מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס
אות ה הרהור
א
רבינא ס"ל הרהור כדבור דמי ברכות כ' ע"ב וגיר' הרא"ש ר' אבין שם ונראה כן מדהקדימו לפני ר"ח ועיין בתשובת שאגת אריה סי' כ"ד דכ' דזהו רבינא הקדמון ועיין במעד"מ ועי' בס' באר יעקב דף ק"כ ע"ג שהאריך בזה אם זה רבינא הראשון:
ב
רב חסדא ס"ל הרהור לאו כדבור דמי שם:
ג
ר"א ורב אדא בר אהבה נראה דס"ל כר"ח דהרהור לאו כדיבור דמי מדשקלו וטרו שם לפרושי מילתא וכ"כ הרא"ש שם:
ד
בתשובת שאגת אריה סימן כ"ד האריך להוכיח דרב יהודה ורבי יוחנן דס"ל ברכת התורה לפנים הוא מדאורייתא ע"כ ס"ל כר"ח דהרהור לאו כדבור דמי א"כ הו"ל לאשנויי במשנה דתני בעל קרי מהרהר ק"ש בלבו הו"ל למיתני ג"כ דמברך ברכת התורה כיון דהרהור כדבור דמי א"כ הוי כקורא בתורה וחייב לברך ברכת התורה כיון דלר"י ור"י ברכת התורה הוא מדאו' זה תורף דבריו ול"נ דאין ראיה דאף דנימא דהרהור כדבור דמי מ"מ אין לברך ברכה על דברים שבלב וכעין זה כ' הפוסקים דאין מברכין על ביטול חמץ משום דעיקר הביטול בלב ואין מברכין על דברים שבלב ולכך אינו מחויב בברכת התורה על מה שמהרהר ק"ש בלבו ואף דיוצא י"ח בהרהור דהרהור כדבור דמי מ"מ גם מ"ש תשביתו יוצא בביטול בלב ואעפ"כ אין מברכין עליו ועוד נ"ל כיון שאינו מהרהר ק"ש רק לצאת ידי חובת ק"ש מדאורייתא אינו מברך ברכת התורה ואף לדעת הפוסקים המובאים בסימן מ"ז באו"ח דס"ל דאף באומר פסוקים דרך תחנה מברך ברכת התורה היינו שמוציאין בשפתיו וגם הוא רשאי לקרות בתורה וכל הראוי לבילה כו' משא"כ הכא דבעל קרי אסור בד"ת וכל עצמו שאמרו בהרהור הוא רק לצאת י"ח ק"ש א"כ היאך יהרהר ברכות התורה כיון שהוא אסור בד"ת ואיך יאמר אקב"ו לעסוק בד"ת וזה לענ"ד ברור:
ה
הא דס"ל לר"ח דהרהור לאו כדבור דמי איפלגו בה רבוותא דעת הרמב"ם דדוקא בקריאת שמע ס"ל כן משום דכתיב ודברת בם לשון דבור לכך אינו יוצא בהרהור אבל בברכות המזון ואינך מצות דרבנן דלא כתיב אלא וברכת יוצא בהרהור כ"כ השאגת אריה בדעת הרמב"ם עיין בתשובותיו סימן ו' וסי' כ"ד. ואני תמה מאוד עליו דהא במשנה תני ג"כ ועל המזון מברך לאחרי' ולר"ח קשה כיון דבשאר מצות הרהור כדבור דמי א"כ אינו רשאי להרהר ואם היה רשאי להרהר היה רשאי להוציא בפיו כדדייק ר"ח מזה דהרהור לאו כדבור דמי ייע"ש (ועיין בא"ח סימן ק"א ס"ק ג' שמקשה זה ועיין בחידושינו בפ"ג אות י"ח שישבנו זה) ודוחק לומר דר"ח מפרש ועל המזון מברך לאחריו דהיינו מוציא בשפתיו דא"כ הי"ל להוציא גם ק"ש בשפתיו וע"ק לפ"ז מאי מקשה בגמרא והרי ברכת המזון לאחריו דלית בה מלכות שמים ותנן על המזון מברך לאחריו די"ל שאני ברכות המזון דעם ההרהור יוצא ברכת המזון לכך רשאי להרהר אף שאין בו מלכות שמים אבל ק"ש דאינו יוצא י"ח בהרהור רק שיעסוק בהדבר שהצבור עסוקים בו ולכך צריך שיהי' בו מלכות שמים אלא ש"מ דגם ברהמ"ז אינו יוצא בהרהור דא"כ יוציא בשפתיו כדדייק ר"ח לענין ק"ש (אך זה יש ליישב דהגמרא מקשה ממ"נ דלעיל מקשה מתפלה דאינו מהרהר ומשני שאני ברהמ"ז דלית בה מ"ש ומקשה והרי ברהמ"ז לאחריו דלית בה מ"ש וא"ת דבברכות המזון שאני משום דיוצא י"ח בהרהור כיון דלא כתיב ביה דבור ואדרבא לדעת הר"מ דנפקא ליה מלעבדו בכל לבבכם עבודה שבלב מבואר דיוצא בהרהור הלב אך שיטת רש"י דלא כהר"מ מדמשני תפלה דרבנן וצ"ל משום דמדאורייתא בפעם אחד ביום סגי אך עכ"פ אף דהוא דרבנן דמי לשאר ברכות דיוצא בהרהור וא"כ למה לא יתפלל בהרהור כמו בברהמ"ז אך זהו גופא תמי' מנ"ל לרב חסדא דהרהור לאו כדבור דמי דלמא באמת כד"ד ולכך מהרהר כדי לצאת י"ח ק"ש כמו שמהרהר ברהמ"ז דבזה ודאי יוצא י"ח אף אי לאו כדבור דמי כמ"ש בשאגת אריה וצ"ל דבשלמא ברה"מ אמרינן דהרהור לאו כדבור דמי. וא"כ אינו עובר על תקנת עזרא דלא אסור אלא דבור. ואעפ"כ יוצא י"ח ברהמ"ז דלא כתיב גבי' דבור אבל ק"ש א"א לצאת רק אם תאמר דחשיב כדבור ממש. וא"כ גם לענין תקנת עזרא חשוב כדבור ממש וכיון דמיעקר תקנת עזרא אף בהרהור. קשה כיון דסוף מיעקר ת"ע יוציא בשפתיו. ודוק. אך עדיין קשה לפ"ז למה אינו מהרהר על המזון לפניו כיון דבשאר ברכות יוצא בהרהור ואינו עובר על תקנת עזרא דהרהור לאו כדבור דמי ועיין בחידושים) ולא יכולתי לירד לסוף דעת הרב שאגת אריה בזה לכן נ"ל דגם הרמב"ם ס"ל כדעת שאר הפוסקים דלר"ח בכל מקום הרהור לאו כדבור דמי רק דהוא פסק כרבינא וגם בק"ש יוצא י"ח בהרהור לדידיה וכדמשמע מדבריו בפ"ב מהלכות ק"ש וכ"כ שם הכ"מ בשם הרב מנוח ודלא כשו"ת שאגת אריה שהשיג עליו:
ו
רב עמרם ואביי ורבא לכאורה יש להביא ראיה דס"ל הרהור לאו כדבור דמי דרב עמרם מקשה בשבת מדמאי דמפרישין אותו ערום כי קאי ערום היכא מברך וקשה דהא קי"ל דערום מותר להרהר דס"ל ולא יראה בך ערות דבר עיין רש"י שבת ק"ט ועיין א"ת סימן ע"ה ס"ק ז' ואם נאמר דהרהור כד"ד יכול לברך בהרהור ויוצא בו אלא לאו ש"מ דהרהור לאו כדבור דמי ס"ל לרב עמרם וכן אביי ורבא משני שם הקושיא משמע דס"ל לאו כדבור דמי דאל"כ לק"מ אך זה אינו דאם נאמר דאי הרהור כד"ד מותר לכתחילה קשה למה נקט דדמאי מפרישין ערום הא אף ודאי יפריש ערום ויברך בהרהור וע"ק מה דתנן חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום יברך בהרהור וע"כ צ"ל דאף דכדיבור דמי דוקא לענין דיעבד ולא לכתחלה וא"כ שפיר מקשה הכא כי קאי היכא מברך לכתחילה ועי"ל דאי הרהור כדבור דמי א"כ כמו דחשיב דבור לצאת ידי חובתו ה"ה דחשוב דבור לענין ולא יראה בך ערות דבר ואסור אף להרהר:
ז
יוצא דין חדש דלמ"ד הרהור כד"ד ערום אסור להרהר ואף דיש לחלק דלענין מצוה אמרינן דהרהור כדבור דמי דהקב"ה יודע מחשבות ובוחן לבות ומצרף מחשבה טובה למעשה ואף דבאמת לא דיבר הקב"ה חושבו לדבור כמ"ש אמרי האזינה בינה הגיגי כמ"ש חז"ל וכמ"ש תר"י אכן לענין ערוה כיון דהתורה לא אסרה רק דיבור הרהור לאו דבור הוא רק דדמי לדבור אבל באמת לאו דבור הוא וגזירת הכתוב כך הוא דערום אסור בדבור ולא הרהור אך יש לדון זה ממ"ש הא"ר בסימן ע"ה ששומע אסור בערום כיון דשומע כעונה ואם נאמר לחלק כמ"ש יש לחלק ג"כ כאן דשומע חשוב כעונה לענין לצאת י"ח משא"כ לענין ערום גזירת הכתוב ש"מ דלא ס"ל לחלק ועיין בביאורי לאו"ח סימן ע"ה שם: