אור ברסלב

מיני תרגומא על תורה· רבי ישעיה פיק ברלין

שמות

בראשית

פרק א

פסוק כב

פרשת שמות וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ והנה ברש״י וכן בסוטה דף י״ב. דאף על עמו גזר אותו היום ע״ש. ובתרגום אונקלוס וכן ביונתן איתא כָּל בְּרָא דְיִתְיְלִיד לִיהוּדָאֵי בְּנַהֲרָא תִּרְמֻנֵהּ. שמעתי בשם גדול אחד דהך ליהודאי קאי אסיפא דמש״ה (בסבתם) בנהרא תרמוני׳ (אף אתם) ודוחק גדול הוא ואין מתקבל על הלב. אמנם מהנראה לומר לפי סוגית הש״ס הנ״ל דאיתא התם אמר רבי יוסי בר חנינא ג׳ גזירות גזר בתחל׳ אם בן הוא והמתן אותו ואח״כ היאורה תשליכוהו ולבסוף אף על עמו גזר [והנה מה שבפסוק כתיב ויצו פרעה לכל עמו בתחלה. ובתריה כתיב כל כבן הילוד וגו׳ ובש״ס הנ״ל דרשו המאוחר למוקדם עיין במהרש״א יישוב לזה] ודע מה שכתב רש״י בפירוש החומש לכל עמו אף עליהם גזר כו׳ שנאמר כל הבן הילוד ולא נאמר הילוד לעברים כו׳ ע״ש הלך רש״י בשטת שמות רבה דאיתא שם דשני גזירות היו דמויצו לכל עמו ה״א דצוה לכל עמו להשליך בני העברים ליאור ולכך מסיים כל הבן הילוד בין עברים בין מצרים אולם התרגום ס״ל כש״ס דילן דכל הבן הילוד היתה גזירה שנייה להשליך בני עברים ליאור כי גזירה ראשונה והמתן ע״י המילדות (אשר לא שמעו לקולו ותחיין את הילדים) בטלה והגזרה הג׳ היתה לכל עמו (דהיינו אף על עמו) לכך מפרש התרגום ופקיד פרעה לכל עמיה (כדכתיב בקרא) כל ברא דיתיליד ליהודאי וגו׳ היא היתה גזרה שנייה כנ״ל והמעיין לא יכזב במודים דרבנן אף לדברי קטן:

פרק ב

פסוק ז

ברש״י מן העבריות שהחזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה עכ״ל. ולכאורה יש לדקדק לפי מה דאיתא בכתובות דף נ״ט: דאם הולד מכיר את אמו מחוייבת להניק לו אף אם נתגרשה ובעי בגמרא עד כמה (פי׳ רש״י כמה חדשים אית לן למימר שיודע להכירה מלינק מאשה אחרת) ואיפלגו בה אמוראי והמיקל מכלן אמר עד ג׳ חדשים. והנה מלבד מה דמסיק הש״ס דכל תינוק לפום חורפי׳ ואפילו בן נ׳ אם מכיר ומשה וודאי מקטפי׳ ידוע וביותר ידוע כי כבר עברו שלשה חדשים משנולד כדכתיב ותצפנהו שלשה ירחים וא״כ למה לרש״י לפרש משום כבוד השכינה. ונראה דהא עוד יש לדקדק מפסוק ז׳ ותפתח ותראהו את מי ראתה הילד זהו פשוטו ומדרשו שראתה עמו שכינה עכ״ל רש״י ולכאורה וכן מדייק השפתי חכמים מי הכריח את רש״י להביא הדרשה אחר שכבר כתב זהו פשוטו. אלא לכוונה רצויה כתב רש״י כן דלכאורה יקשה למה לא היתה בת פרעה בשעה שראת׳ כי משה ינק מן האשה שהביאה מרים אחותו, יודעת כי זאת אמו בבירור היא שהרי מזולתה לא רצה לינק וכדאמרן. אע״כ דבת פרעה סברה דמש״ה לא רצה לינק לפי שראתה עמו שכינה ויהיה עתיד לדבר עמו. ובזה יתבאר הכל על נכון:

פרק ג

פסוק ב

הַסְּנֶה בֹּעֵר תרגומו אַסָנָא בָּעִיר. ובפסוק ג׳ מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה תרגומו מָדֵין לָא מִתּוֹקַד אַסָנָא עיין הטעם ברמב״ן:

פסוק יד

ז״ל הרמב״ן כה תאמר לבני ישראל לשון רש״י מדברי רבותינו וכו׳ ואונקלוס תרגם שני השמות אהא עם מאן דאהא ולא תרגם כלל השם שאמר בו כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם והנראה מדעתו כי אצילות וכו׳ ע״ש הסוד גדול. ומזה תראה כי לא כנוסחת הרמב״ן הנוסחא שלפנינו בכל הספרים בת״א כמו שהוא בעברי אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה ונפש היפה יוכל לאמת נוסחא הישרה שכתב הרמב״ן:

פרק ד

פסוק י

כתב התשבי שורש קמ״א שִׁלְשׁוֹם מתורגם בכל מקום מִדְקָמוֹהִי ויש ספרים שכתוב בהן מדקדמוהי והוא טעות סופר וכן כתוב במתורגמן וכן תדע להגיה הכא ולקמן סימן ה׳ פסוק ז׳ וח׳ וכן בסימן כ״א בפסוק כ״ט וכן בשאר מקומות:

פסוק יג

שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח תרגום אנקלוס שְׁלַח כְּעַן בְּיַד מָן דְכָּשַׁר לְמִשְׁלַח, הוסיף מלת דכשר ואמר שלח נא ביד אדם מדבר צחות שיהיה כשר וראוי לשליחות נכבדה כזאת ואל תשלח ביד כבד פה וכו׳ כ״כ הרמב״ן:

פרק י

פסוק י

פרשת בא כתב הרמב״ן ראו כי רעה נגד פניכם כתרגומו, זה ל׳ רש״י. ומה טוב היה שיפרשהו אלינו והנוסחאות מן התרגום מתחלפות בו יש שכתוב בהן אֲרֵי בִּישָׁא דְאַתּוּן סְבִירִין לְמֶעְבַּד לִקְבֵל אַפֵּיכוֹן אִסְתַּחָרָת ונראה לזאת הנוסחא שרצה אונקלוס לפרש הרעה שאתם חושבים לעשות ישיבה נגד פניכם להעיד בכם שאתם רוצים לברוח כלשון ויושיבו אנשים בני בליעל ויעידוהו לאמר והוא כלשון וישבו לאכל לחם ואסתחרו קום נא שבא (צ״ל שבה) אסתחר. ויש נוסחאות כתוב בהן לִקְבֵל אַפֵּיכוֹן לְאִסְתַּחָרָא יאמר הנה הרעה הזאת מזומנת לשוב לנגד פניכם כי עליכם תחזור מלשון ולא תסוב נחלה לא תסתחר וזה כמדרש חכמים שאמרו בש״ר דרך הבחורים והזקנים לזבוח שמא הקטנים והטף מי שאומר דבר זה אין דעתו אלא לברוח ראו כי אותה שאתם מבקשים לעשות שיש בדעתכם לברוח היא תשוב נגד פניכם שלא תצאו מכאן כלומר מדה כנגד מדה. ועוד מצאתי בו נוסחא אחרת לֵית קְבֵיל אַפֵּיכוֹן לְאִסְתַּחָרָת יאמר אין בהכרת פניכם להסב הרעה אשר בלבבכם כי הכרת פניכם ענתה בכם עכ״ל:

פרק יב

פסוק ו

בֵּין הָעַרְבָּיִם אחר שהאריך הרמב״ן בביאור רש״י וביאור הכתוב סיים בזה הלשון ולזה יטה דעת אונקלוס שאמר בֵּין שִׁמְשַּׁיָא שמש המזרח ושמש המערב:

פרק טו

פסוק יח

פרשת בשלח ה׳ ימלוך לעולם ועד יאמר כי הראה עתה כי הוא מלך ושלטון על הכל שהושיע אה עבדיו ואבד את מורדו כן יהי רצון מלפניו לעשות בכל הדורות לעולם לא יגרע מצדיק עינו ולא יעלימהו מן הרשעים המריעים ובאו כזה פסוקים רבים כגון ימלוך ה׳ לעולם אלהיך ציון לדור ודור. יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם. והיה ה׳ למלך על כל הארץ. ואונקלוס נתיירא ממנו בעבור שהמלכות לאלהים היא לעולמי עד ולפיכך עשאו לשון הוה ותרגום יְיָ מַלְכוּתֵהּ קָאֵם לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא, כדרך מלכותך מלכות כל עולמים ולא הבינותי דעתו בזה שהרי כתיב יהי כבוד ה׳ לעולם. וימלא כבודו את כל הארץ יתגדל ויתקדש יאמץ ויגדל שמך. ויתכן שטעמם כסוד הברכות עכ״ל הרמב״ן:

פרק טז

פסוק ד

מַמְטִיר תרגום אונקלוס מָחִית, עיין רמב״ן:

פסוק ז

וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה׳ תרגום אונקלוס וְצַפְרָא וְתֶחֱזוּן יָת יְקָרָא דַיְיָ עיין מ״ש הרמב״ן:

פסוק יד

דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ תרגום דַעְדַק כְּגִיר כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא עיין רש״י ורמב״ן האריך קצת בזה וסיים אבל בנוסחות הבדוקי׳ מן התרגום כתוב דעדק דְגִיר כגלידא על ארעא פירוש עשוי חמרים חמרים כגליד על ארעא והוא האמת וכו׳ ע״ש. ועוד כתב שם וכן יתרגם אונקלוס בשני פנים בכתובים רבים ע״ש. וז״ל התוס׳ י״ט משנה ה׳ פרק ב׳ דפאה גיר שהוא סיד לבן וכן אני אומר מה שתרגם אונקלוס בפרשת בשלח דק ככפור דעדק כגירא שפירושו דעדק כסיד שהוא קלוש על הכותל ולבן ורצה המתרגם לכלול גם מה שנזכר בכתוב במקום אחד והמן כזרע גד לבן ודלא כפי׳ רש״י שמפרש שרוצה לומר מין צבע שחור דק שנקרא גיר ע״ש:

פסוק כג

אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ תרגום אונקלוס יָת דְאַתּוּן עֲתִידִין לְמֵיפָא וכו׳ הוסיף מלת עתידין לאפוקי מדעת ר״א אב״ע אלא כפירוש רש״י מה שאתם רוצים לאפות בתנור אפו היום עיין רמב״ן:

פרק יח

פסוק יא

כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם עיין פי׳ רש״י על התרגום אונקלוס. והרמב״ן כתב בזה״ל כי בדבר אשר זדו עליהם. פירושו בדבר אשר הזידו המצרים על ישראל ידעתי שהוא גדול מכל האלהים. וטעם זה מפני שהשם גזר על ישראל ועבדום וענו אותם ולא היה על המצריים בזה העונש הגדול אבל הגידו עליהם וחשבו להכרית אותם מן העולם כמו שאמרו הבה נתחכמה ופן ירבה וצוה למילדות להמית את הבנים וגזר עליהם וכל הבן הילוד היאורה תשליכהו ומפני זה היה עליהם העונש המשחית אותם לגמרי וזה שאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי כמו שפירשתיו [ולכל מי שנפשו חשקה יבין ויביט במה שהאריך הרמב״ן שם בפרשת לך לך סימן ט״ו פסוק י״ג לבאר בישוב חקירת הרמב״ם בפרק ו׳ מהלכות תשובה והלא כתיב ועבדום וענו אותם הרי גזר על המצרים לעשות רע וכו׳. ודע שסוף דברי הרמב״ן שם עולים כמו שנראה מדברי הראב״ד בהשגות על דרך שאמר הכתוב אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. אכן במ״ש הרמב״ם עוד מפסוק וקם העם הזה וזנה וכו׳ לא העלה בזה הרמב״ן בישובו וקצת צ״ע ואין כאן מקום לקבל אריך]. והנה השם ראה את מחשבתם ונוקם מהם על זדון לבם וכן אמר הכתוב עוד כי ידעת כי הזידו עליהם כי העונש בעבור הזדון שחשבו לעשות להם וכו׳ ואונקלוס שאמר אֲרֵי בְּפִתְגָמָא דִי חַשִׁיבוּ מִצְרָאֵי לְמִדַן יָת יִשְׂרָאֵל בֵּהּ דָנִנוּן ירצה לומר כי הי׳ ענשם על טביעת הילדים ביאור שאיננו בכלל ועבדום וענו אותם ועל כן אבדם במים עכ״ל:

פסוק כא

ז״ל הרמב״ן שֹׂנְאֵי בָצַע ששונאין את ממונם בדין כההיא דאמרינן כל דיינא דמפקין ממונא מיניה בדינא לאו דיינא הוא לשון רש״י. ירצה לפרש שכל ממון שידעו בו שאדם יכול להוציא מידם בדין ישנאו אותו ויחזירהו מעצמם ואפילו הוא שלהם באמת כגון שקנה עבד שלא בעדים וכיוצא בו אבל הלשון במכילתא אינו כן אלא שנויה שם שונאי בצע שהן שונאין לקבל ממון בדין דברי ר׳ יהושע ר׳ אלעזר המודעי אומר שונאי בצע אלו שהן שונאין ממון עצמן אם ממון עצמן שונאין קל וחומר ממון חביריכם. פירש ר׳ יהושע שונאי בצע שונאי שוחד כמו כלו בוצע בצע (ירמיהו ו׳:י״ג) איש לבצעו מקצהו (ישעיהו נ״ו:י״א) ר״א המודעי דרש כי הם השונאין הממון הרב ואין להם חפץ ברבוי כסף וזהב וכו׳ כי הממון יקרא בצע וכו׳ ושוב ראיתי בילמדנו שונאי בצע ששונאין ממון עצמן. ואין צריך לומר ממון אחרים יהיו אומרים אפילו שורף גדישו אפילו קוצץ נטיעותו כהוגן אני דנו וזהו ענין ששונאין ממון עצמן שאמר ר״א המודעי שלא יחמלו על ממונ׳ בענין הדין אם יבא להם הפסד ממונו ומשה הזהירם עוד בזה ולא תגורו מפני איש. והבצע ממון כמו שפירשתי. ואונקלוס אומר דְסָנָן לְקַבָּלָא מָמוֹן, ואין הממון אצלו שוחד רק שלא יקבלו ממון מבני אדם במתנה או בהלואה לעולם שלא ישאו להם פנים בעת המשפט וכענין שאמרו בכתובו׳ (דף ק״ה:) האי דיינא דשאיל שאילת׳ אסור למידן דינא וכו׳ עכ״ל הרמב״ן. ולא זכיתי להבין מי דחקו לפרש דעת אונקלוס על צד שהעיקר מספר חסר ולמה לא העמידו דדעתו כדעת ר׳ יהושע. (רבו של אונקלוס כדאיתא במגלה דף ג׳. דאונקלוס מפי ר״א ור׳ יהושע אמר התרגום) דס״ל להדיא וכדמפרש הרמב״ן כעצמו שונאין לקבל ממון פירוש שונאי שוחד כמו כלו בוצע בצע וכו׳. ודע דבגמרא בבא בתרא דף נ״ח: איתא בזה״ל חזא (דהיינו ר׳ בנאה) דהוה כתיב אאיבולא כל דיין דמיתקרי לדין לא שמיה דיין אמר להו אלא מעתה אתא אינש מעלמא מזמין ליה לדינא ופסיל ליה אלא כל דיין דמיתקרי לדין ומפקין מיניה ממונא בדין לאו דיינא הוא כתבו הכי ברם סאבי דיהודאי אמרין כל דיינא דמיתקרי לדינא ומפקין מיניה ממונא בדין לאו שמיה דיין. ופירש הרשב״ם בד״ה ומזמין ליה לדינא שלא כדין ויצא מן הדין זכאי. ומפקין מיניה ממונא בדינא לאו שמיה דיין. דגזלן פסול לדין שיעוות הדין בשביל שוחד עכ״ל רשב״ם. וז״ל תוס׳ ד״ה כל דיינא דמיתקרי לדינא ומפקי מיניה וכו׳ כגון אם כפר והוציאו ממנו בעדים אבל אם חייבוהו שבועה ולא רצה לישבע ושילם משום הכי לא מיפסיל לדינא עכ״ל. והנה הרשב״ם ותוס׳ לפי גרסתם כל דיינא דמיתקרי לדין ומפקין מיניה וכו׳ שפיר פירשו. אמנם כאשר נראה מרש״י והרמב״ן שלא הי׳ גרסתם דמיתקרי לדין אלא הי׳ גרסתם כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא דעתם נוטה דלאו בגזלן משתעי או שכפר והעדים מכחישין אותו דבשביל כך מתקרי לדין דזה מלתא דפשיטא הוא דלא יעמידו גזלן לדין וגם יתרו במה שאמר אנשי אמת ממילא נשמע דכל שכן שלא יהיה גזלן. ולכן כתב הרמב״ן ירצה לפרש וכו׳ כלומר דבאדם כשר משתעי ושיהיה נזהר לראות טרפ׳ לעצמו (חולין דף מ״ד:) ולהוציא מידו מה שאי אפשר לזכות בו כשילך לדין דאם אינו עושה ככה על כרחך שאינו יודע להיכן הדין נוטה והיאך יתמנה לדיין. וזהו כוונת יתרו וגם דעת ר׳ בנאה. ודברי חכמים כדרבנות. וצריכין התבוננות. דלא נקט הרמב״ן בסתמא ואפילו הוא שלהם באמת כגון שקנה שום דבר בלא עדים וכו׳ אלא נקט במכוון כגון שקנה עבד וכיוצא בהן. משו׳ דבלאו הכי קשה דלמה יוצא מידו הלא הדיין ידין האמת דמה שהוא ביד האדם בחזקת שהוא שלו (כמבואר בטוש״ע ח״מ ריש סי׳ קל״ה) ואם יש עדים למערער שהוא שלו עכ״פ מחוייב לישבע ולמה על מגן יפסיד את שלו. ברם בשקנה עבד שלא בעדים דמבואר בש״ס בבא בתרא דף ל״ו. ובטור וש״ע ח״מ הנ״ל דאין לו חזקה ואם יש עדים למערער שהיה שלו מוציא מיד המחזיק בלא שבועה דאין נשבעין על העבדים כמבואר במשנה ובגמרא וטור וש״ע ח״מ סימן צ״ה וכן שטרות וקרקעות. ואם ידעתי שיש לפקפק בזה דהא קיי״ל דגם בעבדים ושטרות וקרקעות נשבע היסת, אפ״ה אפש׳ דלזה כיוון הרמב״ן גבי יתרו שעל פי דין תורה עכ״פ דבכל המטלטלים בחזקת שהוא שלו למי שהוא עכשיו מוחזק בו משא״כ בעבדים דמהלכים הם וכן הגודרות כמבואר שם ב״ב דף ל״ו. ובדין תורה קודם שנתקן שבועת היסת היה נוטל המערער [כי מסתמא הרבה עדים יש לו שהיה העבד מאז ברשותו ושלו היה] בלא שבועה לגמרי [ומדי דברי בזה אודיע רמז נפלא ביומא דף ע״ה. תניא ר׳ יוסי אומר כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כך המן היה מגיד לכם כיצד שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר עבדי גנבת וזה אומר אתה מכרהו לי אמר להם משה לבקר משפט למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון וכו׳. דדוקא בדין זה היה מתקשה משה דבשאר משפטים שבאו לפניו היה פוסק שבועה למי שנתחייב לישבע או כיוצא בזה משא״כ דין עבד שאין נשבעין על העבדים ולהכי אמר להם משה לבקר משפט]. שוב ראיתי במזרחי שכתב בזה״ל ומה שפירש הרמב״ן דברי רש״י בזה שהרצון בו שכל ממון שידעו בו שאדם יכול להוציאו מידם בדין ישנאו אותו ויחזירהו מעצמם ואפילו הוא שלהם באמת כגון שקנה עבד שלא בעדים וכיוצא בו אינו מחוור שכיון שטוען עבד זה שבידי שלי הוא ואתה מכרתו לי והנטען אומר לא היו דברים מעולם הרי זה נשבע היסת ונפטר ואין אדם יכול להוציא העבד הזה מידו בבית דין אלא אם כן לא רצה להישבע ועמד ושילם לא מיפסיל בהכי דאדרבא מנהג חסידות הוא זה וכו׳ ע״ש. והנה דברים אלו אינם בהחלט דהא אם יש עדים להמערער שהיה שלו אז המערער נוטלו מיד המחזיק בשבועת היסת ולזה דקדק שקנה עבד שלא בעדים כלומר הלוקח אין לו עדים שקנה וממילא עכ״פ יש עדים והרבה אנשים שראו מאז ועד עתה שהיה המערער משתמש בעבד הזה שהיה שלו כאדון עם עבדו. ועוד נוסף לפמ״ש לעיל בס״ד שהרמב״ן כתב דברים אלו לדעת יתרו שאמר שונאי בצע על הדרך הזה שקנה עבד שלא בעדים ומדין תורה אין שום שייכות שבועה לעבדים וכיוצא בו דהיינו שטרות וקרקעות אפילו פשע בהן כמבואר בטוש״ע ח״מ סימן צ״ה שזכרתי למעלה:

פרק יט

פסוק י

ז״ל הרמב״ן וְקִדַּשְׁתָּם פירש״י וזמנתם וכן דעת אונקלוס וּתְזַמְנִנוּן וכמוהו אני צויתי למקודשי וכן התקדשו למחר וכו׳ עכ״ל:

פרק כ

פסוק טז

וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת תרגו׳ אונקלוס וְלָא יְמַלֵל עִמָנָא כך איתא לפנינו. אכן נוסחת המורה נבוכים וגם ברמב״ן וְלָא יִתְמַלֵל עִמָנָא מִן קֳדָם ושניהם נותני׳ טעם לשבח שבשאר מקומות לא תרגם כך כי תרגם וידבר אלהי׳ את כל הדברי׳, ומליל ה׳, וכן בכל מקו׳ וידבר ה׳ ומליל ה׳ ולמה הכא דוקא שינה לתרגם בהוספ׳ על העברי וכל הרוצה לעמוד בסודו יטול את השם משם בביאורה בהרמב״ן וסוף דבריו ומן המופלא בחכמת אונקלוס שלא הזכיר במעמד הר סיני יקרא דה׳ או מימרא דה׳ וכו׳ וכן ראיתי בנוסחאות מדוקדקות ויעל משם אל הר (שמות כ״ד י״ג) וּסְלֵיק משֶׁה לְטוּרָא דַיְיָ כי אחרי מתן תורה יאמר כן וכתיב ויסעו מהר ה׳ עכ״ל. ברם בכל החומשין שלפנינו לא השגיחו על זה ונדפס וּסְלֵיק משֶׁה לְטוּרָא דְאִתְגְלִי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ וכן בקרא ויסעו מהר ה׳ (במדבר י׳ ל״ג) וּנְטָלוּ מִטּוּרָא דְּאִתְגְּלֵי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ:

פרק כא

פסוק י

פרשת משפטים ז״ל הרמב״ן שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ של זו לא יגרע ואין צריך לומר אם לא ישא אחרת כי דבר הכתוב בהוה ופי׳ רש״י שארה מזונות כסותה כמשמעו עונתה תשמיש וכן תרגם אונקלוס זִיוּנָה ובגמרא אמרינן על מי שאמר כך והאי הנא סבר מזונות דאוריי׳ דתניא שארה אלו מזונות וכן הוא אומר וימטר עליהם כעפר שאר וגו׳. אכן לפנינו בגמרא דכתובות דף מ״ז: איתא שארה אלו מזונות וכן הוא אומר ואשר אכלו שאר עמי והמובן מסוגית הגמרא שהם דברי יחיד והלכה מזוני תקינו לה רבנן וגם על דרך הפשט למה יזכור במזונות שאר שהוא הבשר וכו׳ ולכך אני אומר כי פירוש שאר בכל מקום בשר הדבק והקרוב לבשרו של אדם וכו׳. והנה שארה קרוב בשרה וכסותה כסות מטתה וכו׳ וענין הכתוב שאמר שאם יקח אחרת קרוב בשרה של זו וכסות מטתה ועת דודיה לא יגרע ממנה וכו׳ וכך אמרו חכמים שארה זו קרוב בשר שלא ינהג בה כמנהג פרסיים שמשמשין בלבושיהן וזה פי׳ נכון כי דרך הכתו׳ בכל מקו׳ להזכיר המשכב בלשון נקי ובקיצור ולכן אמר כאלו ברמז שארה כסותה ועונתה על שלשת הענייני׳ אשר לאדם עם אשתו ויבא זה כהוגן על דין ההלכה ויהיו המזונות ומלבושי האשה תקנה מדבריהם עכ״ל. אמנם לא כדברי הרמב״ן בדין זו דברי הרמב״ם בריש פרק י״ב מהלכות אישות בזה״ל כשנושא אדם אשה יתחייב לה וכו׳ שלשה מהן מן התורה ואלו הן שארה כסותה ועונתה שארה אלו מזונותיה וכו׳ וכתב הרב המגיד הג׳ דברים שכתב רבינו שהן מן התורה ואחד מהן המזונות הם מחלוקות תנאים בכתובו׳ דף מ״ז: בברייתא ופסק רבינו כדברי האומר שארה אלו המזונות וכן תרגם אונקלוס שארה זיונה וכן פי׳ רש״י ז״ל בפירוש התורה אבל הרמב״ן ז״ל כתב שם בפירוש החומש שמזונות ומלבושי האשה מדבריהם ואני תמה בדבריו בענין המלבושים דהא בכולהו תנאי דברייתא שהם תנא קמא ור׳ אלעזר ור׳ אליעזר בן יעקב אע״פ שנחלקו במזון כולן שוין שכסותה הוא כמשמעו והמלבושין הן מן התורה וכן נראה לי עיקר לפי שלא מצאתי שהוזכר בכסות תקנת חכמים ועוד שכל התנאים הנזכרים שוין בזה ונ״ל שהמזונות הם מדבריהם שלא כדברי האומרים בברייתא שמזונות הם מן התורה ואע״פ שהם שנים לגבי ראב״י מ״מ משנת ראב״י קב ונקי ועוד שכן מכרעת ברייתא אחרת דאמר תקנו מזונות וכו׳ וכן משמע בגמרא בקצת סוגיות שהמזונות הם מדבריהם כנ״ל אבל הרשב״א ז״ל וקצת מפרשים ז״ל הסכימו לדעת רבינו שהם כולם מן התורה עכ״ל הרב המגיד. היוצא לתועלת מדברי הרב המגיד שהרשב״א והרמב״ם ס״ל דמזונות דאורייתא וכאונקלוס וכ״כ הטור אבן העזר ריש סימן ס״ט כמ״ש הרמב״ם. וכן מה שמשיג הה״מ על הרמב״ן שכתב דמלבושי האשה מדבריהם מהא דכולהו תנאי דברייתא וכו׳ כולן שוין לכסותה הוא כמשמעו וכו׳ ועוד שכל התנאים הנזכרים שוים ביה ולכאורה הוכפל דבריו במ״ש ועוד שכל התנאים וכו׳ הלא כבר דבר מזה שכתב וכולה תנאי דברייתא וכו׳ אלא כדי דלא נימא דלפירוש הרמב״ן שפירש כסותה שעל המטה כמו דכתיב כי היא כסותה לבדה במה ישכב ע״ש א״כ נוכל לומר דזהו שאמרו התנאים כסותה הוא כמשמעו היינו כסות שעל המטה לפיכך סיים הרב המגיד ועוד שכל התנאים הנזכרים שוים ביה כלומר כמו דלראב״י הפירוש של כסותה היינו המלבושים הכי נמי לשני תנאים הראשונים נמי פירושו הכי באומרם כסותה כמשמעו היינו מלבושים כמו כנפות כסותך (דברים כ״ב י״ב) וקצת מזה תמצא בלחם משנה. וקצת ביתר ביאור כתב הר״ן בפרק נערה שנתפתתה בזה הלשון בגמרא איכא תנאי דסברי מזונות דאורייתא דתניא שארה אלו מזונות כו׳ ור״א בן יעקב פליג ואמר דשארה כסותה ועונתה כו׳ לכסות אתא וכיון דכולהו תנאי בגמרא ס״ל דכסותה כמשמעה הי׳ נראה לומר דכסותה מדאוריית׳ אלא כיון ששנינו במשנתינו וחייב במזונותיה ולא הזכיר הכסות כלל נראה שהכסות בכלל מזונות ועלה דמתני׳ תניא בברייתא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה דמשמע שהכסות אינו אלא מן התקנה וכיון דסוגיין דעלמא במזונות דרבנן כדאיתא בפרק אע״פ קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר משמע שאף הכסות אינו אלא מדבריהם ואפשר דדרשינן שארה זה קרוב בשר מדריש לה רב יוסף בגמ׳ ועונתה כמשמעה וכסותה דרשינן מיניה שלא ישמש מטתו ע״ג קרקע אלא במטה מוצעת וכולי קרא לעונת׳ הוא דאתא זה נראה דעת הרמב״ן ז״ל בפירוש התור׳ אבל הרמב״ם ז״ל פסק בפרק ב׳ מהלכו׳ אישות כמ״ד מזונות דאוריי׳ עכ״ל הר״ן. ברם לפי מ״ש התו׳ י״ט בד״ה וחייב במזונותי׳ כו׳ בזה״ל ואני תמיה דלא תנן שחייב בכסות׳ אבל דלא תנן חיוב העונה לא קשיא די״ל דלא בעי למתנא וכו׳ ואפשר כיון דשייר עונה שייר נמי כסותה וכו׳ א״כ אין ראיות הר״ן מוכרחות. (וחידוש מהתי״ט שלא רמז בדבריו מדברי הר״ן כלו׳ כאלו היו דברי הר״ן נעלמי׳ מעיניו. ועוד אינני מבין דלמה דוקא תמה שלא תנן כסותה (במשנה) שחייב לה הבעל הלא יש עוד דברי׳ משחייב לה הבעל כמו שחשב הרמב״ם פי״ב דין ב׳ מהל׳ אישות עיקר כתובה. לרפאותה אם חלתה וכו׳ אלא מה אית לך למימ׳ מפני שמבוארי׳ להדי׳ בשאר דוכת׳ במשנה אחריתא להכי לא חשבו במשנה דהכא א״כ גם בכסותה יש לומר הכי וכזה יש לדקדק ג״כ קצת אהוכחת הר״ן). עוד כתב התי״ט לתרץ דכסותה זיל קרי ביה רב הוא וליכא מאן דפליג דכסותה כמשמעו אבל לראב״י דכוליה קרא לכסותה אתא כדאיתא בברייתא מזונות אתיא בקל וחומר (עיין במה שאכתוב להבא בס״ד) איצטריך למיתני דחייב ודלא תני עונה דאתיא נמי בק״ו היינו כמ״ש וכו׳ עכ״ל. אמנם לפי דברי הר״ן נסתר זה דהא יש לומר כסותה דכתיב בתורה לאו היינו מלבושים וכן לפי מ״ש הרמב״ן הנ״ל א״כ לאו זיל קרי בי רב הוא וה״ל להתנא לאשמועינן שהבעל חייב להלבישה אלא ברור כמ״ש למעלה דהתנא סמך עצמו ממה שמבאר במשניות דלהבא על הסדר והיינו חיוב עונה מפורש במשנה דף ס״א: וחיוב ושיעור כסותה מפורש במשנה דף ס״ד: וכן לקתה שחייב לרפאותה מפורש במשנה דף ס״ד: וכן כל הנך חיובי הבעל לאשתו מפורשין כל אחד במקומו ומשנה דהכא דף מ״ו: דקתני חייב במזונותיה ובפרקונה וכו׳ חדא מתרי ותלת נקט. עוד כתב התי״ט לתרץ בזה הלשון ועוד אפשר לי לומר דמתניתין סברא כברייתא דאמר לעיל תקנו מזונות ושהם מדבריהם ולהכי איצטריך למיתני וזה סיוע גדול להרמב״ן בפירוש החומש שסובר דמזוני מדבריהם דהא סתם משנה הכי סברה עכ״ל. אמנם לשיטת הרמב״ן עצמו שפסק דגם (כסותה דהיינו) מלבושי אשה וכן מזונות שניהם מדבריהם. א״כ סיוע שאין בה ממש היא. והנה סיים התי״ט בזה״ל ועוד בריש פרק ג׳ דמעשרות מוקמינן למתני׳ דהתם כמאן דאמר שאין מזונות האשה דאורייתא עכ״ל. ואף שקיצר בכאן סמך עצמו על מ״ש בריש פרק ג׳ דמעשרות בד״ה בניו ובני ביתו אוכלים ופטורים. בירושלמי פריך ואין להם מזונות כלומר ומאי שנא מפועלים דסיפא ומשני כמ״ד אין מזונות לאשה מד״ת כלומר וכו׳ ע״ש. הן אמת לכאורה יהיה ממשנה דמעשרות וכאוקימתא דהירושלמי ראיה להדיא כדעת הרמב״ן והרב המגיד וסייעתם ותיובתא להרמב״ם והרשב״א וסייעתם דפסקו מזונות האשה דאורייתא. איברא כבר מצינו שנאמר על כמה גדולי ראשונים אגב חורפיה לא עיין או אגב שיטפא וכו׳ כן אבקש מעצמות הקדושים של מארי דודי זקני הגאון תי״ט כי אחר העיון בירושלמי אדרבא משם קצת ראיה לשיטת הרמב״ם וסייעתו. כי זה לשון הירושלמי ניחא בניו ובני ביתו ואין לה עליו מזונות כמ״ד אין מזונות לאשה דבר תורה כהדא דתני אין ב״ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית אבל נזונית היא אצל בעלה שביעי׳ וכו׳ ופי׳ רא״פ בזה״ל ניחא בניו אבל בני ביתו קשה לן היינו אשתו הרי יש לה עליו מזונות ומ״ש מפועלין דאסורין כשיש להן עליו מזונות דה״ל כמקח וה״נ גבי אשתו ליהוי כמקח. אין ב״ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית שאסור לפרוע חובו מדמי שביעית אבל יכולה שתיזון אצל בעלה פירות שביעית בלא פסיקה שלא נראה כפורע החוב הכי נמי כאן כיון שאין פוסקין לה רק עמו אוכלת לא נראה כפריעת חוב וכמקח ואתיא אפילו למ״ד יש לה מזונות דבר תורה וגרסינן או כהדא וכו׳ עכ״ל ואם היה לאד״ז הגאון תי״ט פירוש אחרת מספיק למה דסיים הירושלמי כהדא דתני אין ב״ד פוסקין וכו׳ נגד פירושו של הגאון ר׳ אלי׳ פרקאן ז״ל והוא נעלם ממני. עכ״פ זכיתי בזה שאין בראייה זו מן הירושלמי סתירה לשיטת הרמב״ם וסייעתו שהם מפרשים כפירוש רא״פ. וחזינן מדטרח הירושלמי לאוקמי מתני׳ כמ״ד מזונות אשה דבר תורה נראה דקיי״ל כוותיה וכדעת אונקלוס שארה זיונה. וראיתי בירושלמי דכתובות ריש פרק ז׳ איתא נמי בזה הלשון ויש אדם נודר שלא לפרוע את חובו וכו׳ כמ״ד אין מזונות האשה מדבר תורה כהדא דתניא אין ב״ד פוסקין לאשה מזונות מדמי שביעית וכו׳ ועיין פירוש הגאון קרבן העדה ומשיג שם על הפירוש של הרא״פ במעשרות פ״ג ע״ש היטיב. והשתא יש לצדד בזכות של התי״ט. ומה שלא הביא התי״ט אותו הירושלמי דריש פרק ז׳ דכתובות שהוא מבואר יותר י״ל הואיל דמסוגיא דגמרא דילן ע״י דמוקי המשנה של המדיר וכו׳ באומר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך עיין שם שוב אין דברי הירושלמי מוכרחין ודו״ק היטיב. כי קצרתי ועל לב נבון בטחתי. ומה שעומד נגד זה עדיין הרב המגיד שכתב ונ״ל שהמזונות הם מדבריהם וכו׳ ואעפ״י שהם שנים מ״מ משנת ר״א ב״י קב ונקי [הבאתי דבריו למעלה]. אכן כבר כתב עליו הכסף משנה בזה״ל ואני אומר שלא דקדק בדבר דהא מסיים בברייתא אליבא דראב״י דמזונות ועונה הוין דאורייתא וכמ״ש תוס׳ בפרק נערה עכ״ל. ולהעיר אוזן בלימודים אעתיק לשון התוס׳ דף מ״ח. ד״ה ראב״י אומר שארה כסותה לפום שארה הן כסותה וכו׳ פירש רשב״ם דראב״י סבר נמי מזונות דאורייתא דהכי מתניא סיפא דברייתא מזונות מניין אמרת קל וחומר ומה דברים שאין בהם קיום נפש כך דברים שיש בהם קיום נפש על אחת כמה וכמה דרך ארץ מניין אמרת ק״ו מה דברים שלא נשאת עליהם לכתחלה אין רשאי למנוע ממנה דברים שנשאת עליהם לכחחלה אינו דין שאינו רשאי למנוע ממנה ולפ״ז תימא ברייתא דלעיל דקתני תקנו מזונות תחת מעשי ידיה דמשמע דמזונות דרבנן כמאן אתיא עכ״ל. הרי מבואר להדיא מתוס׳ דס״ל מזונות דאורייתא וכאונקלוס והרמב״ם וסייעתם: וראיתי בש״ך ח״מ סימן צ״ז ס״ק י״ז ואם באו וכו׳ ובטור אה״ע ריש סימן ס״ט פסק דמזונות דאורייתא וכן פסק הרמב״ם ריש פרק י״ב מהלכות אישות והרב המגיד האריך שם בזה וכו׳ ומה שהקשה הכסף משנה ריש פי״ג מהלכות אישות על הה״מ לא קשה מידי כשתעיין במזרחי פרשת (שופטים צ״ל) משפטים עכ״ל. (וע״ש בסמ״ע ובדרישה שהאריך דגם הרי״ף שכתב שם דרבנן היינו דחכמים תקנו דמזונות שהוא חייב לזון את אשתו מדאורייתא כשיש לו דוקא ולפיכך החוב קדמו ע״ש כי כאן אין מקומו) וראיתי עוד שבאר היטיב כתב על הכ״מ ואישתמיטתי׳ לבעל הכ״מ דברי המזרחי פרשת ואלה המשפטי׳ ע״ש עכ״ל. ולא ידעתי את תפס בסימנים (דאוריית׳) בהשמטה זו דהא הכ״מ מעיד בעצמו וסיים כמו שכתבו התוס׳ בפרק נערה הרי חיזק הדבר במסמורת ממ״ש התו׳ בשם הרשב״ם מכח הבריית׳ דמזונות דאוריי׳ היא וא״כ שפיר הציל הכ״מ כל אותן הגדולי׳ שסוברי׳ מזונות דאוריי׳ שלא יתנגדו לראב״י דמשנתו קב ונקי משו׳ דאינהו ס״ל כרשב״ם שמפר׳ ע״פ הבריי׳ דגם ראב״י ס״ל מדין ק״ו שהמזונות ועונה הוא מדאוריית׳ ויש בזה ליתן טעם לשבח דבהא פליגי, הת״ק ור׳ אלעזר ס״ל אף דאתיא בק״ו מ״מ מלתא דאתי בק״ו טרח וכתב לה קרא אבל ראב״י לא ס״ל הכי עיין פסחים דף י״ח: ודף ע״ז: ועוד יו״ד פעמים בש״ס ותמצא איכא מאן דאמר דלא אמרינן דטרח וכתב קרא מה דילפינן בק״ו ולפיכך קשיא אחרי דמזונות ועונה אתיין מכח ק״ו מכסותה א״כ שארה ועונתה למה לי לכך פירש ראב״י לפום שארה וכו׳ ולפום עונתה תן כסותה. ומעתה חובה עלי להעתיק דבריו של המזרחי ז״ל בפרשת משפטים שארה אלו מזונו׳ במכילתא ומייתי לה בפרק נערה ומה שטען עליו הרמב״ן ז״ל שהם דברי יחיד והלכה מזוני תקנתא דרבנן הן הנה הרמב״ם והסמ״ג והרשב״א ובעל הטורים וכמה פוסקים אחרים כלם פסקו שהמזונות הן מן התורה ומה שכתב בעל מגיד משנה אע״פ שהאומרים מזונות מן התורה הן שנים לגבי רבי אליעזר בן יעקב מ״מ משנת ראב״י קב ונקי אינו מחוור שהרי בסיפא דברייתא במילתיה דראב״י תני מזונות מנין קל וחומר ומה דברים שאין בהם קיום נפש כך, דברים שיש בהם קיום נפש על אחת כמה וכמה משמע דראב״י נמי ס״ל דמזונות דאורייתא וכ״כ תוספות בשם רשב״ם בפרק נערה. אך קשה דא״כ ברייתא דקתני תקנו מזונות תחת מעשי ידיה דמשמע דמזונות דרבנן דלא כמאן ושמא מפני זה כתב הסמ״ג דלראב״י מזונות ועונה הם מדרבנן שסובר דברייתא דמכילתא דקתני לראב״י מזונות מניין מק״ו דכסותה אינו אלא דרך אסמכתא דומיא דק״ו דמגילה מעבדות לחירות אמרו שירה ממות לחיים על אחת כמה וכמה לזה אמרו מגלה היא מדרבנן. ויש קצת ראיה על זה שהרי הגמרא לא הביא בפרק נערה מדברי ראב״י רק ששארה כסותה ועונתה כלם לכסותה ומסיפא דברייתא דקתני מזונות מניין לא הביא כלום עכ״ל. צא ולמד שגם המזרחי כתב על הה״מ (כמ״ש הכ״מ) ואינו מחוור שהרי בסיפא דברייתא וכו׳ ומה שמסיק דברייתא דקתני מזונות מניין מק״ו וכו׳ אינו אלא על דרך אסמכתא וכו׳ לא כתב המזרחי כך אלא לשיטת הסמ״ג שכתב דלראב״י גם עונת דרך ארץ אינו אלא מדבריהם. אבל לשיטת הרב המגיד שלא כתב אלא על מזונות שהוא מדרבנן אבל בעונת דרך ארץ מודה להרמב״ן שהוא ד״ת אפילו לראב״י וזה לא ידעינן אלא מכח ק״ו א״כ ע״כ דק״ו אלימתא הוא כמו כל דין ק״ו ומעתה גם מזונות הוא ד״ת מכח ק״ו. א״כ סיום דברי המזרחי שכתב דק״ו זה אינו אלא על דרך אסמכתא וכו׳ לא העלה ארוכה למה שכתב בתחלה ואינו מחוור שהרי וכו׳. ועל דרך הזה תבין כשתדקדק בדברי הכ״מ שכתב דהא מסיים בברייתא אליבא דר״א בן יעקב דמזונות ועונה הוי דאורייתא דקדק לכתוב ועונה. לברר דבריו על נכונה. הרי לך ברורין דברי הכסף משנה. אבל תירוצו של הש״ך אינו מעין הטענה. וצריך עיון גדול על הש״ך. ודע דמ״ש המזרחי בשם הסמ״ג דלראב״י מזונות ועונה הם מדרבנן וכו׳. אכן בסמ״ג שלפני (דפוס ווינעציא שנת ש״ז לפ״ק) איתא לא תעשה פ״א שארה כסותה ועונתה לא יגרע צוה הקב״ה שהנושא אשה לא יגרע ממנה שאר כסות ועונה ובפירוש המקרא נחלקו רבותינו בכתובות פרק נערה שחכמים אומרים שארה אלו מזונות כסותה כמשמעה ועונתה תשמיש וראב״י אומר כסותה ועונתה לפי עונתה תן לה כסותה שלא יתן לה חדשים בימות החמה ושחקים בימות הגשמים. שארה כסותה. לפי שארה תן לה כסותה שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה (ולראב״י מזונות ועונתה מדרבנן) ועל הגליון נדפס במקצת ספרים אין זה. ותניא בתוספתא לראב״י מזונות מניין אמרה ק״ו ומה דברים שאין בה קיום נפש כגון כסותה אין רשאי למנוע ממנה דברים שיש בהם קיום נפש לא כ״ש עונה מנין ק״ו ומה דברי׳ שלא נשאת עליהן מתחלה אין רשאי למנוע ממנה דברים שנשאת עליהן מתחילה לא כ״ש תני רב יוסף שארה זו קרוב בשר שלא ינהג בה מנהג פרסיים וכו׳ ושיעור עונה ומזונות וכסות מפורשין בפרק אע״פ דתנן העונה האמור׳ בתורה הטיילין וכו׳ הפועלים וכו׳ הספנים וכו׳ והטעם שמאחר שהעונה סתומה בתורה יש לפרש לפי הנראה הכל לפי טורח אומנתו ינהיג את עצמו עכ״ל הסמ״ג:

והנה המעיין יראה דהדין עם מקצת הספרים דלא גרסי׳ ולראב״י מזונות ועונתה מדרבנן ומכמה טעמים מוכח דנוסחא מוטעת היא. ראשון שהרי התחיל הסמ״ג לחשוב לא תעשה פ״א שארה וכו׳ צוה הקב״ה שהנושא אשה וכו׳ משמע שכל השלשה מדאוריי׳ לכ״ע אפי׳ לראב״י ולהכי כתב הסמ״ג ובפירוש המקרא נחלקו וכו׳ כלומ׳ רק בפירוש המקרא פליגי אי שארה הוא מזונות ועונתה עונה ממש וראב״י ס״ל דפי׳ המקרא אינו כך אלא לפום שארה וכו׳ אבל לפום קושטא דמלתא גם ראב״י מכח הק״ו מודה שהיא מצוה שצוה הקב״ה וכו׳ ולפיכך דקדק לכתוב ובפירוש המקרא ולא כתב ובעיקר הדין נחלקו והאמת עד לעצמו דלכך הביא הסמ״ג מיד בסמוך לה ותניא בתוספת׳ לראב״י מזונות מנין אמרה ק״ו וכו׳. ותו לדברי הה״מ דקיי״ל כראב״י דמשנתו קב ונקי אפי׳ נגד תרי א״כ למה פסק הסמ״ג דלא כוותיה שחשבן למצוה דאוריית׳ אלא וודאי דגם ראב״י ס״ל כך מכח הק״ו. ותו דא״כ גם המשנה דף ס״א: העונה האמורה בתורה וכו׳ יהיה נגד ראב״י. וראיתי בתוי״ט שכתב וקצת קשה מאי למימרא האמורה בתורה וי״ל דאפי׳ לראב״י דדריש לשארה כסות׳ ועונתה כולהו לכסות אפ״ה אית ליה דעונה אמורה בתורה ממדת ק״ו כדמייתי סתם בתוס׳ סיפא דברייתא דרך ארץ מניין אמרת ק״ו וכו׳ עכ״ל. ותו דכבר ידענו דדין ק״ו דאוריית׳ בבא קמא דף ק״ה. בבא בתרא דף קי״א. זבחים דף ס״ט: מדין ק״ו כיצד וכו׳ וגם לולא דכתב רחמנא שאין עונשין מן הדין [עיין מכות דף ה:] היינו דנין ק״ו לחייב מיתה ע״פ ק״ו. ובכן מי יתנני השב רוחי. להלום דברי המזרחי. שאומר דבר חדש אשר לא שמענו עד כה שק״ו היא אסמכתא והאיך יתואר זה אחרי דקיי״ל דאדם דן ק״ו מעצמו (נדה דף י״ט:) וא״כ אם לא מצינו שום ענין הגורם לבטל הק״ו כגון פירכא או כיוצא בו אין ספק שהק״ו אלימת׳ לחייב או לזכות. ומה שמביא המזרחי לסעד מק״ו ממגילה לא זכיתי להבין שהרי בגמ׳ מגילה דף י״ד. אמרו מ״ח נביאים וכו׳ ולא הותירו על מה שכתו׳ בתור׳ חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש אמר ר׳ חייא בר אבא ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה (ביציאת מצרים אמרו שירה על הים רש״י) ממיתה לחיים לא כ״ש אי הכי הלל נמי נימא (שהיא שירה רש״י) וכו׳ רב נחמן אמר קרייתה זו הלילא רבא אמר בשלמא התם וכו׳ הרי חזינן דהנביאים סמכו עצמן על הק״ו והוסיפו על מה שכתוב בתורה מקרא מגילה ולשיטת רב נחמן לולא שתקנו קריאת מגילה היה מהחיוב לומר הלל על הנס שנעשה ממיתה לחיים מכח ק״ו ומה מעבדות לחירות וכו׳ (ועיין לעיל דף ז׳: עד שמצאו לה מקרא כתוב בתורה וכו׳ ובתוס׳ ד״ה נאמרה לקרות) ומ״ש המזרחי עוד ויש קצת ראיה על זה שהרי הגמרא לא הביא וכו׳ כבר ביררתי בס״ד בחיבור התוספתא אשר לי כי כמה וכמה דינים נלמדים מן התוספתא אף שלא הובאו בש״ס דילן. ולכן מפאת כל אלה שפיר כתב הכ״מ ונסתייע מהתוס׳ שהביאו סיפא דהברייתא. ואי משום קושיא שכתב המזרחי דא״כ ברייתא דקתני תקנו מזונות תחת מעשי ידיה דמשמע דמזונות דרבנן דלא כמאן. והיא נאמרה כבר בתוס׳ דסיימו ולפי זה תימא ברייתא דלעיל וכו׳ ואפ״ה לא כתבו התוס׳ שהק״ו הוא דרך אסמכתא מטעמים דאמרן. וידעו תוס׳ דיש לתרץ התמיה היטב לפי מה דקיי״ל כר׳ הונא אמר רב דיכולה אשה לומר לבעלה איני נזונית ואיני עושה ופריך הש״ס מהך ברייתא דקתני תקנו מזונות תחת מעשי ידיה ומשני אימא תקנו מעשי ידיה תחת מזונות עיין לקמן דף נ״ח: ובתוס׳ דף מ״ז: ד״ה תקנו וכו׳ והשתא לפי המסקנא אליבא דהלכתא דכך תני בבריית׳ תקנו מעשי ידיה תחת מזונות א״כ שפיר אתיא הבריית׳ אליבא דכ״ע ומזונות דאורייתא:

ברם לריש לקיש לקמן דף נ״ח: דפליג ארב הונא אמר רב וס״ל דמעשי ידיה עיקר וכן לרב אדא בר אהבה לקמן דף נ״ט. דמגיה הברייתא אימא תקנו מזונות תחת מותר מעשי ידיה קושית התוס׳ והמזרחי במקומה עומדת כמאן אתיא. ולכאורה יש לדקדק דעדיפא הו״ל לתוס׳ ולמזרחי להקשו׳ על ריש לקיש דס״ל דמעשי ידיה עיקר והוא דלא ככולהו תנאי. וכן על רב אדא ב״א כמאן ס״ל. וקצת הוה אמינא דס״ל לר״ל ולר״א ב״א כברייתא דתני רב יוסף דף מ״ח. שארה זו קרוב בשר מסייע ליה לרב הונא דאמר האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ונותן כתובה א״כ כיון דמוקמת לשארה על קרוב בשר אין למזונות ראיה מן התורה [אלא חכמים תקנוה למר תחת מעשי ידיה ולמר תחת מותר מעשי ידיה] וס״ל בזה כת״ק ור״א דלא ילפי מזונות ועונה מק״ו אלא עונה כמשמעו הוצרך הכתוב להודיע ואי אמרינן דמזונות אתיא מק״ו דכסות קשה ועונתה למה לי הא פשיטא דעונתה מק״ו אתיא אלא במה שכתבה התורה ועונתה רצה להורות דלא נילף ק״ו ואם כן כיון דשארה אתיא לקרוב בשר אין לנו ללמוד חיוב מזונות ד״ת: ובזה יתיישב הסוגיא דלקמן דף נ״ח: אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונית ואיני עושה קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשי ידיה משום איבה מיתיבי תקנו מזונות תחת מעשי ידיה, אימא תקנו מעשי ידיה תחת מזונות. ולכאורה איכא למידק למה זה אמר הש״ס קסבר כי תקינו רבנן מזוני וכו׳ עדיפא הוי ליה למימר דקסבר רב הונא דמזונות מדאורייתא כמו כולהו תנאי הת״ק ור״א וראב״י. ובפרט לפי מ״ש דלפי מה דמהפך רב הונא הברייתא אימא תקנו מעשי ידיה תחת מזונות דגם הברייתא ס״ל כהני תלתא תנאי א״כ ניחא טובא לומר דרב הונא ס״ל דמזונות עיקר שהוא דאורייתא ומעשי ידיה משום איבה. אמנם לכדאמרן דרב הונא דאמר האומר אי אפשי אלא אני בבגדי וכו׳ הוציא סברא זו כפי המבואר מסייע ליה לרב הונא מקרא דשארה זו קרוב בשר א״כ ע״כ דמזונות תקנו רבנן. והוי יודע דסוגיא דאמרן דף נ״ח: ולקמן עוד דף ע׳: ודף פ״ג. ודף ק״ז: ובבא בתרא דף מ״ט: ובגיטין דף ע״ז: איתא אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה וכו׳ מזוני עיקר וכו׳ ומפני גירסא זו איכא למידק טובא הא דאמר הש״ס בסוף הסוגיא דף נ״ח: רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשי ידיה וכו׳ הלא בכל מקומות הנ״ל מבואר דרב סבר ליה דמזונות עיקר ומעשי ידה תחת מזונות. אמנם אודיע כי מב״ק דף ח׳: איתא אמר רב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה וכו׳ ולא גרסינן אמר רב וא״כ דרב הונא בעצמו ומפי עצמו אמר יכולה אשה וכו׳ הוכרח הש״ס לומר קסבר כי תקנו רבנן מזוני וכדאמרן. ועפ״י האמור דכולהו תנאי וגם ראב״י ס״ל דמזונות ד״ת יתיישב מה שלכאור׳ תמוה למאוד הא דאמר רבא דף מ״ז: האי תנא סבר מזונות מדאורייתא דתניא שארה אלו מזונות וכן הוא אומר וכו׳ ר׳ אלעזר וכו׳ עונתה אלו מזונות וכו׳ הנה ראינו כי הת״ק ור״א ס״ל מקראי חיוב מזונות וא״כ הו״ל לרבא למימ׳ הני תנאי סבירא להו מזונות דאוריית׳ ולא לשלול רבים בלשון יחיד ואולם אמת נכון הדבר לפי מ״ש תוס׳ ישנים לעיל דף כ״ט: ד״ה ולאפוקי מהאי תנא פירוש תנא דברייתא אבל מפיק מתרווייהו תנאי שמוזכרים בברייתא. והשתא אם אמרינן כמו שכתבתי דכולהו תנאי המוזכרים בברייתא (כלומר אף ראב״י ס״ל מכח ק״ו דמזונות דאורייתא) שפיר יש לומר הא דאמר רבא האי תנא סבר פירוש תנא דברייתא משא״כ לדעת המזרחי דראב״י ס״ל דמזונות דרבנן אבל הת״ק ור״א ס״ל דמזונות ד״ת אין לומר דפירוש האי תנא סבר דקאי על תנא דברייתא. ובכן אחת לאחת. הכ״ף מצרף בקב נקי ונחת. בלימא מסייע בסיוע שיש בו ממש לדעת אונקלוס שארה זיונה וכדעת הרמב״ם והרשב״א וסייעתם: עוד אני מדבר. מצאתי רב לי בדבר זה לחבר. שגם הגאון בעל פרשת דרכים בדרך מצותיך כתב דמה דאיתא בסמ״ג ולראב״י מזונות ועונה מדרבנן נראה דטעות סופר הוא וכתב עוד דממה שכתב הסמ״ג עשין (מ״ז וצ״ל) מ״ח שארה אלו מזונות כסותה כמשמעו כדמבואר דפסק כחכמים ומשיג על המזרחי והרוצה לעמוד עליו יע״ש:

פסוק יח

אוֹ בְאֶגְרֹף ז״ל הרמב״ן. על לשון רבותינו אגרוף הוא היד שיקבצו האצבעות לתוך הכף להכות בה כמו שאמרו בעלי אגרופין אגרופו של בן אבטיח וכן להכות באגרוף רשע יד רשע המכה והזכיר הכתו׳ שתי הכאות אחת קשה והיא האבן ואחת קלה והיא האגרוף וכו׳ ואחרים אמרו כי אגרוף רגב עפר מלשון עפר עבשו פרודו׳ תחת מגרפותיהן והאל״ף כאל״ף אזרוע והוא דעת אונקלוס שאמר בְכוּרְמֵיזָא והזכיר את אלה ג״כ לאמר כי גם ברגב ימות אם הכהו במקום שיש בו כדי להמית וזהו להבדיל החרב מה שאין צריך אומד כמו שהזכירו חכמים עכ״ל. הנה מה שכתוב אגרופו של בן אבטיח היא משנה פרק י״ז כלים והביאה הש״ס בכורות דף ל״ז ומ״ש וכן להכות באגרוף רשע הוא פסוק בישעי׳ סימן נ״ח פסוק ד׳ אבל מ״ש מלשון עפר עבשו וכו׳ לא מצאתי אלא ביואל סימן א׳ פסוק י״ז איתא עבשו פרודות תחת מגרפות הן. ופירש רש״י בשם תרגום יונתן בן עוזיאל עבשו. העלו חלודה ועיפוש. פרודות. ת״י גרבי חמרא: ומגרפותיהן. ת״י מגופותיהן מגופות כסוי החביות: וכן מ״ש כמו שאומרין בעלי אגרופין לא מצאתי אלא בפסחים דף נ״ג: איבעיא להו תודוס איש רומי גברא רבה הוה או בעל אגרופין הוה וזה הדבר אשר נעלם ממני מאי טעמ׳ כתב הרמב״ן דוקא אחר ואחרים אמרו כי אגרוף רגב וכו׳ והוא דעת אונקלוס וכו׳ והלא לפירוש הראשון שהאגרוף הוא היד וכו׳ ניחא טפי לומר והוא דעת אונקלוס דהא קרא דמביא ולהכות באגרוף רשע [דהוא במשמעות אגרוף ממש] ותרגם יונתן בן עוזיאל בְּכוּרְמֵיזָא דְרִשְׁעָא וקצת צ״ע. וראיתי ברשב״ם כתב בזה״ל או באגרוף לפי הפשט כתרגום מין אבן או לבנה שהרי בהשלכת אבן הכתוב מדבר וכן מצאתי בתורת כהנים בנגעי בתים אצל וחלצו את האבנים בלבנים או בטורמסין וכן להכות באגרוף רשע באבן גדולה אשר ימות בה ויחבל בה עכ״ל. ודע דבת״כ פרשת מצורע כך איתא אי אשר בהן הנגע יכול אפי׳ קרמודים אפי׳ לבנים וכו׳ וז״ל הקרבן אהרן אי אשר בהן הנגע וגו׳ כלומר ואם אמר אשר בהן הנגע ולא אמר האבנים הייתי אומר אפילו קרמידן והם רעפים וכן נקראי׳ בלשון ערבי קרמוד ובלשון יון קרמודו וכו׳ עכ״ל. מעתה תראה כי טעו׳ נפל בדברי הרשב״ם ושרצונו לפרש דעת התרגום כך ושהכ״ף מתחלף בקו״ף. ואודיע כי ז״ל המוסף הערוך כורמיזא תרגום או באגרוף או בכורמיזא פירוש יוני אבן מוכנת לירות בה עכ״ל:

פסוק כב

כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים. כתב הרמב״ן בזה״ל כאשר ישית עליו וכו׳ כשיתבענו הבעל בב״ד להשית עליו עונש על כך. לשון רש״י ונכון הוא. אבל אונקלוס אמר כְּמָא דִי יְשַׁוִי עֲלוֹהִי בַּעֲלַהּ דְאִתְּתָא ואמר ר׳ אברהם ככל אשר ישית עליו בעל האשה או יתן בפלילים כאלו אמר שיתפשר עמו לרצונו או ישלם כדי דמיהם ע״פ ב״ד ואיננו נכון כי מה טעם להזכיר זה. ולפי דעתי בעבור שאין בילדים האלו ניכר כי מי יודע אם יצליחו אמר הכתוב אע״פ שאין כאן ממון תשלומין נשים עליו עונש והוא כמו קנס וממון שיטילו עליו אחרים על כרחו וכן ויתן עונש על הארץ [מלכים ב׳ כ״ג] ויין ענושים ישתו [עמוס ב׳] ואמר שיהא העונש ככל אשר ישית עליו בעל האשה שהוא חפץ בילדיו וחשובים הם אצלו ויתן זה בפלילם שלא יתן עליו עונש יותר מכדי דמיהן ובמכילתא ככל אשר ישית עליו שומע אני כל מה שירצה ת״ל ונתן בפלילים אין בפלילים אלא דיינין עכ״ל. וקצת צריך ביאור מה שהביא הרמב״ן ממרחק לחמו מן מלכים ועמוס ולא כתב קרא [דברים כ״ב] וענשו אותו מאה כסף והביאו רש״י. ודע דמ״ש הרמב״ן בשם ר׳ אברהם וכו׳ אכן בר׳ אברהם אבן עזרא איתא בזה״ל כאשר ישית עליו אבי הילדים אם יעשו כחפצי הנוגף ואם לאו יתן ע״פ בית דין עכ״ל. ובכן תראה כי הרמב״ן אסבורי אסבר׳ לדברי ר׳ אברהם שפירש לדעתו בקרא כך הוא דמה דכתיב ונתן הוא וי״ו המתחלקת ופירושו או יתן בפלילים ולפיכך רישא דקרא כאשר ישית עליו פירושו כאלו אמר שיתפשר עמו לרצונו. אבל מה שטען הרמב״ן עליו ואיננו נכון כי מה טעם להזכיר זה. יש לומר ונימא איהו לנפשיה דהא איהו מסכים לפי׳ רש״י כשיתבענו הבעל בב״ד וכו׳ קשה ג״כ מה טעם להזכיר זה דפשיטא דאם לא יתבענו הבעל בב״ד מי מחייבו ואם אין תובע אין נתבע. אלא צריך אני לומר דה״א משום לפי מאי דקיי״ל כופרא כפרה ובין רבנן ובין ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה ס״ל לפי המסקנא ב״ק דף מ׳. כופרא כפרה ולפי הסברא דבמה שהוא משום כפרה אף אם אין חבירו תובעו מחייבין בית דין אותו כי היכי דליהוי ליה כפרה ונהי דלענין אם ממשכנין אותו מספקא ליה בב״ק דף מ׳. [ופסק הרמב״ם פרק י׳ דין ד׳ מהלכות נזקי ממון דממשכנין אותו והטעם מבואר בהמגיד ובלחם משנה] מ״מ הא פשיטא שהב״ד מחייבין אותו ואומרין לו שצריך לשלם כדי שיהי׳ לו כפרה וא״כ היה עולה על הדעת דגם בולדות הדין כך לכך הוצרך לכתוב כאשר ישית עליו כשיתבענו הבעל בב״ד להשית עליו עונש על כך אבל בלא תביעת הבעל אין ב״ד נזקקין לכך וטעמא רבה איכא דבישראל אין שום חיוב מיתה ועל העוברין [ועיין תוס׳ דף ל״ג. ד״ה אחד נכרי וכו׳ ותוס׳ סנהדרין דף נ״ט. ל״ה ליכא וכו׳ ועיין מזרחי בפ׳ ולא יהיה אסון באשה וכו׳ ועיין תשובות ח״י סימן ל״א וכבר הארכתי בזה בס״ד ואין כאן מקומו] ובזה יומתק הסוד דדוקא הכא ויצאו ילדיה לשלם דמי ולדות לבעל כתיב כאשר ישית עליו בעל האשה כלומר כשיתבענו אבל לקמן פסוק למ״ד את כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו ותרגם אונקלוס אִם מָמוֹן יְשַׁווּן עֲלוֹהִי וְיִתֵּן פּוּרְקַן נַפְשֵׁהּ כְּכֹל דִי יְשַׁווּן עֲלוֹהִי לא כתיב כאשר ישיתו עליו יורשי הניזק משמע שהב״ד מעצמן אף בלא שום תובע נזקקין לחייבו [ועיין מה שאכתוב עוד לקמן בס״ד] ולהכי ת״א עלי ושת יְשַׁווּן וכן דִי יְשַׁווּן לשון רבים דהיינו הב״ד שמחייבין אותו על כך כי היכי דתיהווי ליה כפרה. אמור מעתה עפ״י הוצעה קלה זו מבואר דגם לפירוש רבי אברהם אבן עזרא איצטריך דה״א דפשרה שמפשר הבעל עמו בפחות מדמי ולדות לא מהני כמו דגבי כופר שמחוייב משום כפרה לשלם כל דמי הניזק הכא נמי הכי גבי דמי ולדות קמ״לן דלא אלא אם רצה הבעל למחול וליטול בפחו׳ סגי מטעם דאמרן דלא שייך גבי עוברין מילתא דכפרה כלל [ובחידושי בס״ד מבואר בעניינים שזכרתי ביאור ארוך והרוצה לעמוד עליו יעיין שם]:

פסוק כט

וגם בעליו יומת תרגום אונקלוס יִתְקְטֵל מ״ש הרמב״ן בזה כבר הודעתיו. ועתה אודיע דברי המזרחי [אחר שהאריך קצת] כתב בסוגיא דסנהדרין דף ט״ו: אמר קרא מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו הא כיצד וגם בעליו יומת בידי שמים וכמוהו והזר הקרב יומת בידי שמים. והמתרגם שמתרגם יתקטל הוא מל׳ חכמים שהקטלא בל׳ חכמים נאמרת אף במיתה בידי שמים כמו ששנינו באבות ודלא יליף קטלא חייב עכ״ל:

פסוק ל

אִם כֹּפֶר וכו׳ תרגום אונקלוס אִם מָמוֹן. קצת משמע דס״ל לאונקלוס כופרא ממונא הוא. אבל לפי מה שכתבתי כבר מסקנות הש״ס ב״ק דף מ׳. דלכ״ע כופרא כפרה הוא אי אפשר לומר כך. ודע דז״ל הרמב״ן את כופר יושת עליו בעבור היות הכופר כפרה כענין הקרבנות אם הוא אינו חפץ בה אין מכריחין אותו לבא לב״ד לחייבו בכך ואפילו אם חייבוהו אין ממשכנין אותו בעבור זה אמר אם עכ״ל. הנה מה שכתב אין מכריחים אותו לבא לב״ד לחייבו בכך לכאורה לאו דווקא וכמו שכתבתי לעיל בפסוק כ״ב ועד כאן לא קמיבעיא ליה בב״ק דף מ׳. אלא אי חייבי כופרין ממשכנין אותו או לא אבל שלא להביאהו לב״ד לא שמעינן אלא שכוון הרמב״ן שפיר כמ״ש תוס׳ בכריתות דף י״ב. [גבי שנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דר׳ מאיר מחייב] ואם תאמר והאיך מחייב ר״מ והא אמר לא אכלתי ובע״כ לא יבי׳ חטאת כדאמ׳ חייבי חטאות אין ממשכנין אותן וי״ל דהתם מיירי כשאמר דלא ניחא ליה בכפרה אבל האי ניחא לי׳ בכפרה אלא שהוא סבור להיות פטור ממשכנין אותו וזה הוא שדקדק הרמב״ן לכתוב ואם הוא אינו חפץ [כלומר שאומר דלא ניחא ליה בכפרה] אין מכריחין אותו לבא לב״ד דהא אפילו אם חייבוהו בב״ד לא יועילו אם הוא עומד על דיבורו ואומר שאינו חפץ בכפרה דהא אין ממשכנין לכן אמר הכתוב את כופר וגו׳ כלומר אם חפץ בכפרה. אכן אי קשיא הא קשיא לי במה שהחליט הרמב״ן דאין ממשכנין לחייבי כפרה ובסוגיא דב״ק דף מ׳. לא איפשיטא [ואדרבא דמצד הספק להחמיר פסק הרמב״ם בפ״י מהלכות נזקי ממון דממשכנין אותו וכמבואר בלחם משנה ע״ש וצריך עיון גדול. ונכון לברר בזה הסוגיא ב״ק מ׳. וזה תוארה בעא מיניה שור של שני שותפין כיצד משלמין כפר לישלם האי כפר שלם והאי כפר שלם כופר אחד אמר רחמנא ולא שני כופרין, האי חצי כפר והאי חצי כפר, כפר שלם אמר רחמנא ולא חצי כפר. אדיתיב וקמעיין בה א״ל תנן חייבי ערכין ממשכנין אותן [גיזבר הקדש דכיון דלא לכפרה אתי משהי ליה. רש״י] חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן [דכיון דלכפורי חטאי׳ קבעי לה לא משהי ליה. רש״י] חייבי כופרין מאי כיון דכפרה הוא כחטאת ואשם דמי מיחמר חמיר עלוהי ולא בעי משכוניה או דילמא כיון דלחברי׳ הוא דבעי מיתבא לי׳ ממונא הוא ולא לגבוה אי נמי כיון דהוא לא חטא וממונא הוא דאזיק לא חמיר מילתא עליה ובעי משכוניה אמר ליה שבקן איסתגר בקמייתא [הוסגרתי ונאלמתי בראשונה. רש״י] [ומה שיש לתמוה מסוגיא דהכא דמשמע להדיא דכל עיקר שממשכנין או לאו היינו במה שבא לכפרה חמירא ליה לאינשי ולא משהי ליה וצ״ע בהבנת תוס׳ דכריתות דף י״ב. שהעתקתי למעלה דמדבריהם משמע סתירה גמורה. והואיל שאין ענין זה הכרחי לדבר שאני עוסק פה אמרתי הרוצה ליטול את השם יטול ויעיין בחדושי בס״ד] והנה לכאורה איכא למידק טובא חדא דכשראה רב אחא ב״י דיתיב רב נחמן וקא מעיין בה אין זה מדרך נכון לשאול עוד בדבר שאין בו שייכות לענין הראשון וכבר נאמר על גדול החכמים [שבת דף ג׳:] כי קאי בהא מסכתא וכו׳. ותו מה היה הכוונה של רב נחמן שהשיב לו אסתגר בקמייתא הלא גם בברייתא דהיינו על השאלה השנייה ג״כ לא היה יודע מה להשיב. ולמה זה דוקא בקמייתא ואם כה יאמר אסתגר בקמיית׳ נאלמתי בראשונה כלומר על הראשונה אני מצטער שלא ידעתי ואתה בא להוסיף בשאלות קשה דא״כ הוה ליה לר״נ לומר מיד [כשפתח רב אחא ב״י את פיו לומר ולשאול ממנו השאלה השנייה תנן חייבי וכו׳] אסתגר בזה ולמה המתין בזה עד שסיים שאלתו השנייה:

וכדי לבא על המובן דעת שני החכמים השלמים להודיע לבני האדם גבורות רמיזות ת״ח ורב אחא בר יעקב ששבחו רבא לרב נחמן דאדם גדול הוא בא בשאלה השניי׳ שמישך שייכא ודבוק׳ לשאלה הראשונה דאי לאו השניי׳ לא מתקיימ׳ הראשונ׳. ואעירך הערה קטנה דרש״י כתב אם כופר יושת עליו אם זה אינו תלוי והרי הוא כמו אם כסף תלוה לשון אשר זהו משפטו שישיתו עליו ב״ד כופר עכ״ל. והמזרחי הקשה דא״כ ר׳ ישמעאל דאמר [במכילתא והביאו רש״י סוף פרשת יתרו גבי ואם מזבח אבנים וכו׳] כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה וכו׳ ולמה לא חשב ר׳ ישמעאל גם אם כופר יושת עליו וע״ש שנכנס לתרץ בדוחק. אמנם הרמב״ן מכח קושית המזרחי ממאן בפירוש רש״י ולפיכך לבאר מלת אם [שהוא בכל התורה תלוי ולא בחיוב ההחלטיי] כתב בעבור היות הכופר וכו׳ וסיים בעבור זה אמר אם, כלומר מעכשיו אם זה תלוי כמו בכל התורה [חוץ משלשה] והנה כשראה רב אחא בר יעקב לר״נ דיתיב וקא מעיין בה עלה על דעתו אולי יפתח פיו בחכמה להוכיח דבאופן זה ר״ל שור של ב׳ שותפין מצד שאמרה תורה כפר אחד ולא שנים וגם כפר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר ולכך פטורין לגמרי וראיה על זה דהא כתיב אם כופר וכל אם תלוי הוא. אם כן מוכרחין אנו לומר דמשכחינן אופן אחד שאין בו דין כופר [ושפיר כתיב אם תלוי הוא] והיכי דמי כגון שור של שני שותפין ולכן הפליא לעשות ואמר ליה תנן חייבי ערכין וכו׳ חייבי כופרין מאי כיון דכפרה הוא לא בעי משכוניה וכו׳. נמצא מצינו לומר דאם תלוי הוא על דרך שכתב הרמב״ן ״ואפילו אם חייבוהו אין תמשכני׳ אותו בעבור זה אמר אם״ וגם השאלה השנייה לא היה כח ביד רב אחא בר יעקב לפשוט לעצמו די״ל דאם הוא תלוי על אופן שור של שני שותפין] וכעין וממין הטענה השיב לו רב נחמן דלדידי פשיטא לי דאין ממשכנין לחייבי כפרה [וכמו שפסק הרמב״ן] מקרא אם כופר לשון אם מורה לזה וכדאמרן. ואסתגר כלומר נאלמתי בקמייתא דוקא כיצד משלמין וכו׳. ומדוייק מלת בקמייתא היטיב. ומעתה מחסה ומגן. לדברי הרמב״ן שיעלו כהוגן:

פרק כב

פסוק ב

אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ תרגום אונקלוס אִם עֵינָא דְסָהֲדַיָא נְפָלַת עֲלוֹהִי וגו׳ עיין פרש״י ומה שמשיג הרמב״ן וסותר ובונה וכתב ועל דעתי נתכוון אונקלוס לומר שאם יצא הגנב מן המחתרת ובא זה לומר עליו יש לו עדים שבא במחתרת דמים לו כשאר החייב ואינו מותר להרגו ואם הרגו נהרג עליו אבל ישלם אם לקח משם דבר וכו׳ ע״ש והמזרחי האריך בזה ע״ש:

פסוק טו

וְכִי יְפַתֶּה תרגום אונקלוס וַאֲרֵי יְשַׁדֵל עיין רש״י וטען עליו הרמב״ן שאיננו נכון אבל ענין הפתוי הטיית רצון שקר וכן יפתה לבבכם וכו׳ ולכן האנשים אשר אין דעתם שלימה להשכיל ויטעה לבם בדברים בתחלת ענינם יקראו פתאים וכמו שאמר פתי יאמין לכל דבר וכו׳ ואונקלוס חולק הלשון למחלוקת אמר כאן ישדל והוא לשון תחבולה ועסק אשר יעשה האדם עם אחד לעשות בו כרצונו יהיה השתדלותו בדברים או במעשה כי כן אמר בויאבק איש עמו [בראשית ל״ב כ״ה] ואישתדל וכו׳ כי תחבולה הענין אשר אדם מסדר לעשותם יקרא השתדלות ואמרו במשנה [אבות פ״ב] ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש ובגמרא (ברכות ט׳:) לעולם ישתדל אדם לצאת לקראת מלכי ישראל ובכתוב הֲוָא (משתדל לשיזבותי צ״ל) מִשְׁתַּדַּר לְהַצָּלוּתֵהּ (דניאל ו׳ ט״ו) משתדל ועושה התחבולות ועל דעתי מזה הלשון הוא (ומרד ואשתדור מתעביד בגויה צ״ל) מָרָדָא וּמְהַנְזְקַת מַלְכִין וּמְדִנָן וְאֶשְׁתַּדּוּר עָבְדִין בְּגַוַּהּ (עזרא ד׳ ט״ו) מרד ותחבולה רבה כי יחליפו אף האותיות כאלה בלשון הקודש מזלות ומזרות (איוב ל״ח ל״ב ע״ש רש״י) נמלצו (תהלים קי״ט כ״ג) ונמרצו (איוב ו׳ כ״ה) וכ״כ רש״י כולן לשון מליצה הם ולמ״ד מתחלפת ברי״ש מפלשי עב (איוב ל״ז ט״ו) מפרשי (אכן ברש״י שם לא משמע כן אלא פירוש לשון מבוי מפולש ובלשון חכמים שרשרת שלשלת ויש נוסחאות שכתוב בהם במשנה השתדר להיות איש וכן גירסת הערוך בערך שער א׳) ולכן אמר אונקלוס וכי יפתה וַאֲרֵי יְשַׁדֵל יסובב וישובב את הבתולה בענינים רבים עד שישכב עמה ובעבור כי פתוי הבתולות בענינים רבים לא ייחד לו לשון ועשאו השתדלות אבל בפן יפתה לבבכם (דברים י״א ט״ז) אמר בו דִּילְמָא יִטְעֵי עכ״ל:

פסוק כז

ז״ל הרמב״ן אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל אמר אונקלוס דַיָנָא לָא תְקִיל על הדיין שלא יקלל אותו כאשר יחייבנו בדין לא תקיל לשון קללה בארמית וכו׳:

פסוק כח

מְלֵאָתְךָ תרגם אונקלוס בִּכּוּרָךְ עיין פי׳ רש״י וגם ברמב״ן ושם תמצא פי׳ על מלת ודמעך [שכתב רש״י איני יודע מהו לשון דמע]:

פרק כג

פסוק כא

כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ תרגום אונקלוס אֲרֵי בִשְׁמִי מֵימְרֵהּ ע׳ רמב״ן רזא דנא וע״ע במ״ש הרמב״ן (ויקרא ב׳ ט״ז) וכפי׳ העברי יאמר שמי במימריה אבל הפך תרגומו לצורך דבר שידע בו:

פרק כד

פסוק ה

וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי תרגם אונקלוס וּשְׁלַח יָת בּוּכְרֵי וז״ל הרמב״ן נערי בני ישראל הם הבכורות כדברי אונקלוס (וכ״כ רש״י) כי הם המעלים עולות ושלמים ולא ידעתי למה יכנה הבכורות בלשון נערי אולי בעבור שהזכיר הזקנים שהם אצילי בני ישראל קרא הבכורות נערים כי הם נערים כנגדם ירמוז כי לא בעבור מעלתם בחכמה שלחם כי לא היו זקנים רק מפני הבכורה כי הם המקודשים לקרבנות וכו׳ ע״ש ועיין בזבחים דף קט״ז: יתיב רב הונא בר רב קטינא קמיה דרב חסדא וקא קרי וישלח את נערי בני ישראל א״ל הכי אמר רב אסי קרבו ופסקו וכתב רש״י זהו פירושו יתיב ר״ח וקאמר להאי קרא וישלח את נערי בני ישראל ומפרש דאלו הבכורות א״ל וכו׳ לישנא אחרינא הכי אמר רב אסי ופסקו צריך להפסיק כאן נגינת טעם באתנחתא ולא יקרא בטעם פשטא כמו שאנו קורין וכו׳ שלא שלחם אלא לעמוד על קרבנם אבל ויעלו עולות אות׳ שכשרים להעלות דהיינו נדב ואביהוא וכו׳ ע״ש נמצא דפליג על אונקלוס. אמנם משנתינו דף קי״ב: דתנן עד שלא הוקם המשכן עבודה בבכורות ס״ל וודאי כאונקלוס:

פסוק ו

וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת הם כלים עשוים כדמות כלי המזבח ולכך אמר כי חצי הדם שהיה דעתו ליתן על העם (שהם צ״ל) שם בכלים ההם והחצי האחר זרק על המזבח מן המזרקות שקבל אותו בהם כדרך הקרבנות. ור״א אומר כי באגנות ישמש בעבור שניהם וכן דעת אונקלוס שתרגם בְּמִזְרְקַיָא עכ״ל הרמב״ן. וז״ל רש״י ויקח משה חצי הדם מי חלקו מלאך בא וחלקו. באגנות. שתי אגנות אחד לחצי דם עולה ואחד לחצי דם שלמים להזות אותם על העם ומכאן למדו רבותינו שנכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והזאת דמים שאין הזאה בלא טבילה:

עוד בפסוק ח׳ כתב רש״י ויזרוק ענין הזאה ותרגומו וּזְרַק עַל מַדְבְּחָא לְכַפָּרָא עַל עַמָא עכ״ל. וכתב מזרחי ויזרוק ענין הזאה מלשון וזרקתי עליכם מים טהורים אבל לפי התרגום פירוש על העם בעבור העם לא על העם ממש כמו שדרשו רז״ל עכ״ל. והנה מלשון המזרחי וגם מבלעדו נראה דאונקלוס פליג אדרש רבותינו שכתב רש״י לעיל בפסוק ז׳ מכאן למדו רבותינו שנכנסו אבותינו וכו׳. והוא דוחק. ותו דמבואר בכללי רש״י סי׳ ד׳ דכל מקום שכתב רש״י ותרגומו אז מביא ראיה לפירושו שכן הוא ע״ש. והנה כאן שכתב רש״י ויזרוק ענין הזאה ותרגומו וזרק על מדבחא לכפרא על עמא ק״ק שהרי התרגום סותר זה שכתב בתחילת הענין הזאה על העם דהיינו כדרש רבותינו (וראיתי על מה שכתב רש״י בשם התרגום לכפרא על עמא כתב השפתי חכמים אות קטן ה׳ ולא על העם ממש משום דכתיב זרק על המזבח עכ״ל ולא ידעתי כוונתו וכי מה ענין זרק על המזבח דכתיב לעיל בפסוק ו׳ וחצי הדם זרק על המזבח. לענין דמסיק רש״י והתרגום בפסוק ח׳ דהוא חצי הדם אשר שם באגנות):

וכדי לברר על ככה. נלינה נא בעומקה של הלכ׳. בכריתות דף ח׳. במשנה ר׳ אליעזר בן יעקב אומר גר מחוסר כפרה עד שיזרוק עליו הדם (דבעי איתויי קרבן כדמפרש לקמן רש״י) גמרא: ות״ק מאי טעמא לא תני גר כי קתני מדעם דמשרי למיכל בקדשים גר כי קא מייתי קרבן לאכשורי נפשיה למיעל בקהל וכו׳ תנו רבנן גר מעוכב לאכול בקדשים (דאפילו לרבנן סבירא להו כר״א בן יעקב דאמר לאישתרויי הוא דמייתי והא דלא תני ליה משום דלא מקרי מחוסר כפרה רש״י) עד שיביא קינו וכו׳ כל הקינין שבתורה אחד חטאת ואחד עולה כאן שתיהן עולות [כדאמרינן לקמן דף ט׳: בגמרא מדור המדבר. רש״י] הביא חובתו מן הבהמה (עולה אחת יצא. רש״י) יצא עולה ושלמים יצא. (לאו דוקא אלא משום דבעי מיתני מנחה ושלמים לא יצא. רש״י) מנחה ושלמים לא יצא לא אמרו קן אלא להקל מאי שנא מנחה ושלמים דלא יצא דכתיב כאשר (תעשה צ״ל) תעשו כן יעשה מה אתם עולה ושלמים אף גר עולה ושלמים א״כ חובתו אחת מן הבהמה לא תיסגי עליה בגוויה (עד דמייתי שלמים. רש״י) להא כתיב כאשר (תעשה צ״ל) תעשו כן יעשה אמר רב פפא יש לומר לעוף איתרבי לעולת בהמה לא כ״ש וכו׳ ועוף היכ׳ איתרבי דת״ר כאשר (תעשה צ״ל) תעשו כן יעשה מה אתם עולה ושלמים אף הוא עולה ושלמי׳ שנאמ׳ ככם כגר (הנך ג׳ תיבות ״שנאמר ״ככם ״כגר צריכין ביאור טובא דהא כבר כתיב כאשר תעשו כן יעשה מה אתם וכו׳ כמו דקאמר ג״כ הש״ס לעיל מ״ש מנחה ושלמים וכו׳) מניין לרבות את העוף ת״ל אשה ריח ניחוח לה׳ איזהו דבר שכולו לה׳ הוי אומר עולת העוף יכול שאני מרבה אפילו מנחה ת״ל כן. תניא אידך (יעשה וצ״ל) ועשה אשה ריח ניחוח לה׳ שומע אני כל שעולה לאישים אפילו מנחה ת״ל כאשר (תעשה וצ״ל) תעשו כן יעשה מה אתם מיני דמים אף הם מיני דמים אי מה אתם עולה ושלמים אף הם עולה ושלמים ת״ל ככם כגר יהיה לכם הקשתיו (במקצת ולא כל קרבנותיכם ומיהו עולה מסתברא דמכשרא דכולה כליל. רש״י) ולא (לדבר אחר. בילקוט ליתא) לקרבנותיכם רבי אומר ככם כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים (מפרש לקמן. רש״י) וכו׳ אמר מר מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא כו׳ בשלמא מילה דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים (בשעת יציאתן מלו. רש״י) אי נמי מהכא ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך (דם פסח ומילה. רש״י) ואומר לך בדמיך חיי וגו׳ הרצאה דמים (זריקת דמים על המזבח. רש״י) דכתיב וישלח את נערי בני ישראל אלא טבילה מנלן דכתיב ויקח משה (חצי צ״ל) את הדם ויזרוק על העם ואין הזאה בלא טבילה ע״כ הסוגיא עם כמה תיקונים שתקנתי בס״ד בגליון הש״ס דפוס פ״פ דמיין אשר חנני השם. הנה מבואר דר״א בן יעקב דאמר גר מחוסר כפרה עד שיקריב קרבנו משמע דגר מיהו הוי וכשר לקהל כמו ישראל גמור (רק דאסור לאכול בקדשים) אף בלא נזרק הדם עליו כלומר שלא הביא קרבנו ות״ק דמשנה דלא תני גר ס״ל כי קא מייתי קרבן לאכשורי נפשיה בקהל וכל כמה דלא מייתי קרבנו לאו גר הוה וילפו לה מקרא כאשר תעשו כן יעשה. אבל רבי אליעזר ב״י סבירא ליה לקרא לענין אכילת גר בקדשים דהיינו שאסור לאכול בקדשים עד שהביא קרבנו. ועל ענין זה אמר קרא כאשר תעשו כן יעשה אם רוצה לאכול קדשים ולכאורה צריך אני לומר כן גם לכל התנאים דשנינו ביבמות דף מ״ו. תנו רבנן גר שמל ולא טבל רבי אליעזר אומר הרי זה גר שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו (בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל התורה ולקבל פני השכינה. רש״י) טבל ולא מל רבי יהושע אומר הרי זה גר שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו (נשותיהם שטבלו כדמפרש לקמן דאם לא טבלו במה נכנסו תחת כנפי השכינה. רש״י) חכמים אומרים טבל ולא מל מל ולא טבל אין גר עד שימול ויטבול ומסיק הש״ס בטבל ולא מל כ״ע (דהיינו ר״א ורבי יהושע) לא פליגי דמהני כי פליגי במל ולא טבל ר׳ אליעזר יליף מאבות ור״י באבות נמי טבילה הוה מנא ליה הא אילימא מדכתיב לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם ומה במקום שאין טעון כיבוס (כגון בעל קרי בעלמא דכתיב ורחץ במים וטמא עד הערב ולא כתיב וכבס בגדיו. רש״י) טעון טבילה מקום שטעון כיבוס (כגון בקבול תורה דכתיב וכבסו שמלותם. רש״י) אינו דין שטעון טבילה ודילמא נקיות בעלמא (ההוא כיבוס לאו משו׳ טומאה הוה דליטעון טבילה מק״ו אלא שהיו בגדיהם לבנים והגונים לקבל פני שכינה. רש״י) אלא מהכא ויקח משה את הדם ויזרוק על העם (הזאה הוא. רש״י) וגמירי דאין הזאה בלא טבילה. ע״כ: הנה לא נזכר במחלקותם כלום מן הרצאת דמים ודוחק לומר דמיירי רק בגר בזמן הזה ומוטב לומר דס״ל כר״א בן יעקב דבלא קרבן נמי הוי גר וקרא דכן יעשה היינו ברוצה לאכול קדשי׳ וסוגיות אלו דאתי לידן אודיע פליאה עצומה כי ז״ל הרמב״ם ריש פי״ב מהלכות אסורי ביאה בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית מילה וטבילה וקרבן. מילה היתה במצרים שנאמר וכל ערל לא יאכל בו מל אותן משה רבינו שכולם וכו׳ וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנאמר וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם. וקרבן שנאמר וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות על ידי כל ישראל הקריבום עכ״ל. וכ״כ הסמ״ג ל״ת קט״ז אות באות. לא די לנו זה הצער שלא כתב קרא דמייתי הש״ס בשני הסוגיות הנ״ל ויזרוק משה וכו׳ וגמירי אין הזאה וכו׳ אלא גם הילפותא שכתב וקדשתם היום ומחר וכו׳ הא כבר איפרכא בגמרא ודילמא נקיות בעלמא ואפי׳ לפי הסלקא דעתא שבגמרא לא יליף מקרא וכבסו שמלותם בלחוד אלא בצרוף הק״ו דווקא [מבעלי קרי] מה במקו׳ שאין טעון כיבוס וכו׳ ומהכרח לומר שלא היה גירסת הרמב״ם וסמ״ג כך אלא היה גרסתם כגמרא בכריתות וביבמות ממש כמו שכתבו וקדשתם וכו׳ המורם מן האמור הך ברייתא דתניא גר מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קינו וכו׳ מיתוקמא כר׳ אליעזר בן יעקב וכל הני תנאי דלעיל דאי כרבנן דהיינו ת״ק דמשנה קשה מאי אריא דמעוכב לאכול בקדשים עד שיבא קינו וכו׳ הא אפילו גר בעלמא דהיינו שיהיה ראוי לכנוס לקהל לא מיקרי עד שיביא קינו:

ולפום קושטא דמילתא דנא לא זכיתי להבין פי׳ רש״י שכתב דאפי׳ לתנן סבירא להו כראב״י וכו׳ והא דלא תני ליה משום דלא מיקרי וכו׳ דא״כ מאי דוחקא ליה לש״ס לעיל בסמוך לומר ות״ק וכו׳ כי קתני וכו׳ גר כי קא מייתי קרבן לאכשורי נפשיה למיעל וכו׳ ולמה לא אמר משום דלא מיקרי מחוסר כפרה וצריך ישוב. ודוחק גדול לומר דראב״י ות״ק לא פליגי בשום דין רק אם יש למנותו גר בכלל מחוסרי כפרה דא״כ מאי בינייהו ומאי נפקותא מזה בשלמא אי פליגי ת״ק דס״ל דאינו גר כלל וראב״י פליג דאינו אסור רק באכילת קדשים אף במה דתני נזיר היינו איידי דתני גר אבל אי אמרינן דלא נפיק ממילתא דראב״י כלום לא גר איצטריך ופשיטא מילתא דנזיר. עוד נכון לומר דגם איידי דחוק למאוד והודיע מילתא דנזיר דקרבנו מתיר ליינו דהיינו אחר מעשה יחידי כחכמים דפליגי על ר״א כמבואר בנזיר דף מ״ו. ע״ש. נמצא פשטן של דברים לפי מה דקיי״ל משנת ראב״י קב ונקי ואפילו נגד ת״ק בכל מקום (עיין עירובין דף מ״ב: בתו׳ והרא״ש וכן מבואר להדיא שם דף ס״ב: ובשאר דוכתי וכן כתב הרב המגיד דהלכתא כוותי׳ אפי׳ נגד ת״ק ור״א הביאותיו לעיל בפסוק שארה כסותה ועונתה) מעתה כשמל וטבל (כדקיי״ל כרבי יוסי ביבמות דף מ״ו. דפסק ר׳ יוחנן כוותיה לעולם אינו גר עד שימול) ויטבול הרי זה גר גמור למיעל בקהל. אבל הרמב״ם בפרק י״ג מהלכות איסורי ביאה הנ״ל דין ד׳ כתב וכן לדורות כשירצה העובד כוכבים ומזלות להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן עכ״ל. וכ״כ הסמ״ג הרי שפסק כרבנן נגד ראב״י וטעמא בעי (ואולי לזה דקדק הרמב״ם בלישנא ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה ולא סגי׳ ליה לומר להכנס לברית בלחוד משום דלכנוס לברית ולמיעל לקהל וודאי דבמילה וטבילה סגיא אלא דהוא צריך להסתופף ולקבל עליו עול תורה ובכן כשיקריב שלמים ולאכול ממנו כמצות התורה אינו רשאי כי אם בהרצאת דמים ודוחק). וכן מטין דברי הרמב״ם פ״א מהלכות מחוסרי כפרה שכתב ארבעה הן הנקראין מחוסרי כפרה הזבה והיולדת והזב והמצורע ולמה נקראו מחוסרי כפרה שכל אחד מהן אע״פ שטהר מטומאתו וטבל והעריב שמשו עדיין הוא חסר ולא גמרה טהרתו כדי לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו וקודם שיביא כפרתו אסור הוא לאכול בקדשים כמו שביארנו בפסולי המוקדשין גר שמל וטבל ועדיין לא הביא קרבנו אע״פ שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו אינו ממחוסרי כפרה שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל וכיון שיביא קרבנו ויעשה ישראל כשר אוכל בקדשים עכ״ל נמצא למידין שפסק כת״ק ור״א בן יעקב שקרבנו עכבו להיות גר גמור והיינו משום שאינו גר עד שימול ויטבול והרצאה דמים. ונעלם ממני טעם מספיק שלא פסק כראב״י דמשנתו קב ונקי אלא דאפשר לומר משום דסתמא דתלמודא בכריתות דף ט׳. דקאמר אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר רב אחא בר יעקב וכי יגור אתכם גר (או) אשר בתוככם (לדורתיכם כצ״ל) משמע דכרבנן קיי״ל דלראב״י וודאי דשפיר מקבלין גרים בזמן הזה דליכא קדשים ואין צריך קרבן. אמנם דחיקא טובא דהא סתמא דש״ס קאי אמילתא דאמר רבי כאבותיכם וכו׳ והרצאת דמים וכו׳ וזה שדייק הש״ס אלא מעתה האידנא וכו׳.

והוי יודע שז״ל הרב מברטנורא, ראב״י אומר גר מחוסר כפרה ות״ק סבר גר כיון שמל וטבל מותר לאכול בקדשים ואין קרבן מעכבו אלא מלבא בקהל הלכך לא חשיב ליה בכלל מחוסרי כפרה עכ״ל. וכן אי׳ בפירוש המשניות להרמב״ם בקצת יתר ביאור וסיים ואין הלכה כראב״י ע״ש. ולדעתם כדפירושו בגמרא ות״ק מ״ט לא תני גר כי קתני מדעם דמשרי למיכל בקדשים גר כי קא מייתי קרבן לאכשורי נפשיה למיעל בקהל כלומר הקרבן שמביא היינו רק כדי שיהיה כשר לבא בקהל אבל קדשים אוכל בלא הבאת קרבן. והן אמת שלפירוש הזה מיושב קושית תוס׳ ביבמות דף מ״ו: ד״ה כי פליגי במל ולא טבל תימא דלקמן בריש הערל ממעט רבי עקיבא גר שמל ולא טבל מפסח מדכתיב תושב ושכיר והשתא כמאן סבר רבי עקיבא אי כרבי יהושע למה לי קרא פשיטא דלא אכיל בפסח דנכרי גמור הוא וכו׳. אכן לפירוש הרמב״ם והרב שפיר י״ל דכשמל אפי׳ לא טבל אע״פ שלר׳ יהושע אינו גר לבא בקהל ה״א דלאכול מקדשי׳ שרי לכך איצטריך תושב ושכיר ואין כאן מקום להאריך). הנה לדבריהם צריך אני לומר דברייתא דת״ר גר מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קינו וכו׳ לא אתיא כת״ק אלא כראב״י (וא״כ כ״ש הוא שיש לפסוק הלכה כראב״י). ופליאה נשגבה ממני לקוצר דעתי שהרי הרמב״ם בהלכות מחוסרי כפרה שהעתקתי לעיל כתב להדיא שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו. וזה יהיה כדברי ראב״י ובפירושו להמשניות כתב דאין הלכ׳ כראב״י וגם תחילת דבריו שהתחיל ארבעה הן הנקראין מחוסרי כפרה וכו׳ דהיינו כת״ק ואיך כתב באותו דיבור שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו הלא לדעת הרמב״ם בפירושו והרב לדעת הת״ק שרי לאכול בקדשי׳ קודם שיביא קרבנו ומי יתן לי רב בזה. (ולולא דמסתפינא ה״א דחזר הרמב״ם מפירושו שכתב בפירוש המשניות אלא פירש כמו שכתבתי דלת״ק אינו גר כלל אף שמל וטבל עד שיביא את קרבנו ולכך פסק בחיבורו כת״ק נגד ראב״י ואולי משום דרבי פליג אראב״י בזה וקיי״ל הלכה כרבי מחבירו. כל זה אמינא לפום רהיטא כדי להסיר עוצם הקושיא עד אשמע או אראה בס״ד דבר הגון יותר מזה דאכתי נראה הואיל שהרב מברטנורא קיים פירוש הרמב״ם על המשניות חזינן דרוצה בקיומו של הפירוש הזה). ומעתה אשובה לראות לפי מה שכתבתי דלראב״י הוי גר ונכנס לברית אפילו בלא הרצאת דמים רק לאכול בקדשים אסור עד שיביא קינו (ולשיטת הרמב״ם בפירושו ופירש הרב לדעת הת״ק כיון שמל וטבל מותר לאכול בקדשים) א״כ רבי דאמר ככם כאבותיכם מה הם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים משמע דאם חסר אחת משלש אלה לא נכנס לברית כלל וחולק אהנך דאמרן אמור מעתה שפיר נוכל לומר דס״ל לראב״י כרבי אליעזר ורבי יהושע בטבל ולא מל דמהני שכן מצינו באמהות והרי הוא כשר לבא בקהל רק אם רוצה לאכול בקדשים צריך קרבן מקרא דכאשר תעשו מה אתם עולה ושלמים דכתיב וישלח את נערי בני ישראל וכדאמרן ובזה גם ר׳ אליעזר ור׳ יהושע מודו לראב״י. וכפי שכבר כתבתי למעלה דמהכרח לומר דהי׳ גירסה הרמב״ם והסמ״ג בגמרא דכריתות וגם ביבמות אמר קרא וקדשתם היום ומחר וא״כ אין מהכרח לומר אין הזאה בלא טבילה דגם בלא כלל זה ידעינן לשיטת ר׳ יהושע דבאבות טבילה נמי הוי מקרא וקדשתם וכו׳ (וכ״כ תוס׳ להדיא דלר׳ אליעזר לא ס״ל אין הזאה בלא טבילה. ביבמות דף מ״ו: ד״ה ורבי יהושע וכו׳ וכן לר״ע לא ס״ל אין הזאה עיין שם בתוס׳ ד״ה כי פליגי וכו׳ דלעולם ר׳ עקיבא כרבי יהושע ס״ל ולאו מטעמיה דאיהו סבר דבאבות נמי טבילה הוה ור״ע סבר מדמעטי׳ קרא בפסח שמע מינה דאינו גר עד שימול ויטבול עכ״ל (ודע דבכריתות איתא דאין הזאה וכו׳ וביבמות איתא גמירי אין הזאה וכו׳) דאם הגירסא גמירי אין הזאה מהטבילה משמע דהכי גמירי להו הלכה למשה מסיני וא״כ דחוק טובא דר״א ור״ע יחלוקו על זה. אכן נכון לומר דכ״ע ס״ל הך כללא דגמירי אנן ר״א ור״ע ס״ל כדעת אונקלוס דלא היה שום הזאה בענין ויזרוק משה את הדם על העם אלא לפירושו על מדבחא לכפרא על עמא כל זה ניחא לפי גרסתינו אבל צריך אני לומר דאונקלוס פליג ארבי יהושע וס״ל כרבי אליעזר (עיין מגילה דף ג׳. מפי ר״א ור״י אמרו) אבל לגירסת הרמב״ם וסמ״ג אזלא אונקלוס גם כרבי יהושע ותו לק״מ דאונקלוס ס״ל ככל הני תנאי וגם כרבי מצי אתיא:

ועתה חובה אלי לפרש דברי הרמב״ן ולהתבונן בדבריו דהרמב״ן מפרש מדכתיב באגנות ולא כתיב במזרקות כי הוא השם המיוחד לקבלת הדם כדכתיב תרומה סימן כ״ז פסוק ג׳ ועשית וגו׳ ומזרקותיו ופירש רש״י והרשב״ם מזרקותיו לקבל בהם דם הזבחים לזה אמר הרמב״ן ״הם כלים עשוי׳ כדמות כלי המזבח״ אבל לא היו מזרקות ממש דהיינו כלי המזבח עצמם שנתקדשו לקבל בהם דם הזבחים. וזה הכוונה שכתב ״ולכך אמר״ כלומר דלכך שינה לכתוב באגנות ״כי חצי הדם שהיה דעתו ליתן על העם שם בכלי׳ ההם״ דכיון שלא נזרק הדם על המזבח רק על העם לפיכך לא היו צריכין למזרקו׳ אלא שם בכלים ההם דהיינו באגנו׳ [ואפשר שלא היה רשאי לקבל אותו החצי במזרקו׳ משום דאז היה הכלי שרת מקדשתן והוי אסור למעול בהן שוב לזרוק על העם] ״וחצי האחר זרק על המזבח מן המזרקו׳ שקבל אותו בהם כדרך הקרבנות״ מבואר שחצי הדם שזרק על המזבח היה מקבל אותו במזרקות כדרך כל הקרבנות ״ור״א אמר כי באגנות ישמש בעבור שניהם״ כלומר שדין אחד היה לאותן שני חצאים כי שניהם היו צריכין לקבלם במזרקות ״וכן דעת אונקלוס במזרקיא״ ואונקלוס לשיטתיה דס״ל דמה שכתוב ויזרוק על העם היינו וּזְרַק עַל מַדְבְּחָא לְכַפָּרָא עַל עַמָּא א״כ שניהם נזרקו על המזבח והיתה הקבלה במזרקות כדרך הקרבנות. והנה ממלת אגנות שמשמעו רבים מיסתם סתם הרמב״ן (אבל לדעת ר״א אב״ע ואונקלוס מדויק באגנות רבים שישמש בעבור שניהם) אמנם רש״י פירש בזה שתי אגנות אחד לחצי דם עולה ואחד לחצי דם שלמים (ולפום רהיטא צריך ביאור קצת איזה איסור יש בתערובות דם עולה ודם שלמים הלא שוין במתנות שתים שהן ארבע ושניהם למטה מחוט הסיקרא ויש ליישב וכאן אין מקום להאריך) להזות אותם על העם וכו׳ אבל בחצי הדם שזרק על המזבח מיסתם סתם רש״י באיזה מין כלי שקיבל אותו אמנם הרמב״ן פירש בזה שקיבל אותו במזרקות כדרך כל הקרבנות:

ואציגה נא הנה סוגיא בזבחי׳ דף צ״ז: זאת התורה לעולה למנחה לחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים כי עולה מה עולה טעונה כלי אף כל טעונה כלי מאי כלי אילימא מזרק (לקבלת דם ויליף מעולת סיני דכתיב וישלח את נערי בני ישראל וכתב עולה התם. רש״י) בשלמי ציבור נמי כתב בהו ויקח משה חצי הדם וישם באגנות (וכיון דהדור איתקוש כולהו לשלמים דכתיב ביה בהאי קרא וילפינן מינה לקמן בשמעתין מה שלמים מפגלין ומתפגלין הא נמי תילף משלמים דהתם נמי שלמים בסיני הוו. רש״י) אלא וכו׳ וסוגיא זו איתא נמי מנחות ד׳ פ״ב: אמנם ברש״י דשם שכ׳ ד״ה נמי כתיב וישם באגנות דהאי באגנות משמע אכולהו וכיון דשלמים טעונין מזרק כ״ש שאר קדשים ואמאי ילפינן מעולות טפי משלמים עכ״ל צ״ע דלמה הוצרך רש״י להמציא ק״ו משלמים דכ״ש שאר קדשים ולא ניחא ליה לומר וכיון דהדור איתקש כולהו לשלמים וכו׳ כמ״ש בזבחי׳ ובלתי לפקפק על הראי׳ ההיקש משלמים דמפורש להדיא דילפינן מה שלמים מפגלין וכו׳ ואין כאן מקום להאריך בזה). וזה כמה עידן שלא ידעתי היאך נילף מקרא וישם באגנות שצריך קבלת הדם לזרוק על המזבח. כלי דוקא. הלא אותו חצי הדם ששם באגנו׳ לא היה לזרוק על המזבח אלא על העם אבל הדם שזרק משה על המזבח לא מצינו שקיבל בכלי והיה זה פליא׳ נשגבה ממני וכן כל מי שיבא בעיון בפסוקים האלו יעמוד משתאה. ברם ע״פ דברי אונקלוס ברית הן הן הדברים הנאמרים ושכיון הגמרא בזה שכל הדם שקיבל משה היה לזרוק על המזבח דוקא רק שחצי הדם הראשון זרק כמו זריקה. דמים של כל הקרבנות אבל חצי הדם השנית לאחר שקרא באזני העם ספר הברית ואמרו נעשה ונשמע כמבואר שם פסוק ז׳ על זה כתוב בפסוק ח׳ ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת וגו׳) לבעבור העם זרק על המזבח. וא״כ כל הדם הן החצי הראשונה וכמו כן החצי השנייה נזרקו על המזבח שהקבלות שלהם הי׳ באגנות שמשמש בעבור שניהם כמ״ש הר״א אב״ע הנ״ל וזה ברור למאוד:

תוכן העניינים

מיני תרגומא על תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה