מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס
אות כ כבוש כמבושל
א
שמואל ס"ל מליח כרותח וכבוש כמבושל חולין דף קי"א ע"ב וצ' ע"ב ורש"י פי' שם כבוש בחומץ ותבלין וכ"כ המרדכי בפ' אין מעמידין דדעת רש"י דוקא כבוש בחומץ אך הוא ז"ל חולק שם ויתבאר בסמוך:
ב
ר' יוחנן פליג על שמואל וס"ל דכבוש אינו כמבושל חולין דף קי"א שם דאמר רבין אמר ר"י ואף דאביי שם פליג על הא דרבין מ"מ נראה דלא התיר רק מה דאמר מליח אינו כרותח אבל לענין כבוש כמבושל דס"ל לר"י כבוש אינו כמבושל לא סתר דבריו יעיין בשו"ת נו"ב חלק יו"ד שכתב שם בסימן כ"ו שיש לספק בדברי אביי אי ס"ל לגמרי דר"י לא ס"ל כמ"ש רבין משמיה אף לענין כבוש וצ"ע:
ג
רב ס"ל כבוש כמבושל והראיה מע"ז דף ס"ז דאוסר שם עכברא בשיכרא והאי עכברא בשיכרא צונן הוא וע"כ דס"ל כבוש כמבושל וכ"כ התוספות והרא"ש שם. ועיין בתשו' נ"ב סימן כ"ו שהאריך שם בזה אי טעמיה דרב משום כבוש כמבושל לכך פסקינין כרב ושמואל נגד ר"י ומסתפק בזה דנראה מדעת קצת הפוסקים דאף נגד רב ושמואל הלכה כר"י ייע"ש:
ד
אף לר"י דס"ל כבוש אינו כמבושל מ"מ כיון דאביי הכריח דמליח כרותח אית ליה לר"י עכ"פ לא גרע כבוש ממליח דהרי לשמואל כבוש עדיף ממליח וא"כ לר"י עכ"פ כבוש כרותח דצלי ובאיסור כחוש אינו אוסר רק כדי קליפה כ"כ הרב בתשוב' נ"ב שם סי' כ"ו ודברים ראויין למי שאמרן:
ה
אביי דס"ל בחולין ק"ח דבב"ח לאו חידוש הוא וע"ש ועיין תוס' ר"פ אלו עוברין בסוגיא דמשרת י"ל דס"ל דכבוש לאו כמבושל דמי ולכך אינו חידוש בב"ח דתרו ליה כולי' יומא בחלבא דשרי דבכל האיסורין כבוש אינו כמבושל אך לשיטת רש"י ק"ח בחולין שם דס"ל דחידוש דבב"ח דכל חד לחודיה שרי ייע"ש אין ראיה אך כבר עמדו התוס' שם על דברי רש"י ודחו דבריו והעלו דהחידוש משום כבוש ועיין לעיל אות ב' שהערתי ספק בדברי אביי בזה ייע"ש:
ו
רבא דס"ל שם בחולין ק"ח דבב"ח חידוש ע"כ דס"ל כבוש כמבושל דאל"כ מאי חידושא דבכל איסורין כבוש אינו כמבושל ועיין בתשו' נ"ב סי' כ"ו שכ' דמכאן הכריחו הפוסקים דקי"ל כרב ושמואל דכבוש כמבושל מדאמרינן בכל דוכתא דבב"ח חידוש הוא אך סתר זה די"ל דהרבותא לענין דברים שיש בהן בקעים או מתובל בתבלין דבשאר דוכתא אסור או דנהי:
דאין כבוש כמבושל מ"מ הוא כרותח דצלי כמ"ש לעיל אות ד' וא"כ איכא חידוש דבשאר דוכתא אסור עכ"פ כ"ק יעיין שם דבריו ולענ"ד נראה דבלא"ה ליכא הוכחה ויתיישב בזה שיטת רש"י דפי' החידוש דבב"ח משום דכל חד בפ"ע שרי ול"ק קושית התוס' דהגמרא הקשה ע"ז דהא כלאים ג"כ כל חד בפ"ע שרי ותי' דחידוש דאי תרי ליה די"ל דבזה מתיישב החידוש הראשון דכל חד בפ"ע שרי ונתערבו נאסרו דהנה י"ל באמת שני מיני אסורים הא' העירוב כגון כלאים ושעטנז דבאמת החוט זה של צמר לא קבל טעם ולא שום איכות מן החוט של פשתן רק שנתערבו עמו ואף דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי מ"מ נתערב עם פשתן והתורה אסרה העירוב של פשתן וצמר והנה בב"ח י"ל דהאיסור ג"כ משום העירוב וי"ל דהוא משום שהבשר מקבל טעם מן החלב ונעשה גוף אחד של איסור כיון שקבל איכות מן החלב ונשתנה איכות אסרה התורה ולא משום העירוב רק כמו שאסרה איכות טעם הדם כך איכות חלב שקבל טעם מבשר וכן בשר מחלב וההכרעה לזה בכבוש דאם נאמר דכבוש אסור בב"ח הנה מבואר דהטעם משום העירוב לחודא דהבשר נתערב עם החלב ואף דאיני כמבושל שישתנה איכות החלב שקבל טעם הבשר אעפ"כ כיון שנתערב הוא אסור אבל אם נאמר דכבוש אינו אסור בב"ח ע"כ דעיקר האיסור משום שנעשה גוף איסור דהתורה אסרה חלב שקבל טעם בשר וזה כמו דם וחלב שהתורה אסרה איכותן והבן:
ולפ"ז הכי פ' הגמ' דאמר בב"ח חידוש דכל חד בפ"ע שרי והבין המקשה דהוא מטעם העירוב וחידוש שעירוב של שני הדברים המותרים יאסר לז"א דזה אינו חידוש דאיסור עירוב הוא גם בשעטנז וכלאים לכך פי' לו התרצן דלא כיון לאיסור עירוב רק דהחידוש דאחר העירוב דכל חד בפ"ע אסור מטעם שקבל בשר מן החלב ואף אם נסחט החלב מן הבשר באופן שלא ישאר בו ממשו רק הטעם אעפ"כ אסור ואף שאין כאן עירוב שהרי החלב כבר הלך לו שנסחט לגמרי אעפ"כ אסור וזה חידוש גדול דל"ד לכלאים דבאמת אם נתלש חוט פשתן מן הצמר יהיה מותר וכן בכלאים אינו אסור רק משום דעיקר גדולו מן העירוב ולכך אם לא הוסיף מאתים שרי אבל כאן הוא חידוש גדול אף שאין כאן עירוב רק שקבל טעם מן החלב של היתר נאסר ולזה קאמר דע"כ הטעם משום קבלת הטעם לחודא והראיה דאי תרי ליה כולי' יומא בחלבא שרי ואי בשיל ליה בשולא אסור וע"כ אין הקפידא משום עירוב דלפ"ז אף בכבוש היה אסור שהרי נתערבו זה בזה וע"כ הטעם משום קבלת הטעם ואף בלא עירוב אסור וכן בלא קבלת הטעם אף אם נתערבו ע"י כבישה מותר וא"כ כיון שאסור משום קבלת הטעם חלב הוא חידוש גדול דהאי לחודיה שרי דטעם דחלב מותר והבשר שקבל טעמו נאסר ול"ד לכלאים דשם יש עירוב נמצא באמת עיקר החידוש דהאי לחודא שרי רק דהמקשן לא הבין ופי' לו התרצן הכוונה ומיושב דברי רש"י:
ובזה יטעם מאוד דברי אביי ק"א וז"ל ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאס"ד דרבנן מבשר בחלב מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש הוא אע"ג דליכא נ"ט נמי א"ל רבא דרך בשול אסרה תורה ע"כ ופרש"י ד"ה אמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרינן מבב"ח דאע"ג דכי מסלק זה מתוך זה לאחר בשולו אין כאן אלא הטעם דאס"ד בשאר אסורין טעמו דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרינן משום דחידוש הוא דשניהם מין היתר וכשנתערבו נאסרו אי חידוש בלא נ"ט נמי אסור דהא חידושא חדיש ביה רחמנא ואפילו כל דהו אלא ש"מ לאו חידוש הוא דאהכי קפיד רחמנא דומי' דכלאי הכרם דמיתסרי נמי משום כלאי תערובות א"ל רבא לעולם אימא לך חידוש הוא ודקאמרת אע"ג דליכא טעמא ליתסור ע"כ בגופא גלי קרא דבעי' טעמא מדלא אסור אלא דרך בישול ואין לך כגון זו שלא יתן טעם עכ"ד הגמרא ופרש"י שם:
והנה באמת סוגי' הגמ' ופרש"י הלז כולו מקשה כאשר הקשו בזה התוס' על רש"י ושאר המפרשים נתקשו בשמעת' זו יתיישב להאריך בקושיותיהם המעיין ימצאם במקומם אך לפי הצעתינו יתיישב הכל בס"ד דהנה כבר כתבנו דהחידוש בב"ח אינו רק אם נאמר דלא מטעם עירוב אסור רק החלב בפ"ע אסור מפני שקבל טעם מן הבשר וכן הבשר מפני שקבל הטעם מן החלב אך כ"ז אם נאמר דהטעם לא נחשב כממשו של איסור אבל אם נאמר דהטעם נחשב כממשו של איסור א"כ תו לית לן חידושא די"ל דבב"ח אסור מטעם העירוב ואף דאסור אף שנפרד הבשר מחלב מ"מ כיון שנשאר הטעם הוי כאלו נשאר ממשות של האיסור וא"כ הדר הוי עירוב בשר מם טעם חלב שהוא כאלו הוי ממשות חלב כאן וזהו כוונת אביי דרוצה להוכיח דטעמו ולא ממשו דאוריית' דזה נשמע ממשנתינו דאוסר בב"ח בנ"ט ואם לאו מותר ע"כ דס"ל דבב"ח לאו חידוש הוא (רק כיון דנ"ט הוי כממשות איסור ודמי לכלאים) דאי חידוש הוא אע"ג דליכא נותן טעם דמנ"ל דצריך נ"ט דליכא למיגמרי' מזרוע בשלה שאני בב"ח דחידוש הוא וא"כ דלאו חידוש הוא ע"כ צ"ל דטעמו וא ממשו דאורייתא דהטעם נחשב כממשות של איסור ולכך אינו ח דוש דהאיסור הוא מטעם עירוב כמו כלאים וז"ש ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא דאס"ד דרבנן מבב"ח לא גמרינן דחידוש הוא דאינו מחמת עירוב רק חידוש שהתורה אסרה חלב שנשתנה איכותה ע"י בשר א"כ אף דליכא נ"ט היה להתורה לאסור כיון שנשתנה איכותה קצת אלא ע"כ דבב"ח לאו חידוש והטעם משום דטעמו ולא ממשו דאורייתא בכל איסורין ולכך הוי עירוב בשר עם טעם חלב דהוי כממשות החלב והוי כמו כלאים וז"ש רש"י דאהכי קפיד רחמנא דומיא דכלאי כרם ודוק היטב:
ובזה יתיישב מה דק"ל דהוכיח דאי בב"ח לאו חידוש טכע"ק דאורייתא דגמרינן מבב"ח דלמא לעולם דלאו חידוש הוא ואעפ"כ לא גמרינן מיניה דבב"ח וג"נ ב' כתובין או בב"ח ונזיר ולפמ"ש א"ש דעיקר ההוכחה דאי טעם לא כעיקר ממילא בב"ח חידוש הוא כמש"ל וכיון דחידוש אע"ג דליכא נ"ט ודוק:
ובזה יתיישב קושית התוס' שם דפ' אלו עוברין משמע דלכ"ע לא ילפינן מבב"ח רק לר"ע מגעולי נכרים ולרבנן ממשרת ולפמ"ש יתיישב דבאמת כוונת אביי ש"מ טעמו ולא ממשו אסור ממשרת דאס"ד משרת לאו להכי הוא דאתי רק לנזיר ששרה פתו ביין כר"ע שם וגם מגעולי נכרים לא תיליף דחידוש הוא דהוא נטל"פ ומבב"ח נמי לא גמרינן דחידוש הוא דלפי הסברא דטעם אינו כעיקר ממשות א"כ בב"ח חידוש הוא כמש"ל ולפ"ז אף בלא נ"ט אלא לאו ש"מ דע"כ דאורייתא טכע"ק מנזיר או מג"נ ולכך ס"ל לתנא דבעי נ"ט ולא ק' דל"ל קרא משרת או מג"נ תיפוק ליה מבב"ח כיון דלאביי לאו חידוש הוא ז"א דמהיכא ידעינן דלאו חידוש הוא לבתר דגלי לן קרא דטכ"ע א"כ בב"ח לאו חידוש אבל אי לא כתיב קרא דטכ"ע א"כ לפי הסברא החיצונה דטעם אינו כעיקר הוי בב"ח חידוש ודוק ובזה יתיישב קושי' התוס' דהתם בפסחים דמ"ד ב' ד"ה ורבנן יעיי"ש ודוק כי ת"ל יתברך אנהירינהו לעיינין בזה ולפ"ז ממילא נסתר ממה שכ' בנ"ב להוכיח מהא דאמרינן דבב"ח חידוש דכבוש כמבושל דלפמ"ש הפירוש של הגמרא דמזה יליף דאין הטעם משום דעירוב אלא מחמת שקבל הטעם ולכך באמת כבוש מותר לפי שאינו כמבושל והחידוש אינו בזה רק במה דכל חד בפ"ע שרי ודוק היטב: