מים קדושים על בכורות· רבי אברהם משה בן אשר סג"ל
דף כה.
גמרא ותולש לאו היינו גוזז והתניא כו'. יש לדקדק איך תלי הך קושיא להך שקלי' וטריא ואדלעיל אהא דאמר רב הלכה כריב"מ הוי ליה לאקשויי דאי טעמי' משום לאו היינו גוזז הא תניא דהיינו גוזז ואי משום דבר שאינו מתכוין הא רב סבר דבר שאינו מתכוין אסור ועפ"י מה שכתבנו לעיל יש ליישב דבל"ז לא מצי לאקשויי דה"א באמת טעמא דתולש לאו היינו גוזז רק רבנן פליגי עליה וסברי דהיינו גוזז והאי ברייתא אתיא כרבנן ולא כריב"מ אבל השתא דפשטינן בי"ט שרי ומשום דהוי כלאחר יד קשה קושית תוספ' דמה תלי בזה אי הלכה כריב"מ או כרבנן או כתירוץ תו' דסברי דגם רבנן מודים דלאו היינו גוזז (לאו) [לוח התיקון מים קדושים: אלא] דסברי דאפ"ה לא התירו משום שחיטה וה"נ גבי י"ט אם כן קשה שפיר דהא ברייתא דלא כמאן. כן נ"ל לחדד התלמידים:
שם אמר ר"ל לא שנו אלא ביד אבל בכלי אסור כו'. אין לפרש משום דביד לאו היינו גוזז אבל בכלי היינו גוזז דהא לפי תירץ אב"ע סבר ריב"מ דבר שאינו מתכוין מותר א"כ בכלי נמי לשתרי ולתירץ ראשון שכתבו תו' דאי אמרינן תולש לאו היינו גוזז אפי' במתכוין שרי א"ש דאמר ר"ל דבכלי אסור במתכוין אבל לתירץ שני שכתבו תו' דלעולם אין מותר אלא באינו מתכוין קשה מה לי ביד מה לי בכלי כיון דסבר דבר שאינו מתכוין מותר וצ"ל להאי תירוצא דהיכא דאיכא פסיק רישא אסור ובכלי איכא פסיק רישא. ולא יתכן זה לפי' רש"י דלדבריו בפרה מותר אף בפסיק רישא וכמ"ש בע"ה בתוספת לדברי רש"י וצ"ל דרש"י ס"ל דאף במתכוין שרי ריב"מ וכתירץ ראשון של תוספות:
תוס' ד"ה ואמר ר"ל תימא כו'. לכאורה היה נראה לומר דזה לא מקרי תולדה רק אי אמרינן דתולש היינו גוזז שייך לומר שפיר דבכנף העוף הוי תולדה אף דלא הוי במשכן רק גבי צמר וכן כל דבר מגדולו אבל אי תולש לאו היינו גוזז לא שייך תולדה אלא דומיא דגוזז והיינו בגוזז כנף העוף ולא בתולש כנף העוף ומה שהביאו ראי' מתולש ממחובר דלא מקרי קצירה קודם העומר דהתם כתבו תו' דבעי קצירה כי אורחי' דוקא עיין בתו' פר' ר' ישמעאל וכן גבי לקט אמרינן בהדיא בחולין דבמידי דאורחי' מחשב קצירה וחייב בלקט אבל באמת הא לא נימא דאי תולש לאו היינו גוזז דמ"מ להוי תולדה דהא ל"ד כלל לגוזז רק כל הני דאמרינן דהוי תולדה משום דתולש היינו גוזז וכן תולש ממחובר היינו קוצר כן היה נראה לכאורה אבל אי אפשר כלל ליישב לשון האיבעי' תולש לאו היינו גוזז ובי"ט אסור כו' הא אי תולש לאו היינו גוזז אפי' בי"ט שרי גם לפי תירוץ הגמרא אי אפשר ליישב דמתרץ התם היינו אורחי' והכא לאו אורחי' ולכך תולש לאו היינו גוזז ג"כ קשה מאי קאמר תולש לאו היינו גוזז והיינו ע"כ משום דלאו היינו אורחא ומאי קאמר אח"כ ובי"ט אסור דהוי עוקר דבר מגידולו מהיכ' פשיט' לי' דבי"ט אסור בלאו היינו אורחי' דהא לפי אמת גם בי"ט מותר מהאי טעמא דלאו היינו אורחי' וצ"ל בדוחק דבעל אבעי' לא ידע כלל מברייתא דלקמן דהתולש את הכנף חייב משום גוזז וזה היה פשוט לו דבי"ט עוקר דבר מגידולו חייב ולא ידע לחלק בין אורחי' ללאו אורחיה ואיך שיהיה לא קשה קושית תוס' ד"ה אי אסר דמאי היה מקפיד אי הלכה כו' דהא לפי תירץ הגמרא חד טעמא הוא דבבכור לאו היינו גוזז משום דלאו אורחיה ובי"ט נמי שרי משום דלאו אורחיה והוי כלאחר יד משא"כ לרבנן דסברי אפי' לאו אורחיה היינו גוזז א"כ בי"ט נמי אסור:
ד"ה גוזז במספרים כו' ובקונטרס פי' כו'. נ"ל דאפי' בכל דוכתא קיימ"ל דפסיק רישא אסור הכא שרי אפי' כי גוזז ממש דלא אסרה תורה אלא שלא ינהוג בה מנהג חולין שגוזז להנאתו וזה אסור לגזוז כדי להנות בצמר והראי' דאף צמר שנשב ג"כ אסור להנות בו ובפסולי מוקדשין נמי אמרינן תזבח ולא גיזה דאסור להנות בגיזה מ"ה אפי' הוי פסיק רישי' לגבי גיזה גופי' הא לא יהנה רק לתקן הפרה משא"כ בכל דוכתי דהאיסור בשבת הוא משום עשיית מלאכה גופי' וכן במכבה גחלת מע"ג המזבח אי הוי פסיק רישי' הוי כאלו נתכוין לכך ואסיר:
בא"ד ויש ליישב לפי' הקונטרס כו'. דברי תוספ' אין להם שחר כלל דמנלי' להמקשן והתרצן לעשות פלוגתא בין טעמא דריב"מ ובין טעמא דרב דלמא רב נמי סבר דאפילו אי תולש היינו גוזז אפ"ה מותר דאין כאן גוזז כלל כיון דלהנאת שחיט' בעי לי' ומאי הקשה מעיקר' ומאי משני רב לא סבר כריב"מ ונ"ל עפ"י שכתבו תוספת דע"כ בי"ט לא שרי אלא באין מתכוין דמתכוין איכא איסורא דרבנן א"ש דע"כ רב נמי דאמר הלכה כריב"מ לא שרי אלא באין מתכוין דאי אפי' במתכוין מטעם דאינו גזיזה כלל משום דלתקן שחיטה קבעי לה א"כ איך אמר דכותי' כנגדו בי"ט שרי הא בי"ט אסור במתכוון כקושית תו' ד"ה והיינו טעמא דניהי דהוי כלאחר יד מ"מ איסורא דרבנן איכא אלא ע"כ רב לא שרי בבכור רק בלא מתכוין והיינו טעמא משום דתולש לאו היינו גוזז ולכתחלה גזרינן תולש אטו גוזז ולכך פריך דהא התם תני דריב"מ מתיר אף במתכוין גבי פרה והיינו משום דגזיזה גמורה נמי שרי דלאו זה גוזז ותירץ הגמרא הוא דרב סבר כריב"מ גבי בכור אבל ריב"מ לא סבר כרב דאלו רב לא שרי רק באינו מתכוין דס"ל במתכוין הוי גזיזה אף דלתקן שחיטה קבעי ואלו ריב"מ סבר דאף במתכוין אין כאן גזיזה כלל כן הי' נראה לתוספ' לומר ודחו זה דבכל ענין יכול להקשות כו' פי' דלשון גמרא משמע דהקשה מדרב סבר כריב"מ ריב"מ סבר כרב פי' ואליבי' דרב ע"כ טעמא משום דתולש לאו היינו גוזז דהא סבר דבר שא"מ אסור ואם כן בי"ט אמאי שרי א"ו משום דלאו אורחי' והיינו דוקא באינו מתכוין למה לי הוכחה זו כלל ולהזכיר הא דסבר כרב בדבר שאינו מתכוין ניהי דאימא כדס"ד מעיקרא דרב שרי בי"ט משום דאינו מתכוין נמי יקשה הא במתכוין אסור ונמצא ע"כ בבכור נמי סבר במתכוין אסור דא"כ מאי כנגדו כו' והא ריב"מ סבר דאף במתכוין שרי ולמה לי' לגמ' כלל להאי שקלי' וטריא דמוכחינן דטעמא דרב משום תולש לאו היינו גוזז מדסבר דבר שאינו מתכוין אסור כן נראה לי כונת תוספת:
ד"ה שער כו' בפ"ב דחולין גבי על הארץ תשפכנו כמים כו' עכ"ל ונראה לי לישב דסוגיא דחולין אליבי' דר"ש אזדא התם ואליבי' דר"ש מוכח דהגיזה אסור מדאורייתא דהנה נ"ל דזה תלי בהני תרי לישני' דאמר לעיל (דף ט"ו) תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלבך איכא דאמרי תזבח ואכלת אין לך היתר אלא משעת זביחה ואילך ופי' רש"י שם מהכי מפיק גיזה וחלב נמצא דללישנא קמא איכא למימר שפיר תזבח ולא תגוז אבל ללישנא בתרא דאמרינן אין לך היתר אלא משעת זביחה ממילא שמעינן דהגיז' אסור וא"כ ר"ש דס"ל במעשר שני פ' ג' משנה י"א גבי צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יפדה וחכ"א יקבר ופי' שם הברטנורא דפליגי אי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וא"כ ר"ש דאי' לי' פודין כו' להאכילן לכלבים ע"כ לא דריש כלישנא קמא ואכלת ולא לכלבך רק כלישנא בתרא אין לך היתר אלא משעת זביחה והכא איתא התם בהדיא דהני תרי לישנא פליגי בהא אי פודין כו' להאכילם לכלבים ואם כן לר"ש דמוכח דס"ל כלישנא בתרא אין לך היתר אלא משעת זביחה ודאי ס"ל דהגיזה עצמה אסורה בהנאה וא"כ שפיר אמרינן בפסחי' אליבי' דר"ש סד"א הואיל ואסור בגיזה כו' אבל סוגיא דהכא סברי' כלישנא קמא דתזבח ולא גיזה וא"כ י"ל היינו ולא תגוז אבל הגיזה עצמה מותרת: