אור ברסלב

מיני תרגומא על תורה· רבי ישעיה פיק ברלין

במדבר

ויקרא

פרק ד

פסוק כ

פרשת במדבר כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ תרגום אונקלוס כַּד מְכַסָּן יָת מָנֵי קוּדְשָׁא ז״ל הרמב״ן ולא יבואו לראות כבלע את הקדש כשמכניסין את הכלי לתוך נרתיקו וכו׳ ובלעו שלו זהו כסויו לשון רש״י והוא דעת של אונקלוס ורבותינו אמרו במסכת סנהדרין שזו היא אזהרה על הגונב כלי שרת שחייב מיתה וקנאים פוגעין בו. שהגניבה והגזל יקראו בליעה מלשון חיל בלע ויקאנו (איוב כ טו) והוצאתי את בלעו מפיו (ירמיה נא מד) וכו׳ עכ״ל. הנה מדבריו של בריבי הוא הרמב״ן ניכר כי קמו אונקלוס ודעת רש״י נגד דעת רבותינו. אמנם לכאורה לא פליגי דז״ל רש״י בסנהדרין דף פ״א: ד״ה כבלע את הקודש לשון גנב שמבליעין ומחביאין ורמז בעלמא הוא ולא מקרא נפק דעיקר קרא בלוים כתוב שהזהרו שלא לראות בסלוק מסעות בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהן שהיו אהרן ובניו מכסין את הארון והמזבחות כמו שכתוב שם ובא אהרן ובניו בנסעם והורידו עכ״ל: והרי עיסה והנחתום מעיד עליה שזהו שדרשו רז״ל היינו על דרך רמז בעלמא אבל עיקר קרא שאינו יוצא מפשוטא היינו כדפירשו רש״י ואונקלוס:

ברם אחר העיון היטב בסוגיא דסנהדרין דף פ״ב: למאן דאמר טמא ששימש אינו במיתה בידי שמים דאי ס״ד דחייב בדיני על כרחיך בגונב את הקסוה פטור ממיתה בידי שמים [אף דידע ממה דאמר רב יהודא בכלי שרת עסקינן ורמיזא וכו׳ דכא חזינן שגם אחר התשובה זו הביא ראיה מהמקלל את הקוסם] ולהכי ההכרח לפרש דלא מקרא נפקא דעקר קרא בלוים כתיב וכו׳. ואולם לפי המסקנא דף פ״ג. דמסיק בתיובתא וקיי״ל דטמא ששימש במיתה ונשארה הסברא מוחלטת דמי איכא מידי דרחמנא פטרי׳ וא״כ גם בגונב את הקסוה צריכין אנו לומר דחייב מיתה דאי לאו הכי היאך רשאין הקנאין לפגוע בו והשתא צריכין אנו לומר דסבירא לן שזו אזהרה על הגונב כלי שרת וזו שדקדק הרמב״ן בצחות לשונו שחייב מיתה וקנאין פוגעין בו כלומר ממה דקנאים פוגעין בו מוכח דחייב מיתה בידי שמים וע״כ כדאמרינן שזו אזהרה על הגונב וכו׳. אמור מעתה לפי המסקנא בהחלט דעת רבותינו דלא יבואו לראות כבלע אזהרה לגונב את הקסוה. וזה ברור. אף כי למאוד קצרתי. על הקורא המשכיל סמכתי:

פסוק כו

פרשת נשא כתב הרמב״ן וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם כתרגומו וְיָת כָּל דִּי יִתְמְסַר לְהוֹן לבני גרשון לשון רש״י וא״כ יהי׳ יעשה כמו איש במעון ומעשהו בכרמל (שמואל א כ״ה:ב׳) נכסיו אשר הוא עושה בהן וכו׳ עכ״ל:

פרק ה

פסוק י

וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ תרגום אונקלוס וּגְבַר יָת מַעֲשַׂר קוּדְשֵׁיהּ ז״ל הרמב״ן ואיש את קדשיו לו יהיו הנכון בכתוב הזה שיאמר שכל קדשי האדם יהיו שלו לומר שכל הקדשים שלא יצוה בהם ליתן אותם לכהן יהיו לבעלים והם מותרים בהם אע״פ שנקראו קדש ואיש אשר יתן לכהן כאשר צויתים לו יהי׳ כי גם הקדשים אשר יצוה הכתוב לתתם לכהן יש לבעלים זכות בהם שהם לכהן ההוא אשר יתנם לו האיש כממונו. והנה מעשר שני ונטע רבעי שאמר בהם הכתוב שיהיו קדש לה׳ הם לאיש כממונו וכן מעשר בהמה אבל שאר הקדשים אשר יצוה בהם בפרשת ויקח קרח שיתנו לכהן הם לכהן אשר ינתנו לו מיד הבעלים לא שיוכלו הכהנים לגזול אותם מהם ומאלינו נלמוד שטובת הנאה לבעלים וזהו הנכון בפשוטו והוא דעתו של אונקלוס וכדרך הזה נדרש בספרא אמר וכל הקדשים היו בכלל שנאמר ואיש את קדשיו וגומר משך הכתוב כל הקדשים ונותנן לכהנים ולא שייר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי שיהיו לבעלים הזכירו אף תודה ושלמים ופסח מפני שאף הם לבעלים אבל לא הוצרך הכתוב בזה כלל עכ״ל:

פרק ו

פסוק כג

אָמוֹר לָהֶם תרגום אונקלוס כַּד תֵּימְרוּן לְהוֹן ז״ל תוספות במנחות דף מ״ד. כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג׳ עשה דוקא כשאומרים לו עלה כדאיתא בסוטה כו׳ ובתרגום בבלי נמי מתרגמינן כד יימרון להון וכו׳:

פרק י

פסוק לג

פרשת בהעלותך וַיִּסְעוּ מֵהַר יְיָ בתרגום אונקלוס שלפנינו כתוב וּנְטָלוּ מִטּוּרָא דְּאִתְגְּלֵי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ אבל לפי מה שכ׳ הרמב״ן בפירושו לעיל פ׳ שמות סי׳ כ״ד פסוק י״ג לא גרסי׳ לזה אלא מִטּוּרָא דַיְיָ:

פרק יא

פסוק ד

וְהָאסַפְסֻף תרגום אונקלוס וַעֲרַבְרְבִין כתב התשב״י שורש ערבב תמהתי על התרגום שהי׳ לו לומר וְעַרְבְבִין, ואולי לפי שהאספסוף כפול העי״ן והלמ״ד הפעל רצה התרגום לכפול אותם גם כן עכ״ל:

פסוק ו

יְבֵשָׁה תרגום אונקלוס תָאִיבָא לשון הרמב״ן וטעם נפשנו יבשה שנתחמם טבעם מרוב התאוות ויבשה לה כדברי אונקלוס או נפשינו יבשה כי אין לה כל ללחלח אותה כי המאכל מוליד הליחות בגוף וישיב הנפש רוה ואמרו בלתי אל המן עינינו שאפילו המזון אשר אנו חיים בו איננו בידינו שתהיה נפשינו דשנה ושבעה בו אבל נתאווה לו ונשא עינינו אליו בכל עת כי באולי יבא לנו וכו׳ עכ״ל:

פסוק יב

הֶאָנֹכִי הָרִיתִי תרגום אונקלוס הֲאַב אֲנָא ז״ל הרמב״ן האנכי הריתי על דעת אונקלוס כמו אל ברכות הורי כי האב יקרא הורה מפני שנותן ומזמין ההריון או אמם שילדתי אותם וכו׳ עכ״ל:

פסוק יז

כתב הרמב״ן וירדתי ודברתי עמך ואצלתי ענין הכתו׳ להגיד כי בעת הדבור עם משה יהיה האצילות וממנו הוא וכו׳ אצילות בכל מקום לשון עיכוב אצלו כלשון וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם (קהלת ב׳:י׳) הלא אצלת לי ברכה (תולדות כ״ז) וכן ואל אצילי בני ישראל (משפטים כ״ד) הנשארים והפרושים מהם שנאצלים אל עצמם מכלל המון העם או שנקראים כן הגדולי׳ שהכל באים אצלם והמעתיקי׳ מן הלשונות אמרו אצילות על יציאות כח מן הכחות מאת הבורא ומתפשט על הנברא ואומרים בנפש אצולה מרוח הקדש כי היא אצלם לשון המשכה ואיננו נכון אצלי כי האצילות יהי׳ המשכה או הנחה והפרשה אצל הנותן על המקבל. ואונקלוס יעשה בו שני פנים תרגום כאן וַאֲרַבֵּי וכן ואל אצילי וּלְרַבְרְבֵי ותרגם הלא אצלת לי ברכה שְׁבַקְתְּ נראה שדעתו באצילות שהוא ענין המשכה או מאציל הנותן על המקבל ויאמר בכאן אמשיך מאשר אצלך מן הרוח הנבואה ושמתי עליהם ונאמר עוד על ההמשכה שימשוך הנותן (אצלי וצ״ל) אצלו מן הדבר הנתון וישאר עמו וזה טעם הלא אצלת לי ברכה שמשכת לי אצלך אחת מן הברכות לברכני בה ועל הכלל בזקנים כי אין נבואתם רק מן הרוח אשר ידבר במשה וממנו הוא להם וכו׳ עכ״ל:

פסוק כב

וּמָצָא לָהֶם תרגום אונקלוס הַיְסַפְּקוּן לְהוֹן מתוך דברי רש״י תבין פירוש אונקלוס שכתב בזה״ל הצאן ובקר הכל כמשמעו מי מספיק להם כענין שנאמר ומצא כדי גאולתו וכו׳ גם הרמב״ן כתב בזה״ל ואין מדרשו של ר׳ שמעון ושל ר׳ יהודא הנשיא נאותין ללשון הכתוב בעבור שאמר עתה תראה היקרך דברי אם לא ומדרשו של ר׳ עקיבא שאמר דברים כמשמען מי מספיק להם הוא משמעות הכתוב באמת והוא דעתו של אונקלוס אבל הענין בעצמו המה כמו שאמר ר׳ שמעון מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא יאמר אין המקום מספיק להם ועוד כי כולם ראו כבר נפלאות גדולות מזו ור״א תירץ כי משה הי׳ חושב שלא יחדש השם מופת כי אם (להציק צ״ל) להצדיק נביאו וגם זה איננו נכון בעיני וכו׳ והנכון אצלי וכו׳ ע״ש שהרחיב ביאור דבר הזה. והוי יודע שכל מה שכתב רש״י וכן הרמב״ן בזה פלוגתא דר׳ עקיבא ורבי שמעון ורבן גמליאל בנו של ר׳ יהודא הנשיא (ומ״ש הרמב״ן רבי יהודא הנשיא צ״ל רבן גמליאל בנו של ר׳ יהודא הנשיא) תמצא באר היטב בתוספתא דסוטה פרק ו׳ דרש ר׳ עקיבא הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם וכי מספיק להם אם את כל דגי הים וגו׳ וכי הוא מספיק להם כגון שנאמר ואם לא תמצא (ידי וצ״ל) ידה די שה (ויקרא י״ב ח׳) (ולא ידעתי למה שינה רש״י להביא כענין שנאמר ומצא כדי גאולתו (ויקרא כ״ה כ״ו) והוא מאוחר ולא כתב ראי׳ מהמוקדם וכמו דתניא בתוספתא) וכי איזו קשה זו או שמעו נא המורים וכו׳ ר׳ שמעון בן אלעזר אף זו שבסתר לא חיסך עליו המקום שנאמר עתה תראה היקרך דברי אם לא ואני אומר (והוא ר׳ שמעון שהוא בעל המאמר) ח״ו שתעלה על דעתו של צדיק זה שיאמר אין המקום מספיק וכו׳ אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע כך הגון להם שתתן להם ותמיתם אומרים לאדם טול ככר ורד לשאול אומרים לחמור טול כור שעורים ונחתוך את ראשך וכו׳ יאבדו הם ואלף כיוצא בהם ואל תהא ידי קצרה לפני (לפנינו ברש״י כתוב לפניהם) אפילו שעה אחת שנאמר היד ה׳ תקצר ר׳ גמליאל בנו של ר׳ יהודא הנשיא אומר אי אפשר לעמוד על תפילתם אם תתן להם בשר בהמה גסה יאמרו בשר בהמה דקה בקשנו וכו׳ ע״ש. ובחבור התוספתא אשר לי בס״ד כתבתי דצ״ע בספרי הובא בילקוט בזה״ל ויאמר משה שש מאות אלף רגלי ר״ש בן יוחי אומר ר״ע הי׳ דורש בו דבר אחד ואני דורש בו דבר אחר ודברי נראין מדבריו הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אפי׳ אתה מכניס להם כל צאן ובקר יספיקון הם להם ואני אומר וכי מפני שאין להם בשר הן מתרעמים והלא כבר נאמר ביציאת מצרים וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגומר והלא כבר נאמר ומקנה רב הי׳ לבני ראובן וגומר לולא שמבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום וכו׳ ע״ש. הרי דר׳ שמעון בספרי ס״ל כדעת ר׳ גמליאל בנו של רבי יהודא הנשיא בתוספת׳ ונגד דעת עצמו ואין כאן מקום להאריך בזה: ודע עוד עפ״י ההעתקות הנ״ל דמה דאיתא ברש״י ציון בפני עצמו כ״ג. עתה תראה היקרך דברי אם לא רבן גמליאל בנו של ר׳ יהודא הנשיא אומר וכו׳ למותר הוא אלא הכל שייך לדבור דלעיל באשר שרבן גמליאל בנו של ר׳ יהודא הנשיא נזכר בתוספתא בפלוגתא דרבי עקיבא ורבי שמעון:

פסוק כה

וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ תרגום אונקלוס וּמִתְנַבְּאִין וְלָא פַסְקִין עיין רש״י ועיין מ״ש לעיל א״ק כ״ג:

פסוק כח

כְּלָאֵם תרגום אֲסָרִנּוּן וז״ל רש״י כלאם הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליה׳ דבר אחר תנם אל בית הכלא לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ עכ״ל הנה הד״א שכתב רש״י היינו כפירוש אונקלוס אבל הפירוש הראשון הוא נגדו. ולברר יותר מזה אודיע מה שכתב הרמב״ן בזה״ל אדוני משה כלאם הטעם בזה כי משה דבר אל העם את דברי ה׳ כי הוא יאציל מן הרוח אשר עליו ויתן על המתיצבים עמו באוהל מועד והנה אלה אשר לא יצאו אל האוהל ועושין עצמן מכלל הנאצלי׳ כממרים בדבריו ולכך אמר לו כלאם כי אולי רוח שקר בפיהם או רוח רעה מבעתם והנה צריכין לשומם בבית הכלא כאיש משוגע ומתנבא. ומשה בענותנותו השיב ומי יתן את כל עם השם נביאים כי יתן ה׳ את רוחו עליהם כי השם נתן עליכם רוחו מבלתי אצילות הרוח שעלי ומי יתן והיה זה בכל העם אבל מדברי רבותינו נראה כי היה המנהג בישראל שלא יתנבא האדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו אבל הולכים אחריו כתלמידים והם בני הלוים כך אמרו בסנהדרין בשלמא למ״ד משה מת היינו דקאמר יהושע אדוני משה כלאם אלא למ״ד על עסקי שליו אמאי כלאם דהוה לי׳ כמורה הלכה בפני רבו וכן למ״ד על גוג ומגוג נתנבאו וכך הזכירו עוד בענין דבורה במסכתא מגילה ומשה אמר כי הוא הרב שמחל על כבודו ומתאוה ושמח בכך ובתרגום ירושלמי ראיתי שאמר בכלאם מנע מנהון רוח קודשא עשאו מלשון הנה שפתי לא אכלא (תהילים מ׳:י׳) לא תכלא רחמיך ממנו [שם] וטעם הענין כי חשב יהושע מפני שהם בכתובים הם מתנבאים כי נאצל הרוח משה על כל הכתובים שעל כולן נתכוון ולכן אמר לו אין נכון שיתנבאו הם במחנה שלא הקימו דבר ה׳ שצוה ולקחת אותם אל אוהל מועד וכו׳ ואם תתכוון עתה להשיבה מהם תנוח על העומדים לפניך בלבד כדבר ה׳ ומשה אמר שלא יקנא לו וכו׳ עכ״ל. ואתקן בתחילה. מ״ש וכ״ך הז״כירו עו״ד בעני״ן דבו״רה במס׳ מגל״ה. טעות נזדמן צ״ל בענ״ין חול״דה והיא במסכת מגלה דף י״ד. דקאמר הש״ס ובמקום דקאי ירמי׳ היכא מתנביא איהי אמרו בי רב משמי׳ דרב חולדה קרובת ירמי׳ היתה. מזה מוכח דאין לנביא להתנבא במקום שיש גדול ממנו אם לא שהוא קרובו אבל מענין דבורה כה״ג לא נזכר בשום מקום:

והסוגיא דסנהדרין שכתב הרמב״ן הכי איתא שם דף י״ז: מה נבואה נתנבאו אמרו משה מת יהושע מכניס את ישראל לארץ אבא חנן אומר משום רבי אליעזר על עסקי שליו הן מתנבאים [צורך שעה היתה רש״י] ר׳ נחמן אמר על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאים שנאמר וכו׳ בשלמא למ״ד משה מת היינו דכתיב אדוני משה כלאם אלא למ״ד הנך תרתי מאי אדוני משה כלאם דלאו אורח ארעא דהוה לי כתלמיד המורה הלכה לפני רבו בשלמא למ״ד הנך תרתי היינו דכתיב מי יתן אלא למ״ד משה מת מינח הוה ניחא לי׳ לא סיימוה קמי׳ מאי כלאם אמר לו הטל עליהם צורכי ציבור והם כלים מאיליהם וכתבו תוספו׳ והם כלים מאיליהם פירוש נבואתם כלה דאין שכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה עכ״ל. הנה מה שהוכרח תוספו׳ להוציא מידי פשוטו [וגם רש״י שלא פירוש על זה משמע שהניח הדבר על הפשט ממש] מבואר שהיה קשה להם דהוי לי׳ לומר כלם [עיין תוספות ברכות דף ז׳. ד״ה שאלמלא וכו׳ ותוס׳ בע״ז דף ד׳: ד״ה רגע וכו׳] ותוספת האל״ף מאי בעי הכא לכך פירשו תוס׳ נבואתם כלה וא״כ הוה מלת כלאם מנע מנהון רוח קודשא מלשון הנה שפתי לא אכלא וכדעת תרגום ירושלמי. וכו׳ אחתינן לדקדק במה דבסיומא דמלתא אמר הש״ס מאי כלאם משמע דלא ידע פירושא דמלתא ותיובתא קמותיב בתחלה דאמר בתחלת הסוגיא בשלמא למ״ד משה מת היינו דכתיב אדוני משה כלאם אלא למ״ד הנך תרתי מאי אדוני משה כלאם משמע מזה דידע פירושא של כלאם ולפיכך תיובתא קמותיב ובלאו הכי מהנכון לחקור הפירוש בתחלה ולהקשות אח״כ אכן יתיישב לפי מה שהעתקתי לעיל בהתחלת הענין לשון רש״י כלאם הטל עליהם וכו׳ ד״א תנם אל בית הכלא לפי שהיו מתנבאי׳ משה מת ויהושע מכניס לארץ ע״כ. משמע דוקא אם היו מתנבאים משה מת יש להם לענוש ליתנם אל בית הכלא ולכך כתב רש״י לפי שהיו מתנבאים וכו׳ אבל לפי הלשון הראשון היינו שהיתה נבואתם על עסקי שליו או על גוג ומגוג אין עונשם חמור כל כך אלא להטיל עליהם צורכי ציבור והשתא אתי שפיר בלא זה הוי ידע הש״ס שפיר למ״ד משה מת הפירוש תנם אל בית הכלא וכדעת אונקלוס אסרינין אבל למ״ד הנך תרתי מקשה מאי כלאם ועל זה משני הש״ס הטל עליהם וכו׳ ומעתה יש לומר דאונקלוס סבירא לי׳ כסתמא דתלמודא אמרו משה מת וכו׳ (אכן קצת איכא למידק דהא ר׳ אליעזר אומר על עסקי שליו וכבר כתבתי משמי׳ דגמרא מגלה דמפי ר׳ אליעזר ור״י אמרו אונקלוס) ויש הוכחה קצת דגם ר׳ לוי דאמר בעירובין דף ס״ג. דנענש יהושע דאמר אדוני משה כלאם. וז״ל רש״י כלאם ראוים הם לכך הוי לי׳ כמורה הלכה לפני רבו ע״ש. ואי ס״ל דעל עסקי שליו או על גוג ומגוג היו מתנבאים וזה דאמר יהושע אדוני משה כלאם היינו משום דאלדד ומידד הו״ל כתלמיד המורה הלכה קשה דבמה שהוא רוצה להענישם איהו גופי׳ נכשל בו גירא בגירי׳ מיקטל מדויל ידי׳ משתלם אע״כ דהיו מתנבאים משה מת וכו׳ ועל זה רצה יהושע שיענוש להם כלאם אסרינון וכדעת אונקלוס:

פרק יב

פסוק ד

כתב הרמב״ן אל משה ואל אהרן ואל מרים. הנה משה לא היה עמהם אבל הנבואה באה לשלשתן כאחד וטעם פתאום שלא היו בעת ההיא נותנים לבם ומתכווני׳ לנבואה ולכבוד משה באה להם מבלי הזמנה לדבר כי פתאום על דעת המפרשים דבר שלא עלה על לב מגזרת פתי ואמר הכתוב זה בעבור אהרן ומרים כי משה רבינו ראוי לנבוא׳ בכל עת ודעתו נכונה לדבקה בשם הנכבד בכל שעה כמו שפירשו רבותינו (שבת דף פ״ז. וביבמות דף ס״ב. וע״ש בתוס׳) בטעם פרישתו מן האשה. אבל אונקלוס אמר בִּתְכֵּיף והטעם כי כאשר היו נדברים במשה עוד הדבר בפיהם נאמר להם צאו שלשתכם לא איחר להם כלל ופתאום ענין מהירות הוא וכן ואקוב נוהו פתאום (איוב ה׳ ג׳) וכו׳ ופתאים הם הנמהרים ביותר שאין להם עיון בדבר ולא עצה כלל כמו עצת נפתלים נמהרה (איוב ה׳ י״ג) וכן לפתע ישבר (משלי ז׳ י״א) ואם בפתע בלא איבה (במדבר ל״ה כ״ב) בתכיף והוא כמו פתי מלשון פתאום וכו׳ עכ״ל:

ודע דלעיל בפרשת נשא סימן ו׳ פסוק ט׳ בפתע פתאום ת״א בִּתְכֵּיף שָׁלוּ וז״ל רש״י שם פתע זה אונס. פתאום זה שוגג ויש אומרים פתע פתאום דבר אחד הוא מקרה של פתאום וכתבתי על גליון החומש שלי צ״ע בכריתות דף ט׳. איתא נזיר שנטמא מנלן דכתיב וכי ימות מת עליו בפתע פתאום פתע זה שוגג דכתיב ואם בפתע בלא איבה הדפו פתאום זה אונס וכן הוא אומר ויאמר ה׳ פתאום אל משה [בע״כ יצאו שלשתן על פי הדבור רש״י] תניא אידך פתאום זה מזיד וכן הוא אומר ערום ראה רעה ונסתר ופתאים בקרא כתיב ופתיים אבל הקרי הוא ופתאים] עברו ונענשו [משלי כ״ב] (היינו מזיד דאין עונש אלא על המזיד. רש״י) נכתוב קרא פתאום דמשמע שוגג ומשמע מזיד ומשמע אונס. מזיד ואונס כדאמרן ומשמע נמי שוגג דכתיב פתי יאמין לכל דבר (משלי י״ד:ט״ו) ולא נכתוב קרא פתי אי כתב קרא פתאום וכו׳ כתב רחמנא פתע דשוגג הוא לאגלוי עלי׳ דפתאים דאונס ומזיד ואפ״ה חייבי׳ רחמנא ע״כ הסוגיא נמצא מוחלט דפתע זה שוגג פתאום זה אונס ואיך כתב רש״י ההיפך מזה. והמזרחי לא העיר כלום בדבר זה ואולי הי׳ הגרסא ברש״י שלפניו פתע זה שוגג פתאום זה מזיד ולא קשה מידי. אבל טעות לומר דלרש״י ולהמזרחי הי׳ להם גרסא אחרת בגמרא דכריתות דאי אפשר להפוך סוגיא ארוכה שלפנינו ופירש רש״י שעליו. וגם רש״י בפסחים דף פ׳: כתב בד״ה וכי ימות עליו כתיב. פתע זה שוגג פתאום זה מזיד בכריתות (דף ט׳) עכ״ל. ועוד יתכן לומר דרש״י בפירוש החומש פירש כך לפרש דעת האונקלוס שאמר בתכיף שלו וידענו דמלת בתכיף היינו אונס וכן פירוש רש״י להדיא לקמן בפרשת מסעי סי׳ ל״ה פסוק כ״ב בז״הל בפתע באונס ותרגומו בתכיף שהי׳ סמוך לו ולא היה לו שהות להזהר עליו עכ״ל וידענו גם כן דמלת שׁלוּ הוא תרגום על מלת שוגג בעברי. וכמו שמדרך רש״י בהרבה מקומות לפרש לכוון דעת התרגום אונקלוס כן עשה הכא ולכך כתב שפיר פתע זה אונס (ולכ״ך תרגו״ם אונקלו״ס בתכי״ף) פתאום זה שוגג [ולכך תרגם אונקלוס שָׁלוּ] והשתא אין אנו צריכין להגיה דברי רש״י בחומש שכתב כך לפרש דעת אונקלוס. משא״כ בפסחים דף פ׳: כתב רש״י לפום גמרא דילן בכריתות פתע זה שוגג וכו׳: ובתוך הדברים אודיע אל תתמה על תרגום אונקלוס דהכא על ויאמר ה׳ פתאום תרגם בתכיף. והתם בנשא סימן ו׳ פסוק ט׳ ובמסעי סימן ל״ה פסוק כ״ב תרגם על פתע בתכיף ועל פתאום תרגם שלו אכן דע כי כך דרכו לפ׳ על פי הענין וכמו שכתבתי כבר כמה פעמים וכן האמת כאן דמלת פתאום סובל כל הפרושים וכמו דאיתא בכריתות משמע שוגג ומשמע אונס ומשמע מזיד. ודע דבמכות דף ז׳: תנו רבנן אם בפתע פרט לקרן זוית וז״ל רש״י שלשון פתע הוא בסמוך כמתרגם בתכיף וכו׳. ומעתה כל המעיין בהכרעת שכל הקדש יהי׳ בונה וסותר. ואני לעומת מחברתי כי רבה היא אין לי פנאי לנצח יותר:

פסוק ו

אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם תרגום אונקלוס אִם יְהוֹן לְכוֹן נְבִיאִין וגומר עיין רמב״ן:

פרק יג

פסוק כ

פרשת שלח כתב הרמב״ן הטובה היא אם רעה אמר ר׳ אברהם אם הארץ ההיא טובה שהאויר שלה טוב והמים טובים וחזר ואמר השמנה היא לעשות חטה וכו׳ אבל יתכן בארץ הטובה שתהא שמנה וכו׳ אבל אונקלוס תרגם הֲעַתִּירָא הִיא אִם מִסְכֵּנָא כי יש ארצות אשר יושבים עשירים מפני הזול המצוי ביניהם ושכיניהם רוכליהם בכל טוב הנמצא בהם ויש ארצות צריכות לשכונתם ויושביהם קצרי יד והם טובות לא רעות כלל עכ״ל:

פרק יד

פסוק א

ז״ל הרמב״ן וטעם ויבכו העם בלילה ההוא כי לעת ערב באו המרגלים באהליהם כאשר הלכו מלפני משה ובבקר השכימו וילונו כולם על משה ואהרן וכך אמר משה ותרגנו (באהליהם צ״ל) באהליכם (דברים א׳ כ״ז) כי באהליהם היו אומרים דברי נרגן (ומהרש״א בחידושי אגדות תענית דף כ״ט. בד״ה אתם בכיתם וכו׳ כתב ועוד דבפרשת שלח כתיב וילכו ויבאו אל משה וגו׳ דמשמע שהי׳ כל זה לפני אוהל מועד ובפרשת דברים כתיב ותרגנו באהליכם וכו׳ ע״ש לא ראה דברי הרמב״ן שהעתקתי וגם לעיל בסמוך האריך הרמב״ן בדברי המתחיל וטעם ויוציאו וכו׳ בענין זה ע״ש מלתא בטעמא. ברם גם דברי המהרש״א שמיישב זו תוך שארי עניינים שראוי לבא עליהם נכונים למאוד מתוקים מדבש ע״ש) ואמרו רבותינו הם בכו בכיי׳ של חנם ואני אקבע להם בכיי׳ לדורות ולא ידעתי מאיזה רמז שבפרשה הוציאו זה אבל מקרא מלא הוא וימאסו בארץ חמדה ולא האמינו לדברו וירגנו באהליהם ולא שמעו בקול ה׳ וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות (תהילים ק״ו:כ״ו-כ״ז) אולי ידרוש זה מפסוק וטפכם אשר אמרתם לבז יהי׳ יאמר וטפכם כאשר אמרתם לבז יהי׳ בבוא עת פקודתם כי אני פוקד עון אבות על בנים והבאתי אות׳ עתה שידעו את הארץ ידיעה בלבד אבל לא שיירשו אותה לדורות והכתוב ירמוז בכיוצא בזה ולא ירצה לגזור רעה רק בענין תוכחת על תנאי עכ״ל:

הנה בתענית דף כ״ט. ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא אמר רבה אמר ר׳ יוחנן (אותו היום ערב) צ״ל אותו הלילה ליל (וכן הוא בעין יעקב) תשעה באב היה אמר להם הקב״ה אתם בכיתם בכיי׳ של חנם אני קובע לכם בכיי׳ לדורות. וכן בסוטה דף ל״ה. איתא כה״ג. ולא ראיתי לאחד ממפרשי הש״ס שבאו על החקירה מאיזה רמז הוציאו זה:

אמנם דע דבסנהדרין דף ק״ד: זה תוארו בכה תבכה בלילה שתי בכיות הללו למה אמר רבה אמר ר׳ יוחנן אחד על מקדש ראשון ואחד על מקדש שני בלילה על עסקי לילה (לפי שבכו אותה לילה בכיית חנם. רש״י) שנאמר ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא אמר רבה אמר ר׳ יוחנן אותו (היום צ״ל) הלילה ליל ט״ב היה אמר להן הקב״ה לישראל אתם בכיתם וכו׳ משמע דבשביל מה דכתיב בלילה הרמז על זה. ודי בזה. וחובה להעלות אשר כתבתי בתקוני הש״ס שלי בס״ד בסוגיא דתענית שם באותו ענין נלכדה ביתר גמרא נחרשה העיר תניא כשחרב וכו׳ נגזרה גזרה על ר״ג וכו׳. והנה הש״ס דמפרש המשנה דלעיל כ״ו: דתנן בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וכו׳ ונלכדה ביתר ונחרשה העיר. ועל זה פירש הש״ס נלכדה ביתר גמרא. אבל במה דקאמר הש״ס נחרשה העיר תניא כשחרב וכו׳ נגזרה גזרה על ר״ג וכו׳ אין לו מובן כלל דבכל זה שהביא הש״ס תניא כשחרב וכו׳ אין בו שום רמז ורמיזה על הא דנחרשה העיר. ולכן עיינתי ובנותי בספרים ומצאתי בעין יעקב דאיתא נלכדה ביתר גמרא נחרשה העיר נמי גמרא. ולא הועתק מ״ש רש״י לפנינו בגמרא ד״ה נחרשה העיר כדכתיב ציון שדה תחרש שנחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה. אכן התי״ט במשנה ו׳ פרק זה העתיק כדכתיב ציון וכו׳ בשם רש״י. ובאין ספק דגי׳ רש״י היא בש״ס נחרשה העיר כדכתיב ציון וכו׳ ולפיכך פירש רש״י כך הכא בסוגיא ולא כתב דברים אלו לעיל דף כ״ו: במשנה. ודי בזה ליודעי בינה. וציון בימינו יבנה:

פסוק ט

הרמב״ן האריך באמרי בינה בפסוקים אלו ובתוכו כתב ואמר ר״א כי בעבור שמצאנו אם יראו את הארץ (אמר צ״ל) אחר סלחתי כדבר5Cu05dbשל כח הראיה כמו שהקשה הש״ס ואימא עליו דוקא אל כלי שתהא חיותן %5ימה והנכון בעיני כי סליחה הנחת העונש כדברי אונקלוס והקרבנות מעלים ע%Cu05d0 של הש״ס מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה וכו׳ ואם תירוצו של הרמב״ן משובח איכא למידק מאי טעמא לא מתרץ הש״ס ככה. אכן ברור שלא מצי הש״ס לתרץ הכא דáלח נא שְׁבוֹק והוא נגד דעת ר״א אב״ע:

פרק טז

פסוק א

פרשת קרח וַיִּקַּח קֹרַח תרגום אונקלוס וְאִתְפְּלֵג עיין רש״י והרמב״ן משיג עליו וסיים ואונקלוס שתרגם ואתפליג פתר הענין לא הלשון כמנהגו במקומות רבים וכן תרגם על דבר קרח (במדבר י״ז י״ד) עַל פְּלֻגְתָּא דְקֹרַח ותרגם בדבר בלעם (במדבר ל״א ט״ז) בַּעֲצַת בִּלְעָם כי הוא מזכיר הענין כתרגומו וכו׳. ובשביל התועלת אעתיק מ״ש הרמב״ן עוד שם מדעתו של רבי אברהם שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו וכבר כתבתי כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון וכו׳ והמזרחי כתב הרבה כזה ע״ש ולא ידעתי מדוע לא הערו מה שאמרו בסנהדרין ק״ט: ויקח קרח אמר ריש לקיש שלקח מקח רע לעצמו:

פסוק ז

ז״ל הרמב״ן וראיתי באונקלוס שתרגם כל קטורת הנזכרת בפרשה קְטוֹרַת כלשונו לא אמר בו קטורת בוסמין כמנהגו נראה שסבר שלא היה קטורת הסמים של הקדש אבל לבונה וכיוצא בה שהקטיר לנסיון וכן עשה בבני אהרן ודעת רבותינו שהי׳ קטורת הקדש והוא הנכון ואולי לא ירצה אונקלוס לשבח הקטורת להוסיף בו בוסמין רק בהעשות ענינו במצוה עכ״ל הרמב״ן: ולא אדע מה אעשה בהיות כי בכל דפוסין וגם בחומש שעליו נדפס פי׳ הרמב״ן אחד מהם לא נעדר בכל הפרשה פסוקי ז׳. י״ז. י״ח. ל״ה. וכן בפרש׳ י״ז פסוק ה׳. י״ב. דכתיב בעברי קְטוֹרֶת תרגם קְטוֹרֶת בּוּסְמִין והנה לדעת הרמב״ן שהעתקתי צריכין אנו למחוק כל מלת בוסמין הנזכרים וכדאי הוא הרמב״ן לומר דמה דאיתא לפנינו מלת בוסמין נשתרבב זה הטעות ע״י תלמיד אחד ממה שראה שהתרגום כתב כן בפרשת תשא במצות עשיית הקטורת לפיכך הוסיף מדעתו בפרשיות שלפנינו הכא. ואם ראה וידע ממ״ש הרמב״ן היה יודע. כי המוסיף גורע:

פסוק טו

מִנְחָתָם תרגום אונקלוס קֻרְבַּנְהוֹן ז״ל הרמב״ן אל תפן אל מנחתם לפי פשוטו הקטורת שהם מקריבים לפניך למחר אל תפן אליהם וכו׳ לשון רש״י ואינו נכון בעיני וכו׳ אבל פשוטו כי בעבור שהיו אלה רוצים בכהונה להקריב קרבן אמר משה אל תפן אל מנחתם אל קרבן שיקרבו לפניך ואל תפלה שיתפללו לך כי כל הקרבנות גם התפלה יקראו מנחה וגם אמר אונקלוס קֻרְבַּנְהוֹן איזה דבר שיקריבו לפניך וטעם לא חמור אחד מהם נשאתי אמר מה שררה אני משתרר עליהם כי מעולם לא לקחתי מהם אפילו חמור אחד לעשות צרכי כדרך המלכים או השרים כי זה משפט המלוכה דכתיב ואת חמורכם יקח ועשה למלאכתו (שמואל א׳ ח׳ ט״ז) וזה טעם של אונקלוס שְׁחָרִית שכך נקרא אנגריא של מלך שחוור הזכיר הדבר הקטן שבדיני המלכות וכו׳ עכ״ל:

פרק יז

פסוק ו

כתב הרמב״ן אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה׳ אמר אונקלוס אַתּוּן גְּרַמְתּוּן דְּמִית עַמָּא דַיְיָ יפתור כי יאשימו אותם על שנתנו העצה הזאת להקטיר קטורת זרה לפני ה׳ מדעתם וכו׳ ע״ש:

פרק יט

פסוק יז

פרשת חקת זה לשון הרמב״ן וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי אין ענינו שיתן האפר בכלי תחלה ויתן מים אל האפר שכך שנו רבותינו שהנותן אפר תחלה ואח״כ המים פסול דקדקו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי ואולי מפני שלא אמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת אל כלי ונתן עליו מים חיים אבל פירושו ונתן על האפר מים חיים שהוא בכלי לומר שיערוב האפר במים שבכלי עד שהיו המים צפין עליו עכ״ל. כנראה לכאורה מדברי הרמב״ן שזה הדבר מוסכם שאם נתן עפר תחלה ואח״כ מים פסול. והנה לפ״ז צ״ע תרגום אונקלוס שאמר וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי מֵי מַבּוּעַ לְמָן הרי דס״ל דנותנין מים על האפר והוי נתינה עפר תחלה ואח״כ מים. ולכן אציגה פה הסוגיא דסוטה דף ט״ז: וזה תארו תנו רבנן הקדים עפר למים (בסוטה פסול כדכתיב ונתן אל המים (במדבר ה׳ י״ז) אלמא מים ברישא וכתיב ועשה לה הכהן את כל התורה דבעינן כסדר הכתוב בפרשה רש״י) פסול ור״ש מכשיר מאי טעמא דרבי שמעון דכתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת (במדבר י״ט י״ז) ותניא אמר ר׳ שמעון וכי עפר הוא והלא אפר הוא שינה הכתוב במשמעו לדון הימנו ג״ש נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר מה להלן (בסוטה מצותו לכתחיל׳ עפר אל המים כדכתיב בה אף כאן בפרה עפר אל המים מצותו כן לכתחלה ולא תימא ונתן עליו דווקא דמשמע עפר לכתחלה. רש״י) עפר על גבי מים אף כאן עפר על גבי מים ומה כאן (בפרה הקדי׳ עפר למים כשר כדמפרש ואזיל. רש״י) הקדי׳ עפר למים כשר אף להלן הקדים עפר למים כשר והתם מנלן (גבי פרה דאם הקדי׳ עפר למים כשר. רש״י) תרי קראי כתיבי כתיב עליו אלמ׳ אפר בריש׳ וכתיב מים חיים אל כלי (דמשמע מים לצד הכלי ולא עפר חוצץ בינתי׳. רש״י) אלמא מים ברישא הא כיצד רצה זה נותן רצה זה נותן ורבנן (דאמרי לעיל בסוטה הקדים עפר למים פסול אמרי לך בפרה נמי פסול דאל כלי דוקא דמשמע מים ברישא והא דכתי׳ ונתן עליו מים לערבן לאחר שנתן אפר אל המי׳ צריך להפוך המי׳ עליו ולערבן. רש״י) אל כלי דוקא עליו לערבן ואימא עליו דוקא אל כלי שתהא חיותן בכלי (פי׳ רש״י ואימ׳ עליו דוקא שיהא עפר תחל׳ והא דכתי׳ מים חיים אל כלי לאו למימרא שיהיו המים לצד הכלי אלא למימר שיהא חיותן בכלי שלא יטול מן המעיין בכלי אחר ויתן לתוך זה אלא בכלי זה ישאבם מן המעיין) מה מצינו בכל מקום (בסוטה. רש״י) מכשיר למעלה (עפר הוא המכשיר את המים לבדוק אותה וכו׳ אף כאן עפר מכשיר את המים. רש״י) אף כאן מכשיר למעלה ע״כ הסוגיא ומעתה במ״ש הרמב״ן ״דקדקו ״מים ״חיים ״אל ״כלי ״שתהא ״חיותן ״בכלי לא ידעתי הכוונה ואדרבה מהדקדוק הזה כשל כח הראיה כמו שהקשה הש״ס ואימא עליו דוקא אל כלי שתהא חיותן בכלי וכו׳ ועוד במ״ש הרמב״ן ״ואולי ״מפני ״שלא ״אמר וכו׳ ולא כתב פירוקא של הש״ס מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה וכו׳ ואם תירוצו של הרמב״ן משובח איכא למידק מאי טעמא לא מתרץ הש״ס ככה. אכן ברור שלא מצי הש״ס לתרץ הכא דהא לפי מה שהונח אל כלי שתהא חיותן בכלי. אם כן שפיר איצטריך לכתוב מים חיים אל כלי אבל אי הוי כתיב ״ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת אל כלי ונתן עליו מים חיים״ הוה אמינא שרשאי ליטול מן המעיין בכלי אחר ויתן לתוך זה:

והוי יודע בפסחים דף ל״ד. א״ל אביי הקדשן בכלי קאמר (פירש רש״י הקדישן בכלי שרת קאמרת. דכיון דקידושין להן קדושת הגוף עבדינהו להו רבנן מעלה אבל משום קדושת פה דמלאן בכלי חול לשם חג לא עבידו מעלה) או דילמא בפה נמי עבוד רבנן מעלה אמר לי׳ וכו׳ והא ענבי׳ דקדוש׳ פה נינהו וכו׳ אמר רבא אף אנן נמי תנינא (דעבוד רבנן מעלה בקדשי׳ ואפילו בקדושת פה. רש״י) ונתן עליו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי (באותו כלי עצמו שהוא מקדי׳ בו מי חטאת באפרן צריך למלאותו מן המעיין ולא ימלאם בכלי אחר ויערם לתוך זה וכתב ונתן דמשמע תלושין דמותר למלאותו במי אחר ויערם לתוך זה. רש״י) ונתן אלמא תלושין נינהו והא מחוברין נינהו אלא מעלה (בעלמא הוא מדרבנן שתהא חיותן בכלי ואסמכוה רבנן אקרא. רש״י) הכא נמי מעלה (בעלמא הוא דאין זריעה לתרומה ואסורין מלאכול. רש״י): וז״ל תוס׳ ונתן פירוש דונתן משמע דחשיב להו תלושין והיינו לענין קבלת טומאה אע״פ שהן מחוברין והשתא מייתי ראיה דאין השקה להקדש מן התורה וכן בתרומה נמי עבוד רבנן מעלה פי׳ הקונטרס דחוק עכ״ל:

הנה לא לבד שפירש״י דחוק כמו שהעידו תוס׳ אלא דלכאורה פירוש תוס׳ מוכרח וסייעתא גדולה להו דאי כפירוש רש״י אם כן הוי הך מילתא דתני בברייתא ונתן עליו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי רק בדרך אסמכתא (והוא דחוק למאוד) ולפי זה קשה טובא מאי פריך הש״ס בסוטה ואימא עליו דווקא אל כלי שתהא חיותן בכלי הלא הך מלת׳ אינו אלא מדרבנן: ואם כה נאמר דהמקשן פריך שפיר דהיינו דלמא הורה לנו רחמנא בזה שתהא חיותן בכלי ויהיה הך מלתא באמת מדאורייתא [אף שהוא דחוק למאוד דא״א לומר כך דהא כתיב ונתן דמשמע תלושין] אמנם על דרך זה ישאר מלתא שתהא חיותן בכלי מדאורייתא גם לפי המסקנא דמתרץ מה מצינו וכו׳ ולא משני מדכתיב ונתן דמשמע תלושין אע״כ דהמתרץ מודה לדברי השואל בזה אל כלי שתהא חיותן בכלי ועכ״פ מוכח מסוגיא דסוטה דמדאורייתא איכא שתהא חיותן בכלי ומלת ונתן דמשמע תלושין שפיר מתוקמא לפי מה דצריך לערבן דהיינו לאחר שנתן אפר אל המים צריך להפך המים עליו ולערבן (כמו שהעתקתי לעיל בפי׳ רש״י) וא״כ שפיר כתיב ונתן עליו דהיינו מים שהם בתוך הכלי יהפך ויתן על האפר:

ובמה שכתבתי דהמתרץ אינו סותר סברת המקשן אף שהאמת עד לעצמו ומכ״ש שגם הרמב״ם בפירוש המשנה דתמורה כתב ג״כ בזה הלשון אמר שמי החטאת אינם מי חטאת אלא כשנותנין אפר הפרה על המים לפי שנאמר ונתן עליו מים חיים ולא בא אלא לערב העפר במים וכן אמרו לערבן הוא דאתא אבל דינו שיהיו המים בכלי ויתן עליה׳ העפר והוא מה שאמרו חכמים ז״ל מצינו בכל מקום מכשיר למעלה אף כאן מכשיר למעלה עכ״ל: ואמנם פירוש הרב מברטנורא בתמורה וגם פירש״י בסוכה דף ל״ז. ע״ש צ״ע מיהו ברש״י יש לומר כמה שכתוב הת״יט משנה ב׳ פרק ב׳ דפאה שכן דרך רש״י לפרש אליבא דס״ד אבל על הברטנורא אין לומר כך ע״ש. ומה גם על הרוב נקיט ואתי הרב מברטנורא דרך שפירש הרמב״ם וכאן נאדו מפירושו ובעי טעמא. ובכן דברי רש״י בפסחים צריכין פנים. ודברי תוס׳ ברורים וכנים. ונעלם ממני דברי הרמב״ם שלא הביא דין זה שצריך למלאות מאותו כלי מן המעיין דווקא דהיינו שתהא חיותן בכלי וצ״עג שהשמיט דבר זה דלכאורה הוא דאורייתא. ואף לפי׳ רש״י בפסחים דהוא דרבנן הוה ליה להרמ״בם לזכור מצותו מדרבנן. ומי יתן לי רב בזה. ומ״ש הרמ״בם ריש פרק ז׳ מהל׳ פרה המים שנותנין עליו אפר הפרה אין ממלאין אותו אלא בכלי. וע״ש בכ״מ. רמז מזה דתהא חיותן בכלי דהיינו למלאות דוקא בכלי זה עצמו ולא ע״י כלי אחר דלא שמעינן מזה אלא שיהא המלוי בכלי דוקא ולא ביד ולא בכל דבר שאינו כלי אבל שתהא חיותו בכלי זה עצמו שמקדש לא שמעינן. וצ״ע:

ובמשנה תמורה דף י״ב. ואין מי חטאת עושין מי חטאת אלא עם מתן העפר (פי׳ רש״י בשעה שנותן את העפר נעשין מי חטאת הלכך בעינן שיהיו מים תחלה בכלי ואח״כ אפר אבל נתן אפר תחלה ואח״כ מים פסול דהא עם מתן אפר לעשות מי חטאת לא הוו שם מים ותו לא עבדי מי חטאת) ובגמרא דף י״ב: ואין מי חטאת נעשה מי חטאת מאן תנא אמר רבי חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן דלא כר״ש (דלר״ש הקדים אפר למים כשר. רש״י) דתניא (גבי סוטה הקדי׳ עפר שבקרקע למים בכלי פסול. רש״י) ואם מכשי׳ מאי טעמ׳ דר״ש דכתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי ותניא ר״ש אומר וכי עפר הוא הלא אפר הוא שינה הכתוב ממשמעו לדון הימנו גזרה שוה נאמר כאן (במי חטאת עפר ונאמר בסוטה עפר מה בסוטה עפר על המים כדכתיב ומן העפר אשר יהיה וגומר אף כאן עפר על גבי מים וזו היא הכשר מצותו לכתחילה. רש״י) עפר ונאמר להלן עפר מה להלן עפר על גבי המים אף כאן עפר על גבי המים ומה כאן (כדמפרש והכא גבי מי חטאת מנלן אלמא סבירא ליה לר׳ שמעון דמי חטאת הקדים עפר למים כשר. רש״י) הקדים עפר למים כשר אף (כאן צ״ל) להלן הקדים עפר למים כשר והכא מנלן הרי קראי כתיבי ונתן עליו אלמא עפר ברישא והדר כתיב מים חיים אל כלי (דמשמע המים יהיו נתונין אל כלי ולא אל העפר דאל כלי משמע עפר ברישא פסול. רש״י) הא כיצד רצה עפר למטה רצה עפר למעלה ותנא דידן מ״ט אמר לך סיפא דקרא דוקא ונתן עליו לערב (ונתן עליו לאו למימרא דאם הקדים עפר כשר אלא למימרא להזהיר שלאחר שיתן העפר למים יערבה באצבעו יפה ויחזור המים שתחתיו עליו. רש״י) מאי חזית דאמרת סיפא דקרא דוקא דלמא רישא דוקא (דאפר קודם למים כדכתיב ונתן עליו מים ואל כלי להכי אתא שתהא חיותן בכלי שלא ימלאם בכלי אחר ויערם לכלי זה אבל זה יתן לתוך המעיין ויקח המים לתוכו. רש״י) לא מצית אמרת מה מצינו בכל מקום (כגון בסוטה עפר למעלה שהוא המכשיר את המים לבדוק והוי למעלה דכ״ע מודו דמצוה להקדים המים כדכתיב ומן העפר וגו׳. רש״י) מכשיר למעלה אף כאן מכשיר למעלה (הלכך בע״כ סיפא דקרא לגופיה ורישא לדרשא לערבן. רש״י) ומאן יהיב לן נגרי דפרזלא להבין מה שפי׳ רש״י דהך ברייתא הקדים עפר למים גבי סוטה מיתנייא (ולפיכך הוכרח להאריך אח״כ כדי שיובן ממנו דמתני׳ אתיא דלא כר׳ שמעון) ולכאורה צע״ג דהא הך ברייתא מיתנייא בתוספתא בפ״ה דפרה נתן את האפר ואח״כ נתן את המים פסול ור״ש מכשיר וא״כ בפשיטות הו״ל לרש״י לפרש דמתני׳ אתיא דלא כר״ש דלהדיא תנא ר״ש במי חטאת נתן את האפר ואח״כ נתן את המים ר״ש מכשי׳ (ובחבורי שחברתי על התוספת׳ כתבתי בס״ד דלפי מה דסיים התוספתא אהך פלוגתא בזה״ל מודה ר׳ שמעון שאם נתן את האפר ואח״כ נתן את המים וראה שהוא מרובה הוסיף עליו מים אחרים צריך קידוש שאין מי חטאת עושין אלא מתן עפר ע״כ. הנה לכאורה הוה מצי הש״ס לאוקמה המשנה גם כר״ש אלא משום דבמשנה קתני סתמא משמע ליה לש״ס דמיירי אפילו בתחלת הקידוש וכלשון רש״י במשנה. ודע דלא מצאתי ברייתא זו בתוספתא דסוטה כלל):

המורם מן האמורין למעלה בשתי סוגיות פשטא דמלתא דאמר ר״ש רצה זה נותן רצה זה נותן משמע בהדיא דגם לכתחלה יש ברירה בידו מה שירצה ליתן תחלה או האפר או המים (והא דאמר ר״ש מכשיר ה״ה לכתחלה נמי אלא משום דת״ק אמר פסול דיעבד תנא הקדים עפר וכו׳ לשון דיעבד וכזה איתא בברכות דף ט״ו. ובמגלה דף י״ט. ובכמה סוגיות) וא״כ שפיר מצינן למימר דאונקלוס שאמר וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי וגו׳ דס״ל כר״ש דאין שום קפידא אפי׳ לכתחלה רצה זה נותן וכו׳ ולכך הניח אונקלוס הדבר כפי פשוטו של מקרא:

ברם לפי מ״ש תוס׳ בתמור׳ ד״ה הא כיצד רצה עפר למטה רצה עפר למעלה וא״ת א״כ גזרה שוה למאי אתא וי״ל דלמצוה בעינן מים תחלה ואח״כ עפר כדכתיב בסוטה ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים ומש״ה אתיא גזרה שוה עכ״ל וא״כ לדבריהם דמצותו במי חטאת לכתחלה מים תחלה אכתי קשה דמפרש אונקלוס בסתמא:

אמנם דברי התוס׳ אינם מוכרחין דלולא דבריהם ג״כ שפיר י״ל דאי לאו ג״ש ה״א דקפיד רחמנא במי חטאת דאפר תחלה דוקא כפשוטו של קרא ונתן עליו ואי משום אל כלי ה״א דאתי להורות שתהא חיותן בכלי. (דהא לפי האמת מסיק הש״ס הכי דחיותן בכלי הוא מדאורייתא וכמ״ש למעלה) אבל מכח הג״ש ידעינן דע״כפ במי חטאת כשר מים תחלה כמו בסוטה וא״כ מההכרח לומר ונתן עליו היינו כשירצה ליתן אפר תחילה וממילא אמרינן דגם אל כלי היינו כשירצה נותן מים תחלה: (ומיהו אפ״ה אפשר דס״ל גם לר״ש דחיותן בכלי דאורייתא מדלא כתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת אל כלי ונתן עליו מים חיים אלא כתיב מים חיים אל כלי מוכח שתהא חיותן בכלי) ואם אמנם יש לי לרצות בענין זו הרבה אבל [לא] רציתי להאריך ולצאת מדרך וסדר החיבור שאני עוסק עכשיו. אולם חובה להודיע מה שכתבתי בס״ד בתיקוני כלי שרת הש״ס שלי ביומא דף מ״ג. ז״ל רש״י ד״ה לקדש לתת מים על האפר בכלי חרש וכתבו תוס׳ בזה״ל הכל כשרין לקדש פי׳ רש״י המים על האפר ובמסכת פרה בכמה דוכתי משמע שהיו נותנין האפר על המים והא דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חים אל כלי דמשמע מים על האפר יש לפרש ונתן עליו בשבילו יתן מים חיים אל כלי. ואדרבה משמע שהמי׳ נוגעין בכלי והאפר נותן עליהם מלמעלה עכ״ל התוס׳. וכתבתי דדברי תוספת אלו צריכין עיון גדול דהאיך יהיו נעלמים מהם שתי סוגיות ערוכות בסוטה דף ט״ז: ובתמורה דף י״ב: ושלא יזכירו כלום מכל האמור שם וכתבו סברא חדשה שאין רמז לה ומי גלי רזיא דין דונתן עליו פירוש בשבילו אדרבא אין מקרא יוצא מידי פשוטו ועדיפ׳ לומר עליו ממש דהיינו אפר בתחלה ואח״כ יתן עליו מים (וז״ל הרמב״ם ריש פרק ט״ו מהל׳ פרה כיצד מקדישין וכו׳ נותן את המים וכו׳ ונותן אפר על פני המים ואם נתן האפר תחלה ואח״כ נתן עליו מים פסול ומה זה שנאמר בתור׳ ונתן עליו מים כדי לערב את האפר במים עכ״ל) ותו לדבריהם דעליו בשבילו יתן מים חיים אל כלי א״כ הוי המים מכשיר לעפר ומצינו מכשיר למעלה וא״כ בהחלט יהיה המים למעלה מהעפר וצריך ליתן העפר ואח״כ מים וחלילה לומר דנעלם מהם כל מה שנא׳ בשתי סוגיות הנ״ל וגם חלילה שיהיה נעלם מרש״י כל הסוגיות הנ״ל ויהיה שכוח מעיקרו מה שעשתה ידיו בעצמו שרש״י פירש בעצמו במשנה דתמורה ובגמ׳ בכל אותן סוגיות דנותן מים בתחלה ואח״כ אפר וכ״כ רש״י להדי׳ והאריך בזה בסוכה דף ל״ז. ד״ה נפל וכו׳ עפ״י הסוגיא דסוטה דף ט״ז: ע״ש וכ״כ בבכורות דף כ״ט. ד״ה לקדש. לערב אפר חטאת במים חיים וכ״כ ביבמות דף ע״ב. שקידש שעירב אפר במים. וכ״כ בקידושין דף נ״ח. ד״ה להזות על הטמא ולקדש מי חטאת כשנותנין האפר במים קרי קדושה:

וגם במ״ש תוס׳ ובמס׳ פרה בכמה דוכתי משמע שהיו נותנין אפר על המים וכו׳ לא מצאתי מקום מפורש ומוכרח לזה בכל המסכתא דפרה. והנה רש״י בסנהדרין דף ע״ז: ד״ה המקדש. כתב נתינות אפר על המים קרוי קדוש כדתנן במסכת פרה פרק ו׳ (הרי קודש צ״ל) הי׳ קדוש צף על פני המים עכ״ל. אכתי מהמשנה אינו מוכרח דאם לא נתן כך שפסול או שמחויב ליתן דרך מצותו בכל פעם מים תחלה ונוכל לומר דמיירי אם עביד כך שנתן אפר באחרונה. ודע דמה שלא כתב רש״י ראי׳ מן המוקדם פרק ג׳ דפרה משנה ג׳ ונוטל ומקדש כדי שיראה על פני המים אפשר דמשם אין ראי׳ דנוכל לומר דלעולם בכל פעם היו נותנין אפר תחלה רק התם משום דהיו צריכין לכל המעלות להזות על הכהן השורף את הפרה ואם היו נותנין אפר תחלה היו צריכין להוליכו האפר אל השילוח ששם ירדו או ישלשלו למלאות מים כדאיתא שם משנה ב׳ ולפיכך למעט בטלטול האפר בדרך דאיכא למיחש לטומאה כמבואר בכל הפרק טפי עדיף להמתין עם נתינת האפר עד ישובו המים אל מקום טהרתן. אבל לעולם בעלמא הרשות ליתן במה שרוצה או אפר תחלה או מים תחלה [וכדעת ר׳ שמעון על פי האמת].

ולאהבת הקיצור אודיע רק עוד את המפורש ברש״י עצמו אהך מלתא גופי׳ דאיתא הכא ביומא הכל כשירין לקדש וכו׳ אשר הובאה אותה המשנה ג״כ בשבת דף קל״ז. ושם כתב רש״י בזה״ל לקדש מי חטאת לתת עפר על המים. ובכן וודאי מוטב לקיים הנאמר באמת ולהגיה המאמר שהוא נגד האמת ולכן כל מדה נכונה וברור כשמש דטעות נפל ברש״י דיומא דף מ״ג. וצ״ל לקדש לתת על מים האפר וכו׳ או כצ״ל לתת עפר על המים כמו שכתב הוא עצמו באותו סוגיא עצמו בשבת דף קל״ז. ובזה יבא הכל על נכון:

ומידי דאתי ממילא כל מה שנזכר בתוס׳ אין זה מדברי התוס׳ מאורי עינינו ולהם גלוי כל סתר. ולא יאומן שהיו שתי סוגיות ערוכות וכמה דבורי ופירושי רש״י מהם נסתר. ומוטב לומר דגליון הוא ותלמיד א׳ כתבו.

שוב ראיתי אחר זמן כי אדוני דודי זקני הגאון בעל ת״יט בתמורה פרק א׳ משנה ה׳ תמה על דברי התוס׳ ביומא דף מ״ג. שאבדה בקיאותם וכו׳ ע״ש. (הנה לא על התוס׳ בלבד הוה ליה להפליא אלא ביותר על רש״י ג״כ תלונתו. שאבד בקיאתו משתי סוגיות וגם ממה שעשתה ידו בעצמו בכל הסוגיא שזכרתי בפי׳ רש״י בעצמו. והנה גם המהרש״א בסוטה דף ט״ז: ד״ה גמרא ורבנן עליו לערבן וכו׳ הניח דברי תוס׳ ביומא בתימא דנעלם מהם סוגיא דסוטה ע״ש והעלים עיניו מסוגיא דתמורה) ואולי אם עלה בדעתו מ״ש רש״י להדיא בשבת דף קל״ז. היה מסכים לקיים האמור ביושר ולהגיה דברי רש״י דהכא ביומא כדי שלא יסתרו דברי רש״י בעצמן ומסתעף זה מאליו דע״כ הכל מה שנאמר בתוס׳ גליון הוא. גם מחמת שארי הוכחות האמורים למעלה מוכרח הדבר בבירור:

שוב ראיתי עוד בתשובת הגאון חכם צבי סימן קנ״ד כתב על דברי תוס׳ ביומא מ״ג. בזה״ל תמה אנכי דאשתמיט להו תלמוד ערוך פ״ב דסוטה דף ט״ו ע״ב וצ״ע עכ״ל וחדוש שלא זכר הגאון חכם צבי רק החצי ולא העלה ג״כ הסוגיא דתמורה דף י״ב: וגם תמי׳ שבכמה מקומות תורתו של התוס׳ י״ט נזכר בתשובה הנ״ל. והכא. בא לו לשכחה. וכן קרה לו בתשובה הסמוכה סי׳ קנ״ה פרק הוציאו לו דף (ס״ג ע״א וצ״ל) נ״ג. ד״ה שלא ותימא לי דאשתמיט להו דמשנה היא וכו׳ ע״ש גם בזה קדמהו מארי דודי זקני התי״ט במשנה ג׳ פ״ו דתמיד. עוד שם בתשובה הסמוכה סימן קנ״ז ביומא דף י״ד. א״ל רב אדא וכו׳ ואני תמה על רבינו לפי דבריו מי שנפל ביתו או שטבעה ספינתו בים יהא אסור לאכול בקדשים וזה לא שמענו וכו׳ כל דברים האלו כתבו תוס׳ ישנים בסוגיא דיומא הנ״ל. ומה שכתב החכם צבי עוד שם וכי לא ידע שאין איסור ליגע באוכלין ביוה״כ וכו׳ דע דיש לעיין בזה במ״ש המ״א סימן תרי״ב ס״ק ו׳. ברם מה דתמי׳ ונעלם ממני לקוצר דעתי במה שכתב רש״י ביומא מ״ג. הנ״ל לקדש וכו׳ בכל״י חר״ש מאי שיאטיי׳ בכלי חרש במי חטאת ולא נאמר בכלי חרש אלא בסוטה ומצורע אבל במי חטאת כל הכלים כשירין ושוין בו ע׳ תוס׳ יומא דף ב׳. ד״ה שכל ותוס׳ חולין דף ע׳: ד״ה טמאה. ותוס׳ סוכה דף ל״ז. ד״ה נפל. ומצוה לפרוק. וקצת י״ל לפי מה שכתב התי״ט באהלות פרק ה׳ משנה ה׳ ד״ה וכלי חרש פי׳ הרב כשהן לקדש ולחטאת וקשיא לי אמאי תנן כלי חרש הא תנן בכל הכלים מקדשין וכו׳ ונ״ל לתרץ דנקט מילתא דשכיחא כדמשמע בכל מסכת פרה שהיו מקדשין בכלי חרש: ודי בזה. לחכם ברמיזה:

פרק כא

פסוק א

דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים אוֹרַח מְאַלְלַיָא כתב הרמב״ן וטעם כי בא ישראל דרך האתרים על דעת אונקלוס כי כאשר באו המרגלים ועלו בנגב וחזרו להם הרגישו בהם יושבי הארץ ושמע בהם הכנעני הזה שהי׳ יושב בנגב ובא בדרך שהלכו הם עד הגיעו למחנה ישראל ויפה פירש עכ״ל:

פסוק יח

עיין רש״י והרמב״ן הוסיף קצת בביאור אונקלוס:

פרק כב

פסוק יג

פרשת בלק אֶל שָׂרֵי בָלָק על דעת רש״י כי זקני מדין הלכו להם כאשר אמר להם לינו פה הלילה ויתכן זה כי כאשר הזכיר להם כאשר ידבר ה׳ אלי לא רצו להמתין לו כי אמרו השם הזה בעזרתם של ישראל הוא מעולם הוא אשר הוציאם ממצרים ועשה להם אותות ומופתים. כי זקני מדין חכמים היו וידעו כל דברי משה עם יתרו גדול ארצם ע״ש: הנה דברי הרמב״ן במ״ש ויתכן זה כי כאשר וכו׳ אמורים להדיא בגמרא סנהדרין דף ק״ה. על הנאמר בפסוק ח׳ וישבו שרי מואב עם בלעם ושרי מדין להיכן אזלו כיון דאמר להם לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר אמרו כלום יש אב ששונא את בנו: וחדוש שלא זכר הרמב״ן דברי רבותינו. ואולם אנחית לן טובא בדבריו זכינו להבין דדוקא זקני מדין אמרן כלום יש אב ששונא את בנו ולא אמרו כך גם זקני מואב אלא מפני שזקני מדין חכמי׳ היו וידעו כל דברי משה וכו׳:

פסוק לב

לשון הרמב״ן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי כי ההלך ירט דרכו ועות אותו לנגד עיניו כי אנכי היודע ועד או לנגדי שירט הדרך לעשות כנגד רצוני כדברי אונקלוס כמו כי הכעיסו לנגד הבונים (נחמי׳ ג׳ לז) ירט לשון עוות וכן על ידי רשעים ירטני (איוב ט״ז:י״א) יעות אותי כאשר פירשתי כי ההליכה היה בה רשות מאת ה׳ הנכבד אבל בלעם עות אותה בלכתו עמהם על דעת שיקלל את העם עכ״ל:

פרק כג

פסוק י

מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב תרגום אונקלוס מָן יֵיכוֹל לְמִמְנֵי דַּעְדְּקַיָּא וגו׳ דק מחספס תרגום דעדק מקלף:

שם כתב הרמב״ן מי מנה עפר יעקב יאמר אני רואה אותם מראש הרים שוכנים לבדד ולא אוכל למנות אותם כי הם לבדם כעפר הארץ אשר לא יוכל איש למנות את עפר הארץ וגם רובע ישראל למחנה הדגלים הארבעה לא אוכל למנות יתנבא עליהם שירבו ולא ימעטו ויהיו תמיד הם לבדם זרע יעקב כחול (היום צ״ל) הים אשר לא יחד ולא יספר וזה דעת אונקלוס ברובע ישראל וכו׳ עכ״ל:

פרק כד

פסוק א

לשון הרמב״ן ורש״י כתב וישת אל המדבר פניו כתרגומו כי היה הרב מתרגם ושוי למדברא דעבדו ביה בני ישראל עגלא אנפוהי ואין כן בנוסחאות מדוקדקות מתרגמו של אונקלוס אבל הוא כתוב בקצתן שהוגה בהן מן התרגו׳ הירושלמי והעיקר כמו שפירשנו עכ״ל. והוי יודע כי בכמה חומשין לא נזכר בתרגום אונקלו׳ שלפנינו אלא ושוי למדברא אפוהי אבל בחומש שעליו פי׳ הרמב״ן שלפני איתא וְשַׁוִי לַקָבֵל עֶגְלָא דַעֲבָדוּ יִשְׁרָאֵל בְּמַדְבְּרָא אֲפּוֹהִי:

פסוק ג

שְׁתֻם הָעָיִן תרגום אונקלוס דְּשַׁפִּיר חָזֵי עיין פירו׳ רש״י וז״ל הרמב״ן שתום העין לא מצאו מוצא למלה הזאת מן המקרא ואונקלוס אמר דשפיר חזי כמו פתוח העין לשון חכמים (עבודת כוכבים דף ס״ט.) כדי שישתום ויסתום כלומר שיפתח הנקב ואולי היא מלה מורכבת מן שיתי אותותי אלה שתוי מה תגבר (נ״א הגבר) שישיג לכל מה שישית עינו עכ״ל וז״ל רש״י במשנה דעבודת כוכבים דף ס״ט. ד״ה ותיגוב וכו׳ ושתום לשון שתום העין עין פתוחה דשפיר חזי:

פרק כה

פסוק ה

ז״ל הרמב״ן הרגו איש אנשיו כל אחד ואחד (מדיני צ״ל) מדייני ישראל היה הורג שנים ודייני ישראל שמנה רבוא ושמנת אלפים כדאיתא בסנהדרין לשון רש״י ולא הבינותי זה שיהיו הנצמדין שנדונו רבים מי״ז אלף רבוא רבוע ישראל וחלילה ואין דיני נפשות בדיין אחד אלא בסנהדרין של כ״ג וכו׳ ע״ש: ואודיע כי בחומש שלפני וכן בהרבה חומשין שבדקתי בהן לא מצאתי שום פירוש רש״י על פסוק ה׳ הזה. וגם מדלא הערה המזרחי בזה אלו היה לפניו הנוסחא הנזכר לא ימלט שהיה מפרש דבר עליו ובפרט במקום שהרמב״ן משיג על רש״י דרכו של המזרחי תמיד להציל או לפרש עליו. רק בחומשין הנדפסים בש״ס דאדר (ע״י ש״ב המנוח התורני הקצין ר׳ יודא בער ז״ל עם פי׳ הרשב״ם) מצאתי ראיתי נדפס ברש״י בין שני חצאי עגולה (ס״א והרגו איש אנשיו כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שני׳ ודייני ישראל שמונת רבוא וח׳ אלפים כדאית׳ בסנהדרין) ודע דבסנהדרין דף י״ח. על פי חשבון המבואר שם:

שרי אלפים שש מאות 600

שרי מאות ו׳ אלפים 6000

שרי חמשים י״ב אלפים 12000

שרי עשרות ו׳ רבוא 60000

נמצאו דייני ישראל ז׳ רבוא וח׳ אלפים ושש מאות 78600 (וע״ש בתוס׳ והתירוץ השני שכתבו שם צריך פירוש ותמצא מבואר היטב ויפה במזרחי פרשת יתרו נדרשת) ובכן פי׳ רש״י והרמב״ן צריכין הגה״ה ותיקון:

פרק כו

פסוק מו

פרשת פנחס לשון הרמב״ן וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח לפי שהיתה בחיים מנאה כאן לשון רש״י ואונקלוס תרגם וְשׁוּם בַּת אִתַּת אָשֵׁר סָרַח נתכוון בזה לומר כי היתה בת יורשת כי בנים זכרים היו לו אבל היתה בת אשתו יורשת נחלה ולכך הזכיר׳ הכתוב בכאן כאשר הזכיר בנות צלפחד ותכנס בכלל לאלה תחלק הארץ ואילו היתה בת אשר עצמו לא היתה יורשת כי בנים זכרים היו לו אבל היתה בת אשתו מאיש אחר שלא היה לו בן והיתה נחלתו לבתו ויהיה טעם ושרח אחותם כי היתה אחות בניו לא בתו לכך אמר ושם בת אשר שרח ולא אמר ובת אשר לומר כי היה שמה בת אשר ונקראת שרח ואם היתה בחיים כדברי רש״י הנה היא כבנות צלפחד לנחלה ואם מתה משפחתה נטלו בעבורה עכ״ל. הנה הנוסחות הרמב״ן לא מצאתי לפנינו בכל החומשין (ואפילו בחומש שעליו נדפס פירוש הרמב״ן ליתא) אלא וְשׁוּם בַּת אָשֵׁר סָרַח אולם גם בפי׳ החזקוני מצאתי ראיתי שהי׳ לפניו הגרסא בת״א בת אחת. ולקוצר דעתי לא זכיתי להבין במ״ש כי סרח לא היתה בת אשר עצמו אלא בת אשתו ויהיה הטעם ושרח אחותם (בראשית מ״ו י״ז) כי היתה אחות בניו לא בתו וכו׳ דא״כ איך נחשבה שרח בכלל שבעים נפש יוצא ירך יעקב וגם שם בפרש׳ ויגש פסוק י״ח כתוב אלה בני זלפ׳ וגו׳ ותלד את אלה ליעק׳ שש עשרה נפש ואם כדעת הרמב״ן דשרח נולדה לאשת אָשֵׁר מבעל׳ הראשון ולא מאָשֵׁר לא הוי אלא חמש עשרה נפש מיהו על זה יש לומר בדוחק משום דנתגדלה בביתו מעלה עליו כאלו ילדה כמו דאמרינן במגילה דף י״ג. ובסנהדרין דף י״ט: את חמשת בני מיכל אשר ילדה וכי מיכל ילדה והלא מירב ילדה אלא משום דמיכל גידלם לפיכך נקראו על שמה ללמדך שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו. עוד שם וכי יוסף ילד והלא יעקב ילד אלא יעקב ילד ויוסף כלכל לפיכך נקרא על שמו ע״ש. אכן אכתי נעלם מהיכן זכה האיש אחר (שלא היה מיוצאי ירך יעקב ומיורדי מצרים) לירש נחלה בארץ ישראל (וידוע מתוך סדר הפסוקים כי לכל יורדי מצרים בנים זכרים היו להם) ובכן בדחיקה גדולה קשה ליישב:

פרק לב

פסוק ג

פרשת מטות עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן בתרגום אונקלוס שלפנינו איתא מתורגם שַׁכְלֵילְתָּא וּמַלְבֶּשְׁתָּא וְכוּמְרִין וּבֵית נִמְרֵי וּבֵית חוּשְׁבָּנָא וּבַעֲלֵי דְבָבָא וְסִיעַת בֵּית קְבֻרְתָּא דְמשֶׁה וּבְעוֹן. רבינו בחיי העתיק וכתב בזה״ל ותרגום אונקלוס מַכְלֶלְתָּא וּמַלְבֶּשְׁתָּא וְכוּמְרִין דְבֵית נִמְרֵא וּבֵית חוּשְׁבְּנָא וּבְעֵיל דִיבוֹן וְסִימָא בֵית קְבוּרָא דְמֹשֶה וּבְעוֹן:

פסוק מב

לשון הרמב״ן ויקרא לה נבח לא מפיק ה״א וראיתי ביסודו של ר׳ משה הדרשן לפי שלא נתקיים לה שם זה לפיכך ה״א רפה שמשמע מדרשו כמו לא. ותמה אני מה ידרוש בשתי תיבות הדומות לו ויאמר לה בועז לבנות לה בית לשון רש״י והרי הרב אוצר בלום לתורה להלכו׳ ולהגדו׳ ואשתמטתי׳ זו שאמרו במדרש רות ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך אמר לה ח״ו אין את מן האמהו׳ אלא מן האימהו׳ ודכוותי׳ ונבח הלך וגו׳ ויקרא לה נובח בשמו מלמד שלא עמד לה אותו השם ודכוותי׳ ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער מלמד שאין לשקר תשועה עד כאן באגד׳ וכן בגמ׳ של מסכת סנהדרין אמרו זו חנופ׳ וגסו׳ הרוח שירדו לבבל אין לבבל נחות ואשתרבובי אשתרבוב לעיל׳ דיקא נמי דכתי׳ לבנו׳ לה בית שמע מינה והוא מדרש מן חסרון המפיק הזה שלא עמד לה הבית בארץ שנער עכ״ל. הנה תלונות הרמב״ן על רש״י כמו כן על ר׳ משה הדרשן דברור אלו ידע שכך אית׳ במדרש לא הוה דריש לה משמו אלא הוי כ׳ ואמר כך בשם האומרו דהיינו המדרש רות. והדבר אשר ביקש הרמב״ן להורות כי גם בגמ׳ דסנהדרין אמרו זו חנופה וכו׳ דיקא נמי וכו׳ והוא מדרש מן חסרון המפיק וכו׳ אשתמטתי׳ ליה לרש״י. ולכן אציגה נא פה האמור בסנהדרין דף כ״ד. ואשא עיני וארא והנה שתים נשים [חנופה וגסות הרוח. רש״י] יוצאות ורוח בכנפיהם [לשון גסות הרוח. רש״י] (ולהם צ״ל) ולהנה כנפים ככנפי החסידה (זו חנופה שמראין עצמם חסידים. רש״י) ותשאנ׳ את האיפ׳ (זה יצר הרע. רש״י) בין (השמים ובין צ״ל) הארץ ובין השמים ואומר אל המלאך הדובר בי אנה המה מוליכות את האיפה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער. אמר ר׳ יוחנן משום רשב״י זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל וגסות הרוח לבבל נחית. והאמר מר עשרה קבין גסות ירדו לעולם תשעה נטלה עילם ואחת כל העולם כולו אין לבבל נחית ואשתרבובי דאישתרבב לעילם דיקא נמי דכתב לה בית בארץ שנער (ולא כתי׳ להם אלמא האחת לבדה נתיישבה שם. רש״י) שמע מיני׳. אמור מעתה רש״י לשיטתי׳ בפירושו בגמרא מדלא כתיב להן וכתיב לה אלמא האחת לבדה נתיישבה בבבל לא אשתמיט מיניה דרש״י הסוגי׳ דסנהדרין והוי מצי למכתב לבנות לה במפיק ואפ״ה הוו ידעינן דרק אחת נתיישבה מדלא כתיב להן. ומזה יש לדקדק לכאורה על פירוש הרמב״ן. ושמתי לך מקום מובן. סוגיא דקדושין מ״ט: ובתוס׳ שם ד״ה לבנות לה בית פי׳ בקונטרס לבנות לה ולא בנו כמו אז יבנה שלמה בית וכו׳ ביקש לבנות ולא בנה. ויש מפרשים מדכתיב לה ולא כתיב להן משמע דליכא אלא אחת והיינו חנופה ולא נהירא דהא בכל הפרשה קורא איפה לשון יחיד ועל זה שייך שפיר לבנות לה. וי״מ מדכתב לה בלא מפיק ה״א דכל לה שבמקרא מפיק ה״א בר משלשה וזה אחד מהם הוי כמו לא בא׳ ואשמועינן דלא נתקיים לה שם זה וכן פי׳ רש״י גבי ויקרא לה נובח בשמו שהוא רפה לפי שלא נתקיים לה שם זה עכ״ל. ודע דבקונטרס דהיינו ברש״י לפנינו בקדושין איתא בזה״ל דיקא נמי דכתיב לבנות לה בית. גבי הולכה כתיב להן שתי נשים וגבי קביעותא כשבאו לבנות בית לקבוע בבבל כתב לה דהיינו חנופה לחודא לשון אחר לבנות ולא בנו עכ״ל. והוי יודע דמ״ש השפתי חכמים לתרץ קושית הרמב״ן על רש״י. אחר הסתכלות היטב לשון המדרש שהביא הרמב״ן תראה כי אין ממש במה שעשתה ידו. בענין זה במחילה מכבודו:

פרק לד

פסוק ב

פרשת מסעי ז״ל הרמב״ן אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן כמו והנבואה עודד הנביא (המבואר נבואת עודד הנביא. כך איתא באב״ע) והטעם אל הארץ ארץ כנען לשון ר״א וכן כתב רש״י והביאו לדמיון אל בית אל. וכבר פירשתי סודו והנכון בעיני באל הארץ כנען כי שם הארץ הזאת כנען כמו מצרים שם הארץ כשם העם וכן יושבי כנען וכן כנען ארץ פלשתים והאבדתיך מאין יושב. והנה אל הארץ כנען כמו שאמר העיר ירושלים והמלך דוד והאיש גבריאל עכ״ל העתקתי דבריו של גדול מפני תועלתו וגם להודיע מה שהיה כתוב לפניו ברש״י. אבל לפנינו לא מצאתי מדבר זה ברש״י:

תוכן העניינים

מיני תרגומא על תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה