אור ברסלב

מיני תרגומא על תורה· רבי ישעיה פיק ברלין

ויקרא

שמות

פרק א

פסוק ח

פרשת ויקרא ז״ל הרמב״ן ואת הפדר תרגם אונקלוס וְיַת תַּרְבָּא וכן דברי כל המפרשים פה אחד ואין למלה חבר ולפי דעתי שאיננו שם לחלבים כלם רק לחלב הדק הפרוס ומבדיל בין הקרבים והמלה מן ההפוכים פדר פרד שמפריד בין הקרבים העליונים לתחתונים ולכך אמרו רבותינו (יומא כ״ו. חולין כ״ז:) שיהא פורס הפדר על בית השחיטה שזהו דרך כבוד של מעלן (לפנינו בגמרא איתא מעלה אמנם נוסחת הרמב״ן אל המשכיל יותר מבואר) שהחלב ההוא ראוי לפרסו ולכסות בו וכן נהגו חשובי האומות לפרסו על הצלי ואם יהיה שם לחלבי׳ כולם יקרא החלב כן בעבור שהוא השומן הנפרד מן הבשר עכ״ל:

פסוק טז

וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ תרגם אונקלוס וְיַעֲדֵּי יָת זְפָקֵיהּ בְּאוּכְלֵיהּ עיין רש״י שכתב דס״ל לאונקלו׳ כאבא יוסי (בזבחי׳ ס״ה.) וזפקי׳ תרגום של מוראתה באוכליה תרגום של בנוצתה. אבל הרמב״ן חולק ממה דאיתא במשנה (זבחים ס״ד:) בא לו לגוף והסיר את המראה ואת הנוצה ואת בני מעים ומשנה זו משנת אבא יוסי היא וקתני נוצה והאריך עוד בסתירת פירוש רש״י ולכן כ׳ שדעת אונקלוס כדעת חכמים שאינו מסיר רק הזפק בנוצתה עם האוכל הכנוס בו שהו׳ המוראה ולפי שהכהן תופס בזפק ומסיר בו את המוראה אמר ית זפקי׳ באוכליה כאלו הוא אוכליה בזפקיה כי אוכליה תרגום מוראתו וזפקיה תרגום נוצתה שהכתוב אמר שיסיר המוראה שהוא האוכל בנוצה שעליה נוטל הזפק בעורו ובנוצו שעליו וכן אמר אונקלוס ארי בשמי מימריה וכפי העברי יאמר ארי שמי במימריה אבל הפך תרגומו לצורך דבר שידע בו ותרגום ואת שתי קצות שתי העבותות כן בהפוך וית תרתין גדילן דעל תרין סטרוהי וכן רבים עכ״ל תורף דבריו של הרמב״ן ז״ל ועיין המזרחי ירד לתקן דברי רש״י על מכונם באריכות:

פרק ג

פסוק ט

כתב הרמב״ן חלבו האליה שם חלב בלשון הקדש השומן הנפרד שאינו עם הבשר בדבר אחד כי השומן המתערב בבשר שאינו נפרד ממנו יקרא שומן וכו׳ לא יתערב הלשון בהם באמרנו בשר שמן לא בשר חלב וכן בשאר לשונות הכותים שמותיהן חלוקין וכו׳ ואם כן הכתוב שאמר כל חלב וכל דם לא תאכלו אין שומן שעל גבי האליה בכלל כי איננו חלב בשמו ובטבעו וכו׳ ושאינו נקרא חלב מותר אע״פ שהוא קרב כגון הכליות והיותרת מן הכבד וכן האליה וכן אמר הכתוב במלואים בצווי ולקחת מן האיל החלב והאליה ובמעשה ויקח את החלב ואת האליה כי אין האליה חלב והכתוב הזה שאמר חלבו האליה תמימה פירוש שיקריב ממנו חלבו באליה תמימה כי כאשר יסיר האליה תמימה עד העצה יוסר עמה חלב רב אשר הוא מחובר בה בצד הפנימה וכו׳ ועל דעתי שיעור הכתוב הזה וכו׳ והוצרכתי להאריך בזה לסתום פיהם של צדוקים ימחה שמם כי בדברי תורה נאמר ענה כסיל כאולתו [כיוון למה שאמרו שבת ל׳:] ואמרו הוי שקוד ללמוד תורה כדי שתשיב לאפיקורס והגאון רב סעדיה ברח להם שאמר כי חלבו האליה יחסר וי״ו והאליה ור״א השיב שהיה ראוי להיות חלבו אליתו או החלב האליה (חלבו ואליתו או החלב והאליה כך איתא לפנינו בר״א אבן עזרא) ואינה תשובה כי מצינו וכל ישראל וזקניו ושופטיו ושוטריו ועוד אזכיר טעות גדולה שטעה ר״א בטענותיו עמהם הרע לומר מהם אבל פירוש הגאון איננו נכון וכל שכן שאיננו מוכרח להתיר בו והמדרש שעשו רבותינו כל חלב שור וכשב ועז שלא אסר אלא החלב השוה בכולם מדרש הגון הוא אבל שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק הוצרכנו לראיות וטענות שכתבנו עכ״ל הרמב״ן:

הנה מ״ש והגאון רב סעדיה ברח להם איננו מובן ונראה דצ״ל בדה להם והיינו כדמסיק ״פירוש ״הגאון ״איננו ״נכון וכו׳ ר״ל הגם במה שהשיב ר״א אב״ע ״שהיה ״ראוי ״להיות וכו׳ ״אינה ״תשובה ״כי ״מצינו וכו׳ מ״מ אין בזה ראיה לסתור דעת הצדוקים דהם אמרו לדעתם מתוקמי קרא כפשטי׳ ולא יהיה חסרון הוי״ו כלל ״וכל ״שכן ״שאיננו ״מוכרח ״להתיר ״בו כלומר טענות הצדוקים מנא לן להתיר חלב האליה עדיפא להחמיר ולומר דחלב האליה מיקרי חלב ויבא קרא על נכון מבלי שנצטרך לדחוק ולומר דהוי״ו חסר. הנה כך הכוונה בדברי הרמב״ן בלתי ספק אבל במה שכתב ״כי ״מצינו ״וכל ״ישראל ״וזקניו ״ושופטיו ״ושוטריו לא ידעתי פירושו מאי בעי בזה הלא בקרא שהביא ״וכל ״ישראל וגו׳ כתיב וי״ו בכולם. (ודע דקרא זה לא מצאתי אלא ביהושע סימן ח׳ פסוק ל״ג ושם איתא וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו. ואודיעך כי טעות כזה נזדמן כה״ג במשנה דסוטה ל״ב. והגהתיו בגליון) ולכן מהנראה לומר דגירסת הרמב״ן בדברי ר״א היה ממש כמו שהעתיק שהיה ראוי להיות חלבו אליתו או החלב והאליה ומה דאיתא לפנינו באב״ע חלבו ואליתו או החלב והאליה נדפס בטעות) וכן מוכרח לכאורה כגירסת הרמב״ן דאי כגרסא שהיא לפנינו מחוסר הבנה השגת האב״ע דהא עליה אנו דנין ודברי הגאון סובב על זה דרגיל להיות חסר וי״ו ומצינו כזה פעמים רבות אין מספר ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולן ובנימין דן ונפתלי גד ואשר וכיוצא בזה רבים אלא ודאי דהשגת האב״ע ע״פ גירסת הרמב״ן הוא הכי דהו״ל לכתוב שניהם בכינוי דהיינו כשם שכתב חלבו בכינוי כך הו״ל לכתוב אליתו בכינוי או החלב האליה דהיינו שניהם בלא כינוי ועל זה כתב הרמב״ן שאינה תשובה כי מצינו וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו הרי זקניו וגם שופטיו בכינוי אבל שוטרים כתיב בלא כינוי:

ובמה שכתב בריש דבריו ההבדל בין שם חלב ושם שומן בכל הלשונות גם בלשון חכמים ״באמרם ״בשר ״שמן ״ולא ״אמרו ״בשר ״חלב וכו׳ לכאורה דעת רש״י ותוס׳ אינם מסכימים לזה כי ז״ל תוס׳ בכורות יו״ד. ד״ה והחלב בשווקים פירש הקונטרס רגילים לאכול עופות ושומן משמע שר״ל דכל שומן קרוי חלב ולא מיירי דוקא מחלב האסור כגון תותב קרום ונקלף עכ״ל וקצת רמז ראיה לדבריהם מדאמר בחולין מ״ט. חלב טהור סותם חלב טמא אינו סותם ולא אמר שומן סותם חלב אינו סותם משמע קצת דגם השומן נקרא בלשון חכמים חלב מיהו חלב טהור מיקרי. וראיה שאין עליה תשובה עוד יש לרש״י ותוס׳ מסוגיא דחולין קי״ז. ואי כתב רחמנא כאשר יורם הוה אמינא חלב אליה דליתא בשור לא כתב רחמנא כל חלב וכו׳ הרי להדא שומן שעל האליה מיקרי חלב [וכ״כ רש״י ד״ה אליה וכו׳ כתב רחמנא כל חלב ואשכחן אליה דאיקרי חלב דכתיב חלבו האליה תמימה] עוד שם בגמרא ובכריתות ד׳. אי אליה איקרי חלב תיתסר באכילה אמר קרא כל חלב שור וכשב ועז דבר השוה בשור וכשב ועז [לא אמרה תורה אלא הנוהג בכולן ואליה אינה נוהגת לא בשור ולא בעז רש״י] הרי להדיא דאיקרי חלב ממש ולולא קרא דכל חלב שור וכשב ועז הוי אסרינן לחלב האליה מצד דנקראת חלב. ומסוגיא זו צריך עיון גדול מ״ש תוס׳ בחולין צ״ב. ד״ה אמר אביי וכו׳ שכתבו השגה על ר״א ממי״ץ בזה הלשון ומ״מ קשה דלפי זה ליתסר שומן האליה שקרב עם האליה ואע״ג דאמר בפרק כל הבשר (דף קי״ז) דחלב האליה מיקרי חלב סתמא לא איקרי מ״מ ליתסר מטעם שקרב וכו׳ הנה (מלבד שיש לדקדק דתוס׳ נסיב תירוצו של רב אשי חלב האליה איקראי וכו׳ והש״ס לקמן קי״ז. דחי לפירוקו של רב אשי ומסיק אלא מחוורתא כרב זביד דאמר מקרא כל חלב שור וכשב ועז דבר השוה בשור וכשב ועז אלא) דיש להפליא לפי המסקנא בחולין קי״ז וכן מורה כל הסוגיא דכריתות דחלב האליה אף דסלקא לגבוה אפ״ה שרי דהתורה התירו להדיא מקרא יתירא כל חלב שור וכשב ועז בין לר׳ ישמעאל ובין לרבנן מיותר שור וכשב להורות דבר השוה בשלשתן למישרי אליה דחולין עיין בחולין קי״ז. וביתר ביאור בכריתות ד׳. ובנותי בספרים נושאי כלי גפ״ת מהרש״א ומהר״מ ולא מצאתי לאחד מן הגדולים שעמדו על זה. לבד מציאה אחר החיפוש ראה זה מצאתי בספר מעדני יום טוב שחיבר מארי זקני דודי הגאון ז״ל והניח בתימא על התוס׳ ועל הרא״ש ע״ש. הן הראשונים צריכין ביאור ועל האחרונים באתי להוסיף מ״ש הט״ז בי״ד סימן ס״ד ס״ק ו׳ האליה מותרת דלא אסרה תורה אלא חלב סתם וזה מיקרי חלב האליה וכו׳ עכ״ל גם הוא החליט סברת רב אשי והש״ס דחאו מקושיא אלא מעתה לא ימעלו בו אלא מחוורתא כרב זביד ומשמע מהש״ס למסקנ׳ מדמועלין בחלב האליה דחלב סתמא מיקרי ומה דאליה דחולין שרי באכילה היינו כרב זביד שהשיב אמר קרא כל חלב שור וכשב ועז דבר השוה בשלשתן:

ואכתוב בזה מ״ש המעי״ט עוד בזה״ל וא״ת כיון דהאליה מותר באכילה אם כן למה קראו הכתוב חלב האליה דבר זה פירשו הרמב״ם בפרק ז׳ מהלכות מאכלות אסורות וז״ל האליה מותרת באכילה לא נקראה חלב אלא לענין קרבן בלבד כמו שנקראו חלבים כליות ויותרת הכבד לענין קרבן כמו שאתה אומר חלב הארץ חלב כליות חטה שהוא טובא ולפי שמרימין דברים אלו מן הקרבן לשריפה לשם נקראו חלב שאין שם דבר טוב אלא המורם לשם. ולכך נאמר בתרומת מעשר בהרימכם את חלבו ממנו ע״כ עכ״ל המעי״ט. ודבריו קצת צריכין ביאור מה שהקשה וא״ת וכו׳ למה קראו׳ הכתוב חלב האליה וכו׳ הא צריכא וצריכא למיקרי חלב כדי שנדע שמועלין בו וכמ״ש רש״י [העתקתיו לעיל] ד״ה אליה ואשכחן אליה וכו׳ ואילולי שקראו חלבו האליה לא היינו מרבים מקרא דכל חלב לה׳ דמועלין באליה וא״כ וודאי דהכתוב צריך לקראו בשם האמת חלב האליה לענין שמועלין בו ושרי לן רחמנא חלב זו של האליה להדיא מקרא כל חלב שור וכשב ועז כדאמר רב זביד. ודע דיש עוד לעיין במ״ש הב״י בסימן ס״ד בשם מהר״י ן׳ חביב חלב האליה מותר אפשר שיטעה בזה האיש ההמוני ויחשוב שהחלב שבאליה לצד פנים מותר ורחמנא ליצלן מהאי דעתא כי אין הכוונה אלא על האליה עצמו והוצרך לומר כן לפי שהיתה קריבה על גבי המזבח וזה מבואר מדברי הרי״ף בפרק גיד הנשה ובדברי הרמב״ם ואמרינן בסוף פרק כל הבשר חלב האליה איקרי חלב סתמא לא איקרי. ובטור איתא חלב האליה מותר והב״ח כתב דצ״ל חלב שעל האליה מותר ובא להוציא החלב שבאליה לצד פנים דהוא חלב גמור אלא שעל האליה מבחוץ קאמר דאע״פ שהוא קרוב לגבי מזבח אפ״ה שרי וכדאיתא סוף פרק כל הבשר עכ״ל. אמנם לשון הרמב״ם אבל האליה מותרת באכילה לא נקראת חלב אלא לענין קרבן בלבד וכו׳ [והעתקתיו לעיל בשם המעי״ט] וכתב הרב המגיד מבואר בפ״ק דכריתות אלא מעתה אליה דחולין תיתסר אמר קרא כל חלב שור וכשב ועז דבר השוה בשלשתן. וביאר רבינו שמה דכתוב חלבו האליה תמימה הוא לענין קרבן וחלבו ר״ל טובו ע״כ ועיין מה שכתב עליו הלחם משנה. וז״ל הגהות מיימוני א״ק א׳ וחלב האליה מיקרי חלב סתמא לא מיקרי דכל חלב שאינו שוה בשור וכשב ועז אינו חלב כדאיתא בפרק כל הבשר ע״כ. וז״ל הרי״ף בפרק גיד הנשה דף רפ״ט ע״ב והאליה גופה אע״ג דמיקרי חלב רחמנא שרי׳ דכתיב כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו דבר השוה בשור וכשב ועז הוא דאסור ואליה הואיל ואיננה שוה בשור וכשב ועז דבכשב היא דקריבה ובשור ועז לא קריבה שרי׳ עכ״ל. הנה תראה דמה שכתבתי למעלה הם מכוונים ממש לדעת הרי״ף ז״ל:

ואמנם הלבוש סימן ס״ד סעיף ה׳ אסבריה קצת בזה הלשון חלב האליה מותר ואע״ג שנקרא בתורה חלב חלב האליה איקרי חלב סתמא לא איקרי ואין פירושו מלשון חלב אלא משום שקרב למזבח הכבשים קראו חלב שפירושו טוב כמו חלב הארץ וכו׳ ולומדי׳ זה מדכתיב כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו דהאי שור וכשב ועז יתירא הוא דהוה ליה למכתב סתם כל חלב לא תאכלו וכו׳ אלא להקישן להדדי לומר איזה חלב אסרתי לך דבר השוה והקרוב בשלשתן וכו׳ ע״ש. ולכאורה צ״ע עליו גם כן מה שכתבתי למעלה לפי מה שמחליט דחלב אליה חלב סתמא לא איקרי א״כ נשאר קושית הגמרא חולין קי״ז. אלא מעתה לא ימעלו בה ואולי במ״ש הלחם משנה על הרב המגיד יש ליישב קצת דברי הלבוש. ואתה טול בעיניך הקורא מכל מה שהבאתי ולולי כי כעת הזמן קצר והמלאכה מרובה הייתי כסופר המאריך לעיין בפתרון הדברים. עכ״פ הייתי פותח במה דברים אמורים. וכמעיר אוזן בלמודים נגד הורים ומורי׳. ולרוב חיבת הקודש הכשרתי לצאת מגדר החיבורי׳. ודע דמ״ש הרמב״ן ועוד אזכיר טעות גדולה שטעה ר״א בטענותיו עמהם. הרע לומר מהם. כיוון אל מ״ש האב״ע פרשת צו סימן ז׳ פסוק י״ח כמאן דשרי תרבי ע״ש והרמב״ן בפ׳ צו סותר את כל דבריו:

פסוק יב

לשון הרמב״ן ואם עז קרבנו הזכיר המין אם ממין העזים קרבנו כדעת אונקלוס שאמר מִן בְּנֵי עִזַיָא וכן מה שאמר בעולה מן הכבשי׳ או מן העזים ממינם ועל דעתי לא יקפיד לשון הקודש בשם הבהמות כי ברובם שם אחד לזכר ולנקבה כגמל וחמור ושפן וארנבת וחזיר ובעופות יונה ותור וגם במינים אשר להם שמות לזכר ולנקבה כגון שור ופרה כשב כשבה תיש ועז לא יקפיד ואמר כשב שור לנקבה כענין שכתוב ושור או שה אותו ואת בנו והוא בפרה וכשבה בלבד כדעת האומר [חולין ע״ט] אין חוששין לזרע האב וכן מן העזים זכר תמים יקריבנו מן התישים ואם עז קרבנו זכר או נקבה וכן אם לא הגיע ידו די שה וכו׳ כשבה או שעירת עזים עכ״ל:

פרק ו

פסוק ג

פרשת צו כתב הרמב״ן ולבש הכהן מדו היא הכתונת ומה ת״ל מדו שתהא כמדתו על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בנתיים לשון רש״י. והנה תרומת הדשן צריכה בגדי כהונה ואין עבודה בשני בגדים מהם אבל הזכיר אלה השנים לדבר שנתחדש בהם כאן לומר שתהא הכתונת כמדתו והענין לומר שאם היו מסולקין קצרים ואינן (מגיאין צ״ל) מגיעין עד רגליו ועבד בהן עבודתו פסולה ולמד שלא יהא בינו ולא בין המכנסים לבשרו כלום והוא הדין שצריכה כל בגדי כהונה כי כיון שהזכיר הכתוב שהיא צריכה בגדים למדנו שהיא צריכה ארבעה להדיוט ושמונה לכהן גדול וכן מפורש במס׳ יומא בפ״ב ובתור׳ כהני׳ מה ת״ל ילבש להבי׳ את המצנפת ואת האבנט ואונקלו׳ תרגם מדו לְבוּשִׁין ונראה כי אצלו מדו יכלול שם כל בגדיו כאלו אמר ולבש הכהן בגדי בד וכן מדיו קרועים (שמואל א׳ ד׳ י״ב) שיורד על פי מדותיו (תהלים קל״ג ב׳) על פי מלבושיו. חגור מדו לבושו (שמואל ב׳ כ׳ ח׳) ויהיה זה כדעת האומר אבנטו של כהן הדיוט לא זהו אבנטו של כהן גדול עכ״ל הרמב״ן. לבא אל הביאור מתוך סוגית הש״ס ביומא כ״ג: דפליגי ר״ל ור״י וס״ל לר״ל דהרמת הדשן לאו עבודה היא ולא הוי אלא בשני כלים כתונת ומכנסים כדכתי׳ קרא מדו בד ומכנסי בד ונפקא ליה שתהא כתונת כמדתו מדאפקי׳ רחמנא בלשון מדו. וגם שלא יהא דבר קודם למכנסים נפקא ליה נמי מפשטיה דקרא דכתיב על בשרו. אבל ר׳ יוחנן ס״ל דהרמת הדשן לכ״ע עבודה היא וגלי רחמנא בכתונת ומכנסי׳ והוא הדין למצנפת ואבנט והני דנקיט [פי׳ רש״י מאחר שצריכין כולן לשתוק מינייהו ואנא ידענא מדכתי׳ בהו כהן עבודה היא] להורות מדו בד שתהא מדו כמדתו ומכנסי בד שלא יהיה דבר קודם למכנסים. וכן ס״ל למסקנת הש״ס כולהו תנאי דעבודה היא רק דר׳ יהודה בעי קרא ילבש להביא מצנפת ואבנט להרמה ולולא קרא ילבש לא הוי אמרינן גלי רחמנא בכתונת ומכנסים וה״ה למצנפת ואבנט אלא הוי אמרינן מה דגלי גלי ומה דלא גלי לא גלי ולהכי איצטריך קרא ילבש להביא מצנפת ואבנט אבל ר׳ דוסא ס״ל ממש כרבי יוחנן דגלי רחמנא בכתונת ומכנסים וה״ה למצנפת ואבנט ולהכי ילבש מיותר לרבות בגדי כהן גדול ביום הכיפורים שכשירין לכהן הדיוט. וכן רבי דאמר ילבש אתי לרבות השחקים ס״ל ע״כ נמי כרבי יוחנן ממש דגלי רחמנא וכו׳ וה״ה למצנפת ואבנט כך מבואר להמעיין בסוגיא. והשתא איכא למידק דהרמב״ן מזכי שטרי לבי תרי דבתחילת דבריו ״ואין ״עבודה ״בשני ״בגדים ״אבל ״הזכיר ״אלה וכו׳ ״כי ״כיון ״שהזכיר ״הכתוב ״שהיא ״צריכה ״בגדים וכו׳ והיינו כר׳ יוחנן ור׳ דוסא ורבי דס״ל גלי רחמנא בכתונת ומכנסים וה״ה למצנפת ואבנט אבל במ״ש ״וכן ״מפורש ״במסכת ״יומא ״ובת״כ ״מה ״ת״ל ״ילבש ״להביא ״מצנפת ״ואבנט היינו כסותר דבריו הראשונים וס״ל דאמרינן מה דגלי גלי דוקא ובעי קרא לרבות והיא כיחידאי כר׳ יהודה ומאי ״וכן דכתב אדרבה זה סותר וה״ל לכתוב אבל ביומא וכו׳ ותו לפי מה דקיי״ל כרבי מחבירו וכר׳ יוחנן וגם ר׳ דוסא דס״ל הכי א״כ בטלו דברי ר׳ יהודה ומה דאיתא כך בת״כ היינו דסתם ספרא [ת״כ] ר׳ יהודה [כמבואר שבת קל״ז. עירובין צ״ו: יומא מ״א. קדושין נ״ג. שבועות י״ג. בכורות ס״א. כריתות כ״ב. סנהדרין פ״ו.] אבל למה דפליגו עליו ר׳ דוסא ורבי ור׳ יוחנן אמרינן דגלי רחמנא וה״ה למצנפת ואבנט ולפיכך קיי״ל ילבש לרבות השחקים כרבי כמ״ש הרמב״ם בפ״א מהלכו׳ כלי המקדש דין ד׳ ויש לישב קצת:

[ודע דמ״ש רש״י יומא כ״ד. ד״ה ומר סבר לא צריכא לרבויי לה מקראי דכיון דגלי בה כתונ׳ בד קודש ומכנסי קודש אשמעינן דעבודה היא ובעיא כולהו וכי אתא קרא לרבויי לבגדי יום הכיפורים אתא עכ״ל. צריך לי עיון טובא דמה ענין קרא כתונת בד קודש וגו׳ דכתיב בכהן גדול ביום הכיפורים בפרשת אחרי לכאן דהא הכא מדבר מקרא דמדו בד ומכנסי בד דכתיב בהרמת הדשן בפרשת צו פסוק ו׳ וכן פירש רש״י לעיל כ״ג: אהך דאיירינן ביה השתא בד״ה על בשרו מה ת״ל גבי הרמת הדשן ולבש הכהן וכו׳ וכתב עוד בד״ה ר׳ דוסא וכו׳ ואתיא ילבש ילבש מהתם וכו׳. ולכאורה נראה דצריך הגה״ה וצ״ל דכיון דגלי בה מדו בד ומכנסי בד אשמעינן דעבודה היא וכו׳ והיינו ממש כסברת ר׳ יוחנן. או אולי רש״י שמר הטעמים ולא המלות וכוונתו דמה דכתיב מדו בד היינו כתונת בד קודש וכו׳] הן כל אלה לדרוש רש״י מדו היא הכתונת אבל לפי׳ אונקלוס שתרגם מדו לבושין כאלו אמר ולבש הכהן בגדי בד יקשה מנ״ל שיהא כמדתו ולא נגררת ולא מסולקין. ויש לומר דנפקא לי׳ לאונקלוס נמי כמו לשיטת רש״י דאמרינן מדכתיב מדו ולא כתיב כתונת מורה שיהא מדו כמדתו הכי נמי לשיטת אונקלוס מדלא כתיב בגדי וכתי׳ מדו מורה שיהיו המלבושים כמדתו ופרט הכתוב נמי מכנסי בד [אף שהוא נכלל כבר במה דכתיב מדו בד ותרגם מדו לבושין] להורות שלא יהא דבר קודם למכנסים. מבואר לפירוש אונקלוס דאין לומר ילבש אתי לרבות מצנפת ואבנט להרמה דהא אינם ממועטין ואדרבה נכללים במלת מדו שפירושו לבושין. ע״כ לומר ילבש אתיא או כר׳ דוסא לרבות בגדי כהן גדול ביום הכיפורים או כרבי לרבות את השחקים מיהו בזה פליג על רבי דאמר אבנט של כהן הדיוט הי׳ של כלאים אבל לפירוש אונקלוס מדו לְבוּשִׁין דְבוּץ ונכלל במלת מדו כל הלבושין דהיינו כתונת ומצנפת ואבנט [דאי לא הוי אבנט בכלל. קשה פליאה עצומה דלמה לא חשבו הכתו׳ כאשר חשב מכנסי] ועל כל הלבושין הזכי׳ הכתוב בד ות״א דבוץ א״כ ע״כ צריך אני לומר דס״ל כר״א ב״ר שמעון דפליג על רבי וס״ל דאבנט של כהן הדיוט של בוץ (עיין מכל זה יומא י״ב:) אמנם לפי מה דקיי״ל הלכה כרבי מחבירו וכן פסק הרמב״ם בפ׳ א׳ מהלכות כלי המקדש דין א׳ ומפני כך לדידן אליבא דרבי דאבנטו של כהן הדיוט של כלאים לא רצו ריש לקיש ור׳ יוחנן בסוגיא כ״ג: הנ״ל לפרש כאונקלוס. אלא ההכרח לפרש מדו כתונת כפירוש רש״י ולפיכך לר״ל כשרה בשני כלים ור׳ יוחנן אמר גלי רחמנא כתונת ומכנסים וה״ה למצנפת ואבנט. ואגב גררא אודיע דז״ל תוס׳ בזבחים י״ח: ד״ה והתניא משוחקין כשירין תימא דביומא (דף כ״ד) דרשינן מה ת״ל ילבש לרבות את השוחקין ואמאי צריך ריבוי עכ״ל (והא דציינו דוקא על והתניא משוחקין וכו׳ ולא כתבו דבריהם לעיל י״ח. אברייתא גופה צריך ישוב) כוונתם אם בכל עבודות משוחקין כשירין מכ״ש בהרמת הדשן וכן פירש הצאן קדשים. אכן ביומא י״ב: דאיתא שם רבי אומר וכו׳ ילבש לרבות את השחקין ז״ל רש״י שאף השחקין כשרים לעבודה. ואני שמעתי להביא שחקים דוקא משום בגדים שבשל בהן קדרה לרבות וכו׳ ואין נראה בעיני וכו׳ וכתבו תוס׳ ד״ה ילבש וכו׳ ובפ״ב דזבחים תניא משוחקין כשרים וזה משמע דגי׳ רש״י דאיצטריך לאשמועינן דאפילו שחקים כשירין עכ״ל. וצ״ע דאדרבה דללשון השני ששמע רש״י ניחא טפי דאיצטריך ילבש בהרמת הדשן להורות שחקים דוקא. אבל לגירסת רש״י (דגם בהרמת הדשן) אפילו שחקים כשירים קשה למאי איצטריך ילבש הא שחקים אפילו בשאר עבודות כשרים כמו שכתבו תוספות בזבחים תימא וכו׳: והנה במה שסיים הרמב״ן ״ויהיה ״זה ״כדעת ״האומר ״אבנטו ״של ״כהן ״הדיוט ״לא ״זהו ״אבנטו ״של ״כהן ״גדול ראיתי פירוש לר״י אבוהב כתב בזה״ל הוקשה לרמב״ן לפי דעת אונקלוס שמדו כלל לכל הבגדים לא היה לו לומר מדו שמורה כנוי לו לבד הניחא לפירוש רש״י שבא לומר שתהא כמדתו וזה אמר הרב ז״ל שיהא כדעת האומר אבנט וכו׳ וזה הורה במה שאמר מדו כלומר שהוא שלו עכ״ל. והנה לא לבד שפירושו דחוק טובא (ובפרט שכבר כתבתי דודאי אונקלוס לא פליג שתהא כל בגדי כהונה כמדתו לא מרושלין ולא מסולקין כדאיתא יומא כ״ג: זבחים י״ח. ודייק לה מדשנה הכתוב לכתוב מדו ולא כתיב בגדי כמו שגם רש״י לשיטתיה מדלא כתיב כתונת דייק שיהא מדה כמדתו) אלא גם כפי שהוכחתי במישור דאונקלוס ס״ל כר״א ב״ר שמעון דאבנט של כהן הדיוט של בוץ ולא של כלאים א״כ כמעט צריכין אנו להגיה בדברי הרמב״ן ולומר דצ״ל ויהיה זה כדעת האומר אבנטו של כהן הדיו׳ זהו אבנטו של כהן גדול ולמחוק מלת ״לא. אבל אחר העיון נראה דדברי הרמב״ן עולים לרצון כפי מה שבארתי בכוונת אונקלוס ואפ״ה אין אנו צריכין לשליחות יד להגיה:

הן אמת לפי מ״ש רש״י ביומא ס״ט. ד״ה הניחא בזה הלשון למאן דאמר אבנטו של כהן גדול ביום הכיפורים שהוא של בוץ זהו אבנטו של הדיוט כל ימות השנה ואין כלאים בבגדי כהן הדיוט שפיר אלא למ״ד לא זהו כו׳ דהיינו דשל הדיוט כל השנה של כלאים עכ״ל אנו מוכרחין להגיה ולמחוק מלת ״לא בדברי הרמב״ן וכדאמרן (ודע דבש״ס שלפני איתא הניחא למ״ד אבנטו של כהן גדול בשאר ימות השנה זה הוא אבנטו של כהן הדיוט וכו׳ וכתבתי בס״ד על הגליון דשלשה תיבות אלו ״בשאר ״ימות ״השנה צריכין למחוק דהא לעיל דף י״ב. אבנטו של כהן גדול בשאר ימות השנה כ״ע ס״ל דשל כלאים ואי אמרינן דזה הוא של כהן הדיוט א״כ של הדיוט נמי של כלאים והיאך קאמר הש״ס הניחא וכו׳ אדרבה למ״ד זה נשאר הקושיא הא מיתהני מכלאים אלא צריך להיות ביום הכיפורים וכן מוכח שם מפירוש רש״י) איברא ביומא י״ב. איתא הניחא למ״ד אבנטו של כהן גדול (של כל ימות השנה הי׳ של כלאים כדכתיב ואת האבנט שש משזר תכלת רש״י) זה הוא אבנטו של כהן הדיוט [שאין חילוק באבנטיהם וכו׳ רש״י] אלא למ״ד אבנטו של כהן גדול לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט (לקמן אבנטו של כהן גדול בכל השנה לא זהו של הדיוט שהדיוט של בוץ וכו׳ רש״י) אמור מעתה נכון הדבר למאד לומר דהרמב״ן שכתב ״ויהיה זה כדעת האומר אבנטו של כהן הדיוט לא זהו אבנטו של כהן גדול״ כוונתו על הדרך הזה בשאר ימות השנה דשל הדיוט אבנטו של בוץ אבל של כהן גדול היא בשאר ימות השנה של כלאים ויהיו דבריו מכוונים כלשון הש״ס ביומא י״ב. ואולי הי׳ ג״כ גירסת הרמב״ן ביומא ס״ט. כמו דאיתא לפנינו בשאר ימות השנה והי׳ גרסתו הניחא למ״ד אבנטו של כהן גדול בשאר ימות השנה לא זהו אבנטו של כהן הדיוט (כלומר דשל כהן גדול היה בשאר ימות השנה של כלאים לא זהו של כהן הדיוט דאבנט של כהן הדיוט היה של בוץ אתי שפיר דלא מתהני מכלאים) אלא למאן דאמר אבנטו של כהן גדול זה הוא אבנטו של כהן הדיוט [א״כ כמו דשל כהן גדול בשאר ימות השנה הכי נמי של הדיוט הוי של כלאים] מאי איכא למימר. ועל הדרך הזה אפשר שהיה גירסתו ג״כ כך בחולין קל״ח. דהיינו הניחא למ״ד אבנטו של כהן גדול זהו אבנט של כהן הדיוט ע״ש היטב ויהיו מעתה כל הסוגיות דהיינו יומא י״ב. ס״ט. וחולין קל״ח. דנקיט הש״ס בלשון אחת על מכוון אחת דהיינו בשאר ימות השנה. משא״כ לפי׳ רש״י דחוק דסוג הלשון אחת ישתנה לשני גוונים ופירושים משונים דביומא י״ב: פירושו בשאר ימות השנה. אבל ביומא ס״ט. ובחולין קל״ח. פירושו ביום הכיפורים. ותו מדלא נקיט הש״ס אבנטו של כהן גדול ביום הכפוריס כמו דאמר רבי ביומא י״ב: שתי תשובות בדבר חדא דאבנטו של כהן גדול ביום הכפורים לא זהו של כהן הדיוט בלתי ספק דסתמא כפירושו אדבר הרגיל בכל ימות השנה קאי ולא אדבר שאינו אלא פעם אחת בשנה. והאמת עד לעצמו דבתמיד כ״ז: איתא כסוגיא דיומא ס״ט. וקאמר הניחא למ״ד אבנטו של כהן גדול לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט אלא למ״ד זהו אבנטו וכו׳ ופירש המפרש בשאר ימות השנה ע״ש הרי להדיא כגירסא שכתבתי וכמו שבררתי למעלה דאונקלוס ע״כ ס״ל כר״א ב״ר שמעון דאבנטו של כהן הדיוט היינו של בוץ:

ועתה אברר הראיות של הרמב״ן במד״ו שהוא מדד. הראיה משמואל א׳ סימן ד׳ פסוק י״ב ומדיו קרועים אי אפשר לפרש אלא בגדיו להמעיין שם. אמנם הראי׳ מתהלים סי׳ קל״ג פסוק ב׳ שיורד על פי מדותיו פי׳ רש״י שם מראשו אל זקנו אל פי ראש הכתונת שלו שהזקן שוכב על פי הכתונת. אכן במכלל יופי כתב בזה״ל על פי מדותיו המ״ם בחיר״ק ענין לבוש כמו מִדוֹ בָד וקראו לשפת הבגד העליונה מקום שמכניס ראשו בה הנקרא בדברי רבותינו ז״ל בית הצואר פי. והראיה משמואל ב׳ סימן כ׳ פסוק ח׳ חגור מדו לבושו. הנה רש״י שם לא פירש כלום אכן במכלל יופי ז״ל מדו בחיר״ק המ״ם והוי נוסף עניני לבוש וסמך מדו אל לבושו ולבוש הוא שם הכולל ומדו פרט לאחד מן המלבושים ידוע אצלם תכונתו. ודע בשופטים ג׳ פסוק ט״ז מתחת למדיו פירושו נראה למלבושיו. וכ״כ המכלל יופי וכן בשמואל א׳ י״ז ל״ח וילבש שאול את דוד מדיו. נראה שהוא לבוש ממש ולא הכתונת לפי הפשט ולפי דרשות רבותינו יבמות ע״ו: ע״ש. עוד שם פסוק ל״ט נראה שהוא לבוש וכן שמואל א׳ סימן י״ח פסוק ד׳ ויתפשט יהונתן את המעיל אשר עליו ויתנהו לדוד ומדיו וגו׳ נראה ג״כ שהוא מלבוש ולא כתונת על הדרך והסדר. מכל הלין יש ידע וראה. לפירוש אונקלוס כי לו נאה ולו יאה:

פרק יא

פסוק ח

פרשת שמיני לשון הרמב״ן ובנבלתם לא תגעו אינה אזהרה לאסור לנו הנגיעה אבל יאמר ובנבלתם לא תגעו כי טמאים הם לכם כלומר לא תגעו בהם בלתי אם תטמאו והענין לומר שיחשוב כל נוגע בהם שהוא טמא ויזהר מן המקדש ומן הקדשים ושמא המדרש שאמרו רבותינו ובנבלתם לא תגעו ברגל כלומר שלא תגעו בו בשעה שאתם חפצים להיות טהורים כי טמאים הם ולא תעלו בהם לרגל אבל אין הנגיעה נמנעת בלאו שאין הנוגע בנבלה ברגל מן הלוקין את הארבעים ומה שאמר חייב אדם לטהר עצמו ברגל מצוה מדברי סופרים ואין בזה מן התורה עשה או לא תעשה זולתי מצות העלייה או שיהא ובנבלתם לא תגעו ברגל אסמכתא כשאר אסמכתות הרבה ששנויות שם בתורת כהנים ועוד שנוי שם אחרים אומרים יכול אם פגע אדם בנבלה ילקה תלמוד לומר ובאלה תטמאו יכול אם ראה אדם את הנבלה ילך ויטמא ת״ל ובנבלתם לא תגעו הא כיצד הוי אומר רשות וזה עיקר מן התורה עכ״ל:

הנה תחילת דבריו שכתב ״אינה ״אזהרה ״לאסור ״לנו ״הנגיעה וכו׳ לאפוקי מדעת ר״א אב״ע שכתב ובנבלתם לא תגעו וכו׳ הנוגע בזדון יש עליו מלקות כי הוא עבר על לא תעשה ע״כ. והנה הראיה לסתור דעת ר״א אב״ע מפורש בקרא באלה תטמאו כמבואר בתורת כהנים שסיים בו הרמב״ן. עוד ראיה נגדו מהמדרש שאמרו רבותינו בראש השנה ט״ז: אמר ר׳ יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו (וברגל משתעי קרא כדמפרש ואזיל לקמיה בברייתא. רש״י) תניא נמי הכי ובנבלתם לא תגעו יכול יהו ישראל מוזהרין על מגע נבילה ת״ל אמור אל הכהנים בני אהרן בני אהרן מוזהרין בני ישראל אין מוזהרין והלא דברים ק״ו ומה טומאה חמורה כהנים מוזהרין ישראלים אין מוזהרין טומאה קלה לא כ״ש אלא מה ת״ל ובנבלתם לא תגעו ברגל ע״כ. ובהוצעה קלה זו מיושרים דברי הרמב״ן מתחלתם ועד סופם כי דבריו סובבים מתחילה לסתור ולכתוב נגד דעת ר״א אב״ע ולפיכך התחיל לומר ״אינה ״אזהרה ״לאסור וכו׳ ״והענין ״לומר וכו׳ ר״ל מדכתבה התורה לא תגעו טמאים הם לכם סמכו ענין טמאים הם לכם אל הצווי לא תגעו ״כלומר ״לא ״תגעו ״בהם ״בלתי ״אם ״תטמאו וכו׳ ״ויזהר ״מן ״המקדש ״ומן ״הקדשים והנה עדיין יש להמליץ בעד דעת האב״ע דזה שכתב הנוגע בזדון יש עליו מלקות היינו לפי דעת מדרש רבותינו דעל כל פנים ברגל עובר בלאו על זה כתב הרמב״ן (דמזה אין ראיה דיש לומר) ״ושמא המדרש שאמרו רבותינו ובנבלתם לא תגעו ברגל״ אין כוונתם דמשום הנגיעה בזמן הרגל יהיה עובר בלאו אלא כוונתם המצוה לא תגעו היא שלילה ״שלא תגעו בו בשעה שאתם חפצים וכו׳״ שאם תגעו יהיה נמנע לעלות לרגל. ״ומה שאמר חייב אדם לטהר עצמו ברגל״ כלומר דרב יצחק שאמר חייב וכו׳ לא אמר זה אלא בימיו שהיה לאחר החורבן ״מצוה מדברי סופרים״. אבל מן התורה בזמן הזה דלא נהגא מצות עליית הרגל ליכא לא עשה ולא לא תעשה. ולכאורה הכי מסתבר דרב יצחק בזמן הזה וקאמר דלולי זה צריך ביאור במה דאמר רב יצחק שנאמר ובנבלתם לא תגעו והיכי מוכח מזה דקאי ברגל את לא דנימא על דרך המבואר בברייתא ויהיה אם כן עיקר חסר ממילתא דרב יצחק. ותו יותר איכא למידק אם בזה סמיך ר״י על הברייתא וידע ממלתא דאמר בבריית׳ אם כן מה קמשמע רב יצחק. אבל לפמ״ש אתי שפיר דר״י אשמועינן דחייב לטהר עצמו ברגל אפילו בזמן הזה שנאמר ובנבלתם לא תגעו (ומברייתא לא הוי ידעינן חיובא עכשיו דאין מקדש וקדשים) וזה שכתב רש״י כדמפרש ואזיל לקמיה בברייתא ומייתי תניא נמי הכי ובנבלתם לא תגעו דחזינן עכ״פ בזמן שהיו עולין לרגל צוה התורה שלא יטמאו ברגל ולפיכך גם השהא בזמן הזה חייב מדברי סופרים. ואין בזה סתירה למ״ש רש״י ביבמות כ״ט: ד״ה ולא מטמאה וכו׳ כגון ברגל שישראלים מוזהרים על הטומאה וכו׳ ע״ש אף דשם פשטא דסוגיא אפילו בזמן הזה מיירי. מ״מ הואיל שמדברי סופרים עכ״פ אסור לטמא עצמו ברגל שפיר אמר ולא מטמאה. וכן הבין בספר בית הלל ביורה דעה סימן שע״ג דתמה על כל הפוסקי׳ ראשונים ואחרונים שהשמיטו גוף הדין דחייב אדם לטהר עצמו ברגל. אבל ראיתי בבאר היטיב כתב על דברי בית הלל בזה הלשון הנה מ״ש שכל הפוסקים לא הביאו שחייב לטהר עצמו ברגל לאו דוקא שהרי הרמב״ם וגם הסמ״ג וכן הפוסקים המדברים מדינים שאינם נהוגים עכשיו כתבו דין זה משא״כ הרא״ש והטור ושארי פוסקים שאינם מביאים אלא דינים הנהוגים אינם מביאין דין זה כי עיקר דין לטהר ברגל קאי על זמן הבית שהיו צריכין לאכול בקדשים כמ״ש רש״י (ולא ידעתי אנה מצא כך ברש״י) והרמב״ם אבל בזמן הזה אין נפקותא בזה בין הרגל לכולא שתא שהרי טמאי מתים אנן ואין לנו אפר פרה ומה גם גזרו טומאה על ארץ העמים ומה טהרה שייך ביה וכו׳ עכ״ל. (הנה במה שסיים הבאר היטיב לא דק קצת דהוה ליה לומר דאין קדשים ולא מקדש דצריכי טהרה לאכול בקדשים וליכנס למקדש. וז״ל הרא״ש ביומא פרק יום הכיפורים סימן כ״ד ואמר רב עמרם טובל אדם וכו׳ ואמר רב סעדיה בעלייתו מליטבול מברך על הטבילה ואין דבריו נראין בזה שלא מצינו מהש״ס רמז לטבילה זו וכו׳ ואי משום דאמר רב יצחק חייב אדם לטהר עצמו ברגל היינו לטהר מכל טומאות ואפי׳ מטומאת מת ולהזו׳ עליו שלישי ושביעי והאידנא אין לנו טהרות וכו׳ עכ״ל. וקצת יש לדקדק כפי הטעם שנתן הרמב״ם והרמב״ן והסמ״ג מפני שחייבין בעליות לירושלים וליכנס במקדש ולאכול קדשים. הנה כל זה לא שייך ביוה״כ שאינו מחויב לעלות ולראות וכה״ג ואם כן בקיצור הוה מצי הרא״ש לדחות דברי רב סעדיה ויש ליישב קצת. ברם על פי האמור שפיר תמה הבית הלל שכתב לפירוש רש״י ביבמות כ״ט: הנ״ל והסוגיא דהתם דמיירי בפשיטות בזמן הזה אם כן מוכח דס״ל לרש״י דגם בזמן הזה חייב אדם לטהר עצמו ברגל. וידים מוכיחות לזה דאי לאו הכי אלא דברייתא ולא מטמאה לו מיירי רק בזמן הבית ומטעם עליות הרגל חייב לטהר את עצמו קשה הא באשה דקי״ל בריש חגיגה דנשים פטורות מן הראייה אם כן אמאי קתני ולא מטמאה לו. ועיין עוד בראש השנה ו׳: דפי׳ רש״י לאביי דאמר בעלה משמחה בבבל בבגדי צבעונין וכו׳ אפילו משום שמחה אינה חייבה לעלות ואם כן לאביי ע״כ הברייתא ולא מטמאה לו צרכינן לאוקמיה כלשון הראשון של רש״י דהיינו אינה חייבת לטמאה לו ואם כן מסתמא הלשון הראשון קיימת אפילו לשיטת רבי זירא בראש השנה ו׳: הנ״ל אלא וודאי בהחלט דס״ל לרש״י דגם בזמן הזה חייבת לטהר את עצמה ברגל. ועוד קצת ראיה כפי מה שכתבתי למעלה דסתמא למילתא דרב יצחק דאמר חייב אדם וכו׳ משמע דלדינא בזמנו קאמר [ולא אמה שהי׳ כבר הי׳] ולפיכך תמה על כל הפוסקים גם על הרמב״ם שכתב בפרק ט״ז מהלכות טומאת אוכלין דין יו״ד בזה הלשון כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד ואם נטמא אינו לוקה אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר עכ״ל וכ״כ הסמ״ג עשין רמ״ו כלשון הרמב״ם משמע להדיא מדבריהם דדוקא מפני שהם נכונים ליכנס במקדש אבל בלאו הכי אינו מחויב לטהר עצמו ועל זה תמה הבית הלל דהו״ל להרמב״ם והסמ״ג ושאר כל הפוסקים לכתוב דין דחייב מדברי סופרים גם בזה״ז לטהר עצמו ברגל (ואגב גררא אודיע מה שאני תמה זמן רב ושאלתי להורים ומורים מלתא דרב יצחק דאמר שם באותה סוגיא דר״ה דף ט״ז: חייב להקביל פני רבו ברגל וסתמא דתלמודא מקשה ממלתא דר׳ יצחק על רבי אליעזר בסוכה דף כ״ז: ולמה השמיטוהו כל הפוסקים רק הרמב״ם בפ׳ כ׳ מהל׳ תלמוד תורה דין ז׳ זכרו אבל הסמ״ג וכל הראשונים העלימו ולא ידעתי טעמו): נחזור אל הענין במ״ש הרמב״ן או שיהי׳ בנבלתם וכו׳ כוונתו אל חלוקה שניי׳ וחדשה דהיינו שיש אופן שאינו מוכרח לכל מה שכתב בתחת דבריו [דנתן טעם על אזהרה בנבלתם לא תגעו משום שלא יהא חדל לעלות לרגל] אלא די״ל דאיסור נגיעה אינו מדאורייתא כלל משום זמן רק שהיא אסמכתא כשאר אסמכתות וכו׳ ועו״ד שנו״י אחרי״ם אומרים וכו׳ ומזה סתירה גמורה לדעת ר״א אב״ע: והנה הארכתי וערכתי די ביאור להבין אמרי בינה ואתה קורא משכיל תוכל להוסיף די עולה לכוונת הרמב״ן מפני שראיתי במשנה למלך בפרק ט״ז מה׳ טומאות אוכלין דין יו״ד כתב בזה״ל ודע שאף שכתבנו דליכא איסור כלל במי שמטמא את עצמו ואפילו הכהנים לא הזהרו כי אם ממגע מת. מכל מקום ברגל איכא איסורא לטמא א״ע כדאמרי׳ בר״ה אמר ר״י חייב אדם לטהר את עצמו ברגל וכו׳ אלא שיש להסתפק אם הוא איסור תורה או אינו אלא כי אם מדרבנן וקרא אסמכתא ומדברי רבינו שכתב כל ישראל מוזהרין להיות טהורין וכו׳ מפשטן של דברי׳ הללו נראה דס״ל דאיכא איסור תורה במי שמטמא את עצמו ברגל אלא שאינו לוקה וכו׳ דכיון דפשטא דקר׳ לא מיירי בהכ׳ אף דמכח יתורא דרשינן איזה דרש׳ אף שהיא דבר תורה אינו לוקה עלי׳ דומי׳ דנהנה מבשר וחלב דאף דאוקמינן חד לא תבשל לאיסור הנאה אינו לוקה על ההנאה וכו׳ שוב ראיתי להרמב״ן בפירוש התורה בפרשת שמיני עלה דקרא בנבלתם לא תגעו שכתב דמה שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל היא מצוה מדברי סופרים ואין בזה מן התורה עשה או לא תעשה וכו׳ ועיין עוד שם בכל מה שכתב שדבריו צריכין ישוב ע״ש עכ״ל המשנה למלך לכן קמתי לברר להיות מובן כל דברי הרמב״ן:

אמנם אודיעך מ״ש המשנה למלך שם עוד בסמוך לו בזה״ל ודע שרש״י הביא דרשה זו דובנבלתם לא תגעו דמיירי ברגל בפרשת ראה ולא ידעתי למה לא הביאה בפ׳ שמיני וכמו שהיא שנויי׳ בתורת כהנים. וראיתי לרא״ם שהקשה עלה דדרשה זו דאמרי׳ דמאי דכתיב ובנבלתם לא תגעו דמיירי ברגל מהא דתנן וכו׳ עכ״ל. ושגגה גדולה מן הגאון בעל משנה למלך שרוחו מזרחית קולטתו ורוח קדשו של המזרחי אטעיתי׳ דמפני שראה שהרא״ם כתב קושיתו על רש״י בפרשת ראה סבר כך ולא ראה דרש״י כת׳ ג״כ מלתא דנא כבר ג״כ בפ׳ שמיני סי׳ י״א פסו׳ ח׳ כלשון התור׳ כהני׳ ממש אות באות אכן בפ׳ ראה הוסיף רש״י קצת רבותינו פירשו ברגל שאדם חייב לטהר את עצמו ברגל וכו׳ והיינו לישנ׳ דגמרא בר״ה דף ט״ז: והאמת דהרא״ם שלא כתב קושיתו ודבריו לעיל בפ׳ שמיני קצת צ״ע. (ואולי מפני שבפרש׳ ראה ביאר רש״י שחיי׳ לטהר את עצמו ברגל וכו׳ והוא מבואר ביותר קצת הנאות לצורך קושיתו של הרא״ם לפיכך בחר המזרחי במאוחר וכן מצינו כמה פעמים בש״ס שמקשה מסיפא ולא מרישא וכן מברייתא ולא ממשנה במקום שהסיפא או הברייתא מפורשת טפי קצת). אבל על רש״י אין שום תלונה. כי היא מלתא שנאמרה ונשנה. בפירושי רש״י על מכונה:

פסוק יב

ז״ל הרמב״ן סנפיר וקשקשת סנפירים אלו השט בהם קשקשת אלו הקבועים בו לשון רש״י וכן הוא במסכת חולין ס״ו: אבל לא תבין מלשונם שהם קבועים בגופם ממש ודבוקים בעור הדג אבל קראום קבועים שאינן נדים ממנו ולא מזדעזעין בו כסנפיר והן הקליפין העגולים שגלדה דומה לצפורן שהם נפשטין מעור הדג ביד או בסכין אבל כל שהוא קבוע ודבוק בעור הדג ואינו נעדר מן העור כלל אינו קשקשת ובעליו אסור הוא וכו׳ וזה תרגומו של אונקלוס וְקִלְפִין שהם קליפין שעל העור ונפשטי׳ ונקלפין ממנו כקליפי האילנות והפירות וכו׳ עכ״ל:

פרק יב

פסוק א

פרשת תזריע תַזְרִיעַ תרגום אונקלוס תְעַדִּי הנה על ותהר בעברי תרגו׳ אונקל׳ ויונתן וְעַדִיאַת והכא תרגומו כך על תזריע עיין ביאור יפה ברמב״ן ומשם בארה בכוונת אשה מזרעת תחלה יולדת זכר (ברכות דף ס׳. נדה דף כ״ה: ודף כ״ח. ודף ל״א.) וכן ביאור שם דביצה הנולדה מדספני מארע אינה מגדלת אפרוחי׳ (כדאי׳ בביצה דף ז׳ וע״ש ברש״י) ע״פ פלוסיפי היונים ע״ש וגם בפירוש מהר״י אבוהב:

פרק יג

פסוק לג

לשון הרמב״ם וְהִתְגַּלָּח וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ כפי פשוטו יזהיר שלא יעביר תער על מקום הנתק שאע״פ שאין בו שער וכו׳. אבל בתורת כהנים דרשו ואת הנתק לא יגלח וכי מה יש בו כלומר והלא ניתק השער ממנו אלא סמוך לנתק לא יגלח הא כיצד מגלח חוצה לו ומנית שתי שערות סמוך לנתק כדי שיהא ניכר את פשה וזהו שתרג׳ אונקלוס וִיגַלַּח סָחֳרָנֵי נִתְקָא וּדְעִם נִתְקָא לָא יְגַלַּח שיניח בכל סביביו שתי שערות להכיר בהם הפשיון. ויהי׳ טעם ואת כמו ויגש דוד את העם וישאל להם לשלום שבא סמוך להם ולא בא בתוכם או טעמו כטעם עם ויחסר מלת אשר יאמר ואשר עם הנתק לא יגלח וכמוהו רבים עכ״ל:

פסוק נב

זה לשון הרמב״ן צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא לשון סילון ממאיר (יחזקאל כ״ה) ומדרשו תן לו מארה שלא תהנה ממנו לשון רש״י ואונקלוס תרגם סְגִירוּת מְחַסְרָא שעשאו כן מן סילון ממאיר שכן קורין בארמית לקוצין המכאיבין חזרי כחזרי שגבבא דעמרא [ברכות דף ח׳.] שקיל טיבותך ושדי אחיזרא [שבת דף ס״ג: ביצה דף כ״ט: כתובות דף נ״ג: בבא קמא דף פ״ג: בב״מ ס״ג.] והאמת שהוא לשון מארה כלומר שהיא קללת אלקים בבגד ובבית כאשר הזכרתי וכו׳ עכ״ל. הנה תראה כי נוסחת הרמב״ם באונקלוס בפסוק נ״א וכן בפסוק נ״ב (ועוד לו בפרשת מצורע סימן י״ד פסוק מ״ד) מחזרא ודלא כנוסחא שלפנינו בתלתא פסוקים הנזכרים מְחַסְרָא ונתחלף בין ז׳ לס׳:

פרק יד

פסוק מג

פרשת מצורע אחר שהאריך הרמב״ן במקרא הזה בתקון נפלא כתב בזה״ל ויתכן עוד שנאמר בתקון הענין הזה כי פשה במקום הזה כטעם פרח ושניהם ענין צמיחה כי כשיש שם נגע יאמר פשה בגדולו והתפשטו וכשאין שם נגע יאמר פשה בצמיחתו ושובו כי הכל ענין גדול וכן אונקלוס פתר בכולן אוֹסֵף ולשון תוספות יאמר בדבר הגדול ונוספה אל האחר כגון ונוסף גם הוא על שונאינו. ונוספה נחלתן. ויאמר בדבר החוזר כגון יוסף השם שנית ידו. ויתנבאו ולא יספו לא חזרו עוד להנבא וכו׳ זהו הנראה אלי בענין הפרשה הזאת כדי שיהיו דברי חכמים קיימים והוא דבר נאה ומתקבל עכ״ל:

פרק טז

פסוק ד

פרשת אחרי ז״ל רש״י יִצְנֹף כתרגומו יָחֵת בְּרֵישֵׁיהּ יניח בראשו כמו ותנח בגדו ואחתתיה וכתב עליו הרמב״ן ולא נברר לי דעת אונקלוס בזה כי הצניפה סביב שיגלגלנה בראשו כצניף ולמה יתרגם אותו בהנחה בלבד ולא יתרגם בה הלשון שמיוחד לו לצניפה ממש ואולי איננו בלשון הארמית כי גם הצניפות והרדידים שבישעי׳ תרגם יונתן בן עוזיאל כתריא ואין לשניהם לשון בצניף ובמצנפת רק לשון הקודש שניהם מצנפתא עכ״ל:

פסוק ח

גּוֹרָל אֶחָד לַה׳ תרגומו עַדְבָא חַד לִשְׁמָא דַיְיָ עיין רמב״ן סודו רב:

פרק יז

פסוק ז

לַשְּׂעִירִם תרגמו אונקלוס לַשֵּׁדִין וכ״כ רש״י והרמב״ן הוסיף לכתוב בשם ר״א אב״ע שנקראו השדים כן בעבור שישתער הגוף הרואה אותם וכו׳ ע״ש ודע בנוסחת הר״א אב״ע שלפני איתא שיצטער הגוף הרואה אותם:

פרק יח

פסוק יז

זִמָּה הִוא זה לשון רש״י זמה היא עצה כתרגומו עֵצַת חִטְאִין שיצרך יועצך לחטוא וכתב הרמב״ן ולא ידעתי טעם לזה שכל העריות גם העבירות האחרות היצר יעצך לחטוא אבל הענין הוא כי שם זמה גזרו מן כאשר זמם לעשות לאחיו ולמחשבה ההגונה יקרא מזימה ולא יבצר ממך מזימה (איוב מ״ב:ב׳) ולזנות העשוי במחשבה בסתר יקרא זמה וכו׳ ע״ש:

פרק יט

פסוק טז

פרשת קדושים לֹא תֵלֵךְ רָכִיל תרגום אונקלוס לָא תֵיכוּל קוּרְצִין רש״י פירש באריכות ע״ש. והרמב״ן האריך לסתור פירושו וסיים לפרש בזה״ל עיקר לשון הארמית בכאן איננו אלא לשון השמעת קול והוא מורגל בדברי חכמים ועיזא לאו אכלויי׳ מכלולי׳ ולאו גברא בעי לאכלויי (בבא בתרא דף ה׳. ושם איתא לפנינו קצת בסגנון אחר) ותי׳ קרא בגרון וכו׳ והנה הוא לשון כל משמיע קול שיודיע חפצו בלא חתוך מלות ולכן יאמר כן כצועק לעיזים הנכנסות בשדה וכו׳ ודרך הרכילים לבא ברבים או לפני המושל וינהמו בגרונם ויקרצו בעיניהם לרמוז כי שמעו דברים עד שיפצרו בהם ויגידו אותן על כן נקראים אוכלי קורצין נוהמים ברמזים ואונקלוס תרגם רכילות ענינו וכן שמו בלשון ארמית ולא חשש לפרש לשון הכתוב. וכן דרכו תמיד כי להבין הענין הוא מתכוון אבל בלשון הקודש היו קורין אותם הולכי רכיל מן אבקת רוכל רכלתך (לא מצאתי) כי הרוכל הולך כל היום קונה מכאן ומכאן והולך ומוכר במקומות אחרים בכאן ובכאן כמו שמזכירין החכמים רוכלין המחזירין בעיירות (בבא קמא דף פ״ב: עבודה זרה דף ס״א. בבא בתרא דף כ״ט: ומודה מר זוטרא ברוכלין המחזירין בעיירות) וזה טעם בעמך כי הוא הולך ברבים ולהבדיל בין שניהם הי׳ שם זה רוכל פועל ושם זה רכיל שם תואר בעצמו כמו סריס נזיר. ירמוז השם כי בנפשו הוא ועליו תשוב עכ״ל:

פסוק יז

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ בעבור שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלבם כמו שנאמר בשפתיו ינכר שונא (משלי כ״ו כ״ד) הזכיר הכתוב בהווה. ואמר הוכח תוכיח את עמיתך מצוה אחרת ללמדו תוכחת מוסר ולא תשא עליו חטא שיהי׳ עליך אשם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו ולזה יטה לשון אונקלוס שאמר וְלָא תְקַבֵּל עַל דִּי לֵיהּ חוֹבָא שלא תקבל אתה עונש בחטא שלו וכו׳ עכ״ל הרמב״ן:

פסוק כ

כתב הרמב״ן בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה יש על בית דין לבקר הדבר שלא לחייבו מיתה כי לא חפשה ואין קידושיה גמורין. לשון רש״י וכן אמרו כל המפרשים וא״כ יזהיר הכתוב בבקור הזה מפני שהיא דומה לאשת איש אולי יטעו בה ואין פירושם מתוק בפי כי בידוע שעיקר הדבר ולא ימיתו האדם חנם וכן יבקרו בכל חייבי המיתות. ואני סובר שהיא מלה יחידית בכתוב אבל היא מורגלת בלשון ארמית ובדברי רבותינו מלשון הפקר כי עיקר הלשון הבקר בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר וב״ה אומרים עד שיבקיר אף לעשירים כשמטה [והתי״ט ריש פ״ו דפאה העתיק דברי הרמב״ן לאפוקי מדעת הר״ש ועיין עוד במ״ש התי״ט במשנה ג׳ פ׳ ד׳ דעדיות בשם הראב״ד] ותנן נמי אוכלין על המובקר אבל לא על השמור [שביעית פ׳ ט׳ משנה ד׳] (אכן בנוסחאות שלפנינו איתא המופקר. וחדוש שלא הערה התי״ט מגרסת הרמב״ן כלום ואפשר דסמיך עצמו על מה שכבר העתיקו ריש פרק ו׳ דפאה) ותרגם יונתן אנשים ריקים ופוחזים סריקין ובקרין כלומר בעלי הפקר בשקריהם ובפחזותם בבקרותהון ואמרו כי תשמטנה ונטשתה תרגמו הירושלמי ותבקרנה (אמנם לפנינו ליתא בקרא זו דמשפטים כ״ג פסוק י״א שום תרגום ירושלמי אמנם ביונתן איתא על מלת ונטשתה וְתַפְקַר ומשמע מזה דיונתן נקרא ירושלמי כמו שכתבתי בתחלת החבור הזה) וכן בכל מקום במשנה הלשון בבי״ת אבל הרגילו בגמ׳ לומר ממנו הפקר כי האותיות האלו מתחלפות אצלם תמיד כאשר אמרו מן עבשו פרודות (יואל א׳) עפשו וכן בכתוב במקומות הרבה כמו שהזכרתי בפסו׳ נשפת ברוחך (והמעיין שמה יראה סתירה קצת כי שם כתב רבינו הרמב״ן ולרבותינו במשנה הבקר לעניים הבקר כמו הפקר ע״ש נמצא דס״ל דעיקר השם הפקר בפ״א והיינו כסברת הרא״ש והביאו התי״ט והכא כתב בהיפך דעיקר השם הבקר. בבי״ת ויש לדחוק וליישב קצת) ופירוש הפסוק הזה שאמר בשפחה הזאת אע״פ שהיא נחרפת לאיש לא תהיה לו לאשה כי בקרת תהיה לו כלומר מופקרת תחשב אצלו ולא יומתו כמשפט הנואף והנואפת באשת איש כי לא חפשה להיות אשתו גמורה אבל יביא זה עליה אשם בעבור שהיא נחרפת אליו ואונקלוס שאמר בִּקֻּרְתָּא תְהֵא לשונו כלשון יונתן בן עוזיאל במלת בקרין עכ״ל הרמב״ן ולולי דבריו הוה אמינא (שיהיה מדוקדק מה שאמר אונקלוס בִּקֻּרְתָּא תְהֵי בָהּ וגו׳ ולפירוש הרמב״ם מלת בָהּ אין מובן) דאונקלוס מפרש ע״פ שכתב רש״י ורבותינו למדו מכאן שמי שהוא במלקות וכו׳ ועיקרו יוציא מסוגיא דכריתות דף י״א. דהיא לוקה והוא אינו לוקה דכתיב בקורת תהי׳ היא לוקה והוא אינו לוקה ומנין דהדין בקורת לישנא דמלקות הוא אמר ר׳ יצחק תהא בקראי כדתניא גדול הדיינין מקרא אם לא תשמור לעשות והפלא ה׳ את מכותיך רב אשי אמר בביקור תהא כדתנן אין אומדין אותו אלא מכות הראויו׳ להשתלש. ונכון. והוי יודע דמ״ש רש״י בקרת תהיה היא לוקה ולא הוא יש על הב״ד וכו׳ ורבותינו למדו מכאן שמי שהו׳ במלקו׳ תהא בקראי שהדיינין המלקין קורין על הלוקה אם לא תשמור לעשות וגומר והפלא ה׳ את מכותך וגו׳ עכ״ל: איכא למידק חדא במ״ש שהדיינין וכו׳ ואינו כן רק שהגדול שבדיינין קורא והשני מונה והשלישי אומר הכהו כמבואר להדיא בברייתא דמכות דף כ״ג. ומה שאני נבוך בו יותר כי לא מצאתי דבר זה שלמדו רבותינו מכאן שמי שהוא במלקות תהא בקראי וכו׳ ואדרבה בכריתות שזכרתי הוכיח הש״ס שהיא במלקות מדכתיב בקורת תהיה ומנין וכו׳ תהא בקראי כדתניא גדול וכו׳ הרי להדיא דזה פשוט להם דבכל מלקות מקרין (זולת הילפותא מקרא דבקורת דאל״כ תלו תניא בדלא תניא). ותו אם האמת יהיה כמ״ש רש״י דמכאן למדו רבותינו דהיינו מקרא דבקורת תהיה שמקרין וכו׳ קשה לרב אשי דס״ל לפרש בביקור תהי׳ ולא ס״ל בקראי תהא א״כ מנ״ל לרב אשי דמקרין והיא משנה ארוכה במכות דף כ״ב: והקורא קורא אם לא תשמור לעשות וכו׳ וכן איתא להדיא בברייתא שם דף כ״ג. דמייתי נמי הש״ס בכריתות (ודע דהוי מצי לאתויי המשנה אלא משום דבברייתא דתני׳ גדול הדיינין מקרא וכו׳ מפורש קצת טפי להכי עדיפא להש״ס לאתויי הברייתא וסוגי׳ כזו מצינו הרבה פעמי׳) אע״כ כדאמרן דדבר זה ידוע ופשוט להם דמקרין אם לא תשמור לעשות וגומר והפלה ה׳ את מכותך וגו׳ (ואולי משום דקראי אלו מורין על מחויבי מלקות כדאיתא מכות דף י״ג: הפלאה זו איני יודע מה היא (ועיין שבת דף קל״ח: קצת צ״ע) כשהוא אומר והפילו השופט והכהו לפניו וכו׳ ע״ש משום הכי ראוין אלו הפסוקים להקרות לפני המוכה) ולכוונה זו מטין פי׳ ריב״ן במשנה דמכות דף כ״ב: ד״ה והקורא קורא אם לא תשמור הא מפשט פשיטא לן דבעי קריי׳ כדאמרן בכריתות דף י״א. בקורת תהיה בקרייה תהא ולהכי קתני הכא והקורא עכ״ל. מבואר כי היה קשה דקתני והקורא וכו׳ היכא קאי (עיין ריש ברכות תנא היכי קאי) לכך פירש דמפשט פשיטא לן דבעי קריי׳ והא ראי׳ דקריי׳ מלתא דפשיטתא היא מכריתות דף י״א. וכדאמרן. ובכן דברי רש״י בטעמים. מקוצר דעתי נעלמים: וראיתי במזרחי שכתב בקורת תהיה יש על ב״ד לבקר על הדבר וכו׳ פי׳ יש אזהרה וכו׳ שהרי לא חופשה כלה אלא חצי וכו׳ וא״כ אין חיוב מיתה עלי׳ וכל זה אינו אלא לפי פשוטו אבל רבותינו בפ׳ ארבע (מיתות צ״ל) מחוסרי כפרה למדו מכאן שהיא במלקות דת״ר בקורת תהי׳ מלמד שלוקה ומנין דהדין בקורת לישנא דמלקות היא אר״י תהא בקורא (כדתנן צ״ל) כדתניא גדול שבדיינין קורא ופירוש רש״י תהא בקורא שהן קוראין עלי׳ והפלה ה׳ את מכותך שכך קורין על הלוקין כדאיתא במסכת מכות עכ״ל. משמע קצת מדברי המזרחי שנוסחא אחרת היה לו לפניו ברש״י ויהי׳ עולה יפה:

פסוק לב

כתב הרמב״ן מפני שיבה תקום לשון רש״י יכול מפני זקן אשמאי ת״ל זקן אין זקן אלא שקנה חכמה. ולשון תורת כהנים והוא השנוי בגמרא במסכת קידושין (דף ל״ב:) ת״ל זקן אין זקן אלא חכם וכו׳ ור׳ יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא שקנה חכמה שנאמר ה׳ קנני ראשית דרכו והנה דברי שניהם אין המצוה אלא בחכם ואונקלוס אמר מִן קֳדָם דְּסַבַּר בְּאוֹרַיְתָא תְּקוּם וּתְהַדַּר אַפֵּי סָבָא ומשמעות דבריו שגם הוא סובר כן ועם כל זה העולה מן הגמרא לפי פסק ההלכה אינו כן שהרי אמרו איסי בן יהודא אומר כל שיבה במשמע ואמר ר׳ יוחנן הלכה כאיסי בן יהודא. והנה מצוה בכל שיבה אפילו על אשמאי שהוא הבור ויחזור ויצוה על הזקן שהוא הקונה חכמה ואפי׳ יניק וחכים ויתכן שיהיה גם כן דעת אונקלוס אבל יתרגם יניק וחכים בשיבה [דאתה צ״ל] דאתי זקן וגלי בשיבה שנכללה כל השיבות בין שיבת התורה בין שיבת הימים עכ״ל. ועיין מה שדקדק על זה מהר״י אבוהב:

פרק כ

פסוק ב

עַם הָאָרֶץ תרגום אונקלוס עַמָּא בֵית יִשְׂרָאֵל כתב הרמב״ן למען טמא את מקדשי לשון רש״י את כנסת ישראל שהיא מקדושת לשמי וכבר רמזתי זה איך תטמא כנסת ישראל שהיא מקודשת לשמו הגדול באיש אחד אשר יחטא וכבר אמרו זה במדרשים שאמרו [ברכות דף ל״ה: סנהדרין דף ק״ב.] כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה וכו׳ כי החפץ ביצירה שיברכו עלי׳ לשמו הגדול משם יהי׳ קיום העולם ואם לאו יתעלה בשמו הגדול ותסתלק השכינה מישראל וכ״ש כשיקריב הפרי למולך שהוא מתעב את גאון יעקב ומשכנו וזה טעם עם הארץ ירגמוהו באבן כי לא אמר מות יומת באבן ירגמו אותו כאשר אמר בכולן אלא הזכיר עם הארץ לומר שכל אנשי הארץ כל ישראל חייבין להקדי׳ ולסקלו כי לכולם יזיק כי גורם לשכינה שתסתלק מישראל ולכך תרגום אונקלוס עמא בית ישראל כי הארץ ירמוז לכל ארץ ישראל וכו׳ ע״ש:

פסוק יז

חֶסֶד הוּא תרגום אונקלוס קְלָנָא הוּא הרמב״ן כתב בזה״ל וטעם חסד הוא על דעת המפרשים חרפה כי האנשים כלם בטבעם יהיה להם בושת וכלימה בחטא המכוער הזה והוא כלשון ארמית שתרגם אונקלוס כי חרפה היא לנו (וישלח ל״ד) אֲרֵי חִסּוּדָא [וכ״כ רש״י חסד הוא לשון ארמי חרפה חסודא ומדרשו וכו׳ וקצת טעמא בעי שלא תרגם אונקלוס על מלת חסד דהכא חסודא] וכו׳ והנכון בעיני במלת חסד שהוא כמשמעו וכו׳ כי רחוק הוא אצלי להיות מלת חסד בלשון הקודש משמש בהפוכי׳ האלה הכתובים משבחים ומתפללים במלת חסד אבל חיסודא בלשון ארמית לשון אחרת וגם אותו הלשון מבדיל ביניהם זה מתורגם חסדא וזה מתורגם חיסודא וכתב רבינו חננאל כי חסד לאומים חטאת [משלי י״ד ל״ד] לשון חרפה ולפי דעתי וכו׳ כי צדקה וחסד נזכרים בפסוק ההוא והם האחים התאומים הנזכרים בכל מקום כמו רודף צדקה וחסד וכו׳ אבל פשט הכתוב על דעתי צדקה תרומם גוי כאשר יעשו וחסד לאומים חטאת כאשר לא יעשוהו או יאמר וכו׳ עכ״ל: ואני תמה באין מבין על שני גדולי הדור ר״ת והרמב״ן שלא הזכירו הפירושים הטובים שפירשו ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ורבן גמליאל ור׳ אליעזר המודעי ור׳ נחוניא בן הקנה ורבן יוחנן בן זכאי הודה לפירוש ר׳ נחוניא בן הקנה דנראין דבריו מדברי כלם אפילו מדבריו של ר״י בן זכאי בעצמו כמבואר הכל בסוגיא דבבא בתרא דף יו״ד: ולכל פירושי התנאים הנזכרים ישאר מלת חסד כמשמעו בכל מקום מלשון צדקה וחסד וגם על פירוש רש״י במשלי שכתב בזה״ל צדקה תרומם גוי ישראל וחסד לאמים חטאת הם עובדי כוכבים ומזלות שגוזלים מזה ונותנים לזה עכ״ל הנה הניח מלת חסד על לשונו כמשמעו על דרך צדקה וחסד בכל מקום אבל מה שלא פי׳ רש״י הפירוש הנבחר מפי ר׳ נחוניא בן הקנה בהסכמת רבן יוחנן בן זכאי וגם הפירוש שכתב דלא כחד מכולהו תנאי צ״ע:

פרק כא

פסוק ד

פרשת אמור לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו תרגום אונקלוס לָא יִסְתָּאַב רַבָּא בְעַמֵּיהּ מן הראוי היה לו לתרגם כמו שתרגם בכל מקום בעל שהלשון תרגום ועברי שוין. אכן תבין זה במה שכתב הרמב״ן בזה״ל וטעם בעל בעמיו כמו מבעלי יהודה. בעלי גוים (ישעיה ט״ז) הנכבדים בהם או האדונים להם מלשון בעליו אין עמו (משפטים כ״ב) בעל הבית כי הנכבדים יקראו אדונים יאמר לא יטמא נכבד בעמיו להחל את כבודו יפרש הכתוב כי למעלת הכהן בעבור שהוא ראוי להיות הגדול והנכבד בעמיו יזהירנו שלא יחלל מעלתו לעולם בטומאת המתים ויתכוון הכתוב בזה שלא יעלה על דעתינו שאין האזהרה אלא בבואם אל אוהל מועד לשרת בקודש וכן בכל הפרשה יזהיר כי הכל למעלתם את אביה היא מחללת ולא יחלל זרעו וכן תרגומו של אונקלוס לא יסתאב רבא בעמיה לאחלותיה ובתורת כהנים נדרש בבעל באשתו כמ״ש רש״י עכ״ל. ודע דר״א אב״ע פירש רבא ממש וכדעת הרמב״ן אליבא דאונקלוס:

פרק כב

פסוק טז

לשון רש״י והשיאו אותם וכו׳ ואונקלוס תרגם בְּמֵיכַלְהוֹן בְּסוֹאָבָא שלא לצורך תרגומו כן עכ״ל ועיין הרמב״ן מה שמשיג על רש״י בזה. ועיין מזרחי:

פסוק כח

למען התועלת רב העתקתי בזה לשון הרמב״ן אותו ואת בנו נוהג בנקבה וכו׳ פוסק הרב הלכה כדברי האומר אין חוששין לזרע האב וכן דעת אונקלוס והוא הנכון וכו׳. אבל דרך הכתוב כשמזכיר הנקבה בייחוד לקרא אותה פרה ואם כן היה ראוי שיאמר הכתוב ופרה או כבשה אותה ואת בנה אלא מפני שהזכיר שור או כשב או עז כי יולד והזכיר האם והבן והיה שבעת ימים תחת אמו אמר כי במנין הנזכרים אלו שהם שור ושה עוד מצוה אחרה בהן כי אותו ואת בנו הנזכרים לא ישחטו ביום אחד עכ״ל. ודע דתוס׳ בחולין דף ע״ט. ד״ה עייל וכו׳ ושור או שה דאותו ואת בנו מתרגמינן תורתא או שיהא משמע דאינו נוהג בזכרים והיינו דלא כחנניא וכו׳:

פרק כג

פסוק ב

אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ תרגום אונקלוס דִּי תְעָרְעוּן יָתְהוֹן מְעָרְעֵי קַדִּישׁ [ובקצת נוסחאות איתא מְעָרָא] ז״ל הרמב״ן אונקלוס עשאו מלשון אשר יקרא אתכם באחרית הימים לשון מאורע בכל יום שיארעו תעשו אותם קדש. ורז״ל אמרו ארעם במאכל ובמשקה ובכסות נקי׳ כלומר שלא יהיה חקם אצלך כחק שאר הימים אבל תעשה להם מקרא של קדש לשנות במאכל ובמלבוש מחול לקדש וגם זה דעת אונקלוס עכ״ל:

פסוק יא

בענין ממחרת השבת (פסוק י״א) וכן וספרתם לכם ממחרת השבת וגומר שבע שבתות וגומר (פסוק ט״ו) וכן עד ממחרת השבת השביעית (פסוק ט״ז על הראשונים תרגם אונקלוס מִבָּתַר יוֹמָא טָבָא ועל קצת מהן תרגם שָׁבוּעַ עיין מזה ביאור הרמב״ן על נכון:

פסוק מ

ז״ל הרמב״ן פְּרִי עֵץ הָדָר שטעם עצו ופריו שוה הדר באילנו משנה לשנה וזה אתרוג לשון רש״י והן אסמכתות שעשו רבותינו לקבלתם. ור״א כתב והאמת אמרו אין בכל פרי עץ יותר הדר ממנו ודרשו בו הדר באלנו אסמכתא והנכון בעיני כי האילן הנקרא בלשון ארמית אתרוג נקרא שמו בלשון הקודש הדר כי פירוש אתרוג חמדה כדמתרגמינן ונחמד למראה דמרגיג למחזי לא תחמוד לא תירוג ולשון חמדה והדר שווים בטעם (אודה על חלקי שזכיתי להיות בהא מלתא בר מזלי׳ וכתבתי על פי זה בחבורי הפלאה שבערכין בערך אתרוג ליישב קושית תוספות בסוכה דף ל״ד. בטוב טעם בס״ד) ונקרא העץ והפרי בשם אחד כי כן המנהג ברוב הפירות תאנה אגוז רמון זית וזולתם וכן זה שם העץ והפרי שניהם בארמית אתרוג ובלשון הקדש הדר. ופשוטו של מקרא יאמר שנקח לנו פרי עץ הדר ונקח כפות תמרים וענף אחד מעץ עבות וענף אחד מערבי נחל והנה הם אחד מכל מין כי כפות תמרים מחובר אל ולקחתם לכם שהם הרבים כי הלכה היא כרבי עקיבא (סוכה דף ל״ד:) שאומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת ולכן תרגם אונקלוס בכלן בלשון רבים מחובר אל ולקחתם לכם שהם הרבים וכו׳ והרוצה לעמוד על סוד המצוה יעיין שם עוד וימצא נחת:

פסוק מד

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יי וכו׳ לשון התרגום וּמַלִּיל משֶׁה יָת סְדַר מוֹעֲדַיָּא דַיְיָ וְאַלֵּפִנּוּן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל במה שהוסיף התרגום אונקלוס על העברי מלת וְאַלֵּפִנּוּן מבואר עפ״י מ״ש הרמב״ן כי דעת אונקלוס לרמוז שילמדם סדר המועדות בתקוני העבור הנמסר לו על פה בסיני ונרמז כאשר תקראו אותם מקראי קודש והוא למדם על פה כל סדר המקובל בסוד העבור ע״ש:

פרק כה

פסוק ה

פרשת בהר סיני נזירך תרגום אונקלוס שִׁבְקָךְ כתב הרמב״ן והנכון בפירוש הכתוב שענבי נזירך כמו ספיח קצירך ולא תבצור כמו לא תקצור כי הענין בכל הפרשה יכפיל הדין בשניהם ויזהיר בשדה ויזהיר בכרם וכו׳ ופירוש הכתוב כי הצומח מאליו מבלי חרישה וזריעה לדעת יקרא ספיח קצירו שהוא [נספה צ״ל] נספח אל קציר השנה שעברה (מגזרת ונספחו על בית יעקב (ישעיהו י״ד:א׳) והגפן שלא עבדו ולא חפר ולא זמר אותו יקרא נזיר כי הזירו והפרישו ממנו כאילו אינו שלו מגזרת אשר נזורו מעלי בגלולי׳ (יחזקאל י״ד:ה׳) פרשו ממנו. וכן וינזרו מקדשי בני ישראל (ויקרא כ״ב:ב׳) ואמר אונקלוס שִׁבְקָךְ שהנחת אותם לשמיר ולשית יהיו ויתכן כי המנהג בישראל שהכרם אשר הוא בתה לא יזמר ולא יעבד ועלה שמיר ושית יקראו לו נזיר כלומר שהוא כרם הנזיר מפני שהנזי׳ אסור ביין ובענבי׳ לחים ויבשי׳ ואינו עובד כרמו כי כן יקראו השער הארוך על שם הנזיר כתו גזי נזרך והשליכי (ירמיהו ז׳:כ״ט) וזה טעם ענבי נזירך והכל שהם צומחים מבלי עבוד׳ הכרם וכו׳ ע״ש שירד הרמב״ן להסכים עם סברת רש״י ביבמות דף קכ״ב. דפירות הנשמרין בשביעית אין אסורים וגם פלפל בחכמה בסוגיא דפסחים דף נ״א: בענין ספיחין וכן בסוגיא דסוכה דף ל״ט: ועיין תוספת יבמות דף קכ״ב. ותוס׳ מנחות דף פ״ד. ותוס׳ בבא מציעא דף נ״ח. ותוס׳ סוכה דף ל״ט: והדברים ארוכים ורחבים. וכולם אהובים:

פסוק לה

לשון רש״י גר ותושב אף אם הוא גר או תושב וכו׳ עכ״ל. וז״ל הרמב״ן בד״ה וטעם וחי אחיך וכו׳ אונקלוס עשה גר ותושב וחי עמך הכל מן המצוה יִדוֹר וִיתוֹתָב וִיחֵי עִמָּךְ אבל דעת רבותינו בגמרא והחזקת בו ובגר ותושב וחי כל אחד מהם עמך עכ״ל. הנה במ״ש על דעת רבותינו וכו׳ כיון על מה דאיתא בבא מציעא דף ע״א. תניא רבי אומר וכו׳ וגר ותושב האמור לענין רבית איני יודע מה הוא וכו׳ דכתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך וחי אחיך עמך ורמינהו לוין מהם ומלוין אותם ברבית וכן בגר תושב אמר רב נחמן בר יצחק מי כתיב אל תקח מאתם מאתו כתיב מישראל וז״ל רש״י אל תקח מאתו כתיב. אאחיך קאי וכי כתוב גר תושב לענין וחי עמך כתיב שאתה מצווה להחיותו עכ״ל. אבל במ״ש אונקלוס עשה גר ותושב וכו׳ ידור ויתותב וכו׳ אמת שכזה איתא ביונתן ע״ש אבל באונקלוס שלפנינו בכל הדפוסין שראיתי איתא דַּיַּר וְתוֹתָב וא״כ יהיו דברי אונקלוס כדברי רבותינו ופי׳ רש״י ממש ובלתי ספק שהנוסחא ידור ויתותב הי׳ בתרגום אונקלוס שלפני הרמב״ן. ודע דתוספות בבבא מציעא דף קי״א: דברי המתחיל מגרך וכו׳ כתבו אבל באיזהו נשך (דף ע״א) גבי רבית דדרוש גר זה גר צדק קשיא לר״י אמאי איצטריך פשיטא דמה לי ישראל ומה לי גר צדק וכי בכל המצות אין גר צדק בכלל ישראל והניחו בקושיא. ולקוצר דעתי לא ידעתי היכן ראו תוס׳ דדריש הש״ס גבי רבית גר זה גר צדק ולעיל דע״א. לא מצאתי דרשה זו ברבית אלא גבי מכירה. ואולי משום דדרשינן גבי מכירה דכתיב גר ותושב ודרשינן גר זה גר צדק ותושב זה גר תושב הכי נמי יש לדרוש גבי רבית דכתיב גר ותושב ודוחק גדול הוא זה שהיה כך כוונת התוס׳. אמנם כן נוכל לכוון דעת רש״י ד״ה אל תקח מאתו כתיב אאחיך קאי וכי כתיב גר תושב וכו׳ ולא כתב גר ותושב כדאיתא בפסוק אלא רמז לנו רש״י ז״ל משום דכתיב מאתו לשון יחיד אאחיך ישראל קאי וגר צדק בכלל וע״כ דוי״ו של ותושב נוסף הוא כמו לקמן בפסוק מ״ז יד גר ותושב וכתב רש״י גר והוא תושב וכו׳ ופי׳ המזרחי שהוא נוסף ע״ש ונכון הדבר למאוד:

פסוק מז

יַד גֵּר וְתוֹשָׁב תרגום אונקלוס יַד עָרֵל וְתוֹתָב כן צריך להיות ע״פ פירש״י ע״ש ולא כמו שנדפס לפנינו ותותב. ועיין במזרחי שפקפק אפירש״י. אכן לפי מה שכתבתי לעיל פסוק ל״ה כביר מצאה ידו ידי רש״י ז״ל:

כתב הרמב״ן משפחת גר זה הכותי כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה וכו׳ לשון רש״י מת״כ. וכן איתא בש״ס דילן קידושין דף כ׳: וערכין דף ל׳: ובבא מציעא דף ע״א. וא״כ יאמר או לעקר ומשפחת גר וקרי עבודת כוכבי׳ עקר בעבור שאדם חייב לשרש אחריה ולעקרה. ואונקלוס תרגם או לעקר לְאַרְמַאַי והוא הנכון והזכיר הכתוב נמכר לגר התושב עמנו והנמכר לעקר משפחת גר שהוא הכותי עצמו והוא מלשון עיקר שרשותו (דניאל ד׳) ואמר משפחת גר שהגר ותושב שהשיגה ידו עמנו הוא חבור כאח שמך עמו שימכר לעקר משפחתו וכו׳ עכ״ל:

פרק כו

פסוק ו

פרשת בחוקותי וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם תרגום אונקלוס וּדְקָטְלִין בְּחַרְבָּא לָא יְעִדּוּן בְּאַרְעֲכוֹן. הרבה באו לדון לכוון הפירוש של לא יעידון. ובסוף ספר קרבן נתנאל ראיתי כתוב שמצא חומש ישן כמה מאות שנה דכתב בתרגום אונקלוס לָא יְעִרוּן ברי״ש עכ״ל. אמנם אין זה כדאי להוציא מפני הישן כל החדש מכל הדפוסים דאיתא לא יעידון וכבר ראינו כי גם בדפוסי ישן. בכמה מקומות העלו קמשון. ונתרבה שגיאות וטעיות בכל לשון. ולכן קמתי לומר לאוקמא גרסא סייעתא מן שמיא היא. על פי׳ מ״ש רש״י באיוב סי׳ כ״ח פסוק ח׳ לא עדה עליו שחל לא עבר כדמתרגמינן אשר עבר בין [הבתרים צ״ל] הגזרים די עדא עכ״ל. הרי לא יעידון דכתב אונקלוס הוא כפשוטו ממש לא תעבור. והוי יודע דמ״ש רש״י לראי׳ כדמתרגמינן וכו׳. אכן לפנינו באונקלוס ויונתן וגם בירושלמי מתורגם דִּי עַבָרָא. וְהָא עָבַר. כַּד הַוָה עָבַר. וגם ממה שלא כתב רש״י מכמה קראי דדניאל ועזרא לראי׳ קצת צ״ע. וז״ל המתורגמן בשורש עבר. רוב לשון העברה קרוב ללשון העברי ויש מהם מתורגמין בלשון עדאה עיין בשורשו וכן בכל ספרי דניאל ועזרא לא נמצא בלשון העברה רק בלשון עַדָאָה וכו׳ עוד כתב המתורגמן שורש עדה בזה הלשון. רוב לשון העברה התרגום דומה לעברי וכתובים בשורש עבר ומעטים מתורגמים בלשון עדה כמו אשר עבר בין הגזרים דִי עָדָה עכ״ל [ודברי תורה חביבין על לומדיה גם שאין אשר הצבתי פה מסדר החיבור הזה אפ״ה אמרתי הקב״ה חדי בפלפולא ופטטיא דאורייתא תבין. יש להתבונן בדרכים שבחר בהם האונקלוס שברוב העברה תרגומו דומה לעברי ולמה הכא פירש מרובא וכתב יעידון. ויתכן לומר דידוע דמלת עדה סובל לפרש ג״כ על יופי וקישוט כמ״ש הקונקרדנציוס. ומפני שיש לדקדק בקרא דהכי אחרי שכבר אמר ונתתי שלום בארץ שוב מה צריך לומר וחרב לא תעבור (עיין תענית דף כ״ב:) לפיכך להסביר הדבר הזה להעם תרגום לא יעידון כלומר שלא יהי׳ החרב אפילו דרך יופי וקשוט והיא בשורה חדשה וטובה שלא יהיו צריכין לו כלל בארץ שישבו עליה ולא יהי׳ החרב אלא לגנאי כמו לעתיד בזמן הגאולה השלימה [יה״ר שתהיה במהרה בימנו] כמבואר בסוגיא בשבת דף ס״ג. ע״ש בגמרא ורש״י עד לאחת תמצא קורת רוח ונחת: ובדרך אגב אודיעך חידוש דבקונקרדנציוס בוקסדארף במשקל עָבר נשמט פסוק אשר עבר בין הגזרים רק במשקל עובֵר הביאו ובלתי ספק בדפוס נעשה עול במשקולת:

תוכן העניינים

מיני תרגומא על תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה