתמורה דף ל"ג ב' דאילו מערלה וכ"ה ליכא למילף שכן אסורים בהנאה רק מתרומה טמאה שמותר בהנאה ואעפ"כ טעון שריפה דוקא כמ"ש בשבת דף כ"ה ועיין שם בתוס' דף ך' דבעי' שריפה מדאורייתא דאיקרי קודש ואיכא למילף מתרומה טמאה שאינו בב"י וטעון שריפה ק"ו חמץ שהוא בב"י וא"ת מה לתרומה שכן איקרי קודש ולכך טעון שריפה ערלה תוכיח מה לערלה שכן אסורה בהנאה תרומה טמאה יוכיח ומיהו למ"ש רש"י ותוספות בתמורה דערלה לא ידעינין שריפה כ"א מכלאי הכרם עדיף למילף מתרומה טמאה וכ"ה דמפורש בהו שריפה תרומה אקרי קודש ויליף מבקודש באש תשרף כל שבקודש פסול בעי שריפה וכ"ה תקדש תוקד האש וא"ל מה לכ"ה שכן לוקין שלא כדרך הנאתן י"ל תרומה טמאה יוכיח שאין לוקין אלא כדרך הנאתן אך כ"ז אי אמרינן חמץ אחר זמנו אסור אבל לר"ש דחמץ אחר זמנו מותר איכא למפרך מה לתרומה טמאה וכ"ה שאין היתר לאיסורם ויש ליישב ג"כ לשון תמה על עצמך דקאי על ר"י דס"ל דחמץ אחר זמנו אסור ושפיר מצי למילף שריפה מתרומה טמאה וכ"ה ואיצטריך נפש בחלב ואין ראיה לאסור הנאה בחמץ ודו"ק:

ובזה מיושב קושית התוס' בפסחים דמקשה בש"ס למה לי נפש בחלב לרבות השותה ליליף מחמץ ומשני דמחמץ לא אתיא שכן לא הותר מכללה וחלב הותר מכללה אצל חיה והקשו בתוס' דריה"ג דלא חשיב חלב הותר מכללה כיון דבבהמה לא אישתרי א"כ ה"ק לדוכתא למה לי קרא בחלב ליליף מחמץ ואין לומר דמה לחמץ שכן אסור בהנאה דהא ריה"ג ס"ל חמץ מותר בהנאה ובגליון הש"ס שלי כתבתי דאכתי י"ל מה לחמץ שכן טעון שריפה וישבתי כיון דריה"ג מתיר חמץ בהנאה, שוב ליכא למילף חמץ בשריפה מנותר דמה לנותר שכן אסור בהנאה ולפמ"ש א"ש דעדיין מצי למילף מתרומה טמאה וכ"ה שכן בשריפה וא"כ אצטריך נפש בחלב גם לריה"ג דלא מצי למיליף מחמץ דמה לחמץ שכן בשריפה אין להקשות דהוא גופיה ניליף מיניה דגם חלב יהיה בשריפה דהרי בהדיא כתיב קרא דחלב נבילה וח"ט יעשה לכל מלאכה אלמא דלא בעי שריפה. ובזה יש ליישב מה שמקשין העולם בפסחים כ"ב ב' דאיתא פלוגתא ר"י ור"ש ר"י ס"ל חמץ לפני זמנו ולאח"ז עובר בלאו ור"ש ס"ל דאינו עובר ואח"כ קאמר ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק ריה"ג אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל ז' ומקשין העולם מה זה התמי' דוקא על עצמו הלא לכ"ע עיין באו"ח ומשאר מחברים מה שתירצו ע"ז כמה דרכים וגם אני בחידושי ישבתי בכמה פנים שונים וגם בגליון הש"ס שלי כתבתי כמה פנים עיין בערך הנאה אי לוקין אות ב' ג' שכתבתי כמה פנים לזה ובערך חמץ לפני זמנו אות וא"ו כתבתי ג"כ יישוב לזה ועפ"י מה שכתבתי יש ליישב בפשיטות דלכאורה יש ראיה דחמץ אסור בהנאה דאל"כ למה לי נפש בחלב תיפוק ליה מחמץ אלא ע"כ דחמץ אסור בהנאה ואיכא למפרך מה לחמץ שאסור בהנאה אך י"ל דלעולם חמץ מותר בהנאה ואעפ"כ ליכא למיליף מחמץ דמה לחמץ שכן בשריפה וכבר בארנו דאף דמותר בהנאה יכול ללמוד שריפה בק"ו מכ"ה ומתרומה טמאה אך כ"ז לר' יהודה אבל לרבנן דר"י השיבו לו על ק"ו כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל וא"כ לר"ש לא יכול לתמוה היאך חמץ אסור בהנאה די"ל דאית ליה הוכחה דמדאצטריך נפש בחלב תיפוק ליה מחמץ וא"ל מה לחמץ שכן בשריפה מצי למימר אנא דאמרי כרבנן דס"ל דהשבתתו בכל דבר ובפרט דחכמים דר"י היינו ר"ש בכמה דוכתי אבל לר"י שפיר קאמר תמה על עצמך דאתה סובר דחמץ בשריפה וא"כ לית לך הוכחה דחמץ אסור בהנאה די"ל דמותר בהנאה דתלתא לך כתיבי כדאיתא בפסחים דף כ"ג א' ואי קשיא למה לי נפש בחלב ליליף מחמץ איכא למפרך מה לחמץ שכן בשריפה שפיר קאמר תמה על עצמך:

ה הנה ממה שכתבתי באות הקדום יש להביא ראיה לכאורה דריה"ג ס"ל חמץ בשריפה דאל"כ קשה לדידיה נפש בחלב למה לי כמ"ש באורך באות הקדום אך עדיין י"ל דלעולם ס"ל דחמץ אינו טעון שריפה ואי קשיא למה לי נפש בחלב ליליף מחמץ איכא למפרך מה לחמץ שכן עוברים עליו בבל יראה אך עדיין י"ל דניליף מחמץ של אחרים ושל גבוה דאין עוברים עליו בבל יראה ואעפ"כ באכילה אסור וחייב כרת השותה ואף למאן דיליף שאור דאכילה משאור דראיה פסחים דף ב"ט א' כבר כתבו התוס' שם דלאכילה ודאי חייב דאי אפשר שלא יהא שלו בשעת אכילה דאם נתן לו עכו"ם הרי הוא שלו ואם גזלו הרי חייב באחריותו וכתבו שם התוספות דדוקא בהנאה מותר חמץ של אחרים ובזה יש ליישב קושי' המגי' במשנה למלך (וע' בערך הנאה אי לוקין אות ב' ג' שישבנו קושייתו) דמקשה למה לי קרא בחמץ לרבות השותה כיון דאסור בהנאה בודאי שותה לא גרע מהנאה גרידא ולפמ"ש יש ליישב דנפש מרבה שותה חמץ של אחרים דלא אסור בהנאה למאן דיליף שאור דאכילה משאור דראיה ואעפ"כ שותה חייב כטעם התוס' דאי אפשר שלא יהיה שלו בשעת אכילה ושתיה דאם גזלו הרי חייב באחריותו וחשוב כשלו שוב מצאתי בספר אור חדש שמביא תי' זה משם מחבר אחד ודחה אותו כיון דקנוהו והוי שלו אסור ג"כ בהנאה ויפה כחם וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה לי נפש בחלב תיפוק ליה מחמץ וא"ל מה לחמץ שכן עוברים בב"י ת"ל מחמץ דאחרים שאין עוברים עליו בב"י ואעפ"כ חייב השותה דע"כ קרא דהנפש קאי אף על חמץ דאחרים לדעת התוס' דא"א שלא יהיה שלו בשעת אכילה וחייב כרת עליו אך הגאון בעל מגיני שלמה שם שדי נרגא בדברי התוספות ויישב דברי רש"י די"ל דחמץ של אחרים מותר באכילה ומה שכתב התוספות דאם גזלו מעכו"ם הרי חייב באחריות וכדידיה דמי ז"א דדוקא למ"ד דהגל"מ כד"ד חשוב כשלו היכא דחייב באחריות אבל למ"ד דבר הגורם לממון לאו כדידיה דמי לא חשוב כשלו ומותר באכילה אף אם גזלו אלו תורף דברי הגאון בעל מגיני שלמה ולפ"ז שפיר י"ל דאצטריך נפש בחלב דלא אתי מחמץ שעוברים בב"י וא"ל דניתי מחמץ של אחרים די"ל דריה"ג יליף ש"ד מש"ד ומותר אפילו באכילת חמץ של אחרים וס"ל דבר הגל"מ לאו כמ"ד אם כן אין ראיה דריה"ג סבר ליה חמץ בשריפה ודוק:

מ

ט

ובזה יש גם כן ליישב קושית העולם על לשון תמה על עצמך שהערנו עליו אות ז' ע"ש והוא דלכאורה יש ראיה דחמץ אסור בהנאה דאל"כ למה לי נפש בחלב ת"ל מחמץ אלא ש"מ דחמץ אסור בהנאה ואיכא למפרך מה לחמץ שכן אסור בהנאה אך י"ל דלעול' מותר בהנאה אעפ"כ ליכא למילף חלב מני' דמה לחמץ שעוברי' עליו בב"י אך י"ל דניליף מחמץ דאחרים וגבוה שאינו ע"ע בב"י אך ע"ז י"ל דא"כ גם באכילה שרי אי ילפינן שאור באכילה משאור דראיה אך ע"ז יש לפקפק מחמת תרי אנפי א' דלא ילפינן שאור דאכילה מש"ד ועוד דאף אי ילפינן י"י דאסור באכילה כסברת התוספות דא"א שלא יהיה שלו דאי גזלו חייב באחריותו וכבר כתבנו דזה תלוי בדבר הגורם לממון אי פדידיה דמי ועל זה שפיר קאמר חמה על עצמך על ר"י בשלמא על ר"ש לא קשה די"ל דיש לו הוכחה דאסור בהנאה דאל"כ נפש בחלב למה לי ת"ל מחמץ ואין להקשות מה לחמץ שעוברים בב"י ת"ל מחמץ של אחרים וא"ל דחמץ של אחרים באכילה נמי שרי ז"א חדא די"ל דר"ש לא יליף שאור דאכיל' מש"ד ואף אי יליף מ"מ כיון דר"ש ס"ל בב"ק דהגל"מ כד"ד כמ"ש בערך גורם לממון וא"כ אסור באכילה מטעם דחייב באחריותו כמ"ש התוספות אבל על עצמך תמה דאת ילפת ש"ד מש"ד כמ"ש בפסחים דף כ"ט א' וגם את בר פלוגתא דר"ש ס"ל דבר הגורם לממון לאו כד"ד כמ"ש במגיני שלמה א"כ אין לך הוכחה דחמץ אסור בהנאה ודוק היטב:

י

למ"ד אב"ח א"ש לא מהני ביטול לחמץ ידוע כדעת הכלבו בשם הגאון וכדעת הרמב"ם ע"פ הנוסחא הישינה והטעם דיליף מנותר דבעי דוקא שריפה וכמו דלא מהני פירור וזורה לרוח כך לא מהני ביטול דמה כשעושיהו עפר בידים לא מהני כל שכן דלא מהני מה דמשויהו במחשבתו כעפרא כך כתב הרב הגאון בספר אור חדש והנה י"ל דזהו דוקא לשיטת רש"י בפסחים די"ב ב' דר"י מיירי קודם זמן איסורו אבל לאח"ז איסורו השבתתו בכל דבר אבל לשיטת התוס' שם דר"י מיירי לאח"ז איסורו אבל קודם זמן איסורו השבתתו בכ"ד י"ל דביטול ג"כ מהני לר"י דביטול הוא קודם זמן איסורו ואז השבתתו בכ"ד שוב מצאתי בפ"י שכ"כ עוד נ"ל דזהו דוקא אם נאמר דבטול אינו מטעם הפקר רק גזירת הכתוב מקרא דתשביתו כשיטת רש"י אבל אם נאמר כדעת התוס' דביטול מטעם הפקר שא"ש כלל א"כ לק"מ דבאמת על חמצו מוזהר לשורפו דוקא והא דמועיל ביטול משום דכשמפקירו אינו שלו כלל ואינו מוזהר עליו כמו שאינו מוזהר על חמץ של אחרי' עי"ל דבאמת ביטול מועיל אף לחמץ ידוע שלא יעבור עליו עוד בב"י ובב"י אבל עדיין לא קיים עשה דתשביתו עד שישרפנו ונ"מ לענין נשים ועבדים שאין חייבים על עשה שהז"ג ועל ל"ת מוזהרים א"כ לדידיה סגי בביטול לדחות ל"ת ועוד נ"מ דקי"ל דעוסק במצוה פטור ממצוה אבל כשיש עשה ול"ת אין עשה דוחה ל"ת ועשה ולפ"ז היכא דעוסק במצוה ובא עת ביעור חמץ אם אינו מבטל הרי עליו עשה ול"ת אבל כשמבטלו נסתלק הל"ת ואין עליו כ"א מצות עשה דתשביתו ועוסק במצוה פטור מן המצוה ובזה מיושב קושית האחרונים על הפוסקים דחמץ ידוע לא מהני ביטול מפסחים מ"ט דאיתא הולך לשחוט את פסחו כו' ואם לאו מבטלו בלבו אלמא דגם לחמץ ידוע מהני ביטול ולפמ"ש א"ש דהא דלא מהני בטול לחמץ ידוע משום דעדיין לא מקיים עשה דתשביתו שמחויב לבערו מן העולם דוקא אבל כ"פ מדל"ת דב"י נפיק א"כ התם מיירי בעוסק במצוה דפטור מן המצוה סגי בביטול לעקור ל"ת ובשביל העשה אינו מחויב משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה.

י"א למ"ד אין ב"ח א"ש נחלקו רש"י ותוס' דעת רש"י דדוקא קודם זמן אסורו הוא בשריפה אבל לאחר שש שאסור מה"ת השבתתו בכ"ד והתוס' מקשים עליו דהא ר"י מנותר יליף ליה ונותר זמן שריפתו לאחר איסורו והגאון בפ"י האריך ליישב דברי רש"י והביא דברי הירושלמי ומכילתא ותורף דבריו דמתחלה כשדן ר"י ק"ו מנותר אזי היה דן על אחר שש בשריפה אבל לאח"כ כשחזר ודן במה מצינו מנותר דישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו ובל תותירו דנותר הוא קודם זמן איסורו שאז מוזהר שלא יותר ע"כ הילכותא לשורפו קודם זמן איסורו ע"ש שהאריך והנה בצל"ח הקשה ע"ז דא"כ לא יהיה בשריפה רק בשעה שהיה בבל יראה דהיינו בלילה ויש ליישב דודאי ציותה התורה לעבור במזיד בב"י ובודאי ציותה לבערו קודם שעובר בב"י אך קשה דא"כ גם בנותר ישרפנו קודם שיבוא לידי איסור בל תותירו ומ"ש בפ"י דאין שורפין קדשים קודם זמן איסורו זה לא נהירא (וע' תוס' פסחים די"ג א' ד"ה ושורפין ודוק) דקשה באמת למה לא ציותה התורה שישרפנו קודם ולא יעבור על בל תותירו וגם לא יביא קדשים לבית הפסול שיעשה נותר וי"ל דבנות' מ"ש לא תותירו המכוון ממנו שיאכלנו שמצוה לאכול קדשים ולא להפסידן ואם כן איך יכול לשורפו קודם זמנו שהרי ברגע זו ששורפו מחוייב הוא לאוכלו (ובזה ששורפו עובר בבל תותירו שהכוונה שיאכלנו כולו ונהי דאינו עובר על גוף הלאו אבל על המכוון ממנו ועל תכליתו הוא עובר) ובאכילה הזו מקיים לאו דבל תותירו ואף שיש לפניו הרבה שא"א לו שיאכלנו כולו ובודאי יבא לידי נותר מ"מ אינו עובר כיון שהוא אוכל מה שאפשר לו וכוונת לא תותירו הוא רק שלא יתרשל באכילה שיבא לידי נותר וכל עוד שאוכל ואינו מתרשל אינו עובר בלאו כלל ולמה ישרפנו כיון שאינו עובר בלאו כשאוכל אבל בחמץ כשרואה אותו תיכף עובר בלאו וכוונת הכתוב בבל תותירו דחמץ אינו שיאכלנו עד הלילה וכל עוד שאוכל אינו עובר דז"א חדא דהא אסור לאכלו משש ולמעלה ועוד דבחמץ לא כתיב לא תותירו רק לא יראה דהקפידה שלא יתראה החמץ אפי' רגע א' וא"כ ממילא מוכח דכוונת התורה שישביתו קודם שיבא לאיסור נמצא דאנו לומדין חמץ מנותר נותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ דשניהם שוים במהות בל תותירו אבל הטעם והמכוון של בל תותירו בשניהם אינו שוה דהכא הטעם משום שלא יתרשל לאוכלו וכשמתרשל לאוכלו ונעשה נותר שוב אינו עובר מכאן ולהבא ואף אם ישרפנו אח"כ ובחמץ הכוונה שלא יותירו שיתראה אח"כ וא"כ ע"כ הכוונה שישרפנו קודם ונמצא אנו דנין מנותר גוף השריפה אבל בזמן השריפה כ"א לפי ענינו ואפשר לומר לפי זה דזה תלוי בפלוגתא דאיפלגו בה תנאי אי אמרינן דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרא (ור"י לשיטתו דחכמים דר"מ היינו ר"י ואינהו ס"ל דון מינה ואוקי באתרא בשבועות דל"א ב'):

יב

דלמ"ד דון מינה ומינה לא ס"ל אב"ח א"ש דאי מנותר ילפי לה א"כ דון מינה ומינה מה התם שריפתו לאח"ז שעבר א בל תותירו אף כאן שריפתו לאחר שעבר בב"י דהיינו ביו"ט וביו"ט אי אפשר לשורפו ומיהו למ"ד הבערה ללאו יצאת ולפי' ריב"א בפסחים ה' ב' דלמ"ד ללאו יצאת מותר להבעיר ביו"ט וכן למ"ד מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך מותר להבעיר ביו"ט א"כ י"ל דס"ל דמצוה לשורפו ביו"ט אך באמת לא מצינו שום תנא שיסבור שהבעור יהיה בי"ט בשריפה וע"ק דהא הרז"ה כתב דר"מ ס"ל חמץ בשריפה מדקאמר ושורפין בתחלת שש וקשה דהא ר"מ ס"ל בשבועות ל"א ב' דון מינה ומינה ואם כן למה שורפין בתחלת שש מ"מ אי מנותר ילפית להוי כנותר אח"ז איסורו כיון דר"מ ס"ל דון מינה ומינה ואי לאו מנותר יליף מנ"ל שריפה

ועמש"ל אות ד' בשם א"ח אלא ע"כ צ"ל דאף למ"ד בעלמא דון מינה ומינה דוקא היכא דאינו סותר הסברא אבל היכא דסותר הסברא כי ההוא דהכא דהתורה ציותה לבער חמץ כי היכא דלא לעבור על ב"י ואיך נאמר שיבער אחר זמן איסורו והרי כבר עבר וע"כ אמרינן דון מינה ואוקי באתרא לבער באופן שלא יעבור ב"י:

אך עדיין קשה כיון דמן הדין יש לנו למילף מן נותר לכל מילי רק דא"א מטעם שכתבנו דעיקר הבעור שלא יעבור בב"י צריך שיהיה הבעור קודם האיסור ב"י ואכתי קשה למה הוצרך שיהיה הבעור קודם שש או אחר שש יבערנו קודם שתחשך שהרי אסור ב"י אינו אלא משחשיכה הניחא לשיטת רש"י בב"ק ק"ט ובפסחים ד' דס"ל דבל יראה עוברים משש ולמעלה אבל לשיטת רוב הפוסקים וכוותייהו קימ"ל דב"י אין עוברים אלא עד הלילה קשה דיהא הביעור שעה קודם לילה וי"ל דסמכו אקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים שהקפידה התורה שיתבער החמץ קודם שחיטת הפסח וע"כ מצוה לשורפו קודם שש ובזה יתיישב ג"כ דהכא לא מצית אמרת דון מינה ומינה שיהא השריפה לאחר זמן איסורו שהרי מצינו בקרא שהקפידה שלא ישחט הפסח ועדיין חמץ קיים אך עדיין י"ל כיון דא"א ללמוד לגמרי מנותר לא ילפינן לה כלל כיון דמ"ד דון מינה ומינה ס"ל דכך הוא המדה דאם באת ללמוד דבר מחבירו צריך אתה ללמוד ממנו ולהשוותו לגמרי ואם כן י"ל כשאינך יכול להשוותו לא תלמוד כלל ובשלמא בגז"ש והיקש י"ל דאף דאינך יכול להשוותן באיזה דבר מ"מ במה שאתה יכול להשוותן השווה אותן דע"כ הקישן הכתוב ובפרט בגז"ש מופנית דלמידין ואין משיבין אבל הכא דאינו רק בנין אב מה מצינו בזה כן כך יהיה בזה א"כ י"ל דהא אינך יכול לומר שזהו יהי' כמו זה לגמרי וכיון שאינן שוי' לגמרי א"כ ממילא לא מצינו למילף מה מצינו כלל כיון שאינן שוים ואינך יכול להשוותן לגמרי וע' בח"ב ע' דון מינה א"ח:

ובזה י"ל קושית התוספו' בפסחים דף כ"ח א' ד"ה אמרו לו שהקשו לדבריהם דרבנן אמאי לא ילפי חמץ מנותר בשריפ' ולפמ"ש א"ש דבשלמא ר"י לשיטתיה דהוא בר פלוגתא דר"מ וס"ל דון מינה ואוקי באתרא שפיר מצי למילף מנותר לענין שריפה ואוקי באתר' לענין זמן השריפה אבל חכמים דר"י דהן ר"מ דס"ל בשבועות ל"א דון מינה ומינה והכא א"א למימ' דון מינה ומינה לכך אין דנין כלל ודוק עי' לקמן:

יג

למ"ד חולין שנשחטו בעזרה ל"ד ע"כ ס"ל דא"צ שריפה כך הוצאתי מסברתי ע"פ מ"ש בפ"י דאיך יליף מנותר הא חולין מקדשים לא ילפינן ותי' דר' יהודה ס"ל חשב"ע דאורייתא וליכא למילף א"ה מאותו וצריך לומר דיליף א"ה מוכל חטאת אשר יובא מדמה או מוהבשר אשר יגע בכל טמא או מנותר כדאי' בפסחים כ"ד ולפ"ז ממילא דחמץ בשריפה אך בש"ס קאמר שם אי מה נותר בשריפה אף כל איסורין כו' ור' יהודה ס"ל דליכא למעט חמץ כיון דאיכא ק"ו וע' בפ"י שהאריך ולפ"ז למ"ד חשב"ע לאו דאורייתא א"כ ילפינן א"ה בחמץ מאותו וליכא למילף חמץ בשריפה מנותר דחולין מקדשים לא ילפינן:

תוכן העניינים

מלא הרועים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה