מיני תרגומא על תורה· רבי ישעיה פיק ברלין
דברים
פרק א
פסוק א
פרשת דברים להבין בביאור התרגום אונקלוס תמצא על פי פירוש רש״י בקרא. והרמב״ן כתב בזה הלשון בעבור שלא היו ישראל עתה במדבר כי כבר נכנסו בארץ מואב הנזכרת דרש אונקלוס כי במדבר בערבה רמוזים הם לתוכחות וכו׳ וכן הוא נדרש בספרי על דעת ר׳ יהודה אבל ר׳ יוסי בן דורמסקית עשה אותן מקומות שנקראו כן עכ״ל:
פרק ב
פסוק כג
כתב הרמב״ן בזה הלשון ועל דעתי העוים הם החוים כי המנהג בכתו׳ שיחליפו השמות וכו׳ ובבראשית רבה אמר רבי אליעזר ברבי שמעון שהיו בקיאין בעפרות בנחש בגלילא צוחין לחויא עויא ונהגו בו חכמים לקרותו עכנא ולקרותו (רכנא צ״ל) חכנא ואמר ויעתר לו וישמע תחנתו אמר רבי לוי בערביא צוחין לחתירה עתירא. ואמרו איכה יעיב באפו ה׳ אמר ר׳ חמא ברבי חנינא איך חייב ה׳ ברוגזיה איש אתרא דצוחין לחיבא עיבא חוקים עוקים ומורגל הוא בלשון ומה עויא אומר בדבר זה על ר׳ חייא וכן נהגו רבותינו לומר על הסיח הדעת שהוא במקום הסיע הדעת ובירושלמי לעולם הסיעי במשנה והסיע עצמו מלאכול וכן אמרו המפרשים בעושו ובאו כל הכותים שהוא כמו חושו. ובמכילתא ר׳ יאשיה אומר אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי שהמקום ב״ה מדלג על בתי בני ישראל עשאו מלשון פסיעות בחלוף חי״ת בעי״ן וכו׳ ע״ש:
ודע דבסנהדרין דף ק״ג. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מאי דכתיב (וישמע צ״ל) ויתפלל אליו ויחתר לו (דברי הימים ב ל״ג:י״ג) ויעתר לו מיבעי לי׳ מלמד שעשה לו הקב״ה כמין מחתר׳ כדי לקבל בתשובה. ונדפס בצד הגליון ולא נמצא כן. אכן ברש״י איתא בזה הלשון וישמע אליו ויחתר לו ומבחוץ כתיב ויעתר לו כך שמעתי. אמנם בכל הספרים ותיקונים שלפנינו כתיב ויתפלל אליו ויעתר לו וגו׳ ולא נמצא שום קרי וכתיב. ובכן כתבתי בהפלאה שבערכין בס״ד ערך מאה שבלתי ספק היה כתוב בדברי הימים של רבי שמעון בן יוחאי ויחתר וכתבתי שם כמה וכמה שינוי נוסחאות שהיו בדורות הראשונים כמבואר אחת מהנה שבת דף נ״ה: בתוספות שם ד״ה מעבירים גם בדורות האחרונים בס״ת של המזרחי הי׳ שינוי נוסחא. והרוצה לידע אותן יעיין שם ומשם בארה בס״ד כמה דברים מועילים:
גם במ״ש הרמב״ן ומורגל הוא בלשון ומה עויא אומר בדבר זה וכו׳ דע כי לא מצאתי דבר זה אלא בכריתות דף ח׳. שאמר בר קפרא לר׳ הושעיא מה בבלי אומר בדבר זה אישתיק ר׳ הושעיא ולא אמר כלום א״ל בר קפרא צריכין לדברי עייא [ר׳ חייא ובלשון גנאי קאמר ליה. רש״י] והנה לפירוש הרמב״ן אין אנו צריכין לומר דבר קפרא זלזול כל כך בכבוד ר׳ חייא. אמנם במ״ק דף ט״ז: יצא ר׳ חייא ושנה וכו׳ שמע רבי איקפד אתא רבי חייא לאיתחזויי ליה אמר ליה עייא (כך כינה שמו של ר׳ חייא לשון גנאי. רש״י) מי קורא לך בחוץ (כלומר צא מכאן. רש״י) ידע דנקט מילתא בדעתיה נהג נזיפותא בנפשיה. וזה זמן רב אמרתי טעם לשבח על שגינה לרבי חייא לקראו עייא מפני שרבי חייא לא היה יכול לומר חי״ת כדאיתא מגילה דף כ״ד: ושוב מצאתי שכוונתי בזה לדעת הגדול מהרש״א בחדושי אגדות דמועד קטן שכתב בזה הלשון ונראה דהיינו לשון גנאי לפי שרבי חייא היה מגמגם בלשונו שהיה אומר ה׳ במקום ח׳ כדאמרינן במגילה שא״ל רבי כשאתה מגיע אצל וחכיתי לה׳ וה״נ היה מגמגם בע׳ כדאמרינן שם שקורין לא׳ ע׳ לפי שאלו אותיות הם קרובים בלשון מאותיות אחה״ע ובדרך לגלוג היה קורא אותו עייא במקום חייא כפי גמגום לשונו לומר לו מי קורא לך בחוץ רמז לו שהיה לומר בחוץ עכ״ל. הנה לא ידעתי מי גילה לו רז זה דמי שאינו יכול לדבר חי״ת שגם בע׳ הוא מגמגם. ולכאורה קצת יש הוכחה ממה דלא אמר רבי זיל אימא לי׳ כשאתה מגיע אצל יאר ה׳ פניו (שהוא בתורה. אבל וחכיתי הוא בנביאים) אתה מקלל כמו שאמר בסמוך לעיל אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה מפני שקורין לאלפי״ן עייני״ן ולעייני״ן אלפי״ן (ואם היו עושין ברכת כהנים היו אומרים יאר יער ה׳ ולשון קללה הוא כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס כמו פני ילכו (שמות ל״ג) את פני ית רוגזי ומעי״ן עושין אלפי״ן ופוגמין תפלתן. רש״י) משמע דאינם תלוין זה בזה ואף מי שלא יאמר חי״ת אפ״ה בין א׳ לע׳ יבדיל ויאמר כל אות במקום הראוי. וכן משמע מתוס׳ ד״ה כשאתה מגיע וכו׳ ויש לומר דכשהיה מתכוין לקרות החי״ת קורא אותה שפיר ע״י טורח וכו׳ ולא כתבו תוס׳ ג״כ כזה בחלוף א׳ וע׳ שהיה קורא על ידי טורח ח״ו דס״ל לתוס׳ דבין א׳ וע׳ לא היה ר׳ חייא מגמגם כלל והעיקר קושית תוס׳ היא בזה הלשון כיון שלא היה יכול לומר חי״ת א״כ היאך הורידו רבי לפני התיבה כשגזר תענית כדאיתא בהשוכר את הפועלי׳ דף פ״ה: ולא אין מורידין לא מאנשי חיפא לפי שקורין לאלפי״ן עייני״ן ולעייני״ן אלפי״ן עכ״ל פי׳ כמו שאין מורידין מי שקורא לאלפי״ן עיינין הכא נמי ודאי אין מורידין מי שקורא הא׳ במקום חי״ת. וזה ברור בכוונת תוס׳ והאריכות בזה אך למותר. והעד על זה עוד בב״מ דף פ״ה: ז״ל תוס׳ שם פ״ו: ד״ה אחתינהו לר׳ חייא ובניו ואע״ג דתני׳ במגלה אין מורידין לפני התיבה לא מאנשי חיפה ולא מאנשי בית שאן מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין ור׳ חייא לא היה יכול לומר וחכיתי כדאמרי׳ התם הני מילי היכא דאפשר באחר הכא לא הוה אפשר באחר (ולכאורה תירוץ התוס׳ בב״מ מוכרח כי לפי תירוצם במגלה דע״י טורח היה יכול לומר חי״ת קשה דמה קאמר ליה שנמצא מחרף ומגדף דהא שפיר כשהוא מגיע אצל וחכיתי קוראו בחי״ת ע״י טורח אבל לתירוצם בב״מ אתי שפיר ואין כאן מקומו להאריך) ותו אם גם אבטל דעתי הקלושה. נגד דעת גברא כברזל קשה. הוא ניהו המהר״שא. מ״מ קשה למה לא אמר לו הייא מי קורא לך בחוץ דמפני הגמגום החי״ת היה לקרותו הייא כמו שר׳ חייא הי׳ אומר ה׳ במקום חי״ת. אמנם לפירושו של הרמב״ן שכן דרך ״ומורגל ״הוא ״בלשון ״ומה ״עויא וכו׳ אתי הכל שפיר (ואולי במקום עויא צ״ל עייא):
פרק ג
פסוק ט
שְׂנִיר תרגום אונקלוס טוּר תַּלְגָּא מובן לפי מ״ש רש״י שניר הוא שלג בלשון אשכנז ובלשון כנען. וקצת יותר ביאור בזה ע׳ רמב״ן:
פסוק יא
בְּאַמַּת אִישׁ תרגום אונקלוס בְּאַמַת מְלַךְ ז״ל הרמב״ן וטעם באמת איש הגדול בבני אדם כמו וחזקת והיית לאיש (מלכים א ב׳:ב׳) ולדעת אונקלוס באמת איש באמת האיש ותרגו׳ מלך וכן את הכבש אחד (במדבר כ״ח ד׳) ויקם בלילה הוא (בראשית ל״ב:כ״ג) וכן רבים כלומר באמת עוג עצמו עכ״ל הרמב״ן. וכן פי׳ רש״י באמת איש באמת עוג לאפוקי מדעת האב״ע שכתב בז״הל באמת איש באמת כל אדם והנה הוא כפל ולא יתכן להיות באמתו כי מה בא הכתוב ללמד ועוד שלא יהיה בצלם אדם כלל עכ״ל. וזה שכתב ״באמת ״איש ״באמת ״האיש כלומר חסר ה״א אבל כאלו כתיב האיש ומדבר על האיש עצמותו והביא ראי׳ שמצינו חסרון הה״א גבי את הכבש אחד והוי כאלו כתיב האחד וכן בלילה הוא הוי כאלו כתיב ההוא ולכן תרגם אונקלוס באמת מלך דהיינו עוג שהוא מלך הבשן. ולא רצו אונקלוס וגם רש״י לפרש כדעת ראב״ע שלא יהיה כפל ולכן בחרו לעשותו עקר ולא תפל:
פרק ד
פסוק ב
פרשת ואתחנן לשון הרמב״ן לא תוסיפו כגון וכו׳ אלא אף הישן בסוכה בשמיני בכוונה לוקה כמו שמוזכר במסכת ראש השנה (דף כ״ח:) וכן אם יעשה החג ששה יעבור בלאו הזה ולפי דעתי אפילו בלא לעשות מצוה בפני עצמה כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם עובר בלאו וכך אמרו לענין מקרא מגלה מאה ושמוני׳ נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפי׳ אות אחת חוץ ממקרא מגלה מאי דרוש וגו׳ ובירושלמי שמונים וחמשה זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערי׳ על הדבר הזה אמרו כתוב אלה המצות אשר צוה ה׳ את משה אלו המצות שנצטוו מפי משה כך אמר לנו משה ואין נביא אחר עתיד לחדש דבר לכם ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר לא זזו משם נושאין ונותנין בדבר עד שהאיר הקב״ה עיניהם כו׳ הרי שהיתה מצוה זו אסורה להם א״כ היא בכלל לא תוסף עליו אלא שלא למדנו למוסף על פי נביא אלא מן הכתוב שאמר אלה המצות אין נביא רשאי לחדש בו דבר מעתה. ומה שתקנו חכמים משום גדר כגון שניות לעריות וכיוצא בהן זו היא מצוה מן התורה ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקב״ה בתורה עכ״ל. הנה מפני גודל תועלת העתקתיו וגם במ״ש מאה ושמונים נביאים וכו׳ צריך ביאור טובא כי במגלה דף י״ד. איתא ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגלה ומסיק שם דנביאים טובא הוי כדתניא הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה ע״ש. ובמ״ש הרמב״ן עוד ״ומה ״שהתנו ״חכמים ״משום ״גדר ״כגון ״שניות ״לעריות ״וכיוצא ״בהן וכו׳. דע שז״ל רש״י במגילה דף י״ד. ד״ה חוץ ממקרא מגלה ואם תאמר נר חנוכה כבר פסקו הנביאי׳ אבל בימי מרדכי ואסתר היו חגי זכריה ומלאכי עכ״ל ממשמעות דברי רש״י משמע דוקא הנביאים היו אסורים לחדש שום דבר כי מפי נביא נראה כמוסיף וכמשמעות לשון הרמב״ן אבל אחר שבטלה הנבואה כבר יש כח ביד חכמים לחדש דבר מה. ואמרתי לעשות סמוכין לזה ממה שמצינו דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כמסקנת הש״ס ביבמות דף צ׳: ולדעת רב חסדא שם דף פ״ט: אפילו בקום ועשה דהיינו ממזר דרבנן שרי בממזרת דאורייתא ע״ש ויש עוד לעיין בזה בתוס׳ ביבמות דף צ׳: ד״ה וליגמור וכו׳ ובתוס׳ בסנהדרין דף ס״ט: ד״ה אליהו בהר הכרמל וכו׳ לולא ראיתי שבטלו דברי נגד דבריו של גדול המהרש״א בח״א שכתב בזה״ל חוץ ממקרא מגלה פי׳ רש״י וא״ת נר חנוכה כבר פסקוה נביאים וכו׳ עכ״ל לא בעי למימר כיון שפסקו הנביאים הי׳ להם לחכמים רשות להוסיף נר חנוכה דאין סברא שיהא לחכמים כח יותר מן הנביאים אלא דבנר חנוכה נמי מצאו חכמים בשום דרשה רמז בתורה כדאיתא במדרשות אלא דה״ק דאף המ״ח נביאים לא הותירו אלא מקרא מגלה והא דלא תיקשי הא דתקן שלמה עירובין ונטילת ידים דאין זה מיקרי הותיר על מה שכתוב בתורה דעירובין אינו רק גדר להוצאת שבת מרשות היחיד לרשות הרבים ונטילת ידים משום סרך תרומה משא״כ מקרא מגלה ונר חנוכה שהם מצות בפני עצמן עכ״ל המהרש״א. וצריך טעם שלא כתב וכלל ג״כ שניות והכי הוה לי׳ להגאון לכתוב והא דלא תיקשי הא דתקן שלמה שניות ועירובין ונטילת ידים וכו׳ ועיין תוס׳ עירובין דף כ״א: ותוס׳ יבמות דף כ״א. ד״ה רב יהודה וכו׳ מיהו בזה י״ל דהואיל ולדעת רבא ביבמות דף כ״א. דאמר רמז לשניות מן התורה מנין שנאמר כי את כל וכו׳ ע״ש ויש לי אורך דברים בענינים אלו וטעמן. אכן אין כאן מקומן:
פרק ה
פסוק יט
וְלֹא יָסָף תרגום אונקלוס וְלָא פָסַק רש״י ולא יסף מתרגמינן ולא פסק כי קולו חזק וקיים לעולם. דבר אחר לא יסף לא הוסיף להראות באותו פומבי עכ״ל אכן הרמב״ן העתיקו בזה״ל קול גדול ולא יסף מתרגמינן ולא פסק לפי שמידת בשר ודם אינן יכולים לדבר כל דבריהם בנשימה אחת ומדת הקב״ה אינו כן לא היה פוסק ומשלא היה פוסק לא הי׳ מוסיף לפי שקולו חזק וקיים לעולם ד״א ולא יסף לא הוסיף עוד להראות באותו פומבי לשון רש״י. והכתוב אמר ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד ואמרו למה רק בתחלה לשכך את האוזן במה שהיא יכולה לשמוע ואולי בקול השופר הי׳ כן אבל קול השם בעשרה הדברים הי׳ שוה. ונכון כי האומר לא פסק עשה יסף מן ונאספה שמחה וגיל. תוסף רוחם יגועון (תהילים ק״ד:כ״ט) וענינם לדעתו המנע הדבר יאמר כי לא נמנע גדלו ותוקפו עד שהשלים כל הדברות וכן אמר ויתנבאו ולא יספו (בהעלותך י״א) ועל דרך הפשט ולא יסף להיות עוד קול גדול כמוהו עכ״ל. ומצאתי ראי׳ גדולה מסכמת לפירוש תרגום אונקלוס בירושלמי פרק א׳ דמגלה דאמר התם חמשה חומשי תורה אינן עתידין ליבטל מה טעם קול גדול ולא יסף ע״ש. הרי להדיא דתלמוד ירושלמי פירוש כתלמוד אונקלוס ולא פסק ומה שכתבתי בזה על פי הסוגיא דסנהדרין דף י״ז. עיין לעיל א״ק כ״ג:
פרק ו
פסוק יג
לשון הרמב״ן ובשמו תשבע אינו מצוה שישבע אבל הוא אזהרה כי בשמו בלבד תשבע לא בשם אל אחר על כן כתוב לא תלכו אחרי אלהים אחרים שלא תלכו אחריהם בדבר מכל אלו שלא תראו מהם ולא תעבדו אותם ולא תשבעו בשמם אבל בגמרא של מסכת תמורה דרשו אותו בשבועת אמת דשריא אמרו ובשמו תשבע דאמר רחמנא למה לי אם אינו ענין לשבועות הדיינין דנפקא לי׳ משבועת ה׳ תהי׳ בין שניהם תנהו ענין לשבועי דעלמא דשריין ואם אינו ענין לשבועה דמצוה דנפקא לי׳ מן ובו תדבקון תנהו ענין לשבועה דחול וכו׳ עכ״ל. הנוסחא שהיה לפני הרמב״ן ליתא לפנינו לגמרי אלא בתמורה דף ג׳: כך איתא המקלל חבירו בשם מנלן אמר ר״א אמר רבי אושעיא אמר קרא אם לא תשמור וכו׳ אומר אפילו שבועת אמת (דקא מזהיר קרא דאפי׳ שבועת אמת לא ליעבד בשם שמי׳ ואי עביד והפלא ה׳ את מכותיך שיטול מלקות. רש״י) בהדיא כתיב (דשרי למיעבד. רש״י) שבועה ה׳ תהיה בין שניהם אימר הני מילי לפייס את חבירו (שלא יהא תובעו ממון. רש״י) אבל מילקא לילקי (הואיל ומביא עצמו לידי שבועה. רש״י) לא מצית אמרת דהכתיב ובשמו תשבע (דשבועת אמת שריא למיעבד. רש״י) ההוא מיבעי׳ לי׳ לכדרב דאמר רב גידל אמר רב מניין שנשבעין לקיים את המצוה (כדי שלא יוכל לחזור בו. רש״י) שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך (ואהכי איצטרך האי קרא ובשמו תשבע לאשמועינן בנשבע לקיים את המצוה מותר. רש״י) הכתיב קרא אחרינא ובו תדבק ובשמו תשבע (דתרי קראי כתיבי חד בואתחנן וחד בוהי׳ עקב חד מיבעי לי׳ דנשבע לקיים את המצוה ואידך לשבועת אמת. רש״י). ואולי לא שמר הרמב״ן המלות אלא הטעם והמכוון שיוצא מן הסוגיא אבל מתוך הסוגיא שהעתקתי תבין כוונת הרמב״ן ושיש חסרון בסוף דבריו שכתב דנפקא לי׳ ״מן ״ובו ״תדבקון. וצ״ל בו תדבק ובשמו תשבע (דברים י כ׳). ומה דאיכא למידק דכפי מסקנת הש״ס תרי קראי כתיבי חד דשריא שבועת אמת ואידך שנשבעין לקיים את המצוה א״כ רב גידל דאמר מניין שנשבעין לקיים את המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה (תהלים קי״ט) למה לא אמר שנאמר ובשמו תשבע. ולכאורה יש לומר דמקרא ובשמו תשבע היינו שאין איסור בדבר אבל אינו מצוה שישבע לקיים את המצוה ולפיכך מייתי רב גידל אמר רב מקרא דאמר דוד נשבעתי ואקיימה דמצוה הוא ממה דמשתבח דוד נפשו בהכי. אמנם משמעות הש״ס בנדרים דף ח׳. קצת מתנגד לזה דאמר התם אהך דרב גידל אמר רב מניין שנשבעין לקיים את המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך והלא מושבע ועומד מהר סיני אלא הא קמ״לן דשרי לי׳ לאינש לזרוזי נפשי׳: הרי לא נקט הש״ס אלא דשרי לי׳ וכו׳ אבל לא נקט דבמצוה הוא. וכן הוא לשון הטור יורה דעה סי׳ ר״ג תניא לעולם אל תהי רגיל בנדרים וכו׳ כל הנודר אע״פ שמקיימו נקרא רשע וכו׳ כל הנודר כאלו בנה במה בשעת איסור הבמות והמקיימו כאלו הקריב עלי׳ קרבן וכו׳ על כן צריך כל אדם להתרחק מן הנדרים שלא ידור שום דבר עד שיעשנו ואפי׳ צדקה וכיוצא בזה אין טוב לידור אלא אם ישנו בידו יתן מיד ואם לאו לא ידור עד שיהי׳ לו ואם פוסקין צדקה וצריך לפסוק עמהם יאמר בלא נדר ומיהו אם מצוה דגופיה ומיחייב בי׳ ורמו עליה כההיא דאומר אשנה פרק זה ואשנה מסכתא זו וירא שמא יתרשל בדבר ויש בידו לקיים הדבר שרי לי׳ למינדר לזרוזי נפשי׳ דאמר רב גידל מנין שנשבעין לקיי׳ המצוה שנאמר נשבעתי ואקימה וכ״ש היכא דרגיל דמשתלי ועבר על אחת ממצות לא תעשה או מתרשל בקיום המצות עשה דשרי לי׳ למינדר ולאשתבועי להחמיר על עצמו לשמור ולקיים המצוה ועל זה אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות אבל מכל שאר נדרים צריך האדם להתרחק מאוד עכ״ל. והנה הטור דכתב לשון דשרי ולא כתב מצוה ה״ל ללמוד הא דשרי מכח קרא שנאמ׳ ובשמו תשבע ולא צריך להא דרב גידל ואולי מהאי טעמא כתב המחבר סעיף ו׳ מצוה לישבע ולנדור כדי לזרז עצמו. וכדאמרן מטעמא דרב גידל:
שוב ראיתי בפירוש הר״ן בד״ה והלא מושבע וכו׳ אלא הא קמ״ל דשרי לי׳ לזרוזי נפשי׳ כלומר וכו׳ אלא הכא קאמר מנין שדבר הגון הוא להשבע לקיים את המצוה ואפי׳ כשרים שנמנעין משבועה נשבעין הן בכך שנאמר נשבעתי ואקימה כלומר שהרי דוד היה עושה כן עכ״ל. ודי בזה לחכימא ברמיזא. הנוגע לענין זה: אולם העתקתי כל דברי הטור הנ״ל מפני הנוסחא שבמחזורים אחר קריאת ההפטורה ביום הכפורים וכן בשארי רגלים בהזכרת נשמות יזכור אלהים את נשמת וכו׳ בעבור שאני נודר צדקה בעד הזכרת נשמתו וכו׳. וכבר כתבתי בגליון המחזור לא ידעתי אם בנוסח הזה בעבור שאני נודר צדקה וכו׳ מר בר רב אשי חתם עלי׳ הלא מבואר במשנה דנדרים דף ט׳. ובגמרא וכן שם דף כ״ב. ובכמה דוכתי ובטור וש״ע י״ד סימן ר״ג דאסור לידור. ומה טוב לומר בעבור שבלי נדר אתן צדקה כמ״ש הטור וש״ע כנ״ל ואם פוסקין צדקה וצריך לפסוק עמהם יאמר בלי נדר וכו׳ ומה גם הנוסח צדקה בעדו ובשכר זה וכו׳ קצת אין לו מובן שאינו אומר אם פרוטה או דינר או פחות או יותר שיהיה לצדקה ומכיון שאומר צדקה סתם לא ידענו מה הי׳ לו בלב ואם דברים שבלב כזה הוו דברים. מיהו בזה קצת יש לומר דעדיפא לפסוק סתם ע״פ מה שכתב רמ״א בהגהת ש״ע א״ח סימן ש״ו סעיף ו׳ דאסור בשבת לפסוק כמה יתן וכתב המגן אברהם ת״ק י״ד אלא יאמר סתם עשה לי מי שברך אמנם כבר סיים שם הרמ״א והמנהג להקל דהא מותר לפסוק צדקה: והוי יודע דמה דאמרו בגמרא שבת דף ק״נ. וכתבוהו ג״כ כל הפוסקים וטור וש״ע א״ח סי׳ ש״ו סעיף ו׳ חפצי שמים מותר לדבר בהם בשבת לפסוק צדקה וכו׳. דברי תורה עניי׳ במקום זה ועשירה במקום אחר דסמכו מה דאיתמר כבר דמצד דאסור לידור שיאמר בלא נדר וכמ״ש בי״ד סי׳ ר״ג. והכא דבשבת איירי עוסק רק במה שהוא מותר מצד דיבור שהוא חפצי שמים (ואני תמה קצת שלא כתבו האחרונים המג״א והט״ז שהם מפקחים על עסקי רבים להורות להעם עמק סודות הדינים שלא זכרו דבר זה שיאמר בלא נדר ולאו כולי עלמא דינא גמירי): ולכן לדעתי הקלושה טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר אלא יפריש מערב י״ט או מערב יה״כ כפי מה שידבנו לבו ובי״ט בשעת הזכרת הנשמות יאמר בעבור שאני נודר מעות שהפרשתי לצדקה (או לחלק לעניים) בעדו ובשכר זה וכו׳ ואז יהיה כנדבת כשרים. ודובר מישרים. בהרי זו כנודע לבעלי מדע:
וגם מה שנתפשט להזכיר הנוסחה של הזכרת נשמות בי״ט אחרון של פסח ובי״ט שני של עצרת ובשמיני של חג. דע ז״ל הרוקח [דף כ״ט ע״ב בדפוס קרימונא] מה שפוסקין צדקה עבור המתים ביום הכפורים ולא בי״ט יש להם אסמכתא שכתוב בסוף פרשת ואתה תצוה וכו׳. וז״ל הב״י א״ח סוף סימן תרכ״א כתב המרדכי מה שהורגלו לידור צדקה ביו״הכ עבור המתים יש להביא ראי׳ מספרי דתניא בפרשת עגלה ערופה כפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים מלמד שהמתים צריכין כפרה וכתב הרוקח מה שפוסקים צדקה עבור המתים ביה״כ יש להם אסמכתא שכתב בסוף פרשה תצוה הכפורים אחת בשנה יכפר וסמוך לי׳ ונתנו איש כפר נפשו לה׳ ומה מועיל למת שהאי נותן צדקה עבורו אלא הבוחן לבות החיים והמתי׳ אם אותו המת בחיים הי׳ נותן צדקה וכו׳: ובד״מ וכתב בזה״ל וכתב מה״רי דלכך נקטה יום כפורים בלשון רבים לחיים ולמתים. וכל בו כתב מה שאנו נוהגין לזכור מתים משום דזכירתם משבר ומכניע לבו של אדם עכ״ל: הנה כל הגאונים הנ״ל מתנבאים בסגנון אחד דביה״כ מזכירין אבל לא בימים טובים וכ״כ המחבר סי׳ תרנ״א סעיף ו׳ נהגו לידור צדקה ביה״כ בעד המתים וכתב הרמ״א ומזכירין נשמותיהן דהמתים ג״כ יש להם כפרה ביה״כ עכ״ל משמעות לשונם דוקא ביה״כ אבל לא בי״ט וכמו שכתב הרוקח להדיא מה שפוסקין וכו׳ ביה״כ ולא בי״ט וכו׳ (וראיתי בט״ז ס״ק ד׳ כתב. ב״י הביא שיש במדרש שאף המתים צריכין כפרה וכו׳ ע״ש ולא מצאתי זכרון המדרש בכל דברי ב״י בזה אלא שכתב זה בשם הספרי דתניא וכו׳. ודע כי קצת כזה יש ג״כ במשמעות הגמרא כריתות דף כ״ו. ויותר מפורש בשום שכל בהוריות דף ו׳. דכתיב כפר לעמך ישראל אשר פדית ראוי׳ כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים מדכתיב אשר פדית (וכיון שתכפר על יוצאי מצרים ויוצאי מצרים מתים נינהו. רש״י) וכו׳ מגו דמכפרא אחיים מכפרא נמי אמתים וכו׳. ע״ש) ומ״ש הב״י א״ח סימן רפ״ד בשם הר׳ בנימן לפי שהשבת הוא יום מנוחה דוגמת לעתיד לבא ויום שגם המתים נוחים בו ואינם נדונים ראוי להזכירם למנוחה ולברכה ולהתפלל עליהם וכן מברכין על העוסקים בצרכי צבור באמונה וכו׳ ומה שנהגו להזכיר נשמות ולפסוק צדקה בעד המתים שיועיל להם מצאתי בשם הר׳ שניאור שמעתי שיש בדרש כפר לעמך ישראל וכו׳ והר׳ אביגדור אומר שאין טעם על מה סמכו ומה שאומר בדרש כפר לעמך ישראל וכו׳ דוקא ברוצח אבל לענין צדקה לא אשמעינן מידי עכ״ל ומפני כך לא כתב המחבר בשולחנו הטהור כלום מזה וגם הרמ״א בהגהה סימן רפ״ד סעיף ז׳ לא כתב אלא ונהגו להזכיר בשבת אחר קריאת התורה נשמות המתים ולברך העוסקים וכו׳ אבל לא כתב לפסוק צדקה: דרך כלל לא מצאתי בש״ע רמז להזכיר נשמות המתים ולפסוק צדקה בימים טובים בעד הזכרה. ואולי נמשך זה הדבר בדור הזה יצא מן הלבוש א״ח סימן ת״צ סוף סעיף ט׳ כתב בזה״ל ומה שמזכירין נשמות ביום אחרון של פסח הוא משום שרוצין לפסוק צדקה מפני שקורין בו פ׳ כל הבכור שכתובה בו איש כמתנת ידו וגו׳ וכיון שפסקו צדקה נהגוהו ליתן בעבור הזכרת הנשמות שיזכור אותם אלהים ואגבן יזכור אותנו עמהם לטובה בזכותם לכך מזכירים נשמות בכל הרגלים ביום שקורין בו כל הבכור ובי״כ מזכירים מפני שהוא יום הדין אע״פ שאין קורין בו כל הבכור עכ״ל. עכ״פ נראה דמ״ש המחבר נהגו לידור צדקה ביה״כ וכי לאו דוקא נקט לידור דהא כבר כתבתי וידוע דאסור לידור אלא הכוונה על דרך שמותר והא ראי׳ דהא מעיד עליו בעליו הוא הרוקח שממנו הוציא המחבר דברים אלו והרוקח עצמו לא כתב אלא שפוסקין צדקה וכו׳ אבל חלילה ע״י נדר. אלא מוטב לעשותו ע״י סיג וגדר. ולמשנה זו יש סדר: ומידי דברי בעניני דנוסחאי המחזור אודיע כי בסדר התקיעות אחר סדר תשר״ת ואחר סדר תש״ת נדפס יהי רצון מלפניך וכו׳ ברוך אהה ה׳ בעל הרחמים וכתבתי על הגליון בזה״ל כתבו תוס׳ ברכות דף כ״ט. ד״ה מפני ע״ש וכן בט״ז א״ח סוף סימן קל״א ס״ק ט״ו דיש למחות בהאומרים תחנות שמסיימין ברוך אתה ה׳ שומע תפלה. אלא מלמדין אותן שיאמרו ברוך שומע תפלה ע״ש. ובכן מצוה למחות גם הכא ולהורות לעם שיאמרו ברוך בעל הרחמים. והנה עוד תקנתי כמה תקנות כשרים וראוים לכתבן בס״ד בגליון המחזור אשר לי אולם פה אין מקומן של זבחים:
ומן המחזור אל הענין דמעיקרא אחזור. ולומר דהרמב״ן הי׳ לו גרסא אחרת בגמרא בתמורה ואתחייב בזה להעתיק דברי הרמב״ן בספר המצות עשה ז׳ (על שכתב הרמב״ם שצונו להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו כי בזה תהיה הגדולה והכבוד והעילוי והוא אמרו יתברך ובשמו תשבע וכו׳ כן השבועה בעת הצורך מצוה בה והיא מצות עשה וכו׳ וכבר אמרו בתחלת תמורה מנין שנשבעין לקיים המצוה דכתי׳ ובשמו תשבע עכ״ל) כתב הרמב״ן וז״ל כתב הרב (הרמב״ם) והמצוה שביעית היא שנצטוינו להשבע בשמו והוא אמרו יתעלה ובשמו תשבע וכבר אמרו בפרק ראשון מתמורה מניין שנשבעין לקיים את המצות שנאמר ובשמו תשבע ואני תמה בדברי הרב שלא אמרו כן בגמרת תמורה אלא על דרך הויכוח והקושיא שהיו חוקרים אם נאסור שבועת אמת בשמו יתברך ויתעלה מפסוק ליראה את השם הנכבד והנורא אמרו ואימור בי כתיב והפלא בנשבע שבועת אמת והשיבו שבועת אמת שריא דכתיב שבועת ה׳ תהיה בין שניהם עוד חקרו אימא להפיס דעתו של בעל הבית אבל מילקא לקי כלומר שתהיה שבועת השומרי׳ מותרת להפיס דעתו של בעל הבית אבל ילקה על שבועות ביטוי והשיבו כתיב קרא אחרינא ובשמו תשבע והמחקר הזה הקשה עוד ההוא לכדרב גידל אמר רב מניין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך והשיבו ההוא מבו תדבק נפקא ובשמו תשבע למה לי אם אינו ענין לשבועת הדיינין דנפקא לי׳ משבועת ה׳ תנהו ענין לשבועת דעלמא דשריין ואם אינו ענין לשבועת המצוה דנפקא מובו תדבק תנהו ענין לשבועה דחול והמתבאר מזה שאין השבועה בשמו בעת הצורך חובה ומצות עשה אבל רשות היא בידינו עם תנאים רבים והכתוב הזה אינו מצוה אלא רשות שלא כדברי הרב וכו׳ עכ״ל הרמב״ן:
אבל הרב בעל מגלת אסתר כתב ונ״ל שהנכון כדברי הרב שהשבועה בשמו בעת הצורך היא מצוה וכו׳ והסוגיא שהביא הרמב״ן מתמורה דמשמע משם שהפסוק הזה לא בא רק להתירה לנו נ״ל כי חלוק גרסאות יש כאן ובילקוט פרשת ואתחנן הביא שתיהן וגרסת הרמב״ם בגמרא שלו לא היתה כאותה שהבאתי לעיל בשם הרמב״ם רק כמו שמצאתי בגמרות שלנו וכו׳ וחזר השואל אימא ה״מ לפייס את חברו פירוש גם כי הורשה בזה הפסוק להשבע לא היתה רק להפס את חבירו על טענתו אבל מילקא לילקי והשיב שזה אי אפשר דהכתיב ובשמו תשבע פירוש וממשמעותו הוא שמצוה להשבע בעת הצורך א״כ מאחר שהיא מצוה אינה לוקה עליה ואין לפרש שכשמשיב הכתו׳ ובשמו תשבע שרצונו שיהיה מותר בלבד שא״כ הדרא קושיא לדוכתא לפי שבוודאי יש לנו לומר שגם כשהותר מזה הפסוק לישבע לא הותר רק לעת הצורך או לפייס חבירו או לשאר צרכיו שיצטרך להשבע עליהם וא״כ גם שם יש מקו׳ לשאל ואימ׳ הני מילי לפייס את חבירו או לשאר צרכיו אבל מילקא לילקי לכן יש לנו לומר שמצוה היא להשבע בשמו אמנם גרסת הרמב״ן נראה בעיני שאינה נכונה וזה כי איך אומר על ובשמו תשבע אם אינו ענין לשבועת הדיינין דנפקא לי׳ משבועות ה׳ תנהו ענין לשבועות דעלמא דהא על כורחיך איצטריך פסוק זה לשבועת הדיינין לומר שאינו לוקה דסד״א דמה שהתירתו התורה להשבע הוא רק לפייס את חבירו אבל מילקא לילקי והפירוש שפירוש הרמב״ן בו ואימא לפייס את חבירו אבל מילקא לילקי שאמר דמיבעיא דוקא בשבועו׳ השומרין כדי לפייס את חבירו אבל הנשבע מעצמו שבועת ביטוי ילקה איננו נכון שא״כ לא הוה לי׳ למימר בזה הלשון רק ואימא דוקא בשבוע׳ השומרי׳ או ה״מ בשבועות השומרי׳ אבל שבוע׳ אחרת לא וכו׳ ומה שהביא עוד מדרש תנחומ׳ שמשמע ממנו שאינו מצוה רק רשות ועם כל התנאים ההמה נ״ל דהיינו דוקא כשאין כל כך צורך להשבע שנשבע הוא לחבירו לעשות דבר אחד והוא אינו מבקש ממנו שישבע וזה שסמך למדרש הזה במדבר רבה פ׳ מטות מעשה בינאי המלך שהיו לו שני אלפים עיירות וכולן נחרבו על שבועת אמת כיצד אומר אדם לחבירו בשבועה שאני הולך כו׳ אבל בהיות עת הצורך להשבע מצוה יש בה ואל תשיבני ממה שאמרו ריש פרק שבועות הדיינין ואם אמר הריני נשבע העומדים שם אומרים סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה שנראה מכאן שאינו מצוה להשבע אפילו בעת הצורך ששם היא עת הצורך בב״ד דיש לומר שמיראתם פן ישבע לשקר היו אומרי׳ כך. גם אל תטעה במה שאמר שם אח״כ בגמרא על זה שאמרנו שהיו אומרים סורו נא וגו׳ דקאמר בשלמא וכו׳ גרסת רבינו נסים היא בשלמא האי דקא משתבע בשיקרא קאי באיסורה עכ״ל מגלת אסתר: ואילולי דברי בעל מגלת אסתר ה״א דפירושו של הרמב״ן מוכח דאלו לפי׳ רש״י ולפירושו קשה למאוד היאך יעלה על דעת המקשין דהתורה צותה שבועת ה׳ תהיה בין שניהם כדי לפייס ואח״כ מלקין אותו משל אומרים טול כור שעורין ונחתוך את ראשך ומי האיש אשר יחפוץ בכך הלא כל אשר לאיש יתן בעד נפשו וכבר אמרו בכתובות דף ל״ג: דלמא מלקות חמורה ממיתה דאמר רב אלמלא נגדוהו לחנניה מישאל ועזרי׳ פלחו לצלמא וכו׳ ונודע דרחמנא חס עלן ודרכיה דרכי נועם. אמנם לפירוש הרמב״ן אתי שפיר למאוד ובשביל דקדוק הלשון שהשיג בעל מגלת אסתר דהוה לי׳ להמקשין לומר ואימא דוקא בשבועת השומרין וכו׳ יש לישב על נכון לפי מה דמצינו יומא דף כ״ח: ומשנה קדושין דף פ״ב. דאברהם קיים כל התורה והיה נשבע לאבימלך ומשביע לאליעזר ודומה לו. וגם לפי מה דקיי״ל דאבות כולם קיימו כל התורה ומצינו שהיו נשבעים. אין זה אלא כדי לפייס את חבירו. ולפיכך לא מצי המקשן לומר ואימא דוקא שבועות השומרין ובחר לשון ערומים לפייס את חבירו. אמור מעתה כי נכון פירש הרמב״ן. א״כ כל ההוכחות שכתב בעל מגלת אסתר. לדעת הרמב״ן ולפירושו אין בו כדי לסתור: ולכאור׳ ראי׳ ברורה לדעת הרמב״ן שאין מצוה בשבועת אמת אלא רשות מהא דאמר בשבועות דף ל״ב: הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה (מי שבעל דינו חשוד על השבועה וכופר לו ממון ועד אחד יודע בו והשביעו זה שיעידו וכפר שהוא חייב שזה אחד מן הנשבעין ונוטלין הלכך אילו העיד וחייב את החשוד שבועה היו ב״ד מגלגלין את השבועה על זה לישבע וליטול. רש״י) דחשיד מאן אילימא דחשיד לזה דאמר ליה מלוה אי אתית אסהדית לי הוה משתבענא ושקילנא ולימא לי׳ מי יימר דמשתבעת ע״ש:
הנה ברור לדעת הרמב״ן שהשבועה על האמת הוא רשות ושפיר קאמר מי יימר דמשתבעת. אכן לדעת האומרים שהיא מצוה ואם לא נשבע עובר על עשה ובשמו תשבע (כמשמעות לשון הרמב״ם וכ״כ בספר החנוך מצוה תל״ג להשבע בשמו בה׳ בעת שנצטרך להחזיק ולקיים דבר וכו׳ משרשי המצוה כי בהיותנו מקיימי׳ דברינו בשמו הגדול תתחזק בלבנו האמונה בו והשגחתו עלינו ועל כל דברינו וזה דבר ברור ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות והעובר על זה ולא רצה לישבע בשמו בעת הצורך נטל מצות עשה לדעת הרמב״ם וכו׳ עכ״ל (וכ״כ הרמב״ם ריש פרק י״א מהל׳ שבועות) איכא למידק מאי קפריך ולימא לי׳ מי יימר דקמשתבעת הלא אין ספק בזה דוודאי הי׳ נשבע לקיים עשה ובשמו תשבע וניחא לי׳ למיעבד מצוה בממוני׳ להציל ולישבע בעת הצורך. אבל לדעת הרמב״ן שגם בשבועת אמת היא רשות (וגם יש מצוה במניעה מהשבועה כענין שאמרו במדרש ר׳ תנחומא אמר להם הקב״ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפי׳ באמת אא״כ יהיו בך כל המדות האלו וכו׳ ע׳ ברמב״ן ובס׳ החנוך הנ״ל). אתי הכל שפיר וצלולה כנופך וספיר:
פרק ז
פסוק יב
פרשת עקב לשון הרמב״ן והיה עקב טעם עקב בעבור וכו׳ עיין לעיל פ׳ תולדות:
פרק ח
פסוק ט
כ׳ הרמב״ן וטעם אשר אבניה ברזל כי במקו׳ אשר תחשוב ששם אבנים שם תמצא ברזל כי מעפרה יוקח ובשרם כי בארץ ישראל מחצב נחשת וברזל שהם צורך גדול ליושבי הארץ ולא תחסר כל בה אבל מוצא הכסף והזהב איננו חסרון בארץ ובתרגום ירושלמי ראיתי דְאַבְנָהָא בְּרִירַן הֵיך בַּרְזְלָא כו׳ ר״ל שהכתוב משבח הארץ שימצאו בה מחצבים מן אבנים גדולות אבנים יקרות אבני גזית לבנות מהם בתים וחומות ומגדלים לא כארץ מצרים וארצות רבות שהם שוכני בתי חומר ונעשים ליושביהם קבריהם עכ״ל. פירושו צריך ביאור דהא בירושלמי קאמר עוד וְטוּרַיָא חַכִּימִין כִּנְחָשָׁא מאי חכימין דקאמר. ואולם דע לפי מה שכתבתי בהתחלת החיבור. דיונתן וירושלמי אחד הוא ומבואר דמה שנקרא בלשונינו ירושלמי הן הגהות בעלמא וכן הכא דאיתא ביונתן אַרְעָא דִי חַכִּימָהָא גָזְרִין גְזֵרַן בְּרִירַן הֵי כְּפַרְזְלָא וְתַלְמִידָהָא שַׁאֲלִין שְׁאֵילִן מְסִימַן כִּנְחָשָׁא ובלתי ספק שכיוון אל מה דאמר הש״ס בתענית דף ד׳. אמר רבא האי צורבא דמי לפרצידא דתותי קלא דכיון דנבט נבט ואמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא לי׳ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה׳ ואמר רב אשי כל ת״ח שאינו קשה כברזל אינו ת״ח שנאמ׳ וכפטיש יפוצץ סלע אמר לי׳ רבי אבא לרב אשי אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינן לה דכתי׳ ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה (ת״ח מקיימי בביניינהו. ברזל קפדנים וקשים כברזל. רש״י) והן הנה דברי תרגום יונתן וההגה׳ בירושלמי (ומצאתי אח״כ שכוונתי ת״ל אל מ״ש המפורש לת״י) וז״ל המהרש״א אל תקרי אבניה כו׳ משום דלפי פשוטו של פסוק ה״ל למכתב אשר אבניה כברזל דאי אפשר לומר אבניה ברזל דאם כן לאו אבנים הם וע״כ דרשו מיני׳ אבניה בוניה כדאמרי׳ נמי אל תקרי בניך אלא בוניך (ברכות דף ס״ד.) ועל שם זה קרי לתלמידי חכמים בנאין במסכת שבת (דף קי״ד.) עכ״ל. והנא לפירוש הרמב״ן לדעת הירושלמי אין סמך לאל תקרא אבניה. אכן לפי מ״ש לעיל הוי תלמוד׳ דידן ותרג׳ יונתן וירושלמי בחדא מחתא. וסלקו אליבא דשמעת׳:
ודע דבעין יעקב איתא ואמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח אוריי׳ הוא דקא מרתח ליה שכ׳ הלא כה דברי כאש נאם ה׳ אמר ליה ר׳ אבא לרב אשי אתון מהתם מתניתו לה וכו׳ אל תקרי אבניה וכו׳ וכתבתי על הגליון שצ״ל ואמר רב אשי כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו ת״ח שנאמר וכפטיש יפוצץ סלע אמר ליה רבי אבא לר׳ אשי אתון וכו׳ וכן הוא בגמ׳ וכן בילקוט ירמיה סימן כ״ג רמז ש״ו. וראיתי בהרי״ף שכתב בזה הלשון וקשה מה שאמר אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא והרי מה שכתוב שם הוא שהת״ח מתחמם כאש וכועס והכא לא הוזכר חמימות אש לכעוס אלא שהם קשים כברזל וכו׳ ע״ש. ובמחילה מעצמותיו הקדושים שהטעות חסרון הדפוס שמי׳ חסרון בפנים בעין יעקב אטעתי׳ ואלו הסתכל בנוסחה אמיתית דכתובה בגמרא ובילקוט לא היה כותב מה שכתב. וקושיא קאי דאמר ליה ר׳ אבא לרב אשי אתון מהכא וכו׳ אבל לפי החסרון דפוס בעין יעקב לא איתברר מאי שיאטיי׳ דר׳ אשי הכא. וגם בזה שגג הרי״ף ז״ל. ובענין דאתא לידן אמינא דלכאורה משולל הבנה במה דאמר דמי שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם דאדרבה מדת ת״ח שיהיה רך כקנה ואל יהיה קשה כארז ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין מזוזות (תענית דף כ׳:) והאריכות בברורי דברים שהמדה זו היא גנאי גדול. אך למותר. והוא גלוי לכל יודעי ספר וכמה אזהרות גדולות בגמרא ובספרי מוסר ועיין סנהדרין דף פ״ח: שלחו מתם וכו׳. והנה לפום רהיטא אמרתי דטוב לומר כמו דאיתא מנחות דף צ״ה: אמר רבא הוקשה אדם קשה שהוא קשה כברזל (חכם ומחודד לחתך הלכה כברזל. רש״י) ומנו רב ששת. ועל הכוונה הזו אמר רב אשי כל ת״ח שאינו קשה כברזל וכו׳ דהיינו שאינו מחודד לחתך הלכה כברזל:
ודברי תורה כפטיש יפוצץ יתכן לומר ע״פ רמז דברי חכמים וחידותם מבואר בב״ב דף יו״ד. עשרה דברים קשים נבראו בעולם הר קשה ברזל מחתכו ברזל קשה אור מפעפעו (מרככו. רש״י) וכו׳ והמשכיל יבין הסמיכות של ואמר רב אשי על מאמר רבא צורבא מרבנן דרתח וכו׳ וגם מה דנקיט רב אשי דוקא כברזל ולא אמר קשה כאבן. אלא הוא הדבר דקשה כברזל והאש דהיינו אורייתא (שנאמר הלא כה דברי כאש) מפעפעו דהיינו מרככו. וישמע חכם ויוסיף לקח. ויערב לנבון כמעשה רקח:
פרק י
פסוק יז
לשון הרמב״ם ולא יקח שוחד מיד אדם ופירושו בשוחד שאפילו חסיד גמור שיעבור עבירה לא יקח ממנו מצוה ממצותיו בשוחד לכפר לו אבל יענישהו על חטאיו ויגמול לו בכל טובותיו ואונקלוס תרגם דִּי לֵית קֳדָמוֹהִי מִסַּב אַפִּין וְאַף לָא לְקַבָּלָא שָׁחְדָא יתכוין לפרש שהוא משבחי השלילות בבורא יתברך יאמר הכתוב שאין ה׳ בענין שישא פנים כי לא יראני האדם וחי והכל כאין נגדו ומאפס ותהו נחשבו לו ולא בענין שיקח שוחד וממון מאדם כמלכים ושופטי הארץ וכו׳ עכ״ל. ודע דז״ל הערוך ערוך קף א׳ בסוף גמרא דפ״ק בקדושין דף מ׳. אין מקיפין בחילול השם אחד שוגג ואחד מזיד פי׳ אין ממתינין לו עד שיעשה זכות כנגד אותה העבירה שיש בה חילול השם כדי לדחות׳ כמו הנוטל מן החנוני היום ומחר פורע עכ״ל. וכתבתי בהפלאה שבערכין בס״ד בגמ׳ קדושין מאי אין מקיפין אמר מר זוטרא שאין עושין לו כחנוני (המקיף כך איתא בעין יעקב) וז״ל רש״י אין עושין לו כחנוני המקיף לאדם פעמי׳ רבות וגובה כל הקפותיו ביחד אין עושין כך מלמעל׳ למחללי השם אלא נפרעין מיד עכ״ל רש״י. וכתב המהרש״א בחידושי אגדות על פירוש רש״י וקשה לפירושו דטבא לי׳ עבדי למחללי השם כדאית׳ פ״ק דע״ז דף ד׳. אפסוק רק אתכם ידעתי וגו׳ משל מאוהבו נפרעין ממנו מעט מעט ומשונאו נפרע ממנו בבת אחת ובערוך פי׳ בענין אחר אין ממתין לו עד שיעשה זכות כנגד אותה העבירה כדי לדחותה כמו הנוטל מן החנוני היום ומחר פורע עכ״ל ותו לק״מ עכ״ל המהרש״א. הנה ליישב השגת רש״א על רש״י אפשר לומר דבמה דסיים רש״י אלא נפרעין מיד ר״ל כל ההקפה ביחד ומיד משא״כ בשארי עבירות אף בערך המשל כשנפרע משונאו עכ״פ מקיף לו לזמן מרובה ונקט רש״י גם בענין החמור יש חלוק דהיינו בשאר עבירות מקיפין לזמן אף לשונא שנפרעין ממנו בבת אחת אבל בחילול השם אותו הפרעון אין מקיפין לו אלא מיד נפרעין ממנו באותו הערך שנפרעין בשאר עבירות לאחר זמן. ברם פי׳ רבינו הערוך והסכמת המהרש״א לכאורה צריכין ביאור לפי מ״ש הרמב״ן שהעתקתי למעלה וכ״כ הרא״ם ולא יקח שוחד המצוה במקום עבירה שיוותר לו עונש העבירה שעבר בעבור המצוה שעשה אלא יתן שכרו בעבור המצוה שעשה ועונשו בעבור העבירה שעבר ע״ש. והענין הזה בעצמו (אף שרש״י בפירוש החומש כתב ולא יקח שוחד לפייסו בממון) מוסכם במפרשים ובספרי מוסר. וכ״כ הרמב״ם בסוף פ״ד דאבות וכ״כ התוס׳ י״ט שם. וא״כ קשה לפי פירוש הערוך בחילול השם אין ממתינין לו וכו׳ כדי לדחותה וכו׳ מאי אריא חילול השם הא בכל שאר עבירות נמי הכי הוא והדבר צריך תלמוד בפרט לפי מ״ש המהרש״א לדחות פירוש רש״י ולקרב פי׳ הערוך א״כ הרמב״ן והרמב״ם והתי״ט והרא״ם היאך מצאו ידם לפרש אין מקיפין בחילול השם:
ואולי להצדיק פירוש רבינו הערוך י״ל דזה שכתב פירוש אין ממתינין לו עד שיעשה זכות (ולא כתב עד שיעשה מצוה) על דרך כל המזכה את הרבי׳ זכות הרבי׳ תלוי בו והיינו שיקודש השם על ידו ובאופן שיתקן גוף העבירה אשר עשה וע״י שיקודש השם על ידו הוי מקום לומר דממתינין לו שבזה יתוקן החילול שנעשה על ידו ולכך צריך להודיע דבחילול השם אפילו בזה האופן. אין מקיפין. ובכן פירוש רבינו והסכמת הרש״א עולין יפין:
פרק יג
פסוק ט
פרשת ראה לשון הרמב״ן לא תאבה לא תהא תאב לו לא תאהבנו לפי שנאמר ואהבת לרעך כמוך את זה לא תאהב לשון רש״י מספרי. אבל בגמרא אמרו (סנהדרין דף ס״א:) הא אבה ושמע חייב וכן הדבר כי אבה לשון רצון כמו ולא אבה לשמוע אל בלעם לא רצה. לא אבה יבמי ממה שאמר אם לא יחפוץ. והנה לא תאבה לו בלב ולא תשמע אליו שתודה לו לומר כן אעשה אלך ואעבוד הע״א שאמרת והוא חייב מיתה בהודאתו. וכן דעת אונקלוס וְלָא תְקַבֵּל מִנֵּיהּ ואלו הלאוין כמו לא תתאוה ולא תחמוד שאם התאו׳ בלב עוב׳ בלאו הראשון ואם הוסיף לעשו׳ כאשר חשב עובר גם בלאו השני עכ״ל. ועיין המזרחי מה שהשיג על הרמב״ן. ויש ליישב במובן. ודע דבקצת נוסחאות וכן בחומש שעליו פירוש הרמב״ן איתא וְלָא תְקַבֵּל לְמֵימְרֵיהּ. אבל כנראה מהרמב״ן שהעתקתי הנוסחא אמיתי מִינֵיה:
פרק טז
פסוק ב
וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיי אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר תרגום אונקלוס וְתִכּוֹס פִּסְחָא קֳדָם וגו׳ מִן בְּנֵי עָנָא וְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא מִן תּוֹרֵי. הנה גם רש״י פירש כך בזה הלשון וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן. שנאמר מן הכבשים ומן העזים תקחו: ובקר. תזבח לחגיגה שאם נמנו על הפסח חבורה מרובה מביאין עמו חגיגה כדי שיהא נאכל על השבע. עוד למדו רבותינו דברים הרבה מפסוק זה עכ״ל: וכתב המזרחי ובקר תזבח לחגיגה שאם נמנו כו׳ ובספרי צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים א״כ למה נאמר צאן ובקר צאן לפסח ובקר תזבח לחגיגה והוסיף מלת תזבח אחר ובקר מפני שבזה יובן שהבקר אינו דבק עם הצאן רק הוא ענין לעצמו שכמו שתזבח צאן לפסח כך תזבח גם בקר לחגיגה ואם לאו אין מביאין עמו חגיגה אלא הפסח לבדו עכ״ל:
אמנם ממה שעל כל מלת שלמים בעברי ת״א נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא משמע גם הכא דתרגם כך דמפר׳ למלת ובקר בעברי פירושו שלמי׳. וכן ראיתי בהרשב״ם שכתב בזה הלשון צאן ובקר חכמים פירשוהו כתרגומו כי לפי הפשט גם נדריהם ונדבותיה׳ ברגלים היו מביאין כמו שכתוב בפרשת שור או כשב ובפינחס עכ״ל הרי דפירש הרשב״ם בתרגום נכסת קודשיא על שלמי נדרים ונדבות:
מיהו לפי מה דקי״ל שבת דף קי״ד. פסחים דף צ״ח. ביצה דף י״ט. ודף כ׳: סנהדרין דף ל״ו. דנדרים ונדבות אין קריבין בי״ט וכן פסק הרמב״ם בפרק א׳ מהלכות חגיגה דין ח׳ אם כן אין לומר כפירוש הרשב״ם בתרגום אם לא דכוונתו על חול המועד אמנם אפשר לומר דהא דנדרים ונדבות אין קריבין בי״ט אינו מדאורייתא (וכמו שיתבאר לקמן) אלא מדרבנן א״כ שפיר יש לומר כפירוש הרשב״ם בתרגום אפילו ביום טוב. ודע בהרמב״ם לא איתברר בזה אי נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב איסור דאורייתא או דרבנן. אכן בביצה דף כ׳: אמר רב הונא לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב לא תימא מדאורייתא מיחזא חזו ורבנן הוא דגזרו בהו שמא ישהא (עד המועד שיהא לו בשר מצוי ברגל ושמא כשיבא המועד יארע לו אונס ונמצא מאחר נדרו. רש״י) אלא אפילו מדאוריי׳ נמי לא חזו וכו׳ ואם כן אין לומר כפירוש הרשב״ם. ברם י״ל אהך דרב הונ׳ פליג עליה רב אויא סבה דבעא מרב הונא (ביצה דכ״א) בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מהו לשוחטה בי״ט אמר ליה מותר אמר ליה (רב אויא סבא לרב הונא) וכי מה בין זה לנדרי׳ ונדבות (שחציין לו וחציין לגבוה ואסור לשוחטן מפני חלק גבוה. רש״י) אמר ליה עורבא פרח כי נפיק אמר ליה רבה בריה (דרב הונא לאבוה לאו היינו רב אויא סבא דמשתבח ליה מר בגוויה דגברא רבה הוא אמר ליה ומה אעביד ליה אני היום סמכוני באשישות ובעא מנאי מלתא דבעיא טעמה וכו׳ ואיכא למידק על רב אויא סבא ששאל לרב הונא דא״ל מותר) וכי מה בין זה לנדרים וכו׳ ונימא איהו לנפשיה דהא גם הוא מספקא ליה אי שרי אי אסור ולא פשיט לנפשיה דאסור כמו נדרים ונדבות. אכן יתכן לומר כשנבא לדקדק עוד במה דאמר רב הונא לרבה בריה ומה אעביד ליה וכו׳ ובעי מנאי וכו׳ מלת מנאי הוא שפת יתר דמי לא ידע דמיני׳ בעא. איבר׳ דרב אויא סבא לדידיה סבירא ליה דהא דנדרי׳ ונדבות אין קריבין בי״ט היינו מדרבנן שמא ישהא וא״כ בהמה חציה של נכרי וכו׳ שאין מקום לחשש זה איכא למימר דשרי. אבל לשיטת רב הונא דאמר דהא דנדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב היינו מדאורייתא שפיר אקשיה ולכוונה זו אמר רב הונא לבריה ובעי מנאי מלת מנאי דייקי כלומר לשיטתי שאל שאלה עצומה:
היוצא מזה לשיטת רב אויא סבא נוכל לקיים פי׳ הרשב״ם. ואולם לולא פירושי דבנדרים ונדבות מיירי התרגום הוי אמינא לפרש דרך פשוט דמיירי בשלמי חגיגה דזה שרי להקריב ביו״ט בין לב״ש ובין לב״ה כדאיתא ביצה דף י״ט. וחגיגה דף י״ז. וכן מבואר ברמב״ם פרק א׳ מהלכות חגיגה דין ח׳ אע״פ שאין מקריבין ביום טוב נדרים ונדבות מקריבין עולת ראיה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה שאין אלו נדרים ונדבות אלא חובות עכ״ל:
והוי יודע בפסחים דף ע׳: אמר רב מאי טעמא דבן דורתאי (דאמר חגיגה דוחה שבת דכתיב (דברים ט״ז ב) וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן ובקר והלא אין פסח אלא מן הכבשים ומן העזים אלא צאן זה פסח בקר זו חגיגה ואמר רחמנא וזבחת פסח אמר רב אשי ואכן טעמא דפרושים (וכי לכך הוצרכנו לדרוש המקראות אחר טעמי המבדילים מן החכמים. רש״י) ניקו ונפרו׳ אלא קרא לכדרב נחמן הוא דאתא דאמר ר״נ אמר רבה בר אבוה מניין למותר הפסח (בין שהפרישו פסחו ואבד ונתכפר באחר ואח״כ נמצא זה בין שהפריש מעות לפסחו וחלה קדושת וכו׳ שקרב שלמים במועד או לאחר הרגל. רש״י) שקרב שלמים שנאמר וזבחת פסח צאן ובקר וכי פסח מן הבקר הוא בא והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא מותר הפסח יהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר (היינו שלמים שכשירין לבא מכל צאן ומכל בקר זכר ונקבה. רש״י) אמור מעתה נוכל לומר דגם אונקלוס ס״ל כרב נחמן דמלת ובקר קאי אמותר פסח שקרב שלמים ולכן כתב וְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא:
מיהו בזה במשמעות דורשין איכא בינייהו דרב נחמן מוקי גם מלת צאן (כמו ובקר) על מותר פסח אבל אונקלו׳ מפ׳ מלת צאן וכן רש״י בנמוקי חומש שהעתקתי פסח צאן שנאמר מן הכבשים וכו׳ וכן מטין דברי רב נחמן קצת בתחילתו שאמר וכי פסח מן הבקר בא וכו׳ משמע דלא קשיא אלא ממלת בקר אבל ממלת צאן לא קשיא דשפיר יש לומר דקאי אפסח כי כך מצינו (שמות י״ב כ״א) משכו וקחו לכם צאן וגו׳ וכן מוכח מספרי שכתב רש״י לעיל דף ע׳. ד״ה יוצא בה וכו׳ כדתניא בספרי וזבחת פסח וכו׳ עד צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אם כן למה נאמר בקר וכו׳ הרי דעל הצאן לא קאמר למה נאמר צאן משום דשפיר יש לומר דקאי על פסח וכדאמרן דגבי פסח כתיב משכו וקחו לכם צאן. ורק הקושיא הוא למה נאמר בקר דאי אפשר לומר דקאי אפסח דהא כתיב מן הכבשים ומן העזים תקחו (ודע במלתא דרב נחמן איתא גם כן בזבחים דף ז׳: ודף ט׳. ומנחות דף פ״ג: בקצת שינוי נוסחא ממה דאיתא בפסחים דף ע׳: אבל מ״מ הכוונה אחת היא): ואחר ברורי דברים הללו קצת צריך ביאור במנחות דף פ״ב. במשנה מנין לאומר הרי עלי תודה שלא יביא אלא מן החולין ת״ל וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן ובקר והלא פסח אין בא אלא מן הכבשים ומן העזים א״כ מה ת״ל צאן ובקר להקיש וכו׳ והרי לפי מה שאמרנו ממלת צאן לא קשה כלום ואם כן הו״ל לתנא לומר מה ת״ל ובקר:
ואבא היום אל העיון ז״ל הרמב״ן וטעם וזבחת פסח צאן ובקר על דרך הפשט כמו שור שה כשבים, ראובן שמעון לוי וזבחת פסח צאן ובקר לכך לא אמר וזבחת פסח מן הצאן ומן הבקר כאשר יאמר בכל מקום מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם וכו׳ אבל צוה בפסח והוא השה שהזכיר כבר וצאן ובקר ואלים ועזים ובני בקר לחוג חגיגה ביום הזה כאשר יצוה בשבועות ובסוכות שיאמר ועשית חג שבועות מסת נדבת ידך שיביא בקר וצאן לשלמים כאשר תשיג ידו וכו׳ ואונקלוס עשה צאן ובקר דבק עם הפס׳ ולא יתקשר הוי״ו יפה במלת ובקר ועוד כי אין כל הצאן כשר לפסחים והנכון מה שאמרנו עכ״ל. הנה בזה די ביאור מי שלא רצה לפרש דמלת צאן קאי על פסח שהוקשה לו מה שהקשה הרמב״ן. והחכמה תנוח בלב מבין: ודע דכמו שאונקלוס אמר הכא על צאן בְּנֵי עָנָא, כן אמר נמי לעיל בפרשת בא (שמות י״ב כ״א) וְסִיבוּ לְכוֹן מִן בְּנֵי עָנָא. ועיין בתרגום יונתן. תמצא עוד כדי מדתן:
פרק יז
פסוק ח
פרשת שופטים דברי ריבות שיהיו חכמי העיר חלוקים בדבר זה מטמא וזה מטהר זה מחייב וזה מזכה לשון רש״י והיא דעת אונקלוס ואיננו נכון וכו׳ עיין רמב״ן בהתבוננות רב:
פרק יח
פסוק ג
כ׳ הרמב״ן וזה יהיה משפט וכו׳ ועל מדרש רבותינו כלם נרמזות שם: ראשית זו ראשית הגז אשר יתנו זו הזרוע והלחיים והקבה, לה׳ זו חלה בספרי וכו׳ הנה לפנינו בפרשה לא כתיב אשר יתנו לה׳. גלל כן אודיע כדי שיהא מובן דכך צריך להיות ועל מדרש רבותינו כלם נרמזות שם ראשיתם זו ראשית הגז אשר יתנו וכו׳. והכוונה פסוק הנזכר בפרשת קרח סימן י״ח פסוק י״ב:
פסוק יג
ז״ל הרמב״ן וטעם תמים תהיה עם ה׳ אלהיך שנייחד לבבינו אליו לבדו ונאמין שהו׳ לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד וממנו לבדו נדרש העתידו׳ מנביאיו או מאנשי חסידיו ר״ל אורי׳ ותומים ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולת׳ ולא נבטח שיבאו דבריהם עכ״פ אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים כי הוא עליון על הכל היכול בכל משנה מערכות הכוכבים והמזלות כרצונו מפר אותות בדים וקוסמים יהולל ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרב האדם בעבודתו ולפיכך אחר האזהרות תחלה אמר שתהיה תמים עם השם בכל אלה ולא תירא מהמגיד עתיד אבל מנביאו תדרוש ואליו תשמע וזה טעם אונקלוס שְׁלִים תְּהֵא (לפנינו איתא תְּהֵי) בְּדַחַלְתָּא דַּיְיָ אֱלָהָךְ עכ״ל הרמב״ן:
ודע דמה דאמר הש״ס בפסחים דף קי״ג: מנין שאין שואלין בכלדיים שנאמר תמים תהי׳ עם ה׳ אלהיך ופי׳ רש״י בכלדיים בעלי אוב וכתב שם הרשב״ם ולא נהירא דקרא כתיב בהדיא אל תפנו אל האובות ואני שמעתי חוזים בכוכבים וכן עיקר עכ״ל וכ״כ תוס׳ שבת דף קנ״ו: ד״ה כלדאי בכולא סוגיא משמע דהיינו חוזה בכוכבים ולא כמו שפי׳ רש״י בערבי פסחים מנין שאין שואלין בכלדאים שנאמר תמים תהיה וגו׳ ופי׳ דהיינו אוב ועוד קשה דבהדיא כתיב אל תפנו וגו׳. ובספרי דריש מניין שאין שואלין בגורלות שנאמר תמים תהיה וגורל וחוזה בכוכבים חדא מילתא היא עכ״ל ובמופלא שבערכין ערך כלדאי ששם כתב הערוך בזה״ל ובערבי פסחים מניין שאין שואלין לכלדאין שנאמר תמים תהיה עם ה׳ אלהיך פירוש חוזים בכוכבי׳ כתבתי דלהכי׳ סיים רבינו הערוך כל המאמר שנאמר תמים וכו׳ (מה שאין רגיל בכך אלא להביא העיקר שמפרש עליו) כדי להוכיח פירושו דלכלדאין דקאמר היינו ע״כ חוזים בכוכבים דליכא למימר כהנך דמפרשי בעלי אוב דא״כ למה אמר שנאמר תמים וכו׳ עדיפא הוה לי׳ לומר שנאמר אל תפנו וכו׳ שוב ראיתי שגם הב״י בי״ד סימן קע״ט כתב כל דברי תוס׳ דשבת הנ״ל וסיים וכן כתב הערוך וכו׳ וכן הביא שם לשון תשובות להרמב״ן מה שאמרו אין שואלין בכלדיי׳ דבר ברור הוא משמעת׳ דפרק מי שהחשיך (ר״ל סוגיא דשבת דף קנ״ו:) שהם בעלי המזלות החוזים בכוכבים כדברי בעל הערוך וע״ש שהאריך בזה: אמור מעתה בכל מה שפירש הרמב״ן הנ״ל ״ולא ״מהוברי ״שמים ״ולא ״מזולתם וכו׳ הכוונה גם על החוזים בכוכבים ועל הגורלות אלא יבטח בה׳ עושה לבדו נפלאות גדולות:
פרק כא
פסוק ד
כתב הרמב״ן אל נחל איתן קשה שלא נעבד לשון רש״י ורבותינו אמרו שהוא נאסר לחרוש ולזרוע בו לעולם א״כ הן אזהרות שהזורע או עובד בו עובר בלאו הזה והטעם אשר יוציאו אותו אל נחל איתן כי לא יעבד בו ולא יזרע לעולם וכו׳ עכ״ל:
הנה התרגום אונקלוס שאמר (על הפסוק והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע) לְנַחַל בַיָּר דִּי לָא יִתְפְּלַח בֵּיהּ וְלָא יִזְדְּרַע מורה דס״ל כרבותינו שכתב הרמב״ן דהיינו להבא דאי ס״ל שלא נעבד לשעבר וכדעת רש״י הוי לי׳ לומר די לא אִתְפְּלַח שהוא לשון עבר כנודע וכן לעיל פסוק ג׳ עגלת בקר אשר לא עובד בה אמר התרגום אונקלוס דִּי לָא אִתְפְּלַח בַּהּ אמור מעתה לפי מה שכתב הרמב״ן אחר שכתב ״לשון ״רש״י ״ורבותינו ״אמרו ״שהוא ״נאסר וכו׳ נראה שרש״י חולק על רבותינו וגם לפי מה שכתבתי כוונת התרגום אונקלוס כדעת רבותינו חולק רש״י גם על התרגום אונקלוס וכדי ללון בעומקה של הלכה חובה עלי להזכיר סוגית הש״ס בסוטה דף מ״ה: איתא במשנה מביאין עגלת בקר וכו׳ ומורידין אותה אל נחל איתן איתן כמשמעו קשה אע״פי שאינו איתן כשר (דלא כתיב בי׳ עיכובא ולא נאמר אלא למצוה. רש״י) ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד ומותר לסרוק שם פשתן (דוקא נקט עבודה שאינה בגופה של קרקע כדמפרש בגמר׳. רש״י) ולנקור שם אבנים וכו׳ ובפסקא דף מ״ו: ומקומה אסור מלזרוע ומלעבד תנו רבנן אשר לא יֵעָבֵד בו ולא יִזָרֵעַ לשעבר דברי ר׳ יאשיה ר׳ יונתן אומר להבא רבא אמר (וכתבתי על הגליון אולי צ״ל אמר רבא ושמחתי כי מצאתי גם בילקוט איתא אמר רבא) להבא דכ״ע לא פליגי דכתיב ולא יזרע (משמע להבא מדלא כתיב ואשר יזרע דליהוי משמע לשעבר רש״י) כי פליגי לשעבר ר׳ יאשי׳ סבר מי כתיב ולא יעובד (וז״ל רש״י מי כתיב ולא יעבד אי הוה כתיב אל נחל איתן ולא יעבד בו הוה משמע להבא אבל השתא דכתיב לא יעבד משמע לשעבר דאשר לאו לשון צוואה הוא) ור׳ יונתן מי כתיב אשר לא נעבד ור׳ יאשי׳ אשר לשעבר משמע (אע״ג דלא יעבד להבא משמע הני מילי בלאו אשר אבל השתא דכתיב אשר ע״כ מוכח עלה דלשעבר הוא. רש״י) ור״י אשר ריבויא הוא [לא בא אלא לרבות כל עבודות כדלקמן דלא תדרשו בכלל ופרט. רש״י] תנו רבנן אשר לא יעבד בו ולא יזרע אין לי אלא זריעה שאר עבודות מניין ת״ל אשר לא יעבד בו מכל מקום א״כ מה ת״ל לא יזרע לומר לך מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע אף כל שהיא בגופה של קרקע יצא סריקת פשתן וניקור אבנים שאינן בגופה של קרקע ואימא אשר לא יעבד בו כלל ולא יזרע פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט זריעה אין מידי אחרינא לא אשר ריבויא הוא ע״כ הסוגיא וכל פי׳ רש״י שעליו והשתא לכאורה פי׳ רש״י בחומש כר׳ יאשי׳ דס״ל לשעבר משמע אבל דעת הרמב״ן ופירוש תרגום אונקלוס מטין כר׳ יונתן דס״ל דרק להבא משמע ובזה תבין שדייק הרמב״ן ״והטעם ״אשר ״יוציאו ״אותו ״אל ״נחל ״איתן כלומר בשלמא לפי׳ רש״י שפירש לשעבר ניחא דקרי נחל איתן משום שהוא קשה שלא נזרע ולא נעבד בו מעולם אבל לפירוש הרמב״ן אליבא דר׳ יונתן ואין אזהרה אלא להבא אבל בנחל שכבר נעבד ונזרע בו כשר קשה למה נקרא נחל איתן הא כל הנחלים כשרים ובלבד שלא יזרע בו להבא לכך כתב הרמב״ן ״כי ״לא יעבד ״בו ״ולא ״יזרע ״לעולם ועל שם העתיד קראו נחל איתן מפני שאחר עריפת העגלה נעשה (לנחל) איתן קשה שלא יזרע ולא יעבד בו עד עולם. עוד אפשר לומר דרצון הרמב״ן לומר הטעם שצוה להוציאו אל נחל איתן אע״ג דכשר ג״כ קרקע שנעבד ונזרע עליו כבר אפ״ה הואיל ולאחר עריפה אסור מלזרוע ומלעבד ולמען שלא יהיו נכשלים בו בני אדם המצוה לכתחלה לבחור מקום שעורפין בו שיהיה נחל איתן קשה שאינו ראוי לכך. או דיבר הכתוב בהוה כי מסתמא בוחרין בקרקע איתן קשה שאינו ראוי לזרוע עליו ולא יפסידו האנשים קרקע טובה לאוסרה לעולם בעבודה וזריעה ובפרט משום ישוב ארץ ישראל:
שוב ראיתי שכוונתי במקצת דברים על מה שכתב מארי דודי זקיני הגאון התי״ט ומפני שיש לי לדבר בו אעתיקו. זה לשונו איתן כמשמעו קשה פירש הרמב״ם חזק ההמשכה וכ״כ בחיבורו פרק ט׳ מהלכות רוצח ומורידין אותו אל נחל ששוטף בחזקה וזהו איתן האמור בתורה אבל רש״י מפרש בפירוש החומש נחל איתן קשה שלא נעבד. לדבריו נחל האמור כאן אינו של מים אל עמק וכן מביא רש״י מה שדרשו בפרקין [סוטה דף מ״ו.] אמר ר״י בן שאול מפני מה אמרה תורה הביאו עגלה בנחל אמר הקב״ה יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאינו עושה פירות וכו׳ ופי׳ רש״י נחל איתן קשה. אבל נראה בעיני דהיינו פלוגתא דר׳ יאשי׳ ור׳ יונתן בברייתא בגמרא וכו׳ דרש״י נסיב לה בפירוש החומש אליבא דר׳ יאשי׳ משום דמשמעות דאשר הכי משמע טפי דלא בא לאסרו להבא אבל הרמב״ם בפירוש המשנה דבהדיא תנן ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד ש״מ דמתני׳ דלא כר׳ יאשי׳ אלא כר׳ יונתן (ועיין מה שאכתוב עוד לקמן בזה) הלכך ניחא להרמב״ם טפי לומר דנחל היינו נהר שכן פירושו ברוב המקומות וכו׳ והשתא האי דדריש ר״י בן שאול לא אתי׳ אלא אליבא דר׳ יאשיה דאי לר׳ יונתן אדרבא כל נחל מגדל ועושה פירות אם בעצמו בדגים ואם בשפתו לכשיזרע או יעבד ועוד יש לומר דלהרמב״ם לר׳ יאשי׳ נמי נחל היינו נהר אלא דקרא מתנה שיהא המקום שעורפין בו הוא במקום שלא נעבד בו ואתי׳ ר״י בן שאול ככולי עלמא. ומתני׳ מיהא דלא כר׳ יאשי׳ דהא אליבי׳ לא אסרה תורה לזרוע כו׳ לפיכך ניחא להרמב״ם לפרש קשה על חוזק הנהר עכ״ל:
ודבריו של גדול מר דודי זקיני. נעלמו מנגד עיני. ראשון במ״ש דרש״י נסיב וכו׳ אליבא דר׳ יאשיה וכו׳ דלא בא לאסרו להבא וכו׳ צע״ג דהא רבא אמר בהדיא להבא דכ״ע לא פליגי וכו׳ כלומר דגם ר׳ יאשיה מודה דלהבא אסור ומזה תמוה ג״כ ביותר מה שסיים התי״ט ״ומתני׳ ״מיהא ״דלא ״כר׳ ״יאשיה ״דהא ״אליבי׳ ״לא ״אסרה תורה ״לזרוע כו׳ הלא לדעת רבא (ואין שום חולק עליו) דכ״ע להבא אסור. ועוד לקוצר דעתי לא אוכל לכוון דעת הת״יט היאך תלוי הפירו׳ של נהר דווקא במה דקיי״ל כר׳ יונתן דלהבא משמע הלא הפירוש של נהר נוכל לומר ג״כ אי קיי״ל כר׳ יאשיה דהא גם לר׳ יונתן צריכין אנו לומר דהתורה אתני שלא יזרע להבא על שפת הנהר במקום שנערפה בו העגלה (דוודאי במקום ששוטף בו הנחל אין בו שייכות זריעה או עיבוד ובכן בלתי ספק מ״ש הרמב״ם בפרק יו״ד מהלכות רוצח דין ט׳ הנחל שנערפה בו העגלה אסור בזריעה ועבודה לעולם שנאמר אשר לא יעבד בו ולא יזרע וכל העובד בגופה של קרקע כגון שחרש או חפר או זרע או נטע וכיוצא באלו הרי זה לוקה ומותר לסרוק שם פשתן וכו׳ שאינה מלאכה בגופה של קרקע לכך נאמר לא יעבד ולא יזרע מה זריעה בגופה של קרקע אף כל העבודה שנאסרה שם אינה אלא בגופה של קרקע עכ״ל על כרחך עיקר הכוונה על שפת הנהר והוא מקום שנערפה שם העגלה דוודאי גם העריפה אי אפשר להיות בתוך הנהר מקום ששוטף בחזקה וכן מ״ש הרמב״ם לעיל פרק ט׳ דין ג׳ וב״ד של אותה העיר וכו׳ כולן רוחצין את ידיהם שם במקום עריפתה ואומרים שם בתוך הנחל בלשון הקודש וכו׳ על כוונה זו נאמרה. ולא יעלה על הדעת שהעריפה וגם הב״ד וכל הזקנים יעמדו בתוך הנהר מקום שמים שוטפין שם בחזקה אלא וודאי בתוך הנחל היינו העמק שעל שפת המים סמוך לנהר) וא״כ גם לר׳ יאשיה נימא הכי דקרא אתני שיהא המקום שעורפין [דהיינו במקום שיכול לערפותה בתוך הנהר אצל המים] דוקא במקום שלא נעבד בו לשעבר [וכמו שכתב התי״ט בעצמו ״נחל ״היינו ״נהר ״אלא ״דקרא ״איתני ״שיהא ״המקום ״שעורפין ״הוא ״במקום ״שלא ״נעבד ״בו וכו׳]: ובכן לא ידעתי ג״כ הטעם לומר מפני דס״ל לרש״י כר׳ יאשי׳ שהוא מוכרח לפרש שהוא עמק ולא מים ואדרבה לפי סברת התי״ט דהנחל פירושו ברוב המקומות נהר: עדיפא ה״ל לרש״י לפרש ג״כ כמו הרמב״ם ועל הדרך שזכרתי: וראיה ברורה למה שבארתי. מסוגיא נדה דף ח׳: [והוא התוספת׳ דשביעית דף פ״ב ע״ש] תנא שלש בתולות הן וכו׳ בתולת אדם וכו׳ בתולת קרקע כל זמן שלא נעבדה נפקא מיניה לנחל איתן אי נמי למקח וממכר [שאם אומר לו קרקע בתולה אני מוכר לך נותן לו קרקע שלא נעבדה לפי שעושין פירות מרובין ושמנים. רש״י] חזינן להדיא דנחל איתן היינו קרקע וכדי שלא יהיה סתירה מזה להרמב״ם שפירש נהר על כרחינו לומר כדאמרן דהעריפת עגלה היתה ע״ג קרקע קשה סמוכה לנחל ששוטף: ולדעת ר׳ יאשיה דקרא אזהיר אמקום שלא נעבד בו לשעבר כלומר שיהיה המקום שעורפין עליו קרקע שלא היה נעבד מעיקרא ולפיכך הסוגיא דנדה דתניא בתולת קרקע כל זמן שלא נעבדה ונ״מ לנחל איתן ר״ל אליבא דר׳ יאשי׳ דפוסל קרקע שנעבדה לשעבר [ולרבא יתבאר בזה יותר בס״ד] וקושיא קאי כי זה לשון מכלל יופי אל נחל העמק שנגרים בו המים נקרא נחל ואעפ״י שאין בו מים כי המקום יקרא נחל וזה היה בו מים כי כן כתוב ירחצו את ידיהם עכ״ל. וחלילה לא כתלמיד חולק על רבו אני. או להשיג על דברי מארי דודי זקני. הלא קטנו עבה ממתני. אלא זכרתי את הדאגה מי יתנני. אזכה לומר הבינני. עכ״פ לולא דבריו ה״א דגם התרגום אונקלוס שתרגום נחל בייר וכתב המתורגמן פירוש שזה שיש בו בורות כך פי׳ בערוך ונראה לי שהיא מלשון שדה בור עכ״ל. וכמעט יש לי להוסיף ביאור בזה לפי מה דאיתא במשנה בבבא מציעא דף ק״ד. המקבל שדה מחבירו והובירה [שלא חרשה ולא זרעה. רש״י] וכו׳ שכך כותב לו אם אוביר [אעשנה בורה. רש״י] וא״כ חזינן דתרגום אונקלוס פירש נחל איתן היינו שדה שלא נעבד והיינו כר׳ יאשי׳ וכמו שפירש רש״י בחומש אכן כבר כתבתי למעלה דממה שאמר תרגום אונקלוס דִי לָא יִתְפְּלַח וגו׳ דמוכח דס״ל כר׳ יונתן וא״כ סתרו דברי תרגום אונקלוס אהדדי: אבל לפי מה שכתוב לעיל בס״ד דניחא לי׳ לרש״י לפרש איתן קשה שלא נעבד והיינו כמו התרגום אונקלוס (וכן איתא בתרגום יונתן אל נחל איתן לַחֲקַל בַּיַיר וגו׳ עוד על סוף הפסוק דכתיב וערפו שם את העגלה בנחל בִּמְצַע חַקְלָא וידוע דכל שדה בעברי מתורג׳ חַקְלָא וכתב הערו׳ ערך חקל מה דאיתא בשבת דף י״ב. אבל דחקלייתא מידע ידיע פירוש הדיוטות הדרות בשדה וכתב המוסף תרגום שדה העיר חקל קרתא עכ״ל וכתבתי בהפלאה שבערכין קרא שדה העיר הוא מקץ סימן מ״א פסוק מ״ח ועדיפא הוה לי׳ להמוסף לאתויי בראשי׳ סי׳ ב׳ פסוק ה׳ וכל שיח השדה וגו׳ וכל עשב השדה תרגו׳ אונקלו׳ אִילָנֵי חַקְלָא וגו׳ עִסְבָּא דְחַקְלָא וכן איתא ביונתן. ודע דגם חקלאי הנזכר בכמה דוכתי ובמגלה דף ז׳: אי חקלאי מלכא ליהווי דקולא וכו׳ ופי׳ רש״י הסל שהי׳ רגיל להוליך בעודנו בן כפר וכו׳ עכ״ל הבן כפר נקרא חקלאי מטעם שכתב הערוך הנ״ל) דפשטא דקראי על פי הבנה דקרי נחל איתן קשה ומטעם שלא נעבד לשעבר והרי הוא עמק וקרקע ממש. אמנם הרמב״ם בפירוש המשניות וכן בחבורו שכתב נחל ששוטף בחזקה היינו לפי מה שפסק להדיא בחיבורו כר׳ יונתן בפ״י מהל׳ רוצח דין ט׳ (וכמו שהעתקתי דבריו) הנחל שנערפה בו וכו׳ וכל העובד שם בגופה של קרקע וכו׳ אבל אם נעבד בו כבר אינו מעכב ומותר קרקע שנעבדה בו כבר לעריפת העגלה. וא״כ למי קרא לי׳ נחל איתן דהיינו שהוא קשה והלא אינו קשה מכבר שנעבד בו ונזרע עליו (ולא ניחא ליה להרמב״ם בסברת הרמב״ן ״והטעם ״אשר ״יוציאו וכו׳ לכך מהכרח לומר דמה דקרי איתן היינו על שם הנהר ששוטף בחזקה. אכן הרמב״ן דלא כתב דעת הרמב״ם וסתמא כפירושו דס״ל דנחל היינו עמק וקרקע (כרש״י ות״א) ולא נהרי הוכרח לפרש ״והטעם ״אשר ״יוציאו ״אותו וכו׳ וכמו שביארתי דבריו לעיל בס״ד:
וז״ל הכ״מ ומ״ש הרמב״ם דין ג׳ ומורידין אותה אל נחל ששוטף בחזקה וזהו איתן האמור בתורה שם במשנה איתן כמשמעו קשה. ובגמרא דף מ״ו. תנו רבנן מניין לאיתן שהוא קשה שנאמר איתן מושביך כו׳ אחרים אומרים מניין לאיתן שהוא ישן שנאמר גוי איתן הוא גוי מעולם הוא ונראה דמשמע לרבינו דקשה היינו שהוא שוטף בחזקה ופסק כת״ק דאתי כסתם מתניתין ודע ששם במשנה שנינו אע״פ שאינו איתן כשר ופי׳ רש״י דלא כתיב בי׳ עיכובא ולא נאמר אלא למצוה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו עכ״ל. והנה הכ״מ מיסתם קא סתים ולא פי׳ כיצד והאופן דמשמע לרבינו הרמב״ם דקשה היינו שהוא שוטף בחזקה ולכאורה אינו אלא דברי נביאות דהא אדרבה מפשט הבריית׳ [דתנא מניין לאיתן שהוא קשה שנאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך (אלמא איתן הוא סלע. רש״י) ואומר שמעו הרים את ריב ה׳ והאתנים מוסדי הארץ (הם הרים וכל הר של אבנים הוא. רש״י) אחרים אומרים מניין לאיתן שהוא ישן (ולא שהובא קרקעיתו מחדש מקרקע אחריתא. רש״י) שנא׳ גוי איתן הוא גוי מעולם הוא (היינו ישן. רש״י) ע״כ הסוגיא] ומפי׳ רש״י (המוכרח) משמע דהיינו קרקע קשה במשמושו כסלע וכאבן:
אכן לפי מה שביארתי דלשיטת ר׳ יונתן אי אפשר לומר קשה כסלע או כאבן אלא מהכרח לומר קשה היינו נהר ששוטף בחזקה והברייתא אזלא אליבא דר׳ יאשי׳ על כורחך לפי פירש רש״י או נוכל לומר דהברייתא מיתוקמא גם כר׳ יונתן והפירוש הוא כמו דאיתא בראש השנה דף י״א בירח האתנים ירח שנולדו בו איתני עולם מאי משמע דהאי איתן לישנא דתקיפי הוא כדכתיב איתן מושבך ואומר שמעו הרים את ריב ה׳ והאתנים מוסדי ארץ (אלמא הם אתנים הם הרים. רש״י) וכו׳ בירח האתנים דתקיפי במצות וכו׳ ע״ש נמצא למדין דפירושו של איתן היינו תקיף וחוזק וכמ״ש הרמב״ם ששוטף בחזקה:
וראיתי שהתי״ט האריך ליישב קושית הכ״מ וכתב דאיתן יש בו שני פירושים גדול וחזק ולפרש המשנה דתנא איתן קשה היינו ששוטף בחזקה אבל אינו צריך שיהא גדול והיינו דתנא אע״פ שאינו איתן כלומר שאינו גדול כשר ע״ש היטיב שהאריך בזה. ולקוצר הבנתי לא יכולתי להלום דהאיך סתם התנא במשנה איזהו איתן שאינו מעכב אם איתן שהוא ישן וקדמון נגד דעת אחרים בגמרא מניין לאיתן שהוא ישן או איתן שהוא גדול: ויתכן לומר ליישב דעת הרמב״ם שלא כתב אע״פ שאינו איתן כשר. דהא בלאו הכי איכא למידק טובי מנלן לומר אע״פ שאינו איתן כשר. והטעם שכתב רש״י וגם הרב מברטנורא דלא נאמר בו עיכובא ולא נאמר אלא למצוה. אינו מספיק. דהא דוקא גבי קדשים אמרי׳ דבעינן תרי קראי לעכב כדאיתא במנחות דף י״ט: ובשאר דוכתי אבל בשארי כל העניינים שבתורה לא מצינו הכי (ועיין סנהדרין דף מ״ה: בסוגיא אי בעינן קרא כדכתיב ולשיטת שמואל שם וכן פסק הרמב״ם בעינן קרא כדכתיב. וע״ע במכות י׳: ואין כאן מקום להאריך בזה ובמקום אחר בארתי בסוגיות הנוגעים לענין קרא כדכתיב בס״ד. שוב ראיתי שגם בתשובת ח״י הניח קושיא זו בצ״ע דמנ״ל להתנא לומר אע״פ שאינו איתן כשר) בשלמא לפי׳ הרמב״ן שפירש הטעם אשר יוציאו ״אל ״נחל ״איתן וכו׳ וכפי הכוונה שבארתי לעיל דס״ל כר׳ יונתן והשדה אשר נעבד ונזרע בו כבר כשר ולא מיקרי נחל איתן קשה אלא על שם העתיד או שיהיה העם בלתי נכשלים בו להבא או התורה חסה על ממונם של ישראל ובפרט משום ישוב ארץ ישראל מצוה בעלמא לבחור נחל איתן קשה שאינה ראוי לחרישה ולזריעה והכל כמבואר כבר. א״כ אתי שפיר על נכון מה דתנא אע״פ שאינו איתן כשר וכפי׳ רש״י והרב דלא נאמר אלא למצוה וכדאמרן. ואתי׳ המשנה כר׳ יונתן על כרחין אבל באמת לדעת ר׳ יאשי׳ וודאי דאיתן קשה מעכב. (אבל לפירוש הרמב״ם דנחל איתן קשה היינו ששוטף בחזקה הדרא קושיא לדוכתא מנ״ל לתנא לומר דאינו מעכב) אכן באופן השני נוכל לומר דמתני׳ אתי׳ כר׳ יאשי׳ ואפ״ה מוכח שפיר אע״פ שאינו איתן כשר משום דלשיטת ר׳ יאשי׳ יקשה למה לי מלת אשר להורות על לשעבר בלאו הכי נדע דצריך קרקע שלא נזרע ולא נעבד מעיקרא כדי שיהא נקרא איתן ועל הכוונה הזו הקדים התנא דמשנה לומר ״איתן ״כמשמעו ״קשה וא״כ יפלא ל״ל מלת אשר דהא אם הי׳ נעבד ונזרע לשעבר אינו מיקרי איתן קשה אלא וודאי אע״פ שאינו איתן קשה כשר כלומר אע״פ שהקרקע רכה ואינו קשה כסלע או כאבן אפ״ה בדיעבד כשר ולפיכך התנה התורה דעכ״פ צריך שיהי׳ הקרקע אותו שלא הי׳ נעבד ונזרע לשעבר ואם הי׳ נעבד או נזרע פסול לגמרי אבל מה שמורה מלת איתן קשה היינו רק למצוה בעלמא ולא לפסלו לגמרי כמו בנעבד ונזרע לשעבר. והאופן ודרך השני נוח לי שעפ״ז יתיישב הרמב״ם שלא כתב ואע״פ שאינו איתן כשר דהא לפי זה שאמרנו כל עיקר הוכחה דוקא לר׳ יאשי׳ דדריש מלת אשר להורות לשעבר אמנם לר׳ יונתן דלא דריש מלת אשר להכי. א״כ חזר הדין לכמות שהיה בכל התורה לבד מקדשים דבעינן קרא כדכתיב ואיתן מעכב ולפיכך השמיטו הרמב״ם:
מיהו לכאורה יש לפקפק על מה שאמרתי דמתני׳ אתיא כר׳ יאשי׳ דהא במשנה קתני ומקומה אסור מלזרוע ומותר לסרוק בה פשתן ושאלו בגמ׳ אימא אין בכלל אלא מה שבפרט ומשני אשר ריבוייא הוא. והא תינח לר׳ יונתן אבל לר׳ יאשי׳ דלא ס״ל אשר ריבוייא היא תקשה אימא אין בכלל אלא מה שבפרט ויהיו כל העבודות חוץ מזריעה מותרין ולמה נקיט התנא במשנה דוקא לסרוק שם פשתן מותר שאינו עבודה בגופו של קרקע. אמנם פקח עיניך וראה לר׳ יאשיה דמצריך אשר להורו׳ לשעבר כדי דלא נטעה לומר דדוקא להבא משום דכתיב ולא יעובד דמשמע להבא לכאורה יפלא למה לא כתיב לא נעבד (דהא הוא מודה בזה לר׳ יונתן דאי הוה כתי׳ לא נעבד דוודאי לשעבר משמע ולא איצטריך אשר) אלא וודאי דגופו דקרא לא יעבד הוצרך להורות על להבא וכדי שנדע דגם לשעבר דינו הכי לכך איצטריך אשר. ואשר על כן בשלמא אי אמרינן דכל עבודות אסורות מכח קרא דלא יעבד שפיר איצטריך לכתוב לא יעובד ולכתוב אשר אבל אי אמרינן זריעה אין מידי אחרינא לא הרי דגופא דקרא לא יעובד לא איצטריך הדרי הפליאה לדוכתא לכתוב לא נעבד ולא בעי לכתוב אשר. אמור מעתה בין לר׳ יונתן ובין לר׳ יאשי׳ כל העבודות שהן בגופו של קרקע אסורות וא״כ שפיר מצי לאוקמא המשנה כר׳ יאשי׳ ולפיכך תנא אע״פ שאינו איתן כשר משום דס״ל לר׳ יאשי׳ איתן היינו קרקע קשה ולפיכך מלת אשר להורות על לשעבר מיותר דהא אם נזרע ונעבד אין הקרקע קשה אע״כ אע״פ שאינו איתן כשר וכנ״ל אבל הרמב״ם שפירש איתן חוזק המים משוס דלר׳ יונתן דשרי אם נעבד יפלא למאי קרי איתן אע״כ על שם חוזק המים שיש בעומק הנחל והשתא דסבר הרמב״ם כר׳ יונתן לפיכך שפיר עביד שהשמיטו דין דאע״פ שאינו איתן כשר דלר׳ יונתן חוזק המים מעכב דבעינן קרא כדכתיב:
ועל פי הדברים האלה יפלא קצת על הרמב״ם בזה שכתב לכך נאמר לא יעבד ולא יזרע מה זריעה בגופה של קרקע אף כל העבוד׳ שנאסרה שם אינה אלא בגופה של קרקע. והנה בגמרא שאלו על זה ואימא אשר לא יעבד כלל וכו׳ זריעה אין מידי אחרינא לא והוכרח לתרץ אשר ריבויא הוא והרמב״ם לא כתב כלום מריבויא דאשר וא״כ נשארה הקושיא אימא זריעה אין מידי אחרינא לא. בשלמא אם אפשר לומר דהרמב״ם פסק כר׳ יאשי׳ יתבאר דעת הרמב״ם היטב דלהכי לא הביא אשר ריבויא הוא משום דלדעת ר׳ יאשי׳ אשר לאו ריבוייא ורק ממה דכתיב לא יעבד ולא כתיב לא נעבד וכדאמרן וזהו שכתב הרמב״ם לכך נאמר לא יעבד וכו׳. אכן לפי המבואר לעיל דהרמב״ם בפירושו חוזק המים ואיתן הוא מים ששוטף בחזקה ע״כ ס״ל כר׳ יונתן א״כ צריך לתירוצי של הגמרא אשר ריבויא הוא. וקצת צ״ע. (ובכל אשר אמרתי צריך אתה לדעת שכפי הנראה הא דשאלו בגמרא ואימא אשר לא יעבד כלל ולא יזרע פרט וכו׳ אזלא דוקא לדעת ר׳ יונתן דכלל ופרט שניהם על צד אחד נאמרו אבל לדעת ר׳ יאשי׳ דהכלל גם לשעבר נכתב והפרט בלשון להבא נכתב אין זה מדרך כלל ופרט. ברם לדעת ר׳ יאשי׳ אפ״ה יש מקום לומר הואיל דכתיב ולא יזרע אימא זריעה דוקא בלחוד אבל שאר עבודות מנ״ל לאסור. לזה אמרתי מדכתיב לא יעובד ולא כתיב לא נעבד ואז לא איצטריך מלת אשר וכנ״ל): ואתן תודע שלא יאשימני הקורא מה שכתבתי למעלה בראש הדברים להביא ראיה מש״ס דנדה דף ח׳: ולא כתבתי ג״כ לראי׳ מסוגי׳ דפסחים דף נ״ג. דאמר סימן לנחלים קנים נפקא מינה לנחלי איתן (לעגלה ערופה צריך שיהיו קנים גדילים בו ואי לא לא מיקרי נחל. רש״י) טעמי ונמוקי עמי. חדא דיש לומר שפיר דסימן זה מובהק דוקא בנהר ששוטף בחזקה ושם גדילים אותן קנים. ובתענית דף כ׳. ובסנהדרין דף ק״ה: מה קנה זה עומד במים וכו׳. ותו דיש מקום לומר דממה שמסיק הש״ס בפסחים הנ״ל השהא דאתית להכי כולהו נמי למקח וממכר אפשר דחזר הש״ס ממה שאמר בתחלה נפקא מינה לנחל איתן אמנם הראי׳ מנדה שכתבתי היא טענה שיש עמה חזקה. דתנא להדיא בתולת קרקע (ובתוספתא דשביעית פרק ב׳ איתא בתולת אדמה) נפקא מינה לנחל איתן ואי משום דאמר הש״ס אי נמי למקח וממכר מ״מ שניהם אמת לדינא דכמו כן אמר שם בתולת אדם כל מה שלא נבעלה נ״מ לכ״ג אי נמי לכתובתה מאתים ושניהם נשארים באמת. וכן עוד שם בתולת שקמה כל זמן שלא נקצצה נפקא מינה למקח וממכר אי נמי לקוצצה בשביעית וכו׳ ושניהם אמת לדינא (וקצת צ״ע שלא נזכר בגדולי פוסקים כל אותן הדברים שנאמרו לענין מקח וממכר בבא קמא דף ק״ז. היינו כד היינו חבית. סוטה דף מ״ו. האומר עול אני מוכר לך צריך ליתן לו עול רוחבו טפח. וכן כל הנהו דאמר הש״ס בפסחים דף נ״ג. וכן האמור בנדה דף ח׳:):
ואברך על המוגמר. ובקצירת האומר. אודה לה׳ אחרי ראי כי לא יגעתי ח״ו לריק. ומצאתי אחת מהנה גדול אמרוהו ומנו הגאון מהרי״ק. כתב לפרש בסי׳ קנ״ח דעת הרמב״ן שרוצה לומר לדברי רבותינו ז״ל לא יתכן לפרש כפירש רש״י שפירש שלא יזרע בו ולא יעבד בו שהוא פירושו של איתן כלומר איתן וקשה שאינו ראוי לזריעה ועבודה ולפי שיטת רז״ל אינו כן כי לא יזרע אינו נמשך למה שאמר למעלה אלא בא להזהיר על הזריעה ועל העבודה בו ולכך פירש (הרמב״ן) דלשיטת רבותינו ז״ל הוא נתינת טעם למה יבחור בנחל איתן דהיינו עז וקשה כדאיתא בסוטה דף מ״ו מפני שהתורה חסה על אדמת קודש שלא תשם ולא רצתה שיאסרו בזריעה ועבודה שדה שיהיה ראוי לכך אלא דוקא שדה שבלא זה אינו ראוי לזריעה ועבודה מתוך קשיו וחזקו כך כלפע״נד לפי דברי (הרמב״ם וצ״ל) הרמב״ן לפי שיטת רז״ל וכו׳ הנה דברי מהרי״ק עולין לפרש דעת הרמב״ן כאופן השלישי שכתבתי למעלה משום ישוב ארץ ישראל:
עוד שמחתי שכוונתי גם בפירוש שכתבתי לאונקלוס אל דעת הגדול מהרי״ק שכתב בזה״ל והנראה דאונקלוס תפס לו עיקר דברי ר׳ יאשי׳ דאסר לא יעבד לשעבר נמי משמע לי׳ כדמפרש לה רבא התם והיינו שתרגום לנחלא בייר דלא יתפלח ביה כו׳ כלומר בייר לשעבר (ופי׳ בייר מלשון שדה בור שאינו נזרע) דלא יתפלח בי׳ מכאן ואילך עכ״ל: ודע דמהרי״ק שם דוחה לפי׳ הרמב״ם שפירש איתן ששוטף בחזקה מסוגיא דסוטה דאמר מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר איתן מושביך ואומר שמעו הרים את ריב ה׳ והאיתנים מוסדי ארץ ולפי דברי הרמב״ם הי׳ לו להביא מקרא מלא נופל על חוזק מים דהיינו הובשת נהרות איתן דדמי ממש לנחל איתן לדברי הרמב״ם ולמה דוחק להביא ראיי׳ מאיתן מושביך ושים בסלע קנך וכן משמעו הרים וגו׳ האיתנים וגו׳ דפשיטי׳ דקרא משמע סלע קשה והרים קשים כדפירש שם רש״י אלא משמע דלא מפרש לה בעניין חוזק שטיפת מים כלל עכ״ל מהרי״ק: ומהנראה הא דלא אייתי מהרי״ק ראי׳ נגד פירו׳ הרמב״ם ולסיוע לפי׳ רש״י מהא דפסחים דף נ״ג. שהבאתי לעיל משום דיש לומר כמו שכתבתי בדחזי מעיקרא למעלה. וגם לא הי׳ הרצון אליו לאתויי סוגיא דנדה דף ח׳: בתולת קרקע וכו׳ דגם בזה איכא למימר כמה שכתוב למעלה דהסוגיא אתי׳ כר׳ יאשי׳ ממה שפוסל שם קרקע שנעבדה לשעבר וצריך לעריפת עגלה דוקא בתולת קרקע שלא נעבדה אבל הרמב״ם ס״ל כר׳ יונתן והכל כמבואר כבר. ולכן הי׳ מהכרח לכתוב הראי׳ שלו לבדו דממה שלא הביא הש״ס ״מקרא ״מלא ״נופל ״על ״חוזק ״המים ״דהיינו ״הובשת ״נהרות ״איתן וכו׳:
אמנם ליישב דעת הרמב״ם. הרשות נתונה לדבר בם. ולומר דגם הך בריית׳ דתניא מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך וכו׳ אזלא כר׳ יאשי׳ אבל לדעת ר׳ יונתן דאי אפשר לי׳ להרמב״ם לומר דס״ל לר׳ יונתן ג״כ קרקע קשה דקשיא לי׳ בשלמא לר׳ יאשיה שפיר מיקרי איתן על שלא נעבד בו כבר אבל לר׳ יונתן דס״ל דרק להבא משמע א״כ יפלא למה נקרא איתן קשה אלא וודאי דלר׳ יונתן נקרא נחל איתן על שם הנהר ששוטף בחזקה (וכמה ככרין דנרד למרי דכי ה״ה המהרי״ק שכתב מקרא מלא הוא הובשת נהרות איתן על חוזק המים נאמר ומזה יצא להרמב״ם לפרש איתן על הדרך הזה) והכל כפי מה שבארתי כבר:
ואם כה נאמר דיש אכתי מקום לנוח הקפידה אחרי כי ראו ראינו דר׳ יאשי׳ ע״כ ס״ל שם איתן קרקע קשה למה נפיש בפלוגתא והוה לי׳ להרמב״ם לפרש כך גם לר׳ יונתן ולא לחלוק את השוין: ברם כבר מלתא אמורה דלשיטת ר׳ יונתן ההכרח שלא לפרש איתן קרקע קשה דיפלא אמאי קרי לי׳ איתן דהא לשיטתיה אינו אסור אלא להבא דוקא ולפיכך פי׳ הרמב״ם אליבא דר׳ יונתן על חוזק השטיפה וכקרא הובשת נהרות איתן והכל כמ״ש למעלה. והקורא המשכיל יבין למה שאמרו רבנן בכפילה. ויעסוק לשמה בהדברים לסלסלה:
ואני טרם אכלה לדבר מצאתי ראיתי דאתא לידי תשובות הגאון חכם צבי סי׳ ל״ב ולהשתעשע בדבריו של גדול יעבירון לפני כאמר״י מר״ן ואעתיקנו פה אמנם בתכלית הקיצור אותן האימורין שיש צורך גבוה בהן וז״ל [א] מה שהקשה מכ״ת על פירוש הרמב״ם בנחל איתן מהא דתניא בפסחים סימן לנחלים קנים נפקא מינה לנחל איתן וכו׳ ותמהני ממוהרי״ק בתשובה שהסכים עם פי׳ רש״י שלא הביא ראי׳ זו עכת״ד פי חכם חן תשובה לדידי אין מכאן ראיה לפי׳ רש״י ואפשר מקצת סיוע לדברי הרמב״ם דהא אמרינן בסדר תעני׳ מה קנה זה עומד במקום מים וקרא כתיב כאשר ינוד הקנה במים ש״מ דאורחי׳ דקנה במקום מים וכן הוא אומר וכו׳ ופי׳ רש״י קנה וסוף שהיו גדלים שם מרוב מימיהם קמלו כשיבשו היאורים עמדו הקנים מלגדל עוד והם מתיבשים ונופלים הרי מבואר שדרך הקנים לגדל במים דוקא וכו׳ (ב) וא״ת ואמאי לא מייתי הרמב״ם הך דינא דצריך שיהי׳ קנים גדילים בו ואי לא לא מיקרי נחל הא וודאי לא קשיא כלל דהא מסקינן דכולהו לענין מקח וממכר מיתניא וכו׳ ואני תמה שמהרי״ק ז״ל בשורש קנ״ח שביקש להכריח פי׳ רש״י מדלא מייתי ראי׳ מהובשת נהרות איתן וכו׳ ובעיני יפלא דמאי ראיה יש מנהרות איתן אם רצונו חוזק השטיפה או לשון ישן כמשמעות אחרים בגמרא אבל מאיתן מושבך שפיר מוכח שהוא קשה מדכתיב ושים בסלע קנך וכן משמעו הרים את ריב ה׳ והאיתנים מוסדי ארץ שהוא כפל ענין במלות שונות וגם מדקרי לי׳ מוסדי ש״מ דחזקים הם. (ג) מה שתמה מכת״ר על התי״ט בנתינת טעמו על השמטת הרמב״ם אע״פ שאינו איתן דס״ל דלא מיעטה. המשנה אלא שלא יהי׳ גדול אבל עכ״פ צריך שיהיה חזק ההמשכה בעיני דברי התי״ט הם נכונים וברורים בדעת הרמב״ם ועליהם אין להשיב שהרי בהדיא כתב כן הרמב״ם בפי׳ המשנה ובין שיהיה הדיוק במלת אעפ״י דיוק אמיתי או לא עכ״פ שפתי הרמב״ם בפירושו ברור מללו ואם הי׳ חזק ההמשכה ואע״פ שלא היה גדול השיעור כשר ש״מ דעכ״פ צריך שיהיה חזק ההמשכה: (ד) אמנם עיקר דעתו של הרמב״ם פליאה ממני מה ראה למעט גודל השיעור לבד ולא חוזק ההמשכה חדא דגודל השיעור הוא פירוש של אחרים אבל לת״ק איתן הוא חזק ההמשכה ואם זה מיעטו במשנ׳ באמרם אע״פ שאינו איתן כשר ועוד כיון דבמתניתין סתמא קתני אעפ״י שאינו איתן כשר מאן פליג לי׳ להרמב״ם ז״ל להוציא מקצת ולהניח מקצת (ה) ועוד דבספרי ילפינן דאעפ״י שאינו איתן כשר מדכתי׳ בסיפא בנחל סתם לאשמועינן דאעפ״י שאינו איתן וא״כ כל הנחלים כשירים אעפ״י שאינם גדולים ולא חזקי ההמשכה וזה הספרי אין ספק שנעלם מהרב בתי״ט שהקשה אמאי ממעטינן גדול כו׳. אלא לאידך גיסא הוא דקשה אמאי לא ממעטינן נמי חוזק השטיפה וצ״ע מה שרצה מכ״ת לומר דהרמב״ם סמך עצמו על הירושלמי שאמר יחידים אינן כו׳ אין שום משמעות בירושלמי להוציא מתוכה שהמשנה שאמרה אעפ״י שאינו איתן יחידאה היא ונשתקע הדבר ולא נאמר אלא באע״פי שאינו נחל ולהכי לא מייתינן לה בתלמודין אבל אעפ״י שאינו איתן משנה שלימה ומוסכמת היא בלי שום חולק. אמנם מה שתפס מכ״ת על התי״ט בסברת ר׳ יאשי׳ הוא כדין וגם אי אפשר לומר שנשמט ממנו שהרי הגמרא היא בין עיניו בפיו ובשפתיו ע״כ צ״ל דס״ל לרבא פליג וסתמא דתלמודאי לא ס״ל כותיה עד כאן לשון החכם צבי: