שמחת בית השואבה
ערכה של מצוה אחת
עם ישראל נוהג לחגוג כל ערב מימי חג הסוכות את שמחת בית השואבה. ובטעם מצוה זו נחלקו הרש"י והרמב"ם. לפי רש"י (סוכה נ ע"א ד"ה בית השואבה") טעם השמחה בשביל ניסוך המים כמו שכתוב ושאבתם מים בששון. ולפי הרמב"ם (פרק ח מהלכות סוכה ולולב הלכה יב) טעם המצוה הוא כדי להרבות בשמחה כמו שנאמר על חג הסוכות 'וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים' (ויקרא כג, מ). ונרחיב קצת בענין ניסוך המים. יש מצוה שהיא הלכה למשה מסיני, לנסך מים על גבי המזבח בחג הסוכות. שואבים מים ממעיין השילוח ומביאים לבית המקדש לנסך על המזבח. במזבח היו שני ספלים מנוקבים, האחד ליין ואחד למים, שמשם ירדו עד לתהום. במהלך הבאת המים היתה שמחה רבה, מחולות וריקודים וזאת היתה "שמחת בית השואבה".
אמנם צריך ביאור למה שמחו כל כך במצוה זו. אין לומר משום שבסוכות נידונים על המים, שהרי גם בט"ו בשבט נידונים על האילנות ולא חוגגים כל כך, וכן בשבועות שהוא יום הדין לפירות אין עושים מסיבה עבור ענין זה.
אלא הסביר ה"באר יוסף" ביאור נפלא:
ביום השני לבריאת העולם הבדיל הקב"ה בין המים העליונים למים התחתונים. ואמרו חז"ל שהמים התחתונים באו לה' והתלוננו: "רבונו של עולם המים העליונים זכו להישאר קרוב אליך, אצלם הכל טהור ונקי. ואילו אנו... איפה אנחנו, כאן למטה רוצים להיות שם למעלה!".
ענה להם השי"ת: אתן לכם פיצוי, ממכם המים התחתונים יקיימו עם ישראל את מצות ניסוך המים".
אמנם המים טענו שאין זה מספיק, והקב"ה הוסיף להם את הקרבת המלח שבא מהם "על כל קרבנך תקריב מלח" ויקרא ב, יג), ותוספת זו הספיקה עבורם.
מכל מקום, בעיני הקב"ה שהציע את פיצוי של נסוך המים היה הדבר מספיק אף ללא מלח.
ועתה נחשב, בנסוך המים לוקחים שלושה לוגין, היינו בערך ליטר ושמונה מאות, שהם פחות משתי שקיות חלב. וכמות זו העלו על המזבח שבעה ימים בשנה וגם רק בזמן שבית המקדש היה קיים, ארבע מאות ועשר- מקדש ראשון, ועוד ארבע מאות ועשרים - מקדש שני. ובעיני הקב"ה זהו פיצוי מספיק לכל הימים שבאוקינוסים.
מכאן נלמד מהו ערכה של מצוה אחת!
זו היתה הסיבה לשמחה הגדולה בנסוך המים - להראות כמה שמחה יש במצוה אחת ועד כמה גדול ערכה, רק ליטר שמונה מאות כפול שבעה ימים למשך מספר שנים הם פיצוי מספיק לכל האוקיונוסים שבעולם! (הרה"ג ר' שלמה לוונשטין שליט"א, "ומתוק האור" סוכות עמ' של)
מה השגנו בשמחת בית השואבה?
הגמרא בסוכה (נג.) מביאה בריתא, ובה תיאור כיצד נראתה שמחת בית השואבה בזמן המשנה:
"אמר ר' יהושע בן חנניה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו".
מדוע לא ישנו השמחים בשמחת בית השואבה? האם רק מפני קוצר הזמן?
נראה שהיתה כאן סבה יותר עמוקה. אומר רבי הלל ליכטנשטיין בספרו "כוונת הלב" על פי המובא בספר "שם הגדולים" (ערך רבי יצחק לוריא) שהאר"י ז"ל השיג לפעמים השגות גדולות בעת שישן יותר ממה שהשיג כאשר היה בהקיץ.
ע"פ דברים אלו נבין את המלים בזמירות של ליל שבת קדש: "והשינה משובחת כדת נפש משיבת". שלכאורה קשה לשם מה נבראה השינה? וכי איזו מצוה אדם עושה שהוא נח? על כך עונה הפיטן "והשנה משובחת" - שיש שבח בשנה ומהו השבח? "כדת נפש משיבת" כלומר שבעת השינה, כשכוחות הגוף מפסיקים מלפעול, הנשמה עולה ומתרוממת ויכולה להשיג השגות גבוהות יותר מאשר בשעה שאדם עירני ונמצא בהכרה, אך כוחות הגוף מונעים בעדו מלהגיע לגבהים כה רמים.
על פי זה אפשר לדרוש גם את הפסוק "תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן" (תהלים קד, כט) שהרי אמרו בגמרא ברכות (נז ע"ב) שהשינה היא אחת מששים במיתה. ועל כך אמר הכתוב כי בעת "יגועון" דהיינו בזמן השינה כאשר כלו כל כוחות הגוף אז "תוסף רוחם", כלומר נשמתם ורוחם מוסיפים והולכים,ד כי כשאין השפעה לכוחות הגוף, הרוח חופשית להתעלות כאות נפשה.
כעת דברי ר' יהשע בן חנניא מאירים, "כשהיינו בשמחת בית השואבה", השפיע הקב"ה עלינו שפע עצום של קדושה, והדברים הגיעו לידי כך ש"לא ראינו שינה בעינינו". כי מעלת השינה היא כנ"ל, שאפשר להשיג בה השגות ומדרגות כאלו שכאשר הגוף בעירנותו אינו מאפשר להשיגן. אולם בשמחת בית השואבה אפשר היה להשיג את המעלות האלו גם בהקיץ, ולכן "לא ראינו שינה בעיננו".
וכך גם אפשר לפרש את דברי ר' יהושע בן לוי בירושלמי (סוכה פ"ה ה"א): "למה נקרא שמה שמחת בית השואבה, לפי שמשם שואבים רוח הקודש". כלומר שבשמחת בית השואבה התעלו למעלות כה רמות עד שניתן היה להשיג דברים שלא נתנים להשיג סתם כך ע"י בשר ודם. (הרה"ג ר' שלמה לוונשטיין שליט"א, נדפס גם בספרו "ומתוק האור סוכות עמ' שלח)