אור ברסלב
מלא הרועים חלק א אידיהן של עו"ג

מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס

אידיהן של עו"ג

אבר מן החי

ברמב"ם ה' עכו"ם פ"ט:

א

אסור ליקח מהן דעת רבינו דלענין ליקח מהן אין חלוק בין דבר המתקיים לאינו מתקיים וכדעת הגאונים שהביא הר"ן ויש חולקים כמ"ש הר"ן והרא"ש ריש פרקין ונ"ל טעם מחלוקתן דהנה בעיקר האסור לפני האיד דעת רש"י דאזיל ומודה ביום אידו אבל למיזל ומודה לפני האיד לא חיישינן ולכך בעי' דבר המתקיים דחזי לי' כמ"ש הר"ן ולקיחה אסור דהמעות בידו וחזי המעות אך התוס' בע"ז דף ה' ב' ד"ה ומי כ' לדעת רש"י דחיישינן דאזיל ומודה לפני האיד דשם עו"ג שגור בפיו שלשה ימים מקודם ולפ"ז נחזי אנן למה נתיר דבר שאינו מתקיים עד יום אידו דאכתי ביומו דעדיין מתקיים הוא אזיל ומודה וע"כ צ"ל לדעת התוס' דדבר שאין מתקיים [לא] חשוב להו כלל דליזיל ומודה עלה ומהאי טעמא י"ל בלקיחה בהיפוך דסתם מוכר עציב הוא על שפי' ממנו דבר חשוב אבל דבר שאינו מתקיים לאו עצב הוא דלא חשיבא ושמח הוא במעות לכך אסור ליקח מהם דבר שאין מתקיים אבל הגאונים דלא נחתו לחלק ולומר דדבר מתקיים ודבר שאינו מתקיים אינו חשוב דלאו מילתא דספיקא הוא דלפעמים דבר שאינו מתקיים חשוב טובא יותר ממתקיים רק הטעם דמכירה מותר באינו מתקיים דלא חזי ליה דלודי וע"כ מדאסרינן ליקח לא ס"ל דמוכר עצב ולחלק בין מתקיים לאין מתקיים מצד חשיבות כבר כתבנו דלא ס"ל לחלק בכך ע"כ דליקח הכל אסור:

והנה מזה יצא לנו עוד נפקותא בין שיטת התוספ' בשם רש"י דאזיל ומודה גם לפני האיד ובין שיטת רבינו והגאונים דל"ח דאזיל ומודה לפני האיד דלשיטת רבותינו הגאונים קשה הא דאמר שמואל בגולה אין אסור אלא יום אידם ומ"ט נחלק בין לפני אידן ובין יום אידן דבשלמא לשיטת התוספות א"ש דכותים שבח"ל אין אדוקים כ"כ בעכו"ם להיות שם עכו"ם שגור בפיהם אף לפני האיד דליזיל ולודי ואינו עובד כו"ם רק ביום אידו לבד ולמיחש דלודי ביום אידו על הריוח דקודם אידו לא ס"ל לתוספות אבל לדעת רבותינו הגאונים דעיקר אסור לפני האיד דאזיל ומודה ביום אידו א"כ כיון דחזינן דביום אידו אסור לשאת ולתת עמהם ע"כ מחזקינן להו דביום אידו פלחו לע"ג וא"כ גם לפני האיד ליתסר דלודי ביום אידו וע"כ צ"ל הטעם משום איבה דבגולה אנו דוויים וסחופים ביניהם ופרנסתן מהם אי נמנע לישא וליתן עמהם הוי להו איבה וגם משום דוחק פרנסתינו אבל יום אידו בלבד לא ירגיש הכותי דמשום אידו פרשינן מניה וגם בל"ז באותו יום אינו נושא ונותן ובעבידתיה טרוד ופונה אל רהבים ושטי כזב שלו ועוסק בשמחה ואכילה ושתיה ואינו נושא ונותן וגם אין כאן דוחק פרנסה בשביל יום אחד שנמנע לשאת ולתת עמהם. והחילוק בין ב' טעמים דאם נאמר הטעם משום דעכו"ם בחוצה לארץ לאו עובדי כו"ם הן אזי בארץ ישראל אסור אף בזה הזמן ואם נאמר דטעמא של שמואל משום איבה או דוחק פרנסה אזי אפילו בארץ ישראל מותר בזה הזמן כמ"ש בלח"מ ומעתה קשה על רבינו דס"ל כשיטת הגאונים דהאסור לפני האיד משום דליזיל ולודי ביום אידו ולפ"ז ע"כ אין הטעם משום כותים שבח"ל רק משום איבה וכדכתיבנא ומעתה אין לחלק בין א"י לח"ל וקשה על רבינו האיך חילק בין א"י לח"ל כיון דס"ל כשיטת הגאונים וכדכתיבנא. ומה שנ"ל ביישוב הדבר דהנה יש להקשות עוד על רבינו דס"ל דכל דבר אסור ליקח וכן למכור אף דבר שאינו תקרובות דא"כ מאי מקשה בש"ס ה' ב' ומי בעי' כולי האי והא תנן בד' פרקים כו' דמאי קושיא הא הכא לאו משום תקרובות אסרינן לה ובתוספות שם בד"ה ומי יישבו הדבר לשיטתם דהאסור לפני האיד דליזול ולודי לפני האיד אבל לפמ"ש דדעת רבינו אינו כן שיודה לפני האיד הדרא קושי' לדוכתא וע"ש היטב בש"ס וצ"ל דרבינו ס"ל כפירוש הרא"ש ריש מכילתא שמפרש קושית הש"ס לדעת רש"י דלכך אסור שלשה ימים קודם הואיל ועוסק בתקרובת ע"ג וצרכיה שלשה ימים קודם אזי בכל ריוח שיבא לידו באותן הימים הוא תולה בעכו"ם שסייעתו הואיל והוא עסוק בתקרובת שלה. ובזה מיושב מה דקשה עוד לדעת רבינו דאסור שלשה ימים הואיל ומתקיים ביום אידו יודה עליו ביום איד דקשה לפ"ז למה אסרו דוקא שלשה ימים קודם אפילו קודם לכן ליתסר כיון שהדבר מתקיים לו עד האיד וחזי ליה ומודה ולומר דבג' ימים הראשונים עדיין שמחה בלבו מעת הקניה או המכירה ואחר ג' ימים כבר נתיישן הדבר אצלו ויצא השמחה מלבו וכענין שאמרו להיפוך לענין הפלגה בספינה ולצור על עיירות דבג' ימים יש לו צער ופחד ובתר תלתא יומין כבר פרח פחדייהו והטעם דנתיישן הדבר, אצלו וכמ"ש דמלפא תיכלא לא בהתא חזינן דבג' ימים הוא השיעור שנתיישן מאורע חדש אשר נתארע לאדם דגרים לו צער ועצב לב וה"ה להיפוך בדבר שמחה אך באמת מכאן היא תברא דהא חזינן דלבתר ג' ימים מותר וכאן יום האיד הוא בתר ג' ימים א"כ אי להפלגת הספינה מדמית לה גם כאן כבר נתיישן השמחה ובאמת למ"ד הן ואידיהן שפיר איכא למימר טעם זה ואפשר דבזה נחלקו אבל לדידן דקי"ל הן בלא אידיהן ע"כ לאו מטעם זה רק דאמרינן כל זמן דחזי למקחו שמח הוא אם כן גם קודם ג' ימים ליתסר ולפמ"ש א"ש דאף דשמח אף בדבר שקנה קודם שלש' ימים מ"מ אינו תולה הדבר בע"ז שלו דלודי ליה שהרי קודם ג' ימים לא עסק בתקרובותיה ובודאי לאו מן סיוע ע"ג דילי' באת לו דבר אבל בתוך ג' ימים עוסק בתקרובותיה ויתלה הדבר בע"ג ויודה לה ומזה הטעם ס"ל לנחום המדי דאינו אסור אלא יום אחד לפני האיד ולא נתפרש טעמו ולפמ"ש נ"ל דלא ס"ל לחלק דהתם לאכילה סגי בחד יומא והכא דלהקרבה בעינן תלתא יומי רק ס"ל דגם להקרבה סגי בחד יומא כיון דאינו פסול לדידהו רק מחוסר אבר וזהו ניכר תיכף ואין צריך שהיות זמן לזה ולכך כיון שאינו עוסק בתקרובתה רק יום אחד אינו אומר שסייעתו ע"ג רק ביום זה ולכך אינו מודה כ"א בריוח שמגיע לו לפני האיד יום א' וא"ש:

ומעתה א"ש גם הך דבגולה אינו אסור רק יום אחד דבאמת הטעם דנכרים שבח"ל אינם אדוקים כ"כ בע"ג וביום איד מיהו עובדים והא דל"ח בג' ימים שלפניהם דיודה ביום האיד דזה אינו כיון דאין אדוק בע"ג אינו עוסק ג' ימים לפני האיד בשום תקרובות כלל ולכך לא אמר שסייעו ע"ז ולא יודה ביום איד אבל בא"י דאדוקים בע"ג ועוסקים בתקרובותיה ג' ימים קודם אזיל ומודה ביום איד וא"ש דברי רבינו. ודוק:

ב

עוד נ"ל ליישב דהנה באמת הך דליתני אידיהן דחיישינן דיודה עליו ביום אידו אינו ודאי שיודה רק ספק ואימור ישכח הדבר מאתו וכבר חלף ועבר יום או יומיים מעת בא הדבר לידו ושמא לא יזדמן הדבר לפניו כלל ביום אידו רק מידי ספיקא לא נפקא ואסרוהו רבנן משא"כ ביום איד הוא ודאי דאזיל ומודה ומזה נבין הטעם דמחלקינן בנשא ונתן בין האיד ללפני האיד דבאיד נשא ונתן סור ולפני האיד [מותר]. ולפמ"ש א"ש דעיקר הך מילתא אסור דרבנן הוא דאף דאזיל ומודה עובר ישראל איסור דאורייתא משום לא ישמע על פיך מ"מ לאסור הדבר שנשא ונתן בו הוא מדרבנן דמדאורייתא איסורא דעביד עביד ולא קנסינן ליה לאסור עליו הדבר כ"א מדרבנן כמבואר לקמן דף י"ב א' דמדמי לה לבשולי נכרים דמה"ת לא ח' לאזיל ומודה רק חכמים אסרוהו עליו משום שלא יבא לידי איסור דאורייתא כאשר יודה העו"ג לתועבה שלו והנה לפני האיד כ"כ דספק הוא אם יודה ואף אם ודאי יודה הא דאסור הדבר שנו"נ הוא דרבנן ולכך ביום איד דודאי הודה מה שנו"נ בו ביום אזי נושא ונותן אסור מדרבנן כיון שעבר ישראל על איסור תורה שעבר משום לא ישמע על פיך ואסר רבנן אבל לפני האיד דאינו אלא ספק כמ"ש לעיל הטעם גם לטעם בינו דתולה שסייעתו ע"ז הואיל ועסוק בתקרובותיה הרבה עכו"ם אינם עוסקים בתקרובתיה ג' ימים קודם ואינהו לא אזלו ומודו וכיון דאף ודאי לא מיתסר אלא מדרבנן הספק הו"ל ספק דרבנן ומותר ולכך נו"נ מותר. והנה בזה הטעם יוצדק ג"כ דעת רבינו על נכרים שבח"ל דלאו עע"ג נינהו והנה לא ימלט שלא יהיה ביניהם עע"ג רק מידי ספיקא לא נפקא דטובא איכא דאין עובדי' ע"ג וא"כ א"ש דלפני האיד מותר דאיכא ס"ס שמא האי נכרי לאו עע"ג ואת"ל דעובד הוא שמא לא יודה ע"ג ביום אידו כמ"ש לעיל דמה שהוא קונה לפני אידו ספק הוא אם יודה עליו ביום אידו משא"כ ביום איד אסור לשאת ולתת עמהם דליכא אלא חד ספק דאם אדוק הוא בע"ג ודאי יודה:

ג

ובזה יתיישב מה דקשה על הר"מ דספק נו"נ מותר כר"ל והא קי"ל הלכה כר"י נגד ר"ל בר מתלת ואי משום דתניא כוותיה הלא גם חולץ ומעוברת תניא כוותיה ומהאי טעמא פסקו התוס' כר"י ע' תוספות ד"ה ב' ולמ"ש א"ש דכ"כ הטעם דנו"נ מותר דס"ל דלפני האיד ספק הוא וע"כ ר"י דס"ל נו"נ אסור דס"ל דגם לפני האיד ודאי דיודה והנה שמואל דס"ל דבגולה אין אסור כ"א ביום אידו ע"כ דס"ל לפני האיד ספק הוא דאי ס"ל דגם לפני האיד ודאי דיודה אין טעם לחלק בין לפני איד לאיד גופא כמ"ש באות הקדום ואם כן שמואל כר"ל סבירא ליה והו"ל ר"י חד לגבי תרי ואין הלכה כאחד במקום שנים ולכך ל"ח לה התם בהדי דהני תלת דהלכה כר"ל דכי קחשיב התם היכא דליכא פלוגתא דרבוותא בהדייהו אבל הכא דשמואל קאי כר"ל פשיטא דהלכתא כוותיה ובזה נדחה גם כן מ"ש שם התוס' עוד דלקמן אמרינן דרבנן בתראי סברי נו"נ אסור ולפמ"ש אין ראיה דרבנן בתראי לטעמייהו ס"ל שם גם כן דאין הלכה כשמואל ולית להו דשמואל והא בהא תליא כדכתיבנא אבל אנן דקי"ל כשמואל ע"כ דס"ל דלפני האיד ספיקא הוא ולכך לפני האיד נו"נ מותר כר"ל ורבנן בתראי לטעמייהו דלית להו דשמואל ולכך ס"ל נו"נ מותר. ודוק:

ובזה מיושב ג"כ מה שדחק שם רש"י על הא דאמר ת"ק אית ליה דשמואל ורבנן בתראי לית להו מ"ט לא אמרי' בהיפוך ולפמ"ש א"ש דכיון דקאמר שם דרבנן בתראי ס"ל נו"נ אסור א"כ . ע"כ דס"ל דודאי יודה א"כ ליתא דשמואל כדכתיבנא ודוק איברא דהיא גופא קשיא דלמה אמר דרבנן בתראי ס"ל נו"נ אסור ות"ק ס"ל מותר איפוך אנא ורש"י כתבו דתני אסור לשאת וכו' משמע לכתחלה ואינו מוכרח אך י"ל דזה תלוי במה שכתב שם עוד דהן ואידיהן א"ב דת"ק ס"ל הן בלא אידיהן ורבנן ס"ל הן ואידיהן וזהו מוכרח לומר כן דכבר דייקינן לעיל דע"כ ת"ק הן בלא אידיהן ס"ל והנה לרבנן בתראי ס"ל דסברי הן ואידיהן אבל כבר כתבנו לעיל אות א' טעם הדבר דעד ג' ימים עדיין לא נתיישן השמחה והרי הוא כבתחלה ר"ל כתחלת קנייתו ששמח בודאי ומודה בודאי דמה"ט ביום אידו לכ"ע נו"נ אסור דודאי מודה (הגה דע"כ לא כתבנו דלפני ספק אם יודה רק היכא דלא יודה רק כי חזי החפץ ומספקינן אימור לא יזדמן לפניו החפץ משא"כ עכשיו דעדיין השמחה קבוע בלבו מעצמו ובל"ז דייקינן לקמן בסמוך דלמאן דס"ל הן ואידיהן נו"נ אסור ייע"ש ע"כ הגה) ואלו דס"ל הן ואידיהן ס"ל הטעם דבג' ימים לא נתיישן השמחה וא"כ יודה בודאי ולכך ס"ל נו"נ אסור כיון דבודאי יודה ומה"ט ס"ל דגם בגולה אסור לפני האיד כיון דאין כאן אלא ספק א' כמ"ש באות הקדום ויתבאר לך דכל אלו דברים דאמרינן איכא בינייהו בין ת"ק לרבנן בתראי הא בהא תליא דכיון דס"ל הן ואידיהן לכך ס"ל נו"נ אסור דבתוך ג' ימים עדיין שמחה חדשה אצלו דבודאי יודה וכיון דס"ל דמודה בודאי ולכך אף בגולה אסור כיון דא"ב אדוקה בע"ג וכל אדוק בודאי יודה ליכא אלא חד ספיקא דלמא לאו אדוק הוא ובחד ספיקא אסרינן ליה דהא האי ספיקא גופא איכא ביום איד גופא ואעפ"כ יום איד לכ"ע אסור בגולה ואל תשיבני לפמ"ש דמ"ד הן ואידיהן אז תוך ג' ימים ודאי יודה דעדיין השמחה חדשה אצלו דלפ"ז גם למ"ד הן בלא אידיהן מ"מ שני ימים לפני האיד יהי' נו"נ אסור כיון דאז ודאי יודה ודמי לאיד ז"א דכ"ז למ"ד הן ואידיהן אבל למ"ד הן בלא אידיהן לא תלי טעמא בחידוש השמחה רק העיקר היכא דהדבר לפניו וחזי ליה ביום אידו מודה עליו ואם לא מזדמן הדבר לפניו אזי שוכח הוא בקנייתו וא"כ ספק הוא שמא לא נזדמן הדבר לפניו או דס"ל כמש"ל דאם עסק בתקרובתיה ג"י קודם אזי יודה לע"ז שסייעתו הואיל ועסוק בתקרובתיה וכשלא עסק לא יודה ולכך הזמן ג' ימים בל' האיד דג' ימים שכיח לעסוק בתקרובתי' כדאמר בש"ס א"כ ספיקא הוא שמא לא עסק בתקרובתיה והנה במה שכתבתי דנו"נ אי מותר או אסור תלוי בזה אי הן בלא אידיהן ומטעם דכתבנו דאם הטעם ג' ימים משום שמחה שעדיין הוא שמח בדבר אזי משך השמחה אינה רק ג' ימים לכך ס"ל הן ואידיהן ובתוך ג"י ימים שמח בודאי ואזיל ומודה בודאי ולכך נו"נ אסור ומ"ד הן בלא אידיהן ע"כ אין הטעם משום שמחה רק משום שעוסק בתקרובתיה ולכך ג' ימים לבד מן האיד ולכך נו"נ מותר דספק הוא ובאמת זה תלוי בזה להיפוך ג"כ דאי נו"נ אסור אזי יש לומר הן ואידיהן וה' דכלל התנ' האיד עם לפניהם דאידי ואידי נו"נ אסור (ובזה יתיישב קושית התוס' שם ד"ה ע"א לימ' ממתניתין נמי דייק' דהן בלא אידיהן דאס"ד הן ואידיהן ניתני ב' ימים ולמ"ש י"ל דלכך כלל לפני עם האיד להשמיענו דנו"נ אסור גם לפני כמו באיד ודוק:

אבל למ"ד דלפני נו"נ מותר ע"כ הן בלא אידיהן דאיך כלל האיד עם לפני דבזה נו"נ אסור ובזה מותר (ועוד י"ל הוכחת התוס' דאי ס"ד הן ואידיהן ליתני ב' ימים ותירוצינו הנ"ל לא שייך השתא כיון דס"ל נו"נ מותר. ודוק):

ד

ובזה יובן ג"כ הברייתא דתני' כוותיה דר"ל כשאמרו אסור לשאת ל"א אלא בדבר המתקיים ואפילו בדבר המתקיים נו"נ מותר דמהו ענין זה לזה ולפמ"ש דזה תלוי בזה ומזה דלא אסרו אלא דבר המתקיים נידוק דנו"נ מותר דכ"כ דאם נאמר הטעם דהדבר שמחה חדשה לו עדיין ואינה שכוחה מלבו כלל אזי בודאי מודה ולפ"ז אף דבר שאינו מתקיים אסור כיון דהשמחה לא נשתכח מלבו אף לא חזי הדבר מודה אבל לטעם הב' דבאמת הדבר שכוח מלבו דכבר עבר ג' ימים רק דאי חזי ליה יודה אזי לא אסרו רק במתקיים ובזה א"ש דברי הבריית' כשאמרו אסור לשאת לא אסרו אלא בדבר המתקיים וא"כ מוכח דאין הטעם משום דעדיין השמחה חדשה בלבו רק משום דחזי לדבר ואזיל ומודה ואם כן איכא ספיק' שמא לא יזדמן הדבר לפניו ולכך אפילו בדבר המתקיים נו"נ מותר דספיקא הוא ולקולא. ודוק:

איברא דלמאי דכתיבנ' דטעם הדבר דנו"נ מותר משום דספיק' הוא וספיק' לקולא קשה דלפ"ז בגולה אף ביום האיד לשתרי בנו"נ דכבר בארנו דבגולה אף ביום האיד איכא ספיק אימור לאו אדוק הוא ולכך לפני האיד מותר לכתחלה דאיכ' ס"ס ואם כן כיון דאף באיד גופא איכא ספיק' לישתרי בנו"נ כמו לפני האיד בא"י דשרינן מה"ט כדכתיבנ' ומפשטא דלישנ' דשמואל משמע דיום איד דגולה שוה ליום איד דא"י דאל"כ הו"ל לסיומי ואף ביום האיד נו"נ מותר וכן מדברי רבינו שכ' בסוף ואם נו"נ ביום איד אסור משמע דקאי גם אח"ל שכ' מקודם וי"ל דכיון דיום איד אסור בגולה כמו בא"י לא חילקו בו להתיר בו נו"נ דאתי למיטעי ולמישתרי גם בא"י נו"נ דחזו דבגולה אסור יום אידו ואעפ"כ נו"נ מותר יסברו דגם בא"י הדין כן ובזה יהיה הוכחה לדברי רבינו דדוק' בח"ל מתיר שמואל משום דאינן אדוקים דלפמ"ש התוספות בחולין די"ג ב' דאף בא"י אינן אדוקים כ"כ בע"ג תקשה יהא אף ביום אידו נו"נ מותר כיון דנקטינן דגם ביום אידו ספיקא איכא וא"ל משום גזירה דא"י דגם בא"י אינן אדוקים ואיכא ספיקא ואפשר לומר דגם בתוס' לא כתב רק דאין אדוקים שיהיו מעשיהם לע"ג בכל ימות השנה אבל ביום אידו ודאי פלח ומודה אך י"ל כיון דאין אדוקים כל ימות השנה אז הנכרי אף ביום אידו אינו אדוק ולכך לא פסק הר"מ כהך דרב נחמן שם ייע"ש ואל תקשה לך כיון דבח"ל משמע דרובן אין עע"ג א"כ אף ביום אידו לישתרי דניזיל בתר רובו י"ל דכל קבוע כמע"מ דמי אך קשה היכ' דאזיל איהו לגבן לישתרי וא"כ להשאילן ולהלותן מסתמ' ודאי איהו אזיל לגבן לישתרי אך י"ל דאינו ודאי די"ל דשולח שליח והוא במקומו והוא כקבוע ועוד נהי דהאי שעתא לאו קבוע הוא מ"מ הא הדר לניחות' ובשעת האיסור דאזיל ומודה הרי הוא קבוע דהיינו ביום אידו דאנו חוששין שמא יודה הרי קבוע הוא ודמי להך דנזיר די"ב המקדש אשה על ידי שליח דאסור בכל הנשים מטעם דהדרא לניחות' והו"ל קבוע וע' בתוספ' כתובות ט"ז א' ד"ה דלמא אך יש לחלק דלא דמי דהכא בשעה שהוא בא לפנינו דאז נייד הוא אזי נא' כל דפריש מרובה פריש והאי עכו"ם לאו עעכו"ם הוי משא"כ התם בשעה שהוא בא לקדש אשה שפיר אסרינן ליה בכל הנשים דאז כבר הדר' לניחות' וצ"ל דס"ל דרוב' לאו דוק'. ועוד י"ל דרובא לא פלחי בתקרובת אבל אעפ"כ מאמינים בה ומודים לה אם מזכירין שמה או בהיפך דאין מאמין בה בלב וכמ"ש אלא מעשה אבותיהם בידיהם דמשמע דמפלח פלחי לה כמעשה אבותיה' רק שאין מאמינים בה בלב. ובזה יובן הטעם דלפני האיד מותר ובאיד אסור דלפני האיד לא יעלה על לבו שסייעתו ע"ז כיון שעסק בתקרובות כיון דאין מאמין בה בלב לא ישים על לבו הריוח שהיה לו מכבר להודות לפניו באמנה אתו כי מיד היתה זאת לו אבל באיד גופא מעשה אבותיו בידו להודות לפניו ויזכיר ג"ז שהיא נעשית בעת הזאת אבל דבר הנעשה מכבר להיות משים על לבו לזכור ולהודות ז"א כ"א מפאת אמנה גדולה אשר היתה בעם הנבזה הלז מקדם ובח"ל אין מאמינים כ"כ. ודוק:

ה

והנה בענין נו"נ דמותר י"ל עוד דתלוי בשיטת התוספ' ורבינו דכל חד לשיטתיה אזיל דכבר כתבנו באות א' דשיטת התוס' דאסור לפני האיד הוא דאזיל ומודה תיכף אף לפני האיד דשם עכו"ם שגור בפיו הואיל ועסוק בתקרובתיה ודעת רבינו והגאונים דלפני האיד ל"ח דלודי רק דנזכר בזה ביום אידו ויודה והנה כ"כ דלדעת רבי' הדבר ספק שמא לא הזכיר בהדבר ושמא לא יזדמן לפניו הדבר ולא יודה עליו משא"כ לדעת התוספות דמודה אף לפני האיד א"כ ליכא כאן ספיק' כלל שמא לא יזכור ותיכף בקנותו הדבר או במוכרו מודה ולפ"ז ראוי להיות נו"נ אסור דכיון דליכא ספיקא משא"כ לר"מ שמא יודה ביום האיד נו"נ מותר דאיכא ספיק' שמא ישכח עד האיד ובזה א"ש גם מדאוריית' כשאמרו אסור לשאת לא אסרו אלא דבר המתקיים דחזי ליה ביום אידו וע"כ דהטעם דל"ח דלודי קודם אידו רק ביום אידו ולכך אפילו במתקיים נו"נ מותר כיון דספק הוא שמא לא יזדמן לפניו הדבר ביום אידו ודע דיש לי קצת דמדומי ראיה לדעת התוס' דטעם דיודה לפני האיד דהנה ר"י ס"ל גם ג' לאחריהן אסור וע"כ הטעם דס"ל דשם עכו"ם שגור בפיו גם אחריו ג"י אף שכבר עבר הדבר ואזיל ומודה ומינה דגם לפני האיד הטעם לדידיה דשגורה ע"ג בפיו ואזיל ומודה דכי היכי דג' לאחריהם הטעם דיודה בהן גופא כך ג' לפניהם הטעם דיודה בהם גופא דאם נא' דחלוקין הן לא הו"ל לכללינהו כחדא כיון דאיכא טובא בינייהו כמ"ש בסמוך וחלוקים בין שיטת התוספות לשיטת רבינו ומדר"י נשמע לרבנן דבג' לפניהם לא פליגי ואפשר לומר דגם בזה פליגי דלר"י הטעם משום דשגורה בפיו ולרבנן משום דיודה ביום אידו ובזה יתיישב קצת מ"ש שם בש"ס באיבעי' דהן בלא אידיהן או הן ואידיהן סליק אות אל"ף

תוכן העניינים

מלא הרועים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה