אור ברסלב

מיני תרגומא על תורה· רבי ישעיה פיק ברלין

בראשית

הקדמה

פרק א

פסוק א

בראשית תרגום ירושלמי בְּחוּכְמָא. אכן הרמב״ן העתיקו בחוכמת׳ שמלת בראשי׳ תרמוז בחכמה שהיא ראשית הראשים והמלה מוכתרת בכתר בית ע״ש.

פסוק ו

יהי רקיע בתוך המים תרגם אונקלוס בִּמְצִיעוּת מַיָא ולא תרגם בגו כתו בשארי מקומות והיינו על פי בראשית רבה עיין במזרחי.

פסוק כ

ישרצו המים שרץ. כתב רש״י ז״ל כל דבר חי שאינו גבוה. מן הארץ קרוי שרץ. בעוף כגון זבובים וכו׳. ומה יאמר הרב בפסוק ואתם פרו ורבו שרצו בארן ורבו בה שנאמר בנח ובניו. וכן אשר שרצו המים ראוי לפי הדעת הזו שיאמר אשר שרצו במים וכו׳. ודעת אונקלוס שענין שריצה כטעם תנועה אמר בשרץ וברחש ריחשא דרחיש. ויפה פירש ויקראו השרצים כן בעבור שתנועתם תמידית ויתכן שהוא לשון מורכב יקרא שרץ שהוא רץ. ורמש שהוא רומש הארץ לא ישקוט ולא ינוח. ודע כי כל עוף אשר לו ארבע רגלים יקרא שרץ העוף מפני שברגליו יסמוך וינוע כשרצים ואשר איננו כן יקרא עוף כנף שעיקר תנועתו לעופף. ויהי טעם ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ. שיהיו מתהלכים בכולה ויפרו וירבו עליה שרצו בארץ ורבו בה התנועעו בכולה ותרבו בה. והוא טעם הכפל שני פעמים ורבו בפסוק. וא״כ נפרש אשר שרצו אשר הניעו והולידו המים. וכן ושרץ היאור צפרדעים וכן ובני ישראל פרו וישרצו וכו׳ ותמלא הארץ אותם. שפרו ורבו וינועו עד שתמלא הארץ לרובם מהם. אבל אונקלוס פתר בשרצו בארץ (בראשית ט׳ ז׳) (וכן שם ח׳ י״ז) ושרצו בארן ופרו ורבו על הארץ) ענין הולדה וְיִתְיַלְדוּן אִתְיְלִידוּ בְאַרְעָא כי הוא עשה לשון מושאל מן השרצים ואתם פרו ורבו כשרצים בארץ ורבו בה. וכן פרו וישרצו (שמות א׳ ז׳) שהיו בתולדותם כשרצים לרוב. עכ״ל הרמב״ן. ועיין רש״י פסחים כ״ד. ומה שהשיגו עליו תוספות ד״ה צרעה וכו׳ מנחש דאמרינן בסנהדרין דף נ״ט: הרומשת זה נחש ע״ש. אכן לפי מ״ש רש״י במכות דף ט״ו. ד״ה צרעה וכו׳ ואע״ג דכתיב בי׳ אשר תרמוש האדמה לשון בריות גדולות הוא ושרץ לשון קטנה נמוכה שניכרת בהלוכה בקושי ונראית כרומשת עכ״ל לא קשה קושית תוס׳ דהנחש אע״ג דרוחש גדול הוא ושייך בי׳ לשון רמש ולא לשון שרץ. אמר המגיה גם לפי לשון רש״י בסנהדרין נ״ט. דהפסוק ובכל חיה הרומשת קודם קללה נאמר דאז גם רגלים היו לו ע״ש לק״מ:

פרק ב

פסוק ז

וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶש חַיָה. וְהַוָה בְאָדָם לְרוחַ מְמַלְלָא אכן ביש נוסחאות איתא וְהוָת וז״ל הרמב״ן אונקלוס אמר והות באדם לרוח ממללא נראה שדעתו כדברי האומרי׳ שהם בו נפשות שונות וזאת הנפש המשכלת אשר נפחה השם באפיו היתה בו לנפש מדברת וכן נראה לי. מדעת רבותינו (סנהדרין דף סה) רבא ברא גברא שדריה לקמי׳ דרבי זירא הוה משתעי ליה ולא אשתעי אמר דמן חבריא את תוב לעפרך וכו׳ עיין שם שהאריך בזה.

פסוק ח

כתב הרמב״ן ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם פי׳ רש״י במזרחו של עדן נטע הגן. ואונקלוס תרגם מִלְקַדְמִין. וכך אמרו בבראשית רבה והוא הנכון. ודע בנדרים דף ל״ט. דאיתא ז׳ דברים נבראו קודם שנברא העולם גן עדן דכתיב ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם. כתב הרש״א בחידושי אגדות בזה הלשון ובתרגומו מלקדמין דהיינו קודם בריאת העולם ולא ניחא להו לפרש בעדן מקדם במזרחו של עדן נטע את הגן כפירוש רש״י בחומש. דא״כ הוה לי׳ למיכתב בקדם בבי״ת ולא במ״ם ע״כ. ויש לעיין תוס׳ בכורות דף נ״ה. ד״ה מטרא וכו׳ ותוס׳ ב״ב דף פ״ד. ד״ה בצפרא.

פסוק ט

זה לשון הרמב״ן ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. בעבור שאמר הכתוב ועץ החיים בתוך הגן ולא אמר בגן. ועוד שאמר ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו (לקמן ג׳ פסוק ג׳) שלא הזכירו ולא הודיעו בשם אחר נאמר לפי פשוטו שהוא מקום ידוע בגן שהוא בתוך ולכך תרגם אונקלוס בִּמְציִעוּת גִינְתָא והנה לדבריו עץ החיים ועץ הדעת שניהם היו באמצע: וא״כ נאמר שהוא כאילו תעשה באמצע הגן ערוגה אחת סוגה ובה שני האילנות האלה ויהי׳ האמצע הזה אמצע רחב כי אמצע הדק כבר אמרו שאין יודע בו אמיתית הנקודה בלתי השם לבדו וכו׳ וכאשר צוהו הקב״ה על העץ שלא יאכל ממנו ולא הודיעו כי בו המדה הזאת רק אמר לו סתם ומפרי העץ אשר בתוך הגן כלומר הידוע באמצעיתו לא תאכל ממנו והוא מאמר האשה אל הנחש. והכתוב שאמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו (פסוק י״ז) הזכירו הכתוב אלינו בשמו עכ״ל הרמב״ן. ומדבריו הנחמדים אלקט מפריו ואוכל לקיים שתי המקראות ולאסבורי קראי. כי לפי דברי הרמב״ן שהוא כאלו תעשה באמצע הגן וכו׳ ובה שני האילנות האלה וכו׳ יש להעיר קצת דא״כ הוה לי׳ למימר ועץ החיים ועץ הדעת טוב ורע בתוך הגן ולא הפסיק לומר בתוך הגן אחר עץ החיים ומוטב היה לו לומר בתוך הגן אחר שני האילנות האלה כדי שיהיה מוסב על שניהם. ויתכן למאוד דבפסוק ט׳ שסיפר הכתוב ויצמח ה׳ אלקים וגו׳ ועץ החיים בתוך הגן היינו אמיתית הנקודה ממש שידוע להשם לבדו ולפיכך בלתי אפשר לכלול בזה גם העץ הדעת אמנם אמר ועץ הדעת להורות כי סמוך לו ממש נטעו. אמנם כאשר נאסר לאדם העץ בתוך הגן (כמו שכתב הרמב״ן הנ״ל וכאשר צוהו וכו׳ כלומר הידוע באמצעיתו וכו׳) נשמע האיסור ממילא על שתי האילנות דהא האדם אי אפשר לו לידע אמצע הדק וא״כ כל א׳ מהאילנו׳ אצל השגת האדם נקרא תוך כלומר אמצע הגן. ועתה תדע שהוכרח לתרגם בתוך במציעות כדי להבין וליתן טעם שהפסיק הכתוב לכתוב בתוך הגן בין עץ החיים לעץ הדעת וכן לקמן בתשובת חוה אל הנחש ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים הוכרח לתרגם במציעות מטעם דאמרן כי בעיני חוה היה נחשב לתוך הגן דהיינו באמצע. משא״כ לקמן סי׳ ג׳ פסוק ח׳ ויתחבא האדם וגו׳ בתוך עץ הגן תרגם אונקלוס שפיר כמו בשא׳ מקומות בְּגוֹ דשם אינו מההכרח לתרגם מציעות (ומפני כך דברי הרמב״ן בתחילת דבריו בעבור שאמר הכתוב ועץ החיים בתוך הגן ולא אמר בגן וכו׳ משמע ליה דמטעם זה דכתיב בתוך ולא כתיב בגן להכי תרגם אונקלוס במציעות. צריכין ביאור. ממה שתרגם אונקלוס סי׳ ג׳ פסוק ח׳ הנזכר בגו על מה דכתיב בתוך אף דהוה מצי לכתוב ויתחבא וגו׳ בגן) וממה שאמרתי הונח לנו דלכאורה טעמא בעי שלא אסר השם יתעלה גם העץ החיים מתחלה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים קודם או אחר שיאכל מעץ הדעת. ולנבון נקל דעת. ודע דהמזרחי כתב בזה הלשון בתוך הגן באמצע וכן תרגם אונקלוס במציעות גינתא ולא מפני שמלת תוך מורה על זה שהרי מצינו בכמה מקומות מלת תוך שאינו מורה על האמצע וגם המתרגם עצמו תרגם בגו אלא מייתורא דקרא הוא דקדייק וכו׳ שכבר כתוב ויצמח מן האדמה שפירוש מן האדמה וכו׳. וכ״כ המזרחי לקמן פרשת קרח סי׳ י״ז פסוק כ״א בתוך מטותם הניחו באמצע וכו׳ אבל אונקלוס לא תרגם במציעות חוטריהון כמו שתרגם בתוך הגן באמצעות גנתא וכו׳ מפני שמלת תוך בכלל מורה על תוך הגבול לא על הנקודה האמצעית שבה ותרגומה בלשון ארמית גו כי תרגום בתוך העיר בגו קרתא ותרגום בתוך הים לגו ימא אף כאן בתוך מטותם בגו חוטריהון אבל גבי בתוך הגן שאי אפשר לפרשו כמשמעו שאם כן לא היה צריך לכותבן כי כבר כתוב ויצמח ה׳ אלהים מן האדמה שפירושו מאדמת הגן הוכרח לתרגם אותו במציעות גינתא שפירושו על הנקודה האמצעית שבגן וכו׳ עכ״ל. הנה פירוש המזרחי ניחא בפסוק ט׳ אבל בפסוק י״ז שלא כתוב שום יתורא ואפ״ה תרגם אונקלוס במציעות גינת׳. וצ״ע טובא על המזרחי: והמיישב הטעם. יהיה לנפשו נועם:

פרק ג

פסוק יא

המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו וכו׳ תרגם אונקלוס מאן הוי לך וגו׳ בדיל דלא למיפל וגו׳ תיבת בדיל שבתרגום צריך מובן למאוד:

פסוק טז

זה לשון הרמב״ן ואל אישך תשוקתך לתשמיש ואעפ״כ אין לך מצח לתובעו בפה אלא הוא ימשול בך הכל ממנו ולא ממך לשון רש״י. ואיננו נכון כי זה שבח באשה כמו שאמרו וזו מדה יפה בנשים ור״א אמר וכו׳ והנכון בעיני שהעניש אותה שתהיה נכספת מאוד אל בעלה ולא תחוש לצער ההריון והלידה והוא יחזיק בה כשפחה וכו׳ ע״ש. הנה בעירובין דף ק׳. עשר קללות נתקללה וכו׳ ואל אישך תשוקתך מלמד שהאשה משתוקקת אל בעלה בשעה שיוצא לדרך והוא ימשל בך מלמד שהאשה תובעת בלב והאיש תובע בפה וכו׳ זו היא מדה טובה בנשים. וז״ל רש״י ד״ה והוא ימשול בך שהוא מושל לומר בפה תאות לבו והאשה בלב ובושה להוציא בפה עכ״ל: ובכן דברי הרמב״ן צע״ג שהקשה על פי׳ רש״י מה דמבואר להדיא בש״ס ופי׳ רש״י על פי הש״ס והוה ליה לתמוה על הש״ס ולא על רש״י תלונתו לבדו. שוב ראיתי במזרחי שכתב בזה״ל. אבל הרמב״ן טען ואמר ואין זה נכון כי זה שבח באשה כמו שאמרו וזו מדה היפה בנשים. ואני תמה מאוד איך לא השגיח להבדיל בין מדה לברכה כי אע״פ שהיא מדה יפה שלא יהיה לה מצח לתובעו מ״מ קללה היא לה שתהא משתוקקת ולא יהי׳ לה מצח לתבעו עכ״ל. גם עליו יש לדקדק אשר לא העלה ולא הביא סוגיא דעירובין דברור מללו כמ״ש רש״י בנמוקי החומש:

פרק ד

פסוק א

זה לשון הרמב״ן ותהר ותלד את קין ענינו ותלד בן ותקרא את שמו קין כי אמרה קניתי איש את ה׳ וכן ותלד את חנוך ורבים בפרשה את ה׳ עם ה׳ כי כשברא אותי ואת אישי הוא לבדו בראנו אבל בזה אנו שותפין עמו לשון רש״י. והנכון בעיני שאמרה הבן הזה יהיה לי קנין לה׳ כי כאשר נמות יהיה במקומינו לעבוד את בוראו וכן דעת אונקלוס שאמר קֳדָם ה׳ וכמהו ונראה את הכהן לכהן. ויגש דוד את העם אל העם או יהיה את ה׳ כמו ויתהלך חנוך את האלהים. את האלהים התהלך נח וקראה האחד בשם קנין והשני הבל כי קנין האדם להבל דמה וכו׳ עכ״ל. ודע כי מלת ונראה את הכהן לא מצאתי אלא צ״ל והראה את הכהן [ויקרא י״ג מ״ט] ופירושו לכהן [וכך איתא שם בתרגום אונקלוס] וכן ויגש דוד את העם [שמואל א׳ ל׳ כ״א] פירוש אל העם וישאל להם לשלום. ואולם במ״ש כי כאשר נמות וכו׳ נעלם ממני כי לפי הסכמת רש״י וכל המפרשים ומבואר להדיא בסנהדרין דף ל״ח: וכן באבות דרבי נתן פרק א׳ שתים עשרה שעות הוי היום שביעית נזדווגה לו חוה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה תשיעית נצטוה שלא לאכול מן האילן עשירית סרח. אחת עשרה נידון וכו׳ הרי בשעה שמינית שנולד קין לא חטאו ולא נגזר מיתה עדיין. והוי יודע דלעיל כתב הרמב״ן בזה״ל ביום אכלך ממנו בעת שתאכל ממנו תהיה בן מות וכמוהו ביום וכו׳ שאין הכוונה שימות מיד בו ביום וכו׳ וכן ולא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו. ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו כי אין ענינם אלא שיהיו חייבי מיתה וימותו בחטאם זה. ועל דרך אנשי הטבע היה האדם מעותד למיתה מתחלת היצירה מפני היותו מורכב אבל גזר עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך חייבי מיתה בידי שמים בעבירה כאוכל תרומה ושתויי יין וזולתם שהכוונה בהם שימותו בחטאם טרם בא יומם ולכך אמר בעונש עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב בטבעך וגם מתחלה היה אוכל מפרי העץ ומזרע הארץ. א״כ היתה בו התכה וסבת הויה והפסד. ועל דעת רבותינו אלמלא שחטאו לא מת לעולם כי נשמה העליונית נותנת חיים לעד והחפץ האלקי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד והיה מקיים אותו לעד כמו שפירשתי וירא אלהים כי טוב. ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה שהבריאה היא בחיוב אבל לדעת אנשי האמנה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלהים פשוט גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ וזה אמת ברור. א״כ ביום אכלך ממנו מות תמות שאז תהיה בן מות לא תתקיים לעד בחפצי והאכילה היתה לו מתחילה לענג ויתכן שפירות גן עדן נבלעים באברים כמן ומקיימין את אוכליהן וכאשר גזר עליו ואכלת את עשב השדה ובזעת אפו יאכל לחם האדמה היה זה סיבה להפסד כי עפר הוא ועפר יאכל ואל עפר ישוב עכ״ל. והשתא לדעת רבותינו והסכמתו על האמת וברור שזולת החטא לא היה מיתה כלל. א״כ אין לומר כפירושו שכתב הבן הזה יהיה לי קנין לה׳ וכו׳ כי כאשר נמות וכו׳ [ודוחק גדול לומר דכוונת הרמב״ן במה שכתב כאשר נמות היינו על ידי מכת חרב ורציחה דאין הדעת סובלת. ותו דמשמעות הש״ס בעבודה זרה דף ה׳: והא כתיבי פרשת נחלות וכו׳ על כרחך דאפילו חרב והריגה לא שלטה בהם דאי לאו הכי לא מקשה הש״ס כלום. ומה דלא מקשה הש״ס מלא תרצח יש לומר דלהכי עדיפא ליה להקשות מפרשת נחלות ויבמין משום דהוה אמינא דלא תרצח אזהרה הוא שלא להרוג בני נח דלא קבלו התורה והיה ענין מיתה בהם ואין כאן מקומו להאריך ולמשכיל די בקיצור]. אכן יתכן לכוון דעת הרמב״ן לומר דחוה ואדם השיגו בזה דע״פ הטבע מפני היותם מורכבים מעותדים למיתה לכך קראוה להילד היולד בשעה שמינית קין לומר הבן הזה יהיה קנין לה׳ כאשר נמות וכו׳ אבל בשעה תשיעית שנצטוו שלא לאכול מעץ הדעת והיה ביום אכלך מות תמות נתבשר לאדם שחפץ השם יתעלה ליתן לו חיים נצחיים נגד הטבע כל עוד שלא יאכל כלומר בעוד שמקיים מצות השם שלא לאכול מעץ הנאסר לו. המצוה ההיא מגינה ומצלת אותו ממיתה והפסד ההרכבה. אמנם ביום אשר יאכל ממנו וסר ממנו חפן השם בקיומו אז נשאר במעמדו הקדומה קודם המצוה שימות בהפסד ההרכבה ע״פ הטבעי וע״פ דברים האמיתיים נכון למאוד דעת הרמב״ן שכתב אבל לדעת אנשי האמונה וכו׳ גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ. רצונו לומר כל ימי שלא יחטא הנה אז החפץ הבורא יתעלה באדם להצילו מהטבע בשכר קיום מצותיו. אבל בשעה שמינית שעדיין לא נצטוו על שום מצוה ודאי דלא נשתנו מטבע כל המורכב שיתחייב ההפסד. ובזה מבואר סוגיא דשבת דף נ״ה. אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה רבש״ע מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון אמר להם מצוה קלה צויתיו ועבר עליה וכו׳ לכאורה אי אפשר להולמו וכי לא ידעו מלאכי השרת מקרא מלא בתורה ביום אכלך ממנו מות תמות. עוד יש לדקדק דלא שאלו מאי טעמא [או למה] קנסת מיתה וכו׳ ולמה נקטו בלשונם מפני מה. ואולם נכון לומר דמאי טעמא [או בלישנא דלמה] לא שאלו דידעו מקרא ביום אכלך כו׳ אלא דעיקר שאלתם היה מפני מה כלומר גם בלא זה היה מעותד למיתה [וכדעת אנשי הטבע] וא״כ מפני מה קנסת מיתה הלא גם בלאו הכי היה נידון במיתה והפסד מפני שהוא מורכב ועל השאלה הזו השיב להם הקב״ה מצוה קלה צויתיו והיה בו די להצילו ולהגן עליו בחפצי שהיה הקיום בו לעד ומפני שעבר עליה נשאר על טבעי. ולב הקורא משכיל יסביר לעצמו בקצת יתר ביאור אחרי שמעו. ובזה ארשום רשום בכתב אמת דברי רבותינו בגמרא בענין שזולת החטא לא היה מיתה כלל נגד דעת אנשי הטבע כפי העולה בזכרוני בהשקפה ראשונ׳ בס״ד. בסוגיא דשבת דף ל״א. על שלש עבירות נשים מתות וכו׳ נדה מאי טעמא וכו׳ ע״ש. וכתב רש״י דף ל״ב. ד״ה הריני נוטל נשמתכם וכו׳ ונשים נצטוו על כך כדאמרינן בבראשית רבה היא איבדה חלתו של עולם וכו׳ ע״ש. משמע דאי לאו שחוה הסיתו לאדם לאכול מעץ הדעת לא הוי מיתה. ויותר מזה מבואר בשבת דף נ״ה. לא מבעיא לרב אמי דאמר אין מיתה בלא חטא [וחטאו גורם לו מיתה. רש״י] ואם אפשר לו לאדם שלא יחטא אינו מת לעולם [אף שהוא מורכב אלא אמת כדברי הרמב״ן שאין ההרכבה מורה על ההפסד וכו׳] אלא גם להמסקנא דרב אמי עולה בתיובתא אבל עכ״פ נשאר על האמת ברייתא דארבעה מתו בעטיו של נחש [בעצתו של נחש שהשיא לחוה. רש״י] הרי להדיא דלולא עטיו של נחש לא היה מיתה כלל בעולם:

עוד שם אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה רבש״ע מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון אמר להם מצוה קלה צויתיו ועבר עליה אמרו ליה והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כלה ומתו וכו׳ עוד ראיה גדולה בבבא בתרא דף ע״ה. אמר לו הקב״ה לחירם מלך צור בך נסתכלתי ובראתי נקבים נקבים באדם ואיכא דאמרי הכי קאמר בך נסתכלתי וקנסתי מיתה על אדם הראשון. ופירש הרשב״ם בך נסתכלתי כשבראתי עולמי שאתה עתיד למרוד בי ולעשות עצמך אלוה וכו׳ (וק״ק מסוגיא דשבת דף נ״ה: הנ״ל אמר להם מצוה קלה וכו׳ ויש ליישב) הרי דלולא קנס מיתה על אדם הראשון היה חירם חי לעולם וכן כל אדם. עוד ראיה מעבודה זרה דף ה׳. דאי לא חטאו לא מייתי. וע״ש דלא הוו מייתי כלל. הרי גם שהמורכב היה חי לעולם בחפץ השם יתעלה:

פסוק י

זה לשון המזרחי דמי אחיך בב״ר דם אחיך אין כתיב כאן אלא דמי אחיך דמו ודם זרעותיו ואונקלוס שתרגם קַל דַם זַרְעִין דַעֲתִידִין לְמֵפַק מִן אָחוּךְ קָבְלִין קֳדָמָי מִן אַרְעָא [במזרחי איתא דְמֵי כן מצאתי בחומש של הרב מהרי״ב על הגליון ולא הזכיר דמו מפני שמבואר מן הכתוב [אמנם לפנינו בכל החומשים איתא קַל דַם וגו׳ אָחוּךְ וגו׳] דברי המזרחי סתומים למאוד מה שתירץ מפני שהוא מבוא׳ מן הכתוב לא הזכיר דמו הלא אדרבה דרך התרגום לתרגם מה שמבואר בפסוק בכל מקום. שוב מצאתי שהיפה תואר האריך קצת בזה ומפרש דעת אונקלוס ע״ש. [ודע דמ״ש המזרחי בשם בראשית רבה הוא ג״כ משנה להדיא סנהדרין דף ל״ז. דיני נפשות דמו ודם זרעותיו תלוין בו עד סוף העול׳ שכן מצינו בקין שהרג את אחיו שנאמר דמי אחיך צועקי׳ אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך דמו ודם זרעותיו] והוי יודע דבפסוק י״א ועתה ארור אתה וגו׳ לקחת את דמי אחיך מידך תרגם אונקלוס לְמֵיסַב יַת דְמֵי אָחוּךְ מִן יְדָךְ הנא אף שכתיב דמי ולא כתיב דם אפ״ה תרגם אונקלוס כפשוטא דמי אחוך ולא תרגם דמי זרעין דעתידין וכו׳ והיינו ע״כ לעיל משו׳ דכתיב צועקים לשון רבים ולא כתיב צועק הוכרח לתרגם קל דמי זרעין דעתידין וכו׳ אבל בפסוק י״א דם דמי לא משמע ליה לתרגם לדרוש. וזה כוונת הגאון המזרחי ולא הזכיר דמו מפני שהוא מבואר מן הכתוב רצונו לומר מבואר בפסוק י״א לקחת את דמי אחיך. ובזה יהיה נחה רוחי לכוין דעת המזרחי:

פסוק טו

פסוק ט״ו וכן בפסוק כ״ד שבעתים לְשַׁבְעָה דָרִין. ואחר פירוש הזה סמכו המפרשי׳ בענין הכתו׳ ויאמר למך לנשיו וגו׳ כי לשבעה דורות יוקם מקין. אבל הרמב״ן ממאן בזה ופי׳ שבעתי׳ יוקם שיהיה עונש על ההורג את קין שבע על חטאתו ע״ש:

פסוק כב

הוּא הֲוָה רַבְּהוֹן הוסיף על העברי עיין רמב״ן:

בפי׳ רש״י בפרשה זו סי׳ ג׳ פסוק ג׳ ולא תגעו בו הוסיפה על הצווי לפיכך באה לידי גרעון וכו׳ רבים נבהלו על המראה כיון שהאשה בעצמה ידעה שאין איסור בנגיעה איך פיה הכשילה באיסור אכיל׳ שמוזהרת עליה ולא על רש״י לבד תלונותם גם על הש״ס סנהדרין דף כ״ט. תמוה דאמר התם אמר חזקי׳ מניין שכל המוסיף גורע שנאמר אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. אמנם נראה להבין הצעת שמוע׳ זו ממשנת אבות דרבי נתן כי איתא שם פרק א׳ איזהו סייג שעשה אדם הראשון לדבריו הרי הוא אומר ויצו וגו׳ ומעץ הדעת וגו׳ לא תאכל ממנו וגו׳ לא רצה אדם הראשון לומר לחוה כדרך שאמר לו הקב״ה אלא כך אמר לה ועשה סייג לדבריו יותר ממה שאמר לו הקב״ה ומפרי העץ וגו׳ אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון שרצה לשמור את עצמו ואת חוה אפילו מן הנגיעה באותה שעה הנחש נטל עצה בלבו אמר הואיל ואיני יכול להכשיל את האדם אלך ואכשיל את חוה הלך וישב אצלה וכו׳ ואף את תאכלי ואין את מתה אמרה חוה בדעתה כל הדברים שהפקדני רבי (והיינו אדם) מתחלה שקר הם וכו׳ מי גרם לזו סייג שעשה אדם מכאן אמרו אל יוסיף אדם על דברים ששמע ע״ש. ובמציאה זו זכי לנפשך להבין כוונת הכתוב פסוק י״ז ולאדם אמר וגו׳ ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו וגו׳ אשר לכאורה מלת לאמר משולל הבנה ואולם ע״פ ההקדמה הנ״ל מכוון אשר צויתיך דייקא לא תאכל ולא יותר ואתה עברת ואמרת בהוספה על הנגיעה. ולפי שעל ידי שהרבית דברים גרעת:

פרק ח

פסוק כב

פרשת נח עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וכו׳ ויום ולילה לא ישבותו כתב רש״י ז״ל מכלל ששבתו כל ימות המבול שלא שמשו המזלות ולא ניכר בין יום ובין לילה עכ״ל רש״י ז״ל. והקשה הרא״ם איך היה יכול לראות באחד בתשרי שהיה עדיין בתוך י״ב חודש שחרבו המים מעל הארץ ועוד מהיכן ידע מספר הימי׳ שנאמר ויהי מקץ ארבעים יום וגו׳ ועוד וישלח את היונה וגו׳ איך פרחה בלתי אור ואיך ראתה אם יש מקום לנוח ומה תועלת התיבה בחלון אם לא היה אור והניח הדבר בקושיא: ומתרץ השפתי חכמים בטוב טעם דכוונת שלא שימשו המזלות היינו שלא היו תנועות הגלגלים וכו׳ ואח״כ כתב עוד לתרץ תמיהת הרא״ם איך היה יודע נח מספר הימים. ואמר ע״י כלי שקורין זוני״ן זייגע״ר וכו׳ ומהתימא על חכם הש״ח איך שם האור לחושך. דידוע לכל רואי שמש מה שהזוני״ן זייג״ר משמש לידע בשעה כמה ע״י תנועת גלגל החמה ואם לא היה תנועת המזלות כמגיד מראשיתו סוף אין מבין לאחריתו. ואפשר לומר שהזוני״ן זייג״ר באמת משל הוא רק אפשר שהיה לו תחבולה אחרת לידע כמו חול במשקל בכלי כאשר הוא אצלינו היום לידע שיעור שעה וכאשר עוד נאמר בזוהר בענין אחד שהיה לו טקלא עם מים וגלגל לידע ולהתעורר בחצות לילה:

פרק יב

פסוק ח

פרשת לך לך ויקרא בשם ה׳ וְצַלִי בִּשְׁמָא דַיְיָ. פירש אונקלוס שהתפלל כמו קראתי בשם ה׳ מבור תחתיות כ״כ הרמב״ן:

פסוק טו

וַיְהַלְלוּ אוֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה תרגם אונקלוס לְפַרְעֹה אבל נוסחת הרמב״ן לְוַת פַּרְעֹה ע״ש:

פרק יג

פסוק טז

אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת וגו׳ תרגום אונקלוס כְּמָא דְּלֵית אֶפְשַׁר לִגְבַר לְמִמְנֵי וגומר וכן פירש״י כשם שאי אפשר לעפר לימנות כך זרעך לא ימנה. וראיתי במזרחי שירד לבאר פי׳ רש״י בדרך מלת הגיון ע״ש. ואין ספק שרש״י פי׳ כך על דעת אונקלוס [ודלא כדמשמע ביונתן ע״ש]:

פרק יד

פסוק ו

עַד אֵיל פָּארָן תרגום מֵישַׁר פָּארָן עיין רש״י ז״ל שכת׳ ואומר אני שאין איל לשון מישור אלא מישור של פארן איל שמו וכו׳. והרמב״ן ז״ל השיג עליו ופירש כוונ׳ אונקלוס באופן אחר ע״ש שביאר הרבה מֵישַׁר הנזכר בתרגום ירושלמי [שהוא יונתן לפנינו] וגם בְּלוֹט בָּכוּתָא בתרגום ירושלמי בראשית ל״ה ח׳ ע״ש. והוא נזכר במה שאנו קורין תרגו׳ ירושלמי אבל במה שאנו קורין תרגום יונתן איתא בְּשִׁפּוּלֵי מֵישְׁרָא וּקְרָא שְׁמֵיהּ אוֹחֲרַן בִּכְיוּתָא ועיין מה שכתבתי בתחלת החיבור בשם מוסף הערוך. וקצת צריך ביאור ועיין במזרחי במה שמשיג על הרמב״ן:

פסוק ז

אֶל עֵין מִשְׁפָּט. תרגם אונקלוס לְמֵישַׁר פִּילּוּג דִינָא. עיין רש״י והרמב״ן והמזרחי ביאור היטב. אכן במ״ש הרמב״ם ולשון חכמים פילגו של ים. והעתיקו המזרחי מלשון פלגו של ים בלשון חכמים אדברה ולא אבוש כי לא ידעתי מקומו וגם בערוך לא מצאתי. וממה שמצאתי בתרגום יונתן בשמות ט״ו ח׳ בלב ים בגו פלגוס דימא אין ראיה שיהיה פירושו מישור נאה הראוי לישב בו אדרבה משם ראיה שהוא בתוך הים והמים סביבו:

פסוק יט

קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, תרגום דְקִנְיָנֵיה ולא אמר קנה עיין רמב״ן:

פסוק כב

הֲרִמֹתִי יָדִי תרגום אֲרֵמִית יָדִי בִּצְלוֹ מבואר ברמב״ן ע״ש:

פרק טו

פסוק יז

אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים תרגום דִי עָבְרָא, אמנם ברש״י איוב סי׳ כ״ה פסוק ח׳ איתא כדמתרגם אשר עבר בין הבתרים (וצ״ל הגזרים) די עדא וכו׳. וכ״כ המתורגמן בשורש עדה ע״ש. א״כ צריך להיות הכא דִי עָדָא ועיין מה שאכתוב בס״ד לקמן פרשת בחקתי סי׳ כ״ו פסוק ו׳:

פרק יז

פסוק יז

ויפול אברהם על פניו וַיִצְחָק תרגום וְחַדִי עיין רש״י והרמב״ן האריך יותר:

פרק כ

פסוק יז

פרשת וירא וַיֵלֵדוּ וְאִתְרַוָחוּ עיין רש״י וביאור רמב״ן:

פרק כא

פסוק ז

מִי מִלֵל לאברהם. תרגום מָאן מְהֵימָן דיימר לאברהם וכו׳ כתב הרמב״ן מי מלל לאברהם בלשון שבח וחשיבות הוא ראו מי הוא וכמה הוא גדול שומר הבטחתו ומבטיח ועושה לשון רש״י. ולא מצינו מלת מי בערך כזה למעלה וכבוד רק לבזיון מי אבימלך ומי שכם מי דוד ומי בן ישי. והנכון בעיני כי אמרה צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי למלאות פיו ברכה וצחוק בפלא הנעשה לי כי מי בכל השומעים שאמר לאברהם מתחלה תיניק בנים שרה אין בעולם שיאמר עליו כן אפילו לנחמו כי לא עלה זה על לב איש מעולם ולשון אונקלוס קרוב לזה מַאן מְהֵימַן דִי יֵימַר לְאַבְרָהָם וְקַיָם דְתוֹנִיק בְּנִין שָׂרָה כלומר כל השומע יצחק לי כי אין אדם שיהא נאמן גם בעיני אברהם אם הגידו לו זה הפלא עכ״ל:

פרק כב

פסוק ב

אל ארץ המוריה תרגום לְאַרְעָא פוּלְחָנָא עיין מה שפי׳ רש״י על זה והרמב״ן משיג ופירש כוונת אונקלוס באופן אחרת:

פסוק יח

עֵקֶב חֲלַף עיין לקמן פרשת תולדות:

פרק כג

פסוק טו

פרשת חיי שרה ארץ ארבע מאות תרגום אַרְעָא שַׁוְיָא רצונו לומר שיהין דמיו קצובין כן במקום ההוא כי כן מנהג ברוב ארצות להיות מחיר שדה קצוב לפי מדתו עיין רמב״ן:

פרק כד

פסוק כב

ויקח האיש נזם זהב וגו׳ תרגם אונקלוס על מלת נזם קדשא ועל צמידים מתרגם שירין [וכן בתרגום יונתן] אבל בפרשת ויקהל על מלת חח ונזם מתרגם שירין ושבכין (ובתרגום יונתן איתא שירין ושיווין) ובפרשת מטות (במדבר לא נ) אצעדה וצמיד תרגם אונקלוס שירין ושבכין [וע״ש בתרגום יונתן פירושו באורך] וסתירות בתרגומים הללו צריכין פנים. ומצאתי בפענח רזא בפרשת חיי שרה הניח תרגום אונקלוס בצ״ע בשם הר״י מאורליינ״ש אכן מתרגום יונתן לא התעורר כלום:

פסוק סב

ויצחק בא מבוא תרגום וְיִצְחָק אָתָא בְּמֵיתוֹהִי אכן בקצת נוסחאות אי׳ בָּא מִמֵיתוֹהִי וכן איתא בפי׳ הרמב״ן וע׳ שם פירוש נאה ומכוון:

פסוק סד

ותפל מעל הגמל תרגום וְאִתְרְכִינַת עיין רש״י ופירוש הרמב״ן:

פסוק סז

ויאהבה תרגום בהבא וַחֲזָא וְהָא תַקְנִין עוֹבְדָהָא כְּעוֹבָדֵי שָׂרָה אִמֵיהּ הוסיף כל זה על העברי לומר דמטע׳ צדקה וכשרון מעשיה אהבה ונחם בה ולולא זאת מה טעם יזכור הכתוב אהבת האיש באשתו כך מבואר ברמב״ן:

פרק כה

פסוק ג

ובני דדן היו אֲשׁוּרִים וכו׳ תרגום הֲווֹ לְמֵשִׁירְיָן וכו׳ כ׳ רש״י ותרגום של אונקלוס אין לי ליישבו על לשון המקרא. וע׳ ברמב״ן שהאריך לבאר על נכון. וממה דכתיב היו ולא כתיב ילד כמו ומצרים ילד את לודים הוכרח לתרגם כך ע״ש:

פסוק יז

אלה שני חיי ישמעאל וכו׳ ויגוע וימת וכו׳ ז״ל הרמב״ן לשון רש״י לא נאמרה גויע׳ אלא בצדיקי׳ ובגמרא [ב״ב דף ט״ז:] הקשו והא דור המבול נאמר בהם גויעה ויגוע כל בשר הרומש על הארץ וכל האדם אשר בארץ יגוע. ומתרץ גויעה ואסיפה קאמרינן כוונתם כי הגויעה מיתה בלא חולי מכאיב ובלא יסורין ואין זוכין לה אלא הצדיקים ואנשי דור המבול ההפוכים כמו רגע ולא חלו בהן ידם וכן מתי מדבר, וע״כ אמר בהם גויעה בגוע אחינו, אבל כשיזכיר הכתוב כן עם זכרון המיתה כמלת ויאסף או וימת תרמוז למיתה הצדיקים וכו׳ דראה שמלת גויעה אצלם המק בשרו והוא עומד על רגליו וכן דעת אונקלוס שתרגם בכאן ואתנגיד והוא העילוף כלשון איתנגיד ואיתפח [פסחים דף נ׳. ובבא בתרא דף יו״ד.] וכן יכול ישים (צ״ל ישלם) חמשה נגידין (ב״ק דף ס״ז:) ונאמר כן במבול כמו שאמר וימח את כל היקום ונאמר ויגוע וימות כגבר יחלש וימות והיא מדה בצדיקים עכ״ל. ודע דמ״ש ובגמרא הקשו וכו׳ ויגוע כל בשר וגו׳ וכל האדם אשר בארץ יגוע ליתא בגמרא שום קרא אלא הרמב״ן מפרש כך. ודע עוד דבפסוק ליתא כך אלא ויגוע כל בשר וגו׳ וכל האדם. וצריך אני לומר דהרמב״ן מעתיקו לפי צורך ענינו על פי האמת דסופו דקרא וכל האדם קאי גם אויגוע דכתיב ברישא דקרא. עכ״פ נתחוורו לפי פירושו הטעם דגבי מבול ויגוע [בראשית ז כא] ויגוע תרגום וּמִית וגבי ישמעאל שהיה צדיק תרגום וְאִיתְנְגִיד. אבל אי קשיא לי הא קשיא לי הא דנטר הרמב״ן עד הכא ולא כתב דבריו לעיל גבי אברהם פסוק ח׳ דכתיב ויגוע ותרגום ואיתנגיד. ואגב יש להעיר לפי היסוד הזה דגבי צדיקים כתיב ויגוע וימת מאי טעמא לא כתיב כן גבי מתושלח דהיה צדיק גמור כדאיתא [סנהדרין דף ק״ט:] וגבי נח אלא בשניהם כתיב וימת. ואם המפרשים נתנו טעם לשבח בזה לא נודע לי. אמנם ביוסף דכתיב וימת יוסף ולא כתיב ויגוע אפשר לומר מפני שסיבת מיתתו היה כדאמרינן [ברכות נ״ה. ובסוטה דף י״ג:] שהנהיג את עצמו ברבנות. ובזה דעת לנבון נקל הא דשאל הש״ס מפני מה מת יוסף קודם לאחיו ולא מצינו שאלה כזו גבי יעקב שמת קודם לעשו [סוטה דף י״ג:] ודומה לזה. וגבי משה דלא כתיב ויגוע יש ליתן כמו כן הטעם משום דכל עיקר הסיבה שמת מטעם שהעיד הכתוב יען לא האמנתם הא האמנתם לא הגיע זמנכם ליפטר [שבת דף נ״ה:] וגם באהרן הלא זה לזכרון:

פסוק כא

פרשת תולדת יצחק ויעתר יצחק בתרגום יונתן ואזל יצחק וכו׳ ארום עקרא הות גביה עשרין ותרתין שנין וכו׳ מלת ותרתי״ן הוא לכאורה טעות הדפוס שהרי בן ארבעים שנה היה בקחתו ובן ששים בלדת:

פסוק לא

מִכְרָה כַיוֹם תרגום אונקלוס זַבֵּין כַּיוֹם דִילְהֵן. הרמב״ן ביאר מלת דילהין בפירוש נאה וכתב שבנוסחות בדוקות ומדוקדקות מן התרגום איתא כיום דלהי ע״ש:

וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה ברש״י ויבז עשו העיד הכתוב על רשעו וכו׳ שמעתי מדודי המנוח המופלא מוהר״ר וואלף בערלין זצ״ל דכוונת רש״י לפרש הקרא דויבז עשו דוודאי עשו אשר רצה למכור הבכורה עשה כדרך התגרים וטוב טוב יאמר המוכר ולכך אין לומר אחרי שעלה על דעתו של עשו למכור בכורתו שבזה אותם בשום פנים אך הכתוב העיד על רשעו:

פרק כו

פסוק כח

תהי נא אלה בֵּינוֹתֵינוּ בינינו ובינך תרגם אונקלוס דִהַוָה בֵּין אַבְהָתָנָא הוספה זו על העברי מבוארת על פי מ״ש הרמב״ן בראש הפרשה וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה בזה הלשון לא נודע אם היה זה אבימלך אשר היה בימי אברהם או שכל מלך פלשתים בעת ההיא יקרא אבימלך כי גם בימי דוד יקרא אבימלך ודעת אונקלוס שהיה בנו עכ״ל. כוונה הרמב״ן על מה דאמר התרגום דהוה בין אבהתנא. אבל דעת רש״י בזה ראה ראינו ראה באביך ראינו בך משמע דהיה אותו אבימלך בעצמו שהיה בימי אברהם ועיין שפתי חכמים:

פרק כז

פסוק יג

ותאמר לו אמו עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי תרגום אונקלוס עָלַי אִתְאַמָר בִּנְבוּאָה וכו׳ נראה דלכאורה יש מקו׳ לתמוה האיך רצה יצחק לברך את עשו הוה גביר לאחיך והנבואה הגיד ורב יעבוד צעיר אלא וודאי דאמירת נבואה זו היה רק לרבקה ולא ליצחק [מטעם דאם נתגלה דבר זה ליצחק אז לא הי׳ לו לעשו קרבות ואהבה גדולה בעיני יצחק ולא נתברך עשו כלל והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך. יען שיהיה רצועה מרדות לישראל כשלא יקיימו את התורה היה מהכרח כל הסיבות הללו.] ולזה כתיב לעיל ויאמר ה׳ לה שני גוים וגו׳ לה דייקי מעתה זכי לנפשו זהו כוונה התרגום עלי אתאמר בנבואה:

פסוק מב

מִתְנַחֵם לְךָ תרגום אונקלוס כָּמַן לָךְ כי טעם מתנחם לך שמראה עצמו לך מנוחם על ענין הברכות וכאלו אינו מקפיד בהן והוא מארב כדי שלא תשתמר ממנו ותרגם הענין אל הלשון עכ״ל הרמב״ן:

פרק כט

פסוק כח

פרשת ויצא כִּי מָלְאוּ יָמָי תרגום אֲרֵי שְׁלִימוּ יוֹמֵי פּוּלְחָנִי מלת פּוּלְחָנִי הוסיף על העברי. ומבואר נגד דעת רש״י ועיין ברמב״ן שזהו משמעות הכתוב:

פרק ל

פסוק לט

וְכָל שֶׂה חוּם תרגום אונקלוס וְכָל אִמַר דִשְׁחוֹם רש״י והרמב״ן מסכימי׳ לדעה אחד דלשון שחום הוא קרוב ודומה לאדום. רק הרמב״ן הוסיף לבאר דמלת חום הוא מגזרת ואור החמה שהוא דומה לשמש אשר יתאדם קצת עכ״ל: וראיה גדולה לזה בבבא בתרא דף פ״ד. האי שמשא סומקתא היא תדע וכו׳ וכתב הרשב״ם שם ש״מ שחמתית אדומה ועל שם חמה שהיא אדומה קרי לחטין אדומות שחמתית:

פרק לב

פסוק ה

פרשת וישלח ברש״י גרתי לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר אינך כדאי לשנוא אותי על הברכו׳ שברכני אבי הוה גביר לאחיך לא נתקיימה בי לאשר רגיל על לשונו לשון הזהב של רש״י ז״ל אשר שנה לתלמידיו בלשון קצרה ולא על מגן האריך כאן במקום שהיה לו לקצר. ימצא הקורא נחת רוח ויאמר לאחותי חכמה את ה״ה אחותי ידיה בכל קדושה ויודעת ספרי חכמניות ודורשניות כבנות צלפחד בן חפר מרת קרינדל ז״ל היא האשה אשר הוכיחה בשכלה הזך במופת החותך אם תטול אותיות בי מן תיבת גביר אזי תשאר בידך מלת גר. זה כיוון רש״י באמרו לא נעשיתי וכו׳ אלא גר וכו׳ לא נתקיימה בי:

פסוק יא

קטנתי מכל החסדים ומכל הָאֱמֶת תרגם אונקלוס טַבְוָן צריך ביאור דבכל מקומות תרגם אֱמֶת קְשׁוֹט או קושטא וכן תרגום יונתן הכא ועיין רמב״ן:

פסוק כו

וַיֵאָבֵק תרגם וְאִשְׁתַּדֵל הרמב״ן האריך קצת לפרשו וסיים או שלא נזדמן לו לשון ועשאו ענין תחבולה כי כל השתדלות החבולה וברור הענין:

פרק לג

פסוק ה

וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר מי אלה לך ויאמר הילדים אשר חנן אלהים וגו׳ נשאלתי הלא תשובת יעקב היה רק על חצי השאלה דעשו ראה את הנשים ואת הילדי׳ ושאל עליהם והוא השיב רק על הילדים. ומהנראה דעיקר השאלה מי אלה לך היה הלא נשאת שתי אחיות ונשואי עבירה היא [דוגמת מי אלה הנאמר בפרשת ויחי וכפי׳ רש״י שם] ולכך שאל מי אלה לך. לך דייקי דכבר הודיע ששמר תרי״ג מצות. ועל זה השיב לו דע״כ לאו קידושי עבירה היא דאיתא בעבודה זרה דף נ״ד: הרי שבא על אשת חבירו דין הוא שלא תתעבר אלא עולם כמנהגו נוהג. והנה רחל שהיתה עקרה ובדרך נס וע״י תפלה ילדה אין לומר דמצד מנהג עול׳ היה [דלא עביד רחמנא ניסא לשקרי] ואם היתה עבירה הו״ל להניחה כפי טבעה ומדילדה מוכח דלית כאן שום עבירה [ומהאי אפשר לומר מלבד הטעם שאמרו בבבא בתרא דף קכ״ג: ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף מאי שנא כי אתיליד יוסף ע״ש. דמכי איתיליד יוסף נולד התנצלות על לקיחת שתי אחיות ומדויק מה שאמר הכתוב כאשר ילדה רחל דלכאורה ולדרשת הש״ס תיבת רחל מיותר הוא אכן עפ״י הנ״ל מובן היטב] והנה כבר כת׳ הרמב״ן דבח״ל לא קיימו אבותינו את התורה אלא בארץ ישראל. וגם ידוע מ״ש הרמב״ן ושל״ה דבארץ ישראל שליט במדת הוי״ה ב״ה ובחוצה לארץ במדת אלהים. וזה אשר השיב הילדים אשר חנן אלהים את עבדך. ובזה נתיישבו כמה דקדוקים. אשר לב הקורא אלה הפסוקים. עליהם יקים:

פסוק ט

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ תרגם אונקלוס וַאֲמַר עֵשָׂו אִית לִי סַגִּי אָחִי אַצְלַח בְּדִי לָךְ, בעי קצת מובן ומדוע לא תרגם ע״פ פשוטו וכמו שתרגם ג״כ יונתן יִתְקַיֵים לָךְ מַאן דְאִית לָךְ, ואולי מצד כפל הלשון אחרי שכבר הגיד יש לי רב שוב לא היה צריך לומר יהי לך וגו׳ הילכך תרגם אונקלוס אצלח [כמו הצלח כמדבר לנוכח] בְּדִי לָךְ [שתי תיבות ומלת בדי מפרש למלת אשר שבעברי ואמר הדברים בלשון ברכה]:

פרק לד

פסוק ז

זה לשון הרמב״ן וכן לא יעשה לענות הבתולות וכו׳ שהאומות גדרו עצמן מן העריות מפני המבול. לשון רש״י. ולא ידעתי זה כי הכנענים שטופים בעריות ובבהמה ובזכור דכתיב כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ולא התחילו בהן באותו הדור ובימי אברהם ויצחק היו יריאים פן יהרגו אותם לקחת נשיכם אבל וכן לא יעשה נמשך עם בישראל כי נבלה עשה בישראל וכן לא יעשה בהם על כן אמר בישראל כי איננו נבלה בין הכנעניים. ואונקלוס אמר לָא כָּשַׁר לְאִתְעַבָדָה לומר שהוא אסו׳ ולכך היא נבלה בישראל עכ״ל. ועיין מזרחי טען הרבה על הראיות שכתב הרמב״ן:

פסוק יא

ויאמר שכם אל אביה ואל אחיה וגו׳ ויענו בני יעקב וגו׳. לכאורה יפלא שדברו הבנים ולא חשו לכבוד אביהם יעקב וכבר כתב רש״י על ויען לבן ובתואל רשע היה וקפץ להשיב לפניו. ושמעתי שרבים שתו לב ובקשו ליישב. ומהנראה דסתמא כפירושו דוודאי גם יעקב ענה בתחלה להשיא להם עצה ההוגנת ואח״כ יתחתנו והיה דובר אמת בלבבו כבפיו וכפיו כן לבו. אך שני בני יעקב לא היה פיהם ולבם שוים ולכך כתיב ויענו בני יעקב וגומר במרמה:

פרק לו

פסוק ו

ויקח עשו את נשיו וגו׳ וילך אל ארץ מפני וכו׳ תרגם אונקלוס וַאֲזַל לְאַרְעָא אוֹחֲרֵי הוסיף מלת אוֹחֲרֵי ועיין ברמב״ן:

פסוק כד

כתב הרמב״ן אשר מצא את הַיֵמִים כדעת מקצת רבותינו בתלמוד [פסחים דף נ״ד.] הם הפרדים וכו׳ ואונקלוס תרגם גִבָּרַיָא והנראה מסברתו כי ענה זה באו עליו מן האומה הנקראת אימים לפנים עם גדול ורב כענקים ורצו לגזול ממנו החמורים של צבעון אביו והוא היה במדבר ואין עוזר לו ותמצא ידו להם והציל מידם והוא מלשון תמצא ידך לכל אויביך או יאמר שמצא אותם ונצל מהם והוא נודע בגבור׳ הזאת ונכון הוא עכ״ל:

פרק לז

פסוק ב

פרשת וישב וְהוּא נַעַר תרגם אונקלוס וְהוּא רָבֵי וברמב״ן כתב בז״הל ואונקלוס תרגם וְהוּא מְרַבֵּי עִם בְּנֵי בִלְהָה ואמר כי מיום היותו נער הוא עמהם הם גדלוהו כאב והם ישרתוהו ע״ש:

פסוק ג

כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ תרגם אונקלוס אֲרֵי בַר חַכִּים הוּא לֵיהּ פי׳ רש״י כל מה שלמד משם ועבר מסר לו וכתב הרמב״ן (והנראה בעיני כי מנהג הזקנים שיקחו אחד מבניהם הקטנים להיות עמו לשרתו והוא נשען על ידו תמיד לא יפרד ממנו והוא נקרא לו בן זקוניו בעבור שישרתו לזקוניו. והנה לקח יעקב את יוסף לדבר זה והיה עמו תמיד ועל כן לא ילך עם הצאן ברעותם במקום רחוק) ואונקלוס שאמר בר חכים ירצה לומר שהיה בן דעת וחכם בעיני אביו וטעמו כטעם זקנים ותרגם בילד זקונים (בראשית מ״ד כ׳) בר סבתין כי לא אמר הכתוב כי בן זקונים היה אבל אמר הוא לו שהוא כן בעיניו וזאת כוונתם באמרם כל מה שלמד משם ועבר מסר לו לומר שמסר לו חכמות וסתרי תורה ומצאו משכיל ובעל סוד בהם כאלו היה זקן ורב ימים עכ״ל. דוק ותשכח בשביל דהוי ליה לכתוב כי בן זקונים היה ומדכתיב כי בן זקונים הוא לו דריש אונקלוס זקונים על דרך זקן זה שקנה חכמה עיין קידושין דף ל״ב:

פסוק ח

הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ, תרגום אונקלוס הֲמַלְכוּ אַתְּ מְדַמֵּי לְמִמְלַךְ עָלָנָא אוֹ שׁוּלְטָן אַתְּ סְבִיר לְמִשְׁלַט בָּנָא כתב הרמב״ן פירש ר״א אנחנו נשימך מלך עלינו או אתה תמשול בנו בחזקה. ויותר נכון לפרש דעת אונקלוס התהי׳ מלך עלינו או שלטון מושל בנו לא תהיה עלינו לעול׳ לא מלך ולא מושל. עכ״ל הרמב״ן: אמנם לכאורה הוזקק ר״א לפרש כך מפני דאיכא למידק ההבדל שבין לשון עלינו שאמרו גבי המלוך תמלך ובין לשון מלת בנו שאמרו גבי משול תמשול לכך פירש עלינו שאמרו היינו מרצונינו הטוב נמליכך עלינו בתמיה או בנו תמשול בעל כרחינו שלא ברצונינו אלא דעתך ורצונך לבדך למשול עלינו בחזקה.

והנה החלוקה הראשונה דתלוי בדעת אחרים כלומר למלוך מרצון האחים זה אין לומר בהחלט גמור ולכך כתיב הֲמָלוֹךְ תמלוך בה״א התמיה. אכן בחלוקה השנייה דהיינו שרצונו למשול בע״כ והוא בדעתו החלטיי גמור לכן כתיב אם משול תמשול בנו. ועל דרך הזה מבואר למאוד דברי אונקלוס הֲמַלְכוּ אַתְּ מְדַמֵּי לְמִמְלַךְ עֲלָנָא כלומר אתה מדמי בדעתך שנשימך מלך עלינו מרצונינו הטוב אוֹ שׁוּלְטָן אַתְּ סְבִיר וכו׳ כלומר סביר בהחלט גמיר [כמו כל מר סבר דאיתא בכל הש״ס] וכן כמה פעמים בתרגום. ובזה נכון הא דהתרגום שינה שאמר מְדַמֵּי ואח״ז אמר סְבִיר אבל לפי׳ הרמב״ן יש לדקדק בזה קצת:

פסוק כו

וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ תרג׳ אונקלו׳ וּנְכַסֵּי עַל דְּמֵיהּ ובמקצת ספרי׳ ראיתי וּנְכַסֵּי יַת דְּמֵיהּ וז״ל הרמב״ן וכסינו את דמו ונעלים את מיתתו לשון רש״י וכן אמר אונקלוס ונכסי על דמיה:

פסוק לו

שַׂר הַטַבָּחִים שוחטי בהמות המלך לשון רש״י. וכן וירם הטבח (שמואל א׳ ט׳) לרקחות ולטבחות [שם]. אבל יותר קרוב דעת אונקלוס [שתרגם רַב קָטוֹלַיָא] בעבור היות בית הסהר בביתו ומצינו טביחה להריגת האנשים הכינו לבניו מטבח (ישעי׳ י״ד כ״א) טבחת ולא חמלת (איכה ב׳ כ״א) וראיה לדבר הכתוב בדניאל (ב׳ י״ד) לאריוך רב טבחיא די מלכא די נפק לקטלא לחכימי בבל. עכ״ל הרמב״ן. הנה במ״ש וראיה לדבר הכתוב בדניאל וכו׳ לכאורה צריך ביאור דהא גם בשני פסוקי׳ שכתב בתחלה יש ראיה ומאי אולמא ראיה אחרונה. ואולי שרצונו בזה לומר טעם שלא אמר אונקלוס כדעת רש״י משום דלא מצינו לאומנות פחותה כמו טבח בהמות שיהיה קרוי בשם שר ושוחטי בהמות לכל מסור אבל להריגת האנשים [שיתחייב להיות נאמן לשולחו שלא להרוג דם נקי ולא ישנה את תפקידו הנאמר לו מפי המלך עצמו להרוג את הקרובים למלכות ושרי נכבדים כשיפשעו ואת דתי המלך אינם עושים] שפיר נקרא שר הטבחים. ולדבר זה מביא ראי׳ כי בדניאל מצינו להדיא דאריוך היה רב טבחים דהיינו שר להריגת אנשים וכן איתא שם פסוק ט״ו ענה מלכא ואמר לאריוך שליטא די מלכא וכך פי׳ רש״י שם אריוך רב טבחיא שר ההורגים המחויבים הריגה [ויש לדקדק קצת בהחלת דבריו במ״ש ראיה לפי׳ רש״י מקרא דשמואל ולא מקרא דטבוח טבח] (בראשית מג טז) וטבחו (שמות כא לז) שורך טבוח [דברים כח ל״א]: שוב ראיתי במזרחי שכתב בזה״ל שוחטי בהמות המלך לא ההורגים המחויבים מיתה מן המלך כמו שתרגם המתרגם כי לא מצינו לשון טביחה על הריגת האנשים בשום מקום ופירוש טבחת ולא חמלת שתרגם כטובח בהמות בלי חמלה שהרי כתיב למעלה ממנו הרגת ביום אפך וכשרצה להודיע שהיה בלי חמלה כנה ההריגה בשם טביחה ולכן כתיב אחריו לא חמלת. ואין טענה מאריוך רב טבחיא דלשון ארמי לחוד ולשון הקודש לחוד. עכ״ל. והרבה יש לתמוה שלא זכר בזה מ״ש הרמב״ן כדרכו בכל המקומות. והיותר תימה מה יאמר בהראיה שכתב הרמב״ן מקרא דישעי׳ הכינו לבניו מטבח והיא ראיה שלא כתב עלי׳ תשובה ולא זכרה. ועוד מצינו [אף שלא זכרם הרמב״ן אלא תרי ותלת נקט] ראיה לדבריו לטבוח ישרי דרך [תהלים ל״ז י״א] נתנם לטבח [ישעי׳ ל״ד ב׳] וטבח גדול בארץ אדום [שם פסוק ו׳] ומניתי אתכם לחרב וכלכם לטבח תכרעו [ישעיה ס״ה י״ב] כי מלאו ימיכם לטבוח (ירמי׳ כ״ה ל״ד) ומבחר בחוריו ירדו לטב׳ (ירמי׳ מ״ח ט״ו) ירדו לטבח (ירמיה נ׳ כ״ז) ועוד ביחזקאל (סי׳ כ״א פסוק ט״ו ופסוק כ׳ ועוד שם ל״ג) ויש עוד פסוקי׳ מורים לשון טביח׳ על הריגת האנשים ופליאה שנעלמו מעיני המזרחי: ודע עוד דבשב׳ ד׳ ק״ח. משל לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות, אחד הרגו מלך, וא׳ הרגו איספקלטור. וז״ל רש״י איספקלטור שר הטבחים בלשון יוני ובערוך איתא שר הטבחים תרגום יונתן רב ספקלטוריא:

פרק לח

פסוק ב

ז״ל הרמב״ן בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי אמר אונקלוס תַּגָּרָא כלומר איש סוחר שבא לגור בארץ בסחורתו ודעתו לומר כי בני יעקב ישתמרו מלישא כנעניות כאשר צוה אביהם יצחק גם אברהם וכן הזכירו במסכת פסחים דף נ׳. והיו נשיהם מצריות עמוניות מואביות ומיחוסי בני ישמעאל וכו׳ ע״ש שהאריך:

פסוק יח

וּפְתִילֶךָ תרגם אונקלוס וְשׁוּשִׁיפָּךְ רש״י פי׳ שמלתך שאתה מתכסה בה וכתב הרמב״ן ואיננו נכון שיתן שמלתו וילך ערום ממנה. ואיך תקרא השמלה פתיל וכו׳ ואולי היה בידו סודר קטן אשר יעטוף בו קצת הראש לפעמי׳ ויקרא פתיל בעבור שהוא קצר כפתיל. והוא שתרגם אונקלוס שושיפא ולא תמצא לאונקלוס בכל שמלה שבתורה שיתרגם אותה שושיפא אבל ל׳ כסות ומלבוש תרגם בכולן מלבד וְפָרְשׂוּ הַשִׂמְלָה (דברים כ״ב י״ז) שאומר וְיִפְרְשׂוּן שׁוּשִׁיפָא לפי שהוא סודר הידוע בתלמוד שידעו בו הבתולים וכו׳ ע״ש. הנה מה שכתב הרמב״ן הידוע בתלמוד וכו׳ כוונתו אהא דאיתא בכתובות דף מ״ו. לדעת ר׳ אליעזר בן יעקב דאמר דברים ככתבן ופירש שמלה שמלה ממש אבל רבנן פליגי עליה ומפרשים מלמד שבאים עדים של זה ועדים של זה ובוררין את הדבר כשמלה חדשה. והנה האונקלוס יראה שפסק כרבי אליעזר בן יעקב אבל רש״י כתב ופרשו השמלה הרי זה משל מחוורין את הדבר כשמלה. נראה שהוא כתב אליבא דרבנן. והנה הרמב״ן כתב שם דהלכה כר״א בן יעקב וכן פסק הרמב״ם פרק י״ג מהלכות נערה דין ו׳ שמשנת ר״א בן יעקב קב ונקי ע״ש כסף משנה ואין כאן מקום להאריך:

פרק לט

פסוק יב

ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצ׳, שמעתי משום אא״ז הרב המופלא מוהר״י מוכיח זצ״ל תיבת ויצא דלכאורה היא מיותר מרמז בר״ת וירא צורת אביו כדאיתא בסוטה דף ל״ו: אף הוא לעשות וכו׳ אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו ודפח״ח:

פרק מ

פסוק ב

שְׁנֵי סָרִיסָיו תרגום אונקלוס תְּרֵין רַבְרְבָנוֹהִי עיין רמב״ן:

פסוק י

כַד אַפְרַחַת, עיין פי׳ רש״י והרמב״ן משיג עליו ופירש בענין אחר:

פרק מא

פסוק א

פרשת מקץ ז״ל הרמב״ן ויהי מקץ, על היאור כל שאר נהרות אינם קרוין יאורים חוץ מנילוס וכו׳ לשון רש״י. אבל אונקלוס תרגם יאור נַהֲרָא רק תרגם על יאוריהם (שמות ז׳ י״ט) עַל אֲרִתֵּיהוֹן כי הוצרך שם להבדיל בניהם מפני שהזכי׳ על נהרותם ועל יאוריהם והנה כולם יקראו לדעתו יאורים הגדולים נקראים נהרות ויאורי׳ ואלו העשוין חפירו׳ ארוכו׳ בידי אדם גם הם יקראו יאורי׳ ומצינו וכו׳: ולדעתי כדברי אונקלוס כן הוא כי יאור ונהר לשון אחד ושניהם לשון אורה וכן הגשם נקרא אור וכו׳ ואולי בעבור שהגשמים בסבת המאורות והנהרות יעשו מהם יתיחסו אל האורות עכ״ל:

פסוק כג

צְנוּמוֹת דַקוֹת, תרגום אונקלוס נָצָן לַקְיַין עיין פי׳ רש״י והרמב״ן האריך לפרשו באופן אחר ע״ש. ועיין רש״י ברכות דף ל״ט: פת הצנומא בקערה. יבישה שנתנה בקערה לשרות וכן צנומות דקות:

פסוק מה

צָפְנַת פַּעְנֵחַ, תרגום אונקלוס גַּבְרָא דִטְמִירִין גַלְיָן לֵיהּ הנה רש״י כתב צפנת פענח מפרש הצפונות ואין לפענח דמיון במקרא. וז״ל הרשב״ם צפנת פענח כתרגומו ולשון מצרים הוא וכן היה דרכם לקרוא לאדם בשעה שממנין אותו על ביתו שם הראוי וכן ויקרא משה להושע יהושע וכן ויקרא לדניאל בלטשצר עכ״ל. ור״א אב״ע כתב בזה״ל צפנת פענח אם זו המלה מצרית לא ידענו פירושה ואם היא מתורגמת לא ידענו שם יוסף ויהי פירושו פענח כאשר תרגם המתרגם ארמית והיא מלה מרובעת עכ״ל. וז״ל הרמב״ן צפנת פענח אמר אברהם כי אם היא מלה מצרית לא ידענו פירושה ואם מתורגמת לא ידענו שם יוסף ועל דעת ראשוני׳ שאומר המפענח נעלמים יתכן שקרא לו שם נכבד כשם ארצו כי שאל לו או שהיה המלך יודע שפת ארץ כנען הקרובה אליו וענינו צפונה מגלה וכן בתו קראה שם משה רבינו בלשון עמו מן המים משיתיהו ואל תשתומם בעבור כי קראוהו סופרי המצריים מוניוס כי ישנו השמות ללשון מובן או מורגל להם כאשר יעשה התרגום בקצתם כגון בין קדש ובין שור בין רקם ובין חגרא וכן בהרב׳ מן השמות ובקצתם לא ישנה דבר כאשר עשה בסיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן וזולתם הרבה וזה לפי מה שהיו נקראים בלשון ארמית בדורו וכן עשו הנוצרים המעתיקים עכ״ל:

פסוק מז

לִקְמָצִים תרגום אונקלוס לְאוֹצָרִין וזה לשון הרמב״ן ותרגום אונקלוס לאוצרים כי החפירות העשויות בארץ לאוצר או לדברים אחרים יקראו קמצים וכו׳ ע״ש:

תוכן העניינים

מיני תרגומא על תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה