עשרת ימי תשובה
"שובה ישראל עד ה' אלהיך".
פירש האלשיך הקדוש: ביום הדין, ראש השנה, עשינו תשובה מיראה. הזדונות נהפכו לשגגות. כעת, "שובה ישראל" – תעלה את רמת התשובה. "עד ה' אלהיך" – תשוב מאהבה, תגיע עד כסא הכבוד. "כי" – במצבך העכשווי "כשלת" – יש עליך כשלונות שגגות. "בעונך" – מהזדונות שהיו קודם שהזדונות נהפכות לשגגות. שוב עד ה' מאהבה, וזדונות יהפכו לך לזכויות.
עבודת הימים הנוראים – תפלה
[א] מובא במדרש שוחר טוב על הפסוק בתהילים "לָמָה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה" (י, א), זהו שאמר הכתוב "וַיְהִי כַאֲשֶׁר קָרָא וְלֹא שָׁמֵעוּ" (זכריה ז, יג), אמר ר' יונתן שלש שנים ומחצה היתה שכינה אומרה ומכרזת "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיה נה, ו), ולא היה מי משגיח, וכן הוא אומר "נִדְרַשְׁתִּי לְלוֹא שָׁאָלוּ נִמְצֵאתִי לְלֹא בִקְשֻׁנִי" (ישעיהו סה, א).
אמר ר' חנינא משל לשיירא שהיתה מהלכת בדרך, כיון שחשכה לה, באה אצל הבורגנין (שומר) אמר לה הבורגנין "הכנס לי לבורגן, מפני חיות רעות, ומפני הלסטים", אמרה לו השיירא "אין דרכי ליכנס לבורגני".
כיון שהלך בא עליו אישון לילה ואפלה, חזר ובא אצל הבורגנין, והיה צועק ומבקש עליו שיפתח לו, אמר ליה הבורגנין "אין דרכו של בורגנין להפתח בלילה", ואין דרכו של בורגני לקבל בשעה זאת, בשעה שבקשתי לא רצית, ועכשיו אין אני יכול לפתוח לך".
כך אמר להם הקב"ה לישראל, "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים" (ירמיה ג, כב), "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיהו נה, ו), ואין אחד מהן מבקש לשוב, אמר הקב"ה "אלכה ואשובה אל מקומי הראשון" (ע"פ הושע ב' ט', ה' טו), כיון שנמסרו למלכיות ולאומות, הם צועקים "לָמָה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק" (תהלים י, א), אמר להם הקב"ה כשבקשתי מכם לא קבלתם, עכשיו שאתם מבקשים ממני איני שומע לכם, מדה כנגד מדה, הוי אומר "וַיְהִי כַאֲשֶׁר קָרָא וְלֹא שָׁמֵעוּ כֵּן יִקְרְאוּ וְלֹא אֶשְׁמָע" (זכריה ז יג). עד כאן לשון המדרש.
וכוונת המדרש שאף בזמן שהיה בית המקדש נחרב, יכול היה עם ישראל לשוב אל ה' שהרי הוא קרוב עוד יותר, אך אף לא אחד השגיח, אף לא אחד ניצל הזדמנות זו.
אותו עיקרון קשור גם לימים אלו, עשרת ימי תשובה, שעליהם נאמר "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב", מי שמנצל זמן זה בצורה הטובה ביותר שלו, יכול להפוך לו את כל השנה הקרובה לטובה וברכה.
[ב] עיקר עבודת ימים אלו היא התפלה.
במסכת ר"ה (יא ע"ב) מובא מאמר חז"ל שמראה לנו עד כמה גדול כוחה בימים אלה. שם כתוב: בר"ה נפקדו שרה, רחל וחנה. ואומר רש"י "בא זכרונן לטובה ונגזר עליהן הריון".
וההסבר הוא, שהרי שרה רחל וחנה, היו במצב יותר מסובך מסתם אשה שלא מולידה, להן לא היתה כלל אפשרות להוליד משום שהיו חסרות בית ולד, אין בכלל אפשרות להתעבר.
אך אף על פי כן הקב"ה מתחיל את הבריאה מחדש בראש השנה, אין חזקה - לא כל מה שהיה עד עכשיו ממשיך, הכל ניתן לשינוי, עד כדי כך שאפשר אפילו לזכות בזמן הזה לקבל דבר לא מציאותי.
ואיך זוכים לזה?
אצל חנה מבואר שהתפללה מעומק לבה, וחז"ל למדו הלכות תפלה מחנה. ומסתמא גם שרה ורחל התפללו וזכו לניסים.
כלומר אפשר שאפילו בחור שהוא לא בעל כישרון, ע"י תפלה מעומקא דליבא, שיתהפך לבעל כישרון, אפשר להתפלל לקבל חמימות וחשק בתפילה ואכן לראות תוצאות מפתיעות.
[ג] יש עוד עניין בתפילה, וגם הוא מהגמרא שם (דף יח.):
היה רבי מאיר אומר: שנים שעלו למטה וחוליין שוה, (פירוש חולים במחלה מסוכנת) וכן שנים שעלו לגרדום לידון (לחבל תליה על ידי פסק המשפט) ודינן שוה, זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל. מפני מה זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל? זה התפלל ונענה, וזה התפלל ולא נענה. מפני מה זה נענה וזה לא נענה?זה התפלל תפלה שלימה (התכוון בתפלתו. רש"י) – נענה, וזה לא התפלל תפלה שלימה - לא נענה. ע"כ.
ישנה שאלה פשוטה על דברי הגמרא, מילא אדם שמתפלל שמונה עשרה בבית כנסת שייך לומר שלא מכוון, שחושב על כל דברי העולם חוץ מהמלים. אך עכשיו שהוא בסכנת נפשות לפני הגרדום, יש לו רק לפנות לבורא עולם, אז איך שייך לומר "לא התכוון"?
עונה ר' איצל'ה בלזר זצ"ל, יש שני סוגים של מתפללים:
א. האחד מתפלל מתוך ייאוש, אין לו מה להפסיד, לא מאמין באמת שהקב"ה יושיע אותו, אומר לעצמו "כמה עוונות יש לי" וכו'...
אינו מאמין שתתקבל תפילתו אז לא נענה, ואכן לא ניצל. (לא מכוון בכל כוחו ולא מאמין שהתפילה תעזור).
ב.השני מאמין מאד בכוחה העצום של התפלה, תפלתו אינה משום שהוא מיואש, להפך הוא יודע כמה כוחה גדול של תפלה מתוך צער - ואז הוא נענה, כי האמין בתפילתו.
ככל שאדם מאמין יותר בכוחה של התפלה כך היא פועלת יותר.
[ד] ענין זה אינו רק בתפילה, אלא בכל דבר כך, השפע שאדם יקבל מאותו עניין תלוי עד כמה הוא באמת מאמין בכוחו.
מסופר שפעם אחת, היה חולה מסוכן שזכה שר' ישראל סלנטר בא לדרוש בשלומו ולבקרו.
באותו מעמד דיבר ר' ישראל שעה וחצי עמו על אמונה בדברי חז"ל, ולבסוף הביא את הגמרא במסכת שבת ש"חמין במוצאי שבת רפואה", (קיט:). (פירש רש"י: א' שמתרחץ במים חמין, פירוש ב' ששותה משקה חם וזו סגולה לרפואה).
ואכן, מאחר שהאמונה בערה בו עד מאד, החולה שתה את הכוס משקה החם ונתרפא מחוליו.
אבל סתם חולה שישתה חמין במוצאי שבת ולא יאמין לגמרי שיתרפא, אכן ישאר בחוליו.
[ה] מקום נוסף שאנו רואים את כוחה של האמונה הוא מהמעשה בגמרא בתענית (דף ח.) שהיו נער ונערה שנשבעו אחת לשני שכאשר יגדלו הם ינשאו זה לזה, ולצורך עדים להסכם הנ"ל, סכמו שבור וחולדה שהיו שם יהיו עדים.
עבר זמן והנער שכח מהשבועה, והתחתן עם אשה אחרת וגם הוליד ילדים, אך הם מתו במיתה משונה, אחד נפל לבור ומת והשני נשכתו חולדה ומת.
ואז האשה שאלה אותו מה הסיבה למיתות משונות האלו.
חשב והתבונן... ונזכר! הרי הם היו עדים לחתונה אחרת שהיתה אמורה להיות, עם אותה אשה מפעם... ובאמת, התגרש מהראשונה והתחתן עם השניה.
הנה רואים כח האמונה במעשה של האדם או בדיבורו, עד כדי כך שאף החולדה והבור מקיימים את מה שהוטל עליהם.
ואומרת הגמרא, שאם כך בחולדה ובבור, המאמין בהקב"ה על אחת כמה וכמה.
וכן גם בענין עבור הוצאות של חגים ושבתות, שהקב"ה מחזיר את הכסף, יש להאמין שזה כך, בשביל לזכות ב"החזר", (וכמו שאומרת הגמרא בביצה) (טז.).
ואם כן כשאנו נאמין בכח התפילה בימים הנוראים האלה, כל בקשה תראה אחרת, כל התפלה תראה אחרת, עם כח כזה עצום נבקש כל מה שאנו רוצים, שהרי הנביא מבטיח, "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב". כשמרגישים זאת מתפללים יותר טוב, מנצלים כל תפלה בימים הקדושים והנעלים האלה, שבמשך כל השנה לא יחזרו.
וכמו המעשה שמספר הרב פינקוס זצ"ל, שראה פעם בעשרת ימי תשובה, אדם שעומד ומחכה בתחנת אוטובוס ולא עושה כלום. הרב כולו היה נסער ואמר לתלמידיו "למה שלא ינצל את הזמן הזה! אפילו שיקרא תהלים! כל רגע בימים האלו חשוב מאד!".
ואם כך ננצל זמננו נזכה שיתקבלו תפילתנו, ולכתיבה וחתימה טובה. (הרה"ג ר' נפתלי קופשיץ שליט"א)
דרשה לשבת שובה
שמעתי שחלק קורין לשבת זו "שבת שובה" וחלק "שבת תשובה". ושניהם דברי אלהים חיים. שבת שובה על שם ההפטרה "שובה ישראל". שבת תשובה על שם שנמצאת בעשרת ימי תשובה. (הרב משה צבי וקסלר שליט"א).
[א] במדרש תנחומא (פרשת האזינו סימן ד) נאמר כך:
"כתיב 'יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ' (במדבר ו, כו) וכתיב 'אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים' (דברים י, יז)". כלומר יש סתירה בפסוקים, כתוב אחד אומר שה' לא נושא פנים, מצד שני נאמר "ישא ה' פניו אליך".
עונה המדרש: "עושה תשובה, נושא לו פנים".
ע"י שאדם עושה תשובה, הקב"ה נושא לו פנים, ועושה עמו לפנים משורת הדין. ממשיך המדרש:
"יכול לכל? ת"ל 'אליך' ולא לאומה מעכו"ם, שנאמר "כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ יְרוּשָׁלִַם לְמַעַן תִּוָּשֵׁעִי" (ירמיה ד, יד), אם עשו תשובה מוטב, ואם לאו "כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וגו' נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי" (שם ב, כב) לכך אמר ישעיה "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב". ע"כ.
כלומר, עם ישראל קיבל מתנה יחודית והיא התשובה, וזו היא ההפטרה שאנו קוראים בשבת זו "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ".
לעומת זאת לגויים אין אפשרות של עשיית תשובה, ולכן לא הקב"ה לא נושא להם פנים.
מדוע תשובה נקראת מתנה?
משום שאינה מן ההגיון. שהרי כיצד אפשר להתייחס לעוול כאילו לא נעשה כלל?
נתאר לעצמנו אדם שעומד לדין על כך שרצח אדם חף מפשע. וכי אם יאמר לשופט שמתחרט מעומק לבו על מה שעשה, יבוטל עונשו לגמרי? ודאי שלא, שהרי את הנעשה אין להשיב, והמצב לא חזר לקדמותו.
אמנם כאשר אנו שבים בתשובה לה' יתברך, נחשב לנו כאילו לא חטאנו כלל. וזה נגד ההגיון, ולכן תשובה היא מתנה. וכמו שבכל מתנה שאדם נותן לחברו, מי שעומד מהצד לא יכול לתבוע ולומר: "גם אני רוצה מתנה! למה רק הוא קיבל...", כך שהקב"ה נותן לנו את מתנת התשובה אומות העולם לא יכולים לתובעה. משום שאז ה' יענה: "מתנה אני נותן לאוהבי ואלו הם ישראל, אתם לא נחשבים לבנים שלי כמותם, לכן אין לכם רשות לבקש מתנה זו".
[ב] אבל בנביא כתוב מפורש לא כדברנו. יונה הנביא נצטוה מה' לעורר את אנשי ארץ נינוה שישובו בתשובה, אחרת נינוה מתהפכת. אך משום שלא רצה שיהיה קטרוג על עם ישראל (כיצד עם של גויים משפר מעשיו בהתראה אחת וישראל למרות כל הנביאים והאזהרות נשארים בסורם), רצה יונה להמנע מלהוכיחם. אמנם לבסוף ראה שאין יכול לחמוק מציווי זה ועשה כרצון ה'. מכל מקום מוכח שמועלת תשובה לגויים, ולא רק לישראל.
וכן מוכח מדברי רבנו יונה (בתחילת שערי תשובה) וז"ל:
"מן הטובות אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו, כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם, ולמדם והזהירם לשוב אליו כי יחטאו לו וכו'". "עם ברואיו" היינו כל האנושות לרבות את אלה שאינם יהודים.
וכן משמע מהרמב"ם (פ"ג מהלכות תשובה הלכה ג) שכתב ש"שוקלים עוונות וזכויות של כל אחד מבאי עולם בראש השנה, והבינוני תולין אותו עדיום הכפורים. אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה". עכ"ל.
[ג] שאלה זאת שואל הרמ"ע מפאנו (מובא בגיליון הש"ס יומא פו.), והוא עונה כמה תירוצים:
א. תשובה נקראת מתנה כאשר מדובר בנזק בלתי הפיך משום שהוא חידוש, שאף החטא מחול ונעשה כלא היה ולא רק שלא יענש.
אך בחטא שאפשר להחזיר את הנזק לקדמותו, השכל נותן לומר שמחול לאדם ששב.
וזה היה חטא אנשי נינוה, חטא של גזל שניתן להישבון, כמו שאומר הפסוק "וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם" (יונה ג, ח).
באופן זה אף לגוי מועילה תשובה.
ב.אכן לגוי יחיד אין מועילה תשובה, אלא היות ומדובר בציבור גדול של מאה עשרים אלף איש, ה' יתברך התחשב בם וקיבל את תשובתם.
וזו לשון הכתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד: וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם וגו' (שם ד פסוקים י-י"א).
[ד] על כל פנים עדין נשארה קושיא על דברי הראשונים כיצד אמרו שתשובה מועילה לכולם, והרי במדרש נאמר שדוקא ישראל זכו למתנת התשובה.
לביאור הענין נביא משל:
לראובן היה חבר ושמו שמעון. שניהם היו ידידים בלב ובנפש. כה קרובים היו עד כדי שכל עניניו וסודותיו סיפר ראובן לשמעון, ואפילו דברים שהיה מתבייש לספר לאחרים.
והנה למרבה פליאתו, נתגלגלה שמועה לאזני ראובן שחברו שמעון מספר את סודותיו למכיריו. ואחר שבירר וחקר, שמועה זו נתבררה כנכונה.
כמובן כמו כל אחד, מיד הפסיק ראובן את קשריו עם שמעון, והמשיך בחייו כרגיל עד כמה שניתן אחרי עוגמת נפש זו.
כעבור כמה חודשים הגיע יום הכפורים ושמעון בא לבקש מחילה מראובן על העוול שעשה לו.
לראובן היה לב טוב ועשה מאמץ, העביר על מדותיו ומחל לראובן.
אמנם עם כל זאת, את סודותיו הפרטיים מכאן ולהבא ראובן לא יספר לשמעון, למרות שמחל לו. שהרי זה דומה לאדם שנפצע מדבר חד מאד ונתרפא, גם אחר שהפצע עבר מכל מקום הצלקת נשארה.
בשביל שאחד יספר את סודותיו לרעהו צריך שיהיה אימון. כולנו ידידים, אך בכל אופן יש דרגות.
[ה] על הקב"ה כתוב בי"ג מידות רחמים "ה' ה'". אומר המבי"ט מה פירוש הכפל?
אלא כך הפירוש: ה' לפני שהאדם יחטא הוא כמו אחר שחטא.
כלומר, לפני שהאדם חוטא הקב"ה מאיר לו פנים, אבל אחר שחוטא אמור להיות שאף שיחזור בתשובה ישאר מכל מקום רושם של העבירה, כמין צלקת של חתך עמוק.
אך למרות זאת אין ה' מתנהג כן, אלא כשם שמאיר לנו פנים בתחילה לפני החטא, כך באותה הרמה בדיוק מאיר לנו פנים אחרי החטא, בתנאי שאנו שבים בתשובה. לא ירדה מדרגת הארת הפנים אלינו אפילו במקצת.
וזהו הכפל בי"ג מידות ה' ה'.
ממילא הוא הענין גם כן לגבי תשובה. בתשובה יש ב' מתנות:
א. עצם התשובה, אפשרות להתנקות מהחטא.
ב. זה שהקב"ה מאיר לנו פנים אחרי החטא כמו לפניו, כאילו לא חטאנו כלל.
את החלק השני הגויים לא קיבלו. אצלם כביכול "הצלקת נשארת".
[ו] בגמרא (ברכות ה:) מסופר על רב הונא, שהחמיצו לו ארבע מאות חביות יין. אמרו לו החכמים לעיין למה קרה לו כן. נתברר שהיה צריך לשלם לאריס ולא שילם, אך טען שהרי האריס בעצמו גנב ואם כן פטור הוא לשלם. אך אמרו לו שאף על פי כן יש לו לשלם.
והנה מספרת הגמרא שאחר ששילם קרה נס:
י"א שהחומץ חזר להיות יין. וי"א שנתייקר מחיר החומץ עד כדי שעלה לשווי של היין.
ונשאלת השאלה: הרי הפירוש היותר הגיוני והמציאותי, הוא שהמחיר עלה שהרי זה דבר שיכול לקרות, ומשתנה ע"י היצע וביקוש. אך למה הגמרא טורחת להביא פירוש אחר שקרה כאן נס?
מבאר ספר "בינה לעתים", שיש בסיפור זה רמז לשתי דרגות התשובה:
סוג א' - שחומץ נעשה ליין, כלומר אין שום רושם של העבירה. נעשה כמי שלא חטא, כשם שלא ניכר ביין זה שהיה פעם חומץ.
סוג ב' - שמחיר החומץ עולה, נמחקה העבירה אך בכל אופן נשאר איזהו רושם של עבירה.
אחר כל זאת, נדע להעריך את מתנת התשובה שקיבלנו, ונשתמש בה כך שנזכה בדין, אמן כן יהי רצון. (הרה"ג ר' יונתן דומב שליט"א - משגיח בישיבת "בית מאיר")
ווארט לשבת שובה
בפרשת ניצבים שבספר דברים לומדים כמה מענייני התשובה. דייק מרן הגאון ר' יחזקאל אברמסקי זצוק"ל ומצא בפסוקים רמז ל"שובה ישראל". כלומר אלו סוגי אנשים שבים בתשובה ומהו המניע שלהם לכך:
א. "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וגו' וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ" (ל, ב). מלים אלו רומזות על הדרגה הפחות מעולה שבתשובה לאדם שנתקל בקשיים ומכאובים, הפסד ממון וכדו', כאשר מתבונן במעשיו, רואה במה חטא ואז חוזר לאביו שבשמים.
ב. כאשר אדם מסתכל סביבו ורואה את חבריו שסובלים, מקבלים גזירות קשות רח"ל וכדו'. ומיראה זו מתחיל שיפור במעשיו משום שחושש שמא גם אותו תפקוד הרעה. כדברי הכתוב "וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו" (שם, ז).
ג. הדרגה הגבוהה ביותר היא "תשובה מאהבה". עליה אומר הפסוק "כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וגו' בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (שם, י). כאשר אדם רוצה לעשות נחת רוח לבורא יתברך ורוצה להידבק בו ולדקדק במצוותיו. שב אל ה' מרוב אהבה וחוזר בתשובה כדי להתקרב לבורא באופן המושלם ביותר. (מתוך הספר "מלך ביופיו")
ערב יום הכיפורים - בקשת המחילה
בערב יום הכיפורים, כל אחד ניגש לחברו ומבקש מחילה על השנה שעברה, על צער שגרם לו, על הפסד שעשה לו וכדומה.
וכמובן, עם ישראל רחמנים בני רחמנים כל אחד מוחל וסולח לאלתר. ויש לכאורה להתבונן: כאשר מעליב אדם את חברו באמצע השנה– לא תמיד השני מוכן לסלוח.
והנה, כשמגיע ערב יום הכיפורים, הוא מוציא מפיו מיד את המילים "מחול לך, מחול לך..." וכאן יש לשאול מאי שנא ערב כיפור משאר כל השנה, למה כאן כל מה שהיה בין שני יהודים אלו עובר כלא היה, מה שאין כן באמצע השנה?
וחשבתי להסביר שאנו מרגישים בימים אלו את עיצומו של הדין, אך מאידך אנו יודעים שיש לנו דיין שונה משאר השופטים שאנו מכירים.
לדוגמא מהנעשה במשפט שלנו, אדם שעבר עבירה מקבל עונש, למרות שיכול להיות שהמעשה היה שלא באשמתו כלל, ובנוסף בסך הכל הוא אדם עם מעשים טובים, כל אלו לא יעזרו לו להפחית את חומרת עונשו, ברוב המקרים.
אבל אצל הקב"ה, האדם קובע לעצמו את העונש– על פי מעשיו. אם חברו ציערו, ואף על פי כן מוחל וסולח, לא מקפיד ודנו לכף זכות, גם בשמים – דנים אותו לכף זכות (שבת דף קכז:), היות ודרכו של הקב"ה היא להתנהג מידה כנגד מידה.
הנהגה זו של לדון לכף זכות אפשר לקחת לכל השנה, לא רק לערב יום הכפורים, שהרי אף אחד מאיתנו לא יכול לומר על עצמו שהוא מושלם, ואין בו חסרונות ובחברו יש חסרונות. אם כן, כמו שהוא נכשל לפעמים גם חברו כך.
דבר נוסף הוא, שאדם לא יכול כלל לדון את חברו, שהרי הלל אומר במסכת אבות (פ"ב מ"ד) "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" – והיינו שלא ישפוט מעשי חברו, לומר שנהג לא כשורה עד שיגיע לנסיון כמו שחברו נמצא. שהרי למי שנמצא מהצד קל לומר מה לעשות ומה לא לעשות, אמנם בשעה שהיצר הרע מתחזק, אזי קשה לפרוש, אם כן זו לא חכמה לדון את חברו בשעה שהוא כלל לא מתמודד עם כזה יצר הרע.
ובפרט שיתכן שאם היה לו נסיון כמו של חברו לא היה מתגבר. ואם כן בודאי אפשר לדון את החבר לכף זכות.
פירוש נוסף שמעתי מהרב יצחק פנגר שליט"א בשם הרב דסלר זצ"'ל, על משנה זו "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" - למקומו של הקב"ה. והרי אף פעם אדם לא יגיע למצב כזה שיודע כל מה שעבר על אותו אדם, כל קשייו ונסיבותיו עד שהגיעה לעבירה זו, ולכן לא יכול לדונו. שהרי יתכן מאד שאם
היה מכיר את עברו של אותו אדם לא היה מסתכל עליו בעין לא טובה ר' יצחק הלוי מברדיצו'ב תיקן תפלה, הכוללת מילים אלו: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו וכו' שנראה מעלת חברנו"- (ומלים אלו הנם ג"כ ר"ת של המילים שמח) כלומר שיש לראות את הדברים החיוביים שבחברו, כמו שאומר הפסוק "וראה בטוב ירושלים"). .
מעלה נוספת לדן לכף זכות שבזה יוכל לכפר על עוון נורא של חילול השם, אם נכשל. ואלו דברי הגאון הרב דורון דוד גולד שליט"א (בספרו מראשית השנה): יש ג' אפשריות לתקן את עוון חילול השם החמור, ואף על פי שאדם חושב שאינו שייך לעבירה זו כלל, יכול להיות שדוקא משום דרגתו אנשים חושבים שחטא וילמדו ממנו להרע כמסופר בגמרא (יומא פו.) על רב שאם היה משלם בהקפה, עבורו זה נחשב שעבר על חילול השם.
ואלו הן האפשרויות לכפר:
א. קידוש שם שמים;
ב. להתיגע בלימוד התורה; (שערי תשובה שער ד' אות ט"ז).
ג. אפשרות שלישית לכפר אומר המשגיח של ישיבת ליקווד ע"פ רעיון של המהרי"ל דיסקין בסוף פרשת קדושים - לדון לכף זכות;
כלומר, אם אדם גדול עושה דבר שלכולם מותר, ואחד חושב שזה לא ראוי לאותו אדם גדול, אז בשמים יאמרו לו שעבר על חילול השם.
ואם יבוא ויטען "הרי אותו אחד היה אמור לדוני לכף זכות, כיון שהמעשה שעשיתי הוא ללא שום נדנוד של עבירה", יאמרו לו בשמים: "וכי אתה שהיית תמיד בעולם הקודם דנת לכף זכות?".
אם יאמר שכן, אז גם משמים יתחשבו בו, אמנם אם לא דן תמיד לכף זכות אז ענוש יענש.
אם כן המרויח העיקרי הוא לא מי שדנים אותו לטובה, אלא מי שדן בעצמו, שמקיים מצוות "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו).
"יום הכיפורים - יום הטהרה"
בהרבה מתפילות יום הכיפורים אנו מבקשים עלינו ועל כלל ישראל שנטהר, והכוונה שהקב"ה יזכך את לבנו מטומאת העבירות, וכמו שאומר הפסוק על יום זה "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז, ל).
למה מודגש דוקא ענין זה של הלב?
לפי שהלב הוא מרכז הרצונות והשאיפות, ורצוננו בימים נוראים אלו, לזכות שהלב יהיה יותר מרומם וקדוש, וכדברי דוד המלך ע"ה "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (תהלים נא, יב) נקט דוקא "ברא" כמו שכתוב בתחילת ספר בראשית "בראשית ברא וגו'" היינו יש מאין, ענין חדש לגמרי. וזאת משום שכל עוון שאדם עושה, מטמאו ויוצר כתם בנשמתו.
פירושו של דבר– עבירה יוצרת מחיצות בינינו לבין ה' יתברך, העוונות סותמים את הלב.
ואף אם אדם למד הרבה תורה ויהיה בקי בה, אין זה אומר שלבו פתוח, מפני שיכול להיות שלבו סתום מלקבל ולהפנים את הדברים, ובשעת נסיון, לבו לא יתעורר למרות כל ידיעותו. וזאת משום שלבו סתום כלומר ללא שום יכולת לקבל השפעה רוחנית.
בשלב זה לב האדם נחשב כמת שאין לו שום חיות.
אם כן יוצא שמי שחוטא בעבירות לבו נעשה סתום ולא מושפע מהתורה שלמד, ולכן העצה לתיקון הדבר היא עשיית תשובה שהיא מכפרת על העוונות, ואז הלב מקבל חיות, לבו נפתח יותר וחוזר האדם לחיים, ולכן בימי תשובה אלו אנו מבקשים "זכרנו לחיים". הכוונה גם לחיים גשמיים וגם לחיים רוחניים. (מתוך "אוצרות ימי אלול" עמ' קסב)
ואפשר להוסיף, שאם מוסיף על עשיית התשובה גם לימוד תורה אזי נקיון הלב איכותי פי כמה וכמה.
וכן שמעתי מהרה"ג ר' ליאור גלזר שליט"א בשם אחד האדמורי"ם שפירש "פתח ליבי בתורתך"– על פי מאמר חז"ל - על התורה "שהמאור שבה, מחזירו למוטב" (פתיחתא ב דאיכה רבתי), לפיכך האדם מבקש: אם כה חזקה התורה להשיב אנשים מחטא, אז אני גם רוצה שליבי יפתח לקרבת אלוהים, וכיצד אעשה זאת?
רק אם אעמול בתורה ואתחזק בה ככל הנדרש. "פתח לבי" ע"י שאעסוק "בתורתך".
עשיית תשובה בימים אלו
את החובה הגדולה לעשות תשובה בימים אלו אנו רואים מתוך דברי הרמב"ם (פ"ג מהלכות תשובה סוף הלכה ג'), שכתב שאם אדם יש לו זכויות ועוונות מחצה על מחצה, אם עשה תשובה נחתם לחיים, ואם לאו נחתם למיתה. לא כתב "עשה מצוה אחת", אלא "עשה תשובה", משום שעיקר עבודת ימים אלו היא עשיית תשובה ובהעדר מצוה זו נחשב שעשה עבירה שמכריעה את הכף לרעה (בשם הגרי"ס זצ"ל).
בעשיית תשובה יש שלושה חלקים: חרטה, וידוי וקבלה לעתיד, כמו שכתבו הראשונים.
והנה בנוסח התפלה תקנו לנו חז"ל רק את נוסח הוידוי לבד, וקשה, הלוא הוידוי הוא חלק מהתשובה וחרטה וקבלה לעתיד זה גם כן חלק עיקרי בתשובה כמו שכתב הרמב"ם (שם, פ"ב ה"ב) "וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד וכו' וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם", אם כן היכן הקבלה לעתיד ביום כיפור? תשובה לזה אמר מרן הגאון רבי נסים קרליץ שליט"א (חוט שני חלק ר"ה - יוה"כ, עמוד צ"ז) שיש לומר שאכן אנו כן אומרים בתפילה נוסח של קבלה לעתיד, בבקשת "ותן בלבנו לעזוב דרך רשע וחיש לנו ישע". כלומר, שאנחנו אכן מחליטים לא לחזור לאותם עבירות ששגינו בם, אך היות שאנו מכירים בעצמנו שיכולים עוד להיכשל, אנו חוששים מלהבטיח כן,
אך לפחות אנו מתפללים להשם שיתן לנו את הכוח והאפשרות שנוכל לקיים מה שקבלנו על עצמנו, ואף שזו לא קבלה מפורשת להבא, אך היות שכל אחד קיבל בדעת גמורה בלבו, ולפי מצבו הקבלה היא חזקה ואיתנה שלא יחזור שוב לעוון, אלא רק מבקש עזרה מן שמיא לעמוד בדבריו, וזה נחשב קבלה לעתיד.
לכן דייק הרמב"ם בלשונו - "וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד וכו' וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם",. כלומר שלפי החלטתו שכרגע היא חזקה כל כך שבודאי לא ישוב לאותו חטא, ועל זה יעיד עליו יודע תעלומות שכך היא החלטתו, שהרי לא כתב הרמב"ם "עד שיעיד יודע עתידות" אלא "יודע תעלומות", היות שבפנים בלבו הקב"ה רואה שההחלטה היא גמורה שלא ישוב לאותו חטא וזה תשובה שלימה.
ולכן מה שהיה קשה שלכאורה חסר בתפילה את החלק של קבלה לעתיד מתורץ, שהרי אנו רוצים באמת לעזוב את החטא לגמרי ובדעתנו לא לחטוא שוב כלל, וזו תשובה שלימה, ועוד שאנו מבקשים על זה להבא שלא ניכשל וזהו גם כן נחשב קבלה לעתיד.
אולם כל זאת רק אם מתבונן בעצמו שבאמת רוצה לשוב, שבאמת גומר בלבו, אבל אם עדיין לא החליט בלבו שזהו רצונו ואומר "ותן בלבנו לעזוב דרך רשע" מפני שזה הנוסח שכתוב במחזור, ודאי שחסר לו חלק עיקרי בחלקי התשובה. שנזכה לשוב בתשובה שלימה ויבוא גואל צדק במהרה.
"יום הכיפורים כפורים"
בכתבי האר"י מובא משפט ידוע זה. וכן בזוהר הקדוש (תיקוני הזהר דף נז ע"ב) כתב "פּוּרִים אִתְקְרִיאַת עַל שֵׁם יוֹם הַכִּפּוּרִים". ולכאורה צריך להבין מה הקשר ביןיום הכפורים לפורים, מהו המכנה המשותף ביניהם? ועוד קשה, שמשמע שפורים גדול מיום הכפורים, הכיצד?
בספר "ילקוט הגרשוני" מסביר את ענין זה ע'פ דברי "יד יוסף" על הגמרא בראש השנה (לב ע"ב):
שאלו מלאכי השרת את הקב"ה מפני מה אין עם ישראל אומר שירה בראש השנה (כשם שאומרים בשאר המועדים)?
ענה להם השי"ת – וכי בזמן שהמלך יושב על כיסא דין וספרי חיים ומתים פתוחים לפניו, מתאים לומר שירה?
ופירש ה"יד יוסף" שאם כולם היו צדיקים לא היו צריכים לפתוח כלל את ספרי המתים, ואם פותחים אותם על כורחנו שיש כאלו רשעים שהם עבדי יצר הרע. לפיכך לא שייך לומר הלל שנאמר בו "הללו עבדי ה'", והרי הם עבדי יצר הרע.
על פי הקדמה זו מבאר הילקוט הגרשוני את שייכות יום הכיפורים לפורים: אכן אין דמיון לגבי מעלתיום הכפורים, אלא ההשוואה היא כלפי הטעם שאין אומרים בהם הלל. כשם שביום כיפור אין אומרים הלל כי יש כאלו בינינו שהם עובדי יצר הרע, כך בפורים לא אומרים הלל, משום שאז היינו עבדים לאחשורוש (כמבואר במגילה יד ע"א) ולא שייך לומר "הללו עבדי ה'" ואף שהיום אין אנו עבדי אחשורוש, מכל מקום כיון שבזמן מרדכי ואסתר לא תיקנו לומר הלל גם היום אנו לא אומרים [מחצית השקל או"ח סי' תרצ"ג סק"ב]. . (הרה"ג ר' שלמה לוינשטיין ועיין לקמן בעמ' 343 ביאור נוסף בדברי האריז"ל )