אור ברסלב
מלא הרועים חלק א איסור דרבנן אי מקרי אינו ראוי מדאו'

מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס

איסור דרבנן אי מקרי אינו ראוי מדאו'

איסור חל על איסור

הרב במשנה למלך פ"ז מתרומות דין א' מסתפק במה דקיי"ל באוכל תרומה בטומאת הגוף שהוא במיתה אבל בתרומה טמאה שאוכלה בטומאת הגוף פטור ממיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ונסתפק בטמא שאוכל תרומה שהיא טמאה דרבנן אם נאמר דחייב כרת כיון דמה"ת טהורה היא או דילמא כיון דרבנן טמאוהו מחוללת ועומדת היא אף מן התורה כדאמרינן באונס ומפתה דאם אסורה עליו באיסור דרבנן שאינו דרבנן חשוב אינו ראוי מדאורייתא וכן בא ביאות אסורות מדרבנן אין המים בודקין את אשתו דלא קרינן ביה ונקה האיש מעון. הנה מכל הלין נראה דאיסור דרבנן מקרי לא חזי מדאוריית'. אולם ממה שכתב ר"פ השוחט השוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות ואי אמרת אין שחיטה לעוף מה"ת מאי פטור חזינן דאסור דרבנן מקרי ראוי מדאורייתא וקרינן ביה אשר יאכל כיון דמדאורייתא ראוי לאכילה וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות גניבה דין א' השוחט חולין בעזרה אף דאסור בהנאה הואיל ואיסורו מדבריהם ה"ז חייב לשלם תשלומי ד' וה' הרי שאם היה איסורו מה"ת לא קרינן ביה וטבחו משא"כ בא"ד קרינן ביה וטבחו וכן בב"ק מ"א ובכתובות דף ל"ד ב' ולמ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי אלמא דאיסור דרבנן חשוב שחיטה ראוי' וראיתי בשיטה מקובצת בכתובות שהקשה זה דנהי דרבנן מ"מ אסור היא באכילה והוה שחיטה שאינה ראויה ותי' דרבנן לא גזרו אלא להחמיר ולא להקל למפטרי' מד' וה' ואינן דברים של טעם סוף סוף אסור היא באכילה ושחיטה שאינה ראוי' היא ואיך תוכל לצייר שיאסור באכילה ויהיה שחיטה ראוי' אם לא שתאמר כיון דמדאורייתא ראוי היא ובזה נפלנו ברברבתא ועוד דלדידיה תקשה מכל הני דוכתי דחשבינן איסור דרבנן לאינו ראוי מדאורייתא אפילו לקולא כמו שאכתוב לקמן באות ז' יעו"ש ע"כ הג"ה וע' ברש"ל שם בכתובות:

מזה מבואר דאיסור דרבנן מיקרי חזי מדאורייתא היפוך מהנ"ל והנה בפסחים ל"ח ב' מקשה אמאי דתני יוצאין בדמאי דמאי הא לא חזי ופירש"י דאמרינן לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו אתה יוצא בו משום מצוה כו' א"נ משום דהוה מצוה הבאה בעבירה (ועיין רש"א שם נראה שרש"י מסופק בזה אי איסור דרבנן מיקרי לא חזי מדאורייתא לכך כ' א"נ אף אם נאמר דחשוב חזי מדאורייתא מ"מ הו"ל מה"ב ע"כ) ובפ"ק דפסחים דף ז' א' במקדש בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקדושין כ' רש"י וא"ת היאך אתי איסור דרבנן ומפקע קידושי תורה ותי' כל המקדש כו' ומבואר דכל זה לתרץ כפי הסברא אם נאמר דאיסור דרבנן חשוב ראוי מדאורייתא והוה קדושין מה"ת ודף כ"ח א' ד"ה אין פודין כ' התוספות ואין לתמוה אטו משום חששא דרבנן נפקיע מעילה דאורייתא דכיון דאמרו רבנן אין פודין לא שויא מידי מבואר דס"ל מידי דאסור דרבנן מדאורייתא לא חזי וסוף ל"ח א' ד"ה אבל חלתו נראה שמסתפקים בזה ולכך כתב שם ב' תירוצים ולתי' הב' כיון דמדרבנן אין להם פדיון לא חשיב נאכל בכל מושבות (וכן בחולין דף צ"א ר"א אמר לא נצרכה אלא לשמנו של גיד רבינא אמר לא נצרכה אלא לכדר"י אמר שמואל ב' גידין הן כו' מבואר דאסור דרבנן מיקרי חזי מדאורייתא וע' תוס' חולין דף י"ג ד"ה הוכשרו דמשמע דס"ל דאיסור דרבנן מיקרי ראוי מה"ת ע"כ הג"ה):

סוף דבר שבענין זה יש מבוכה רבה בכמה מקומות אין ספורות למו שסותרים זה את זה וע' בשער המלך פ"ח מהל' לולב דין יו"ד ואני מצאתי בזה מחלוקת מפורש בש"ס סוכה דף כ"ג ע"א בעושה סוכתו על גבי גמל ר"מ מכשיר ר"י פוסל וקאמר שם טעמי' דר"י דכתיב חג הסוכות תעשה לך ז' ימים סוכה הראוי' לז' ור"מ הא נמי מדאורייתא חזי מבואר מזה דלר"י לא חשיב ראוי הואיל וחכמים אסרוהו אזי אף מה"ת אינו ראוי ור"מ ס"ל דמה"ת חשוב ראוי ובסוף פרק משוח מלחמה אמרינן דר' יוסי הגלילי ור' יוסי פליגי בעבירה דרבנן דלר' יוסי אינו חוזר מעורכי מלחמה מעבירה דרבנן דמן התורה אינו עבירה ולרבי יוסי הגלילי חוזר ובריש פרק שבועות העדות דל"א ע"א איפלגי ר' פפא ואביי אי נוהג שבועת העדות במשחק בקוביא דכתיב והוא עד בראוי להעיד אביי סבירא ליה דמשחק בקוביא כיון דרבנן פסלוהו ל"ח ראוי אף מדאורייתא ור"פ ס"ל האי מדאורייתא חזי הנך רואה דדבר זה מחלוקת תנאי ואמוראי הוא ותמהני על הראשונים והאחרונים איך העלימו עין מזה דדבר זה מחלוקת הוא וע' בערך מעות קונות אות י"ב שכתבתי שם דר"י ס"ל דאיסור דרבנן לא חשוב ראוי ולכך מתניתא מסייע ליה ורבא דאמר מתנית' מסייע לר"ל צ"ל דס"ל גם כן דחשוב ראוי, מה"ת אך לפמ"ש התוס' בב"מ מ"ח א' ד"ה נתנה לסיטון דרבא ס"ל באמת כר"י ע"כ צריך לומר דמהאי טעמא דס"ל דל"ח ראוי גם מה"ת ומיהו מהאי ברייתא דנתנה לסיטון מעל משמע דאיסור דרבנן חשוב ראוי מה"ת דלר"י מעות קונות מה"ת ולכך מעל אף דמדרבנן לא קני וא"כ לר"י צריך לומר דהנך ברייתות דנותנה לבלן ונתנה לסיטון פליגי בהא אי איסור דרבנן חשוב ראוי מה"ת ודוק וע' ביבמות דכ"ט א' והא אמר ר"ש שתי אחיות לא חולצות ולא מתייבמות ע"ש מבואר דס"ל להש"ס בפשיטות דאיסור דרבנן חשוב ראוי מדאורייתא ע"ש וע' בכתובות דף ע' ע"ב שהגיע זמן ולא נשאה ובתוס' שם ד"ה שהגיע זמן ונראה דתוס' ורש"י מחלקים בזה ע"ש וע' בגיטין ד"כ ע"א דלמ' שאני עלה של זית דחזי לאצטרופי וקשה דהא מה"ת מבטלין איסור לכתחילה וא"כ גם איסורי הנאה חזי לאצטרופי וכיון דמה"ת חזי לאצטרופי פשיטא דכשר הגב אלא ע"כ צ"ל דכיון דמדרבנן אין מבטלין תו לא חשוב ראוי אך יש לדחות דילמא באמת משום הכי מכשיר באיסורי הנאה משום דחזי לאצטרופי וקמ"ל בזה אע"ג דמדרבנן לא חזי מ"מ חשוב ראוי מה"ת והש"ס קאמר דמעלה של זית לא הוה ידעינן איסורי הנאה דהא כיון דלא חזי מדרבנן קמ"ל דחשוב חזי מדאורייתא ואפ"ל דהתם כיון דרבנן אסרו לבטל בודאי שום אדם לא יבטל ותו לא חזי לאצטרופי לשלמא בדבר שמצד עצמו בפ"ע הוא ראוי מה"ת אע"ג דמדרבנן אינו ראוי אמרינן כיון דמה"ת חשוב ראוי אבל כאן אף מה"ת אינו ראוי בפ"ע רק דחזי לאצטרופי וכיון דאסרו לצרף ולבטל הוה כאלו אינו ראוי לצרפו ויש סברא גדולה בין אם כבר הוא ראוי מה"ת אין כח באיסור דרבנן לבטלו מהראוי הלז של תור' אבל אם עכשיו אינו ראוי ואתה רוצה לעשותה ראוי שפיר אמרינן דאיסור דרבנן עומד עליו ובפרט כיון דרבנן אסרוהו אין לך שום אדם שיצרפו והוה לא חזי לאצטרופי ודוק וע' בר"ן בגיטין פרק התקבל דף ע"ב ב' כיון דרבנן תקון ליה זכי' אזי מועיל אף למידי דאוריי' ומיהו י"ל דוקא לענין ממון דהפקר ב"ד הפקר כמ"ש שם וע"ש עוד שפלפל וחילק בזה וע' תוספות ב"מ דף ו' ע"ב ד"ה קפץ שכתב דהא דדבר שבמנין לא בטיל היינו מדרבנן עכ"ל ולפום הסברא שכתבנו לא קשה מידי כיון דמדרבנן לא בטיל שוב פטור ממעשר אף מה"ת וע' ב"ש אה"ע סי' כ"ח ס"ק נ"ב נ"ג וע' בפ"ג דנדרים בטעם המלך ובפ"ג דמכירה בשעה"מ ובטעם המלך שם שהאריך וחילק שם חילוקים ועיין בפ"ח מהלכות לולב בשער המלך שהאריך ג"כ בהך דעושה סוכה בזה וע"ש.

איברא דק"ל על הר"מ דבפ"ד מהלכות סוכה דין ו' פסק כר"מ דסוכה ע"ג בהמה כשירה אלמא דס"ל חשוב ראוי מדאורייתא אף דאסור מדרבנן ובפ' עשירי מהלכות שבועות דין א' פסק כראב"י דמשחק בקוביא אינו חייב קרבן שבועה דאינו ראוי להעיד אלמא דס"ל דאיסור דרבנן חשוב אינו ראוי מדאורייתא ונרא' ליישב בשנעיר עוד בזה קושיא עצומה דבסוטה ר"פ ארוסה דכ"ד א' קאמר שם ר"מ מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא שותת ולא נוטלת כתובה ופירש"י הטעם דבעינן אשה ראוי לקיימה דכתיב כי תשטה אשתו בראוי לאישות וזו אינה ראוי עכ"ד חזינן דאף איסור דרבנן חשוב אינו ראוי מדאוריי' לר"מ וקשה דר"מ אדר"מ דבהך דסוכה ס"ל דחשוב ראוי לז' כיון דמדאורייתא חזי. ונראה ליישב בשנקדים דברי הר"מ בפי' המשנה שם בסוטה וז"ל ר"מ סבר מי שנשא מעוברת חבירו יוציא ולא יחזיר עולמית ולפיכך היא אצלו עובר עבירה כו' כוונתו מבוארת דדעתו שלא כרש"י דטעם ר"מ משום דאינו ראוי לקיימה רק משום דכתיב ונקה האיש מעון אין המים בודקין את אשתו וכשבא על ערוה שאסורה עליו עולמית חשוב עבירה דומיא דנתינה לישראל משא"כ באם שאינה אסורה עולמית רק הזמן גרמא לא חשוב עבירה זה תכלית כוונתו וכ"כ במשנה למלך פ"ב מהלכות סוטה דין בכוונת דבריו והן הדברים נפלאים תמוהים לכל רואה דלמה ליה להכנס בפרצה דחוקה לפרש כך מטעם ונקה מעון ולחלק בין איסור עולם חשוב פון שזה דוחק גדול ואין לו סברא וטעם בזה הלא בפשיטות ה"ל לפרושי לפירש"י דס"ל לר"מ דאסורה עליו עולמית כך חשוב אינו ראוי לקיימה. ונראה דקשיא ליה להר"מ הקושיא שהזכרנו דלר"מ אסור דרבנן חשוב ראוי מדאורייתא וחשובה ראוי לקיימה כמו בסוכה דחשוב לה ראוי לז' אף דאסור מדרבנן ע"כ פי' טעמיה דר"מ משום עון והעמיק עיונו בזה לחלק בחילוק נכון בין ראוי ובין עון והוא דהיכא דהתורה גילתה לנו דבעי' שיהא ראוי כגון בסוכה שתהא ראוי לז' ובכיסוי שיהא ראוי לאכילה ובסוטה שתהא אשה ראוי לקיימה הנה היכא דיש איסור דרבנן חשובה ראוי דהרי מה"ת ראוי היא אבל היכא דהתורה גילתה לנו שיהא האיש מנוקה מעון אין ספק שנכלל בזה גם עובר איסור דרבנן דנהי דמותר הוא מה"ת מ"מ אף מה"ת עשה בזה עון שעבר על דברי חכמים שהתורה הזהירה ע"ז בלא תסור נמצא אין בזה סתירה דבאמת הוא מותר מה"ת ועבר על דברי חכמים ולכך במעוברת ומינקת אי מטעם עון אתינן עליה מודה ר"מ דאינה שותה דאין האיש מנוקה מעון וא"ל דהא מה"ת מעוברת מותר ולאו עון הוא דנהי דמותרת היא מה"ת מ"מ עון עשה אף מה"ת שסר מד"ח והתורה הזהירה לא תסור משא"כ אם נאמר דמעוברת לא תשתה משום דאינה ראוי לקיימה א"א לומר כן כיון דאין אנו עסוקים כ"א על גוף האשה אם ראוי היא אם לא הרי מה"ת ראוי היא וא"ת כיון דסוף סוף חכמים אסרוהו שוב אף מה"ת אינה ראוי' שהזהירה על דבריהם בלא תסור ז"א דא"כ יהיה סתירה בגוף ענין זה שהוא ראוי ואינו ראוי דהא מה"ת ראוי היא ואינה ראוי דחכמים אסרוהו וכיון דהתורה פרטה לנו על גוף הענין בפרט שתהי' אשה ראוי וידענו שזה ראוי מה"ת הרי לפנינו להדיא דבזו נוהג דין סוטה שהרי נכנסת תחת הפרט דראוי וקודם שאסרו חכמים הדבר היתה תחת הפרט דראוי ואף אחר שאסרוהו חכמים לא גילו דעתם שתהיה מתבטלת מדין סוטה ונשארה תחת הפרט הראשון דראוי משא"כ היכא דהתורה לא פרטה לנו דבר ק שכללה דבעי' שיהא האיש מנוקה מעון ממילא נכלל בזה כל עון שיהיה דודאי עון עברו על ד"ח שקול כעברו על ד"ת וחמורה ממנו כמו שאמרו רז"ל ונמצא אף שמותר מה"ת מ"מ אינו סותר לזה שנקרא עון דאף דמותר מה"ת מ"מ עשה עו בעברו על ד"ח אבל בראוי יש עוד להעמיק בזה מלבד מה שכתבנו לעיל בסמוך דאיך תאמר דזהו אינה ראוי הואיל ואסרוהו חכמים והתורה הזהירה על דבריהם הלא מודעת לנו דזהו ראוי מה"ת וקרא סתמא כתיב כי תשטה אשתו דדרשינן מינה בראוי לאישות אימא דלא מיעטה התורה רק בשאינה ראוי לאישות מדאורייתא אבל זה ראוי לאישות היא מדאורייתא דהא אי לא הוי כתיב קרא לא הוי ממעטינן כלל רק מדכתיב קרא נצטרך למעט מסתיין דנמעט שאינה ראוי מדאורייתא כיון דעכ"פ יש צד באשה זו שראוי היא דהרי מדאורייתא ראוי היא דאף דכיון דחכמים אסרוה אף מדאורייתא אינה ראוי מ"מ אף אחר הגזרת חכמים עדיין נשאר הצד הזה דמדאורייתא ראוי היא רק מצד רבנן אסרה תורה שלא לסור מדבריהם אך עכ"פ נשאר באשה זוצד זה דראוי היא מדאורייתא והבן ויכולין לומר דלא אימעטה רק אינה ראוי מה"ת אבל באין מנוקה מעון אין כאן ב' צדדים כלל דשוה לגמרי עון זה לעון אסור מדאורייתא ונכלל הוא בכלל ונקה האיש מעון ודוק היטב ותבין. ובזה יתיישב ג"כ דברי הר"מ במה דפסק כראב"י דמשחק בקוביא אינו חייב קרבן שבועה ופסק כר"מ בסוכה דהענין בשבועות העדות גילתה התורה דאין עד חייב שבועה רק בכפירת ממון כמ"ש שם במשנה ובש"ס דילפינן בג"ש דתחטא דאין הכתוב מדבר אלא בכפירת ממון במקום שאם היה מגיד הי' זה מתחייב ממון על ידו ולפ"ז ממילא אימעט פסול לעדות הן דאורייתא הן דרבנן דבשניהם אין כאן כפירת ממון דכך לי פסול דרבנן כמו פסול דאורייתא לענין חיוב ממון ודמי ממש לנקה האיש מעון שכתבנו כיון שהתורה כללה לנו עון באיש כך לי אסור דרבנן כדאורייתא ה"ה כאן כיון שהתורה כללה שיהיה כפירת ממון ובמקום שאם היה מעיד לא היה מחייב ממון נכלל בזה פסול דרבנן כדאורייתא שוה בשוה וע' ביומא דף ע"ד א' מה שתירץ הש"ס שאני התם דאמר קרא לא יגיד והאי לאו בר הגדה וע' ברש"י והוא מכוון לדברינו ודוק משא"כ בסוכה דפרט' התורה סוכה ראוי לז' נוכל לומר דפסול דרבנן מיקרי ראוי כאשר הארכנו לעיל בסמוך ודוק :

ב

אולם בכל זאת לא יתיישב לנו מ"ש הר"מ בפ"א מהלכות נערה בתולה דין ה' היתה אנוסה זו אסורה עליו אפי' מחייבי עשה או שני' הרי זה לא ישאנה ע"כ והרב בכסף משנה עמד בזה מנ"ל דשניי' דרבנן לא ישאנה נהי דכתיב ולו תהיה לאשה אשה הראוי לו שניי' כיון דמדאורייתא דשריא ראוי לו ותי' כיון דכל מילי דרבנן אסמכוהו אלאו דלא תסור שפיר איכא למימר דשני' אימעטא מלו תהיה לאשה עכ"ד וכונתו מבוררת כיון דהתורה הזהירה שלא נסור מדברי חכמים שאסרו חכמינו ז"ל חשוב אינו ראוי מדאורייתא ויקשה ע"ז הך דסוכה בפ"ד דס"ל סוכה ע"ג גמל כשירה דראוי לז' אף דרבנן אסרוהו הואיל ומה"ת מותר וכן קשה מהך דפ"ב דגניבה בחולין בעזרה דמחייב ד' וה' הואיל וחולין שנ"ב דרבנן קרינן בי' וטבחו:

ונראה ליישב ויתיישב בזה ג"כ קושית מהר"א ששון הביאו המשנה למלך שם בפ"א מהלכות נערה בתולה דין ה' על מה שכתב הכסף משנה דשניות מקרי לא חזי מדאורייתא והקשה הוא ז"ל מסוגיא דפרק אלו נערות דל"ו שהקשה הש"ס שניות כיון דמדאורייתא חזיין אמאי אין להם קנס אלמא דאסור דרבנן חשוב ראוי מדאוריית' וע' במשנה למלך, בזה עוד ק' לי דמהך דפ"ג דסוכה דל"א ההיא סבתא דאתאי לקמ' דר"נ וצווחא ר"ג וכולהו רבנן בסוכה גזולה יתבי וא"ל ר"נ פעותא היא דא אין לה אלא דמי עצים וע"ש ברש"י דמה"ת חשוב גזולה רק דחכמים תקנו מפני תקנת השבים דאין לה אלא דמי עצים אלמא אף דמדאורייתא גזולה הוא כיון דחכמים תקנו אלא דמי עצים חשוב לכם מדאורייתא וע' בשער המלך פ"ח מהלכות לולב וברפ"ב דחולין השוחט ונתנבלה בידו הקשה בש"ס ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה אמאי פטור מלכסות אלמא אף דאסור מדרבנן כיון דמדאורייתא ראוי הוא אזלינן בתר דאורייתא וזה סותר להך דסוכה דאזלינן בתר דרבנן. והנר' לי ליישב כ"ז דהנה באמת כאשר כתבה לנו התורה והטילה תנאי באיזה דבר שיהיה מצוה נוהגת דוקא באופן זה כגון במצות ולו תהיה לאשה באשה הראוי בסוכה לכם משלכם בראוי לז' בכיסוי בראוי לאכילה הנה יש לנו מקום לספק בדבר הראוי מן התורה ואינה ראוי מדרבנן אי חשוב ראוי או לא וענין הספק אם כוונת ראוי שהזכירה התורה הוא בשם או באיכות ר"ל כי האסור דרבנן באיכות לא יפול עליו ראוי ושאינו ראוי כיון דחכמים אסרוהו אף מה"ת אסור הוא אך בשם יצדק עליו שם ראוי מה"ת דמה"ת אף שבאיכותו אסור הוא מצד תקנ"ח אמנם יצדק עליו אשר יאכל דמה"ת מותר הוא באכילה ובשביל שחכמים אסרוהו לא תמנע התורה לכללו בראויין לאכילה הואיל ומן התורה מותר אף שהתורה הסכימה לד"ח עד שבאיכות לא יצדק עליו ראוי אמנם בשם יצדק בו מצד מינו הן מן המינים הראויים מהתורה והתורה תקראנו בשם לפי עקר הדין מן התורה והבן:

וזה עיקר הספק אשר יפול לנו בכל אלה הדברים אי אזלי' בתר שמא או בתר טעמא ואיכותו וזה שאמר בסוכה דף ס"ג לענין סוכה ע"ג גמל דבעי' סוכה הראוי לז' ור"מ האי נמי מדאורייתא מחזי חזי וכי לא מודה ר"מ כיון דחכמים אסרוהו אזי אף מה"ת אסור הוא רק כונתו דאעפ"כ יצדק שם ראוי לז' כיון דמדאורייתא ראוי לז'. אמנם ההכרעה לספק הלז אי ניזיל בתר שם או בתר האיכות הוא כאשר נתבונן בענין התנאי הלז אשר הטילה לנו תוה"ק בזה אם נשכיל לדעת שהאיכות הלז יגרום שנוי דבר מצד הסברא אזי נדע שכונת התורה בהטלת התנאי הלזה על איכות ואם לא נמצא באיכות סיבה לגרום השתנות הדבר אזי אין לנו טעם לתלות הדבר באיכות רק בשם ואבאר לך הדבר כגון בלו תהיה לאשה אשה הראוי לו הנה בזה נודע לנו שהשנוי מצד איכות הדבר שאסורה לו ולא ציותה התורה שישא האסור לו. וכן בסוכה לכם למעוטי גזול נדע שאיכות הדבר מונע אותו שהתורה צותה שיעשה מצוה בשלו ולא יעשה בשל אחרים וכן הדעת נוטה. וכן בשבועות העדות והוא עד בראוי להעיד נדע אחר שהפסול לא יתחייב ממון בעדות ואינו מחויב להעיד הנה השינוי מצד האיכות וע"כ כיון שהשינוי מצד האיכות שוה אסור דרבנן לדאורייתא דבעד פסול דרבנן ג"כ לא יחוייב ממון וכן אשה האסורה מדרבנן ג"כ אסורה וכן בגזל דרבנן ג"כ לאו שלו וכן להיפוך היכא דרבנן תקנו דחשוב שלו הנה באיכות חשוב שלו אמנם בכיסוי שהקפידה התורה בעוף אשר יאכל להטעין כיסוי לדמו אנחנו לא נדע טעם הדבר שיגרום שינוי איכות הנאכל משאינו נאכל דאם נאמר טעם הכיסוי כדבריהם במדרש לפי שכיסוי דמו של הבל חייבה התורה לכסות דמיהן כך לי הנאכל כאינו נאכל וכן לשאר הטעמים שבמדרשים ואם נאמר שאין אנו יודעים כלל טעם פשיטא שלא נדע ההבדל בין נאכל לאינו נאכל אחרי שעיקר הטעם נעלם מאתנו וכן בסוכה הראוי לז' לא נדע טעם הדבר מה לי אם ראוי או לא ראוי כיון דליומו ראוי וקיימא לן דיוצאין מסוכה לסוכה וכן בטובח איסור הנאה דפטור דבעי' וטבחו אין הטעם ידוע נמצא דאין לנו תפיסה בזה רק מצד השם לא מצד האיכות רק דהתורה הקפידה בשם ראוי לז' ולשחיטה ראוי א"כ בשם י"ל דאסור דרבנן כיון דמה"ת מותר יפול עליו שם ראוי כיון דאין לנו טעם מצד האיכות ע"כ מוכרחין אנו לומר דכך גזרה תורה דוקא בראוי הנה גם על אסור דרבנן תפול עליו שם ראוי מה"ת. ובזה מיושב קושיות ר"א ששון ג"כ דעל קנס שיפטר בועל פסולות שאין ראוים לו אין לנו שום טעם ואדרבא מצד הסברא בפסולות יקנוס אותו ביותר וא"כ אין לנו רק גזירת התורה שלא ינהוג קנס רק בנערות כשירות ולא מצד איכותן א"כ אף בשניות יפול עליהם שם ראויות כיון דמדאורייתא חזיין משא"כ לענין ולו תהיה לאשה באונס האיכות גורם השינוי כדכתיבנא ויפה כתב הכ"מ דאף שניות חשוב אינו ראוי מצד האיכות ודוק בכל זה כי בכל זה יתיישבו כל הקושיות וכל הסתירות הנמצאות בכל זה בש"ס:

ג

אולם עוד אחת נשאר לנו לבאר והוא דברי הרמב"ן בחידושיו לב"ב דף נ"ז שהקשה למ"ד מכירת שטרות דרבנן למה המקדש בשט"ח מקודשת ותי' דמאי מקודשת מדרבנן וכן כתב הרי"ו הביאו ב"י בא"ה סי' כ"א בקדשה בחוב שיש לו על אחרים במעמד שלשתן אינה מקודשת אלא מדרבנן כיון דקנין מעמד ג' אינו אלא מדרבנן ומה בכך כיון דזה מצד האיכות דבעי' שיקדשה בממון שלו וזה תשוב ממון כיון דחכמים תקנו שיקנה קנין הלז ובאמת הב"י שם השיגו על הרי"ו בזה אך צריך להבין דעת קדושים הרמב"ן והרי"ו דמ"ש מהך דסוכה אף דמדאורייתא חשוב גזילה כיון דרבנן תקנו מפני תקנת השבים דאין לו אלא דמי עצים חשוב לכם וה"ה כאן וכן הקשה בשעה"מ פ"ח מלולב שם וז"ל ונעיר עוד לישב קושי' התוס' דל"א א' למ"ד משחק בקובי' חייב קרבן שבועה דמדאורייתא חזי ורבנן הוא דפסלוהו כתב התוספות וז"ל ואע"ג דאמר לקמן הכל מודים בעד מיתה דחייב דאזלי' בתר דרבנן דאכשירוהו בתר תרווייהו אזלינן לחייבו דהתם כיון דמדרבנן מועלת עדותו הרי יש כאן הפסד ממון והכא אע"ג דמדרבנן לא מהני עדותו מ"מ כיון דמדאורייתא מהני מחייב עכ"ד ודבריהם תמוהין לכל משכיל דממ"נ אם נלך בתר דאורייתא היכא דחשוב ראוי חייב אע"ג דאין כאן הפסד ממון דאף אם יעיד לא יחייב ממון דפסול הוא מדרבנן ואם נאמר דאינו תלוי רק בראוי מדאורייתא אף באין הפסד א"כ בעד מיתה אף דיש הפסד כיון דאין ראוי יפטור וכן להפוך אם תלוי בהפסד אף בשאינו ראוי א"כ הכא בראוי אף שאינו הפסד יפטר ואף דאזלי' הכא והכא לחומרא זה חומרא שמחייבין אותו קרבן ומביאין חולין לעזרה ול"נ ליישב שיש חילוק במילי דרבנן בין אם הם מקילין בין אם הם מחמירין דהיכא שהן מחמירין על ד"ת עדיין ד"ת נשארים על עומדן ולא עקרוהו רק שהוסיפו חומרא משא"כ במקום שהן מקילין א"א לומר דעדיין הדבר אסור רק מדרבנן מותר דאיך ינהוג היתר בדבר האסור מה"ת ואסור של תורה מה תהא עליו ע"כ צריך לומר דחכמים עקרו לגמרי האיסור של תורה ובטלוהו והתורה מסכמת עמהם בזה ונתנה להם כח לעקר דבר מה"ת בשב וא"ת והנה לפ"ז יתבאר לנו ויתיישבו כל הקושיות הנה בעד מיתה דחכמינו ז"ל התירו אותו אין לומר כלל דמדאורייתא אינו עד והעדות שהעיד אינו עדות א"כ אשה זו אשת איש מה"ת ואיך נבא על א"א וצריך ע"כ לומר דחכמינו עקרו לגמרי בזה ד"ת וחשוב ראוי להעיד מה"ת דא"א לקרות אפי' בשם אינו ראוי דאיך נתיר א"א על ידו ע"כ מלבד האיכות גם בשם מקרי ראוי מדאורייתא כיון דכל עיקר תקנ"ח בזה היה לעקור ד"ת לגמרו ולא להוסיף עליה' דלא נוכל לומר דהניחו הד"ת על עומדו דמדאורייתא אינו ראוי והם אמרו דראוי כיון דמדאורייתא אינו ראוי איך נתיר א"א ע"כ דעקרו לגמרי ונופל עליו שם ראוי מדאורייתא אבל במקום שהחמירו על ד"ת כגון במשחק בקוביא שאהרוהו הנה בזה לא עקרו ד"ת והודו בזה דמה"ת ראוי הוא רק הם פסלוהו וראיה לזה שחלקו בין פסולי עדות דאורייתא לדרבנן לענין הכרזה ועוד לענין כמה דברים אלמא דלא עקרו כאן הד"ת אף עכשיו ראוי הוא מדאורייתא רק דחכמים אסרוהו ונמצא מיושב בזה קושיות התוס' המשחק בקוביא שפיר קאמר מדאורייתא חזי משא"כ בעד מיתה חשיב חזי אף מדאורייתא כדכתיבנא וכן בסוכה גזולה דחכמים תקנו דאין צריך להשיב הגזילה בעינא רק דמים וע"כ דעקרו לגמרי ד"ת דאל"כ הרי עובר על עשה דוהשיב את הגזילה וע"כ דעקרו לגמרי א"כ חשוב אף מדאורייתא לכם משא"כ לענין מכירת שטרות ובמעמד שלשתן דבזה לא עקרו ד"ת כותרת דמה"ת באמת אינו קנין והם תקנו שיהא קנין דהפקר ב"ד הפקר אבל באמת עיקר ד"ת נשאר דמה"ת אין זה מכירה וע"כ שפיר כתב הרמב"ן דאינה מקודשת אלא מדרבנן ודוק:

ד

נקטינן מכל הלין דהאיך דנודע לנו טעם הקפידה שהקפידה התורה מצד הסברא שתלוי באיכות הדבר היכא שאיכות הלז היא ג"כ באיסור דרבנן אזי שוה הוא לאיסור דאורייתא כמו שהארכתי באות ב'. אמנם הרמב"ן נראה שחולק מהך דקידשה בשט"ח כמו שכתבתי באות ג' וממילא דלרמב"ן באונס בשניות מחויב לנשאה כיון דמה"ת ראוי היא לו והא דאמרי' בפ' ארוסה בסוטה דכ"ד ממזרת ונתינה לא שותת דאף דלדעת רש"י והר"מ נתינה אסור דרבנן י"ל דרמב"ן ס"ל כהסוברים דנתינה אסור מדאו' והא דאמר שם מעוברת ומינקת דלר"מ לא שותת ואף חכמים לא קאמרי רק משום דיכול לגרשה ולהחזירה אף דהוא דרבנן י"ל דרמב"ן מפרש מטעם ונקה האיש מעון כמ"ש הר"מ בפי' המשנה ובזה מודה דאף איסור דרבנן עון הוא כאשר הארכנו בזה לעיל באות א' והא דאיתא בתוספתא פ"ב דיבמות גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יורשה ואינו מטמא' לה אף דחלוצה מדרבנן בטלוהו המצוה דלה יטמא מצוה אף דמדאורייתא הוה כאשתו י"ל דתוספת' אזל' אליבא דר"י דס"ל בסוכה נ"ג דאיסור דרבנן אף מדאורייתא לא חזי אבל אנן דקי"ל כר"מ התם וכסתם משנה שם דמידי דאסור מדרבנן מדאורייתא חזי לא קי"ל בזה כתוספתא. אך דוחק לומר דתוספתא אתיא כר"י דבסיפא דהך תוספתא איתא רי"א כו ומדסיפא ר"י כו' אך י"ל כמ"ש הברטנורא פ' יש מותרות משנה ג' דחליצה ואף דהוא מדבריהם עשאוהו כשל תורה והא דהקשה עליו בתוס' י"ט מ"ש חליצה מכל השניות י"ל הואיל ואשכחן חליצה לכה"ג דהוא דאורייתא נתנה לכל החליצה אף לכהן הדיוט דין דאורייתא שלא לחלק בין חליצה לחליצה ואף לדעת התוס' יו"ט א"ש שכתב דחליצה אשגרת לישן הוא ייע"ש ובזה א"ש מה דתני בסיפא דבשניות מטמא לה דאיסור דרבנן חשוב ראוי ואף שבעל משנה למלך בפ"א מהלכות נערה דין ה' טרח בזה למצוא טעם למה בשניות קאמר דמטמא דבריו דחוקים ומה שכתבנו יותר נכון דחליצה נותנין לו דין תורה כדעת הברטנורא ובשניות דהוא דרבנן מטמא וא"ש זו שיטת הרמב"ן אף בדבר שהקילו חכמים על ד"ת כהך דעד מיתה והך דגוזל עצים וסיכך בכה"ג ודאי חשוב ראוי אף מה"ת כדכתיבנא באות הקדום כיון דחכמים עקרו לגמרי ד"ת ודוק:

ה

והנה הטעם מחלוקת הלז שבין הרמב"ן להרמב"ם שבארנו דלהרמב"ם היכא דנודע לנו הטעם והטעם הלז שייך ג"כ בדרבנן אזי חשוב כד"ת משא"כ לרמב"ן אפשר לומר דתלוי בזה אי דרשינן טעמא דקרא דהר"מ לשיטתיה דפסק כר"ש דדרשינן טעמיה דקרא כמ"ש הלח"מ מהלכות מלוה ולוה פ"ג דין א' לכך דרשינן טעמא דקרא וכיון דטעם זה שייך גם בדרבנן אזי הוא כשל תורה ממש ולכך באונס דאמרה תורה אשה הראוי לו דרשינן טעמא דקרא דלא רצתה להתיר לו לקחת האשה האסורה ולעבור על איזה איסור וא"כ ה"ה שניות דאיסורא איכא והרמב"ן לא דריש ולכך ס"ל המקדש במלוה כיון דמ"ש דרבנן הוי קדושין ול"א כיון דטעם הכתוב שיתן לה כסף שיהיה שוה וכאן כיון דרבנן תקנו שיקנה קנין זה הרי הוא שלה ואל תשיבני מההוא דסוכה כ"ג דס"ל לר"מ סוכה ע"ג גמל פסולה דבעי סוכה הראוי לז' וזו אינה ראוי מדרבנן וחשוב ליה אינו ראוי מדאורייתא וע"כ אין לומר מטעם דדריש טעמא דקרא דהרי ר"י לא דריש טעמא דקרא דכבר בארנו לעיל אות ב' דבהך דסוכה שם אין טעם לדבר לפסול סוכה שאינה ראוי לז' וע"כ דלא תליא פלוגתתן התם בטעמא דקרא אבל בדבר דיש טעם לדבר ולפי טעם זה שוה איסור דרבנן לדאורייתא א"ל דתלוי בזה אי דרשינן טעמא דקרא ועדיין צ"ע ובחידושי הלכות נבאר זה באורך בס"ד:

ו

עוד רגע אדבר בענין זה דהנה בארנו לענין שבועות העדות דאף פסול דרבנן מקרי אינו ראוי להעיד מדאורייתא כמו שכ' הר"מ מטעם שבארנו באות ב' ויש להסתפק בפסול דרבנן דקי"ל דקודם שהכריזו עליו העדות שהעיד כשר אם השביע פסול דרבנן קודם שהכריז עליו אי חייב אי נימא כיון דאז עדותו עדות חשוב ראוי להעיד או נימא דבאמת הוא מצד עצמו אינו ראוי להעיד רק בדיעבד מכשירין עדותו קודם הכרזה שלא להפסיד ממון הבריות מאחר שכבר העידו כמו שכתב הר"מ הביאו הסמ"ע סימן ל"ד. ונ"ל להכריע כן להלכה ויתיישב בזה קושיות הרשב"א בחידושיו דהקשה על מ"ד דחייב קרבן שבועה כיון דמדאורייתא חזי והקשה איך מצינו לחייבו כיון דאינו כפירת ממון דאף אם יעיד לא יתחייב ממון ונראה ליישב דמיירי קודם הכרזה דאז אם יעיד יחייב ממון ושפיר הי כפירת ממון ולכך מחייב ר"פ וא"כ מוכח ממילא לדידן דקי"ל כראב"י אף קודם הכרזה אינו חייב כיון דבאמת מצד עצמו אינו ראוי להעיד רק אם כבר העיד לא רצו להפסיד הממון ודו"ק:

ובזה יתיישב קצת מה שהקשיתי לעיל באות ג' בדברי התוס' בשבועות שם שכתב דלענין עד מיתה מחייבינן דאיכא הפסד ממון דממ"נ כיון דאזלינן בתר הפסד ממון ולא בתר דאורייתא א"כ במשחק בקובי' אף דמדאורייתא חזי כיון דליכא הפסד ממון ליפטר ייע"ש שהקשיתי לשאול. ולפמ"ש לא קשה מידי דבאמת ג"כ כאן איכא הפסד ממון דמיירי קודם הכרזה דאז אם יעיד יחייב ממון אך לשון התוספות שם אע"ג דמדרבנן לא מהני עדותו מידי משמע דלא מהני אפי' דיעבד וע"כ אחר הכרזה ויש לדחוק דכונת התוספות דמצד עצמו לא מהני עדותו דפסול רק דחכמים לא רצו להפסיד ממון הבריות לכך דקדקו ולא כ' כמ"ש מקודם דאיכא הפסד ממון והו"ל לכתוב אבל הכא אע"ג דליכא הפסד ממון אלא ש"מ כדכתיבנא דהפסד ממון יש רק דעדות פסול מצ"ע. ואין להקשות כיון דאיכא הפסד ממון למה הוצרך לטעם דמדאורייתא חזי הלא בעד מיתה אף דלא חזי מדאורייתא מחייבינן ליה כיון דאיכא הפסד ז"א דבעד מיתה מדרבנן ראוי להעיד ומחויב להעיד משא"כ כאן דמדרבנן אינו מחויב אף אינו ראוי לכך הוצרך לטעם כיון דמדאורייתא חזי וא"ש דברי התוספות דהיכא דאיכא הפסד בין ראוי מדאורייתא ולא מדרבנן מדרבנן ולא מדאורייתא מחייבינן ליה לר"פ אך אנן קיימא לן כראב"י באינו ראוי מדרבנן לא מחייבינן ליה ודו"ק:

ז

והנה ראיתי בשעה"מ פ"ג מהלכות מכירה דין ח' בהגהות הנקרא טעם המלך שהביא בשם חכם אחד דהך אי אסור דרבנן מחשבא לאסור דאורייתא ספיקא הוא ולכך אזלינן לחומרא היכא דהחומרא להחשיבו אינו ראוי מדאורייתא מחשבינן ליה והיכא דלא להחשיבו אינו ראוי לא מחשבינן ליה והביא ראיה מדברי התוספות שהבאתי באות הקדום לענין שבועות העדות דלענין משחק לא מחשבינן ליה אינו ראוי ומחייבינן ליה ולענין עד מיתה מחשבינן ראוי דרבנן וראוי דאורייתא לחייבו את"ד ושם האריך דברים דחוקים בענין שינוי קונה שלא נתנה להאמר. ולא דק כלל וממקום שהביא ראיה משם סתירתו שהביא מדברי התוס' האלו דשבועות העדות שחשב בכוונת דברי התוס' דאזלינן הכא והכא לחומרא טעה בזה טעות גדול כאשר כבר כתבתי בזה באות ב' דהיאך נחשוב זה לחומרא לחייבו קרבן ולהביא חולין לעזרה ועוד דע"כ לא כתב התוספות כן אלא לר"פ אבל לראב"י דקי"ל כותי' לא מחייבינן ליה קרבן במשחק בקובי' דחשבינן ליה אינו ראוי א"כ הוכחתו אינו אף לדעתו דחשיב חיוב קרבן לחומרא הרי חזינן דלא אזלינן לחומרא ולא מחייבינן ליה קרבן ועוד בהך דסוטה דאף בעבר אסור דרבנן אינה שותה וכן באסורה עליו באסור דרבנן אינה שותה הרי דמחשבינן אסור דרבנן לדאורייתא לקולא וכן בסוכה גזולה גזל עצים וסיכך דמחשבינן לכם דרבנן לדאורייתא לקולא כיון דמדרבנן אין לו אלא דמי עצים הרי דאף לקולא מחשבינן דרבנן לדאורייתא אלא מחוורת' כדכתיבנא שבזה נתיישב הכל:

ח

עוד אדבר בענין השייך לענינו והוא במה שנסתפק מהרי"ט בתשובותיו חלק או קי"ו בהא דקי"ל אין שלד"ע אי גם באיסור דרבנן אמרינן אין שלד"ע והנה בעיקר זה אדבר באורך בס"ד בכלל דאין שלד"ע אמנם השייך לענינינו מבואר הדבר לפמ"ש לעיל אות ב' לחלק בין דבר שנוכל למצוא טעם. חסר סליק:

תוכן העניינים

מלא הרועים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה