סוכות
סוכות - עראיות ושמחה יחד, הכיצד?
בתפילות חג הסוכות אנו קוראים לימים אלו "זמן שמחתנו". ולכאורה, אינו מובן למה שם זה נבחר לשבעת הימים שבהם אנו נמצאים בתנאים פחות נוחים מהרגילות, אוכלים מחוץ לבית, ישנים מחוץ לבית, מדברים ומטיילים רוב זמננו תחת עלים ובדירת עראי, ולפעמים צפוף בסוכה האם לזה אפשר לקרוא שמחה? אלא ההסבר הוא, שדוקא ההרגשה והידיעה של העראיות היא זו הנותנת לאדם מצב רוח מרומם של שמחה וסיפוק.
וזאת משום - שבמשך כל ימי השנה האדם חי בביתו היציב והחזק, והנה לפתע גם העשיר בעל הנכסים וגם האביון הדל, עוזבים את ביתם ועוברים להתגורר מתחת סככת ענפים עראיים.
בשעה זו מתחיל האדם להתבונן ולהבין שכל העולם הזה כולו עראי, וכל מה שצבר וכל אשר השיג ועמל עליו - נשאר כאן, בהגיעו לעולם שכולו טוב; מה שנשאר אצלו אלו רק המעשים הטובים שקיים. והראיה שכל נכסי עוה"ז אינם מוכרחים לו לאדם שהרי כולנו כאן, מתחת ענפי עץ בלבד והחיים מתנהלים כסדרם.
ממילא ימים אלו הופכים להיות ימי שמחה, משום שכל אדם נוכח לדעת שכל מה שגרם לו לעצבות, אינם אלא דמיונות שווא זמניים, ולמה שיתעצב על דבר שבכל מקרה לא יהיה שלו?
לכן חג הסוכות (סוכה המסמלת עראיות - שהכל עובר) נקרא "זמן שמחתנו" (שאין על מה להצטער כלל). (הרה"ג ר' זמיר כהן שליט"א בספרו "מפתחות לחיים" עמ' 89).
שבעה אושפזין
בחג הסוכות באים לסוכה מלבד האורחים והחברים גם אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרן, יוסף ודוד. ושמעתי ששואלים למה שבעה אלו דוקא נבחרו לאושפזין בחג הסוכות, האם יש דבר משותף בכל השבעה אושזפזין?
ויש לתרץ ע"פ הרעיון שסוכה מסמלת כמה שיותר עראיות, ואת אפסיות העוה"ז, וכן נראה שכך כל אחד מהאושפיזין הצטיין בזה, הרגיש עצמו עראי ולא גבה לבו: אברהם אמר "יַעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל ה' וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (בראשית יח, כז). יצחק - ביטל עצמו לגמרי ע"י שהסכים להקריב עצמו לעולה תמימה. יעקב - ביקש רק בגד ללבוש ולחם לאכול, לא דרש יותר מהמינימום. משה ואהרן - "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז, ז). יוסף - כאשר אמר "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים" (בראשית מ, ח) - לי אין שום כח משלי לפתור חלומות. דוד המלך - "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם" (תהלים כב, ז).
והרגשה זו של ענוה שבאה מהכרה שאנו כאן עראיים, הולכת בד בבד עם חג הסוכות שמטרתו "צא מדירת קבע ולך לדירת עראי" (סוכה ב.). (הרב עובדיה אבוש שליט"א)
רמז לסוכות
דין ידוע הוא שחולה ומצטער פטורים מהסוכה (ש"ע תר"מ ס' ג- ד). בדרך כלל מבינים שהצער או החולי שמתרבים או שבאים מחמת הסוכה הם הפוטרים את המצטער מלשהות בה. אבל יש פשט על דרך החסידות שלמעשה הופך את המשמעות:
היות שהסוכה היא צילא דמיהמנותא (מגיד מישרים פרשת אמור), כולה מצוה של שמחה ולכן סוכות נקרא "זמן שמחתנו", והישיבה בסוכה היא בעצם סגולה של ריפוי וקבלת התפילות. אם כן בזמן שאדם יושב בסוכה ושוהה בה, הוא מונע מעצמו חולאים ויסורים קשים.
וכך אפשר לפרש "חולה ומצטער" - כיצד יתרפאו ממכתם? – "פטורים מן הסוכה", כלומר שהחולה נפטר מחוליו או מצערו ע"י מצות סוכה. וכעין מה שנאמר בפסוק "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ" (ישעיהו נה, יב) על ידי השמחה האדם יוצא מכל הצרות. (הבה"ח רונן לוי הי"ו בשם ספר "תפארת שלמה")
רמז בהלכות סוכה
אומר השל"ה הקדוש, שלכל יהודי צריכים להיות ארבע חומות:
תשובה, תפלה, צדקה, וכמובן תורה.
אמנם, ישנם כאלו שלא התברכו בכישרונות גדולים ואינם מסוגלים לשבת וללמוד. אם כן מה עצתם?
אומר הפסוק "בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף" (קהלת ז, יב), וממילא כאשר תורם ללומדי תורה נחשב לו כאילו למד, כמו הסכם "יששכר וזבולון" או "תמכין דאורייתא".
נמצא שמספר החומות הקטן ביותר שיכול להיות הוא שלוש - תשובה, תפלה וצדקה.
אמנם מה יעשה אדם שאין לו כסף לתת לצדקה כגון עני, לכאורה יש לו רק לעשות תשובה ותפלה?
אומר השל"ה שלא כך, שהרי פסק השלחן ערוך (יורה דעה הלכות צדקה סי' רמח ס' א):
"כָּל אָדָם חַיָּב לִתֵּן צְדָקָה, אֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה חַיָּב לִתֵּן מִמַּה שֶּׁיִּתְּנוּ לוֹ.". והיות והוא עני מספיק שיתן קצת מכספו לצדקה.
וכל זה רמוז בהלכה של בנית הסוכה, "שנים כהלכתן ושלישית אפילו טפח" (ש"ע סי' תרל ס"ב): שני החומות של תשובה ותפילה אין אדם יכול להיפטר מהן. ושלישית - בענין הצדקה לא חייב לתת את כל כספו אלא מספיק אפילו "טפח", אפילו קצת מקיים העני שבישראל מצוה זו. (הרה"ג ר' שלמה לוונשטין שליט"א).
סוכות - עבודת ה' באהבה
יש שאלה ידועה מדוע ניתנה מצות סוכה בחודש תשרי, היה מתאים יותר שתנתן בקיץ שהמזג אויר טוב יותר בשביל שהיה בחוץ?
שאלה נוספת, למה במצוה זו נאמר שאם ירדו גשמים האדם היושב בסוכה פטור מהמצוה ויצא לחוץ, הרי בשאר מצוות אם ניסה ולא הצליח, לא אומרים סימן שהקב"ה לא חפץ במצוה אלא להיפך "לפום צערא אגרא" (פרקי אבות פ"ה, מכ"ג)?
או בנוסח אחר: מאי שנא מצות סוכה משאר מצוות שהמשנה אומרת (כח:) שאם ירדו גשמים, אדם יצא מהסוכה משום שדומה לעבד שבא להגיש למלך כוס יין ושפך אותה בפניו.
התשובה על פי הקדמה קצרה. אנו אומרים בתפילה "אתה בחרתנו" במתן תורה, "רצית בנו" זה ריצוי מיוחד בחג סוכות. ויש בזה רמז.
יש הלכה לגבי דפנות הסוכה שיהיו "שתים כהלכתן והשלישית אפילו טפח" (סוכה ב.), אם עושים שני קוים ועוד קו אחד קצר יוצאת צורה של יד שמחבקת. כך ה' אוהב אותנו, כמו שאמר שלמה המלך "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (שיר השירים ב, ו).
זהו היסוד של סוכות. עד הימים של סוכות עבדנו מתוך אימה, מתוך יראה ופחד הדין. אך עם כל המעלה של הימים הנוראים, המעלה הגדולה היא לעבוד את ה' מתוך שמחה. שאדם נהנה בעבודת ה' ובקיום המצוות בזה חפץ ה' יותר, (וכמו שרמז בזה הגאון הגדול הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט"א בספרו "אגרת לבן תורה" (מהדורת תשע"ד עמ' 50) על מאמר חז"ל (ברכות ח:) "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים", שמי שנהנה מיגיע כפיו כלומר נהנה מעבודת ה' יותר גדול ממי שעובד את השם מתוך יראה ופחד, משום שעבודה מאהבה יותר גדולה מיראה ולתועלת הדברים נביא כאן את לשונו: "...וּבָזֶה בֵּאֲרוּ מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בַּגְּמָרָא, גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיגִיעַ כַּפּוֹ יוֹתֵר מִיְרֵא שָׁמַיִם. וְצָרִיךְ בֵּאוּר, מִמַּה נַּפְשָׁךְ, אִם זֶה הַנֶּהֱנֶה מִיגִיעַ כַּפּוֹ אֵינוֹ יְרֵא שָׁמַיִם, אִם כֵּן מַה שַּׁיָּךְ לוֹמַר עָלָיו שֶׁהוּא גָּדוֹל מִירֵא שָׁמַיִם? וְאִם הוּא יְרֵא שָׁמַיִם אִם כֵּן מַהוּ שֶׁאָמַר יוֹתֵר מִירֵא שָׁמַיִם, הֲרֵי גַּם הוּא יְרֵא שָׁמַיִם. אֶלָּא הַבֵּאוּר הוּא, כִּי הִנֵּה הָאָדָם לְעָמָל יוּלַד, וְכָל מַטְּרַת בּוֹאוֹ שֶׁל הָאָדָם לָעוֹלָם הַזֶּה הוּא לַעֲבֹד אֶת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְלִיגַע וְלַעֲמֹל בְּעֵסֶק תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה וְקִיּוּם הַמִּצְוֹת. וְכָל מִי שֶׁנֶּהֱנֶה מִיגִיעַ כָּזֶה, וְעוֹשֶׂה כֵן מִשִּׂמְחָה, זֶה גָּדוֹל יוֹתֵר מִמִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֶת הַמִּצְוֹת וְיָגַע בָּהֶם מִתּוֹךְ יִרְאָה וּפַחַד הָעֹנֶשׁ. וְלָכֵן גָּדוֹל יוֹתֵר "הַנֶּהֱנֶה" מִיגִיעַ כַּפּוֹ, יוֹתֵר מִ"יְרֵא" ה'. עֲבוֹדַת ה' בְּאַהֲבָה וַהֲנָאָה וְיִרְאַת הָרוֹמְמוּת, חֲשׁוּבָה יוֹתֵר מֵעֲבוֹדַת ה' מִיִּרְאַת הָעֹנֶשׁ.
וּבָזֶה בֵּאֲרוּ גַּם מַה שֶּׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תְּהִלִּים קכו) אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה, הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים. וְהַיְנוּ, שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם עוֹמְדִים וּתְמֵהִים, אֵיךְ עַם יִשְׂרָאֵל זוֹכֶה גַּם לָעוֹלָם הַזֶּה, הֲרֵי עֵשָׂו הוּא זֶה שֶׁזָּכָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְיַעֲקֹב אָבִינוּ וְזַרְעוֹ זָכוּ בָּעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם בָּאִים בִּשְׁאֵלָה: הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה? וַיהִי כְּמֵשִׁיב: הָיִינוּ שְׂמֵחִים. בַּעֲבוּר שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַמִּצְוֹת מִתּוֹך שִׂמְחָה וְאַהֲבַת הַבּוֹרֵא, וְלֹא קִיְּמוּהָ כְּמִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, אוֹ מִיִּרְאַת הָעֹנֶשׁ, בַּעֲבוּר זֶה זָכִינוּ גַּם לָעוֹלָם הַזֶּה. וְאֵין זֶה שָׂכָר עֲבוּר הַמִּצְוֹת שֶׁמְּקַיְּמִים, אֶלָּא בַּעֲבוּר הַשִּׂמְחָה שֶׁבְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת. וּבָזֶה עוֹד בֵּאֲרוּ מַה שֶּׁאָמְרוּ (תְּהִלִּים קמז) הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם, חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ, הַשּׁוֹלֵחַ אִמְרָתו אָרֶץ וְגוֹ'. וְהַיְנוּ, שֶׁבָּאִים אֻמּוֹת הָעוֹלָם וּתְמֵהִים, הֵיאַךְ עַם יִשְׂרָאֵל זוֹכֶה לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בְּאֵיזֶה זְמַנִּים, הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם? חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ? וַהֲרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה שַׁיָּךְ לְעֵשָׂו וְזַרְעוֹ, וְלֹא לְיַעֲקֹב אָבִינוּ וּלְזַרְעוֹ. וַיְהִי כְּמֵשִׁיב: הַשּׁוֹלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ, וַהַיְנוּ שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רַב, וְזוֹ מִצְוַת מִילָה, כָּל מִצְוָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים אוֹתָהּ בְּשִׂמְחָה, הֶחְזְקֵיהּ בְּיָדָם, וְזוֹ הִיא מִצְוַת מִילָה, וּבִזְכוּת שֶׁעוֹשִׂים מִצְוַת מִילָה בְּשִׂמְחָה, מִצְוָה זוֹ מִתְקַיֶּמֶת בְּיָדָם, וְהַשָּׂכָר בָּא עַל הַשּׁוֹלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ, עַל עֲשִׂיַּת הַבְּרִית בְּשִׂמְחָה [אִמְרָתוֹ הַיְנוּ הַבְּרִית], וְעַל זֶה מַגִּיעַ לְעַם יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ בַּגֶדֶר חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ וְגוֹ'". ).
מסופר על אחיו של הגאון מוילנא שבזקנותו היה מבקר מדי פעם את אחיו הגאון. והיה הולך בדרך עד לביתו, עם כל הקשיים הכרוכים בדבר. שאלוהו תלמידיו: "למה אינך עובר לגור ליד אחיך?".
ענה להם: "בגלל אשתי. לפני מספר שנים חיפשתי אתרוג, ולא מצאתי בשום מקום אתרוג כשר. עד שנודע לי שיש מקום מחוץ לעיר שאפשר להשיג אתרוג במחיר עתק (בזמננו בערך היה שוה כ-800,000 ש"ח). אשתו הציעה רעיון: "נמכור את הבית שלנו ובסכום הזה נוכל לקנות את האתרוג" והסכמתי. מכרנו את הבית, קנינו את האתרוג וכל בני העיירה יצאו בו ידי חובה. והשמחה היתה גדולה. ואז הלכנו לגור בדירה שגודלה חצי מהבית הקודם". ואז אחיו של הגאון מוילנא ענה על השאלה, "למה לא עברתי לוילנא? משום שכל פעם שאשתי רואה את הבית שהיינו גרים בו קודם, מתמלאת בשמחה ואושר עד אין קץ. וכי אני יכול לקחת ממנה את ההנאה הזו, על הזכות שהיתה לנו במצות אתרוג?".
מסיפור זה נלמד שאין לאדם הנאה גדולה מזו שעובד את ה' באהבה, בצורה הזאת שמשעבד כל גופו לה'. וזהו הרמז בד' המינים שנוטלים בחג סוכות. לשעבד כל אבריו לה'. הלולב כנגד השדרה, ערבה כנגד הפה, הדס כנגד העינים, האתרוג כנגד הלב (מדרש תנחומא פרשת אמור סי' כח).
ולכן חג הסוכות נקרא "זמן שמחתנו" משום שעיקר העבודה היא לעשות את רצון ה' בשמחה. ואנו צריכים להראות לה' שאנו שמחים בו ונכנסים אִתו לדירת עראי, שפעמים נמצאים יתושים ויש שמש ורעש מסביב.
אם אדם יודע שהסוכה כמו משכן ונמצא יחד עם בורא עולם, וכי ירגיש איזה צער? ואם יהיה חייב לישון בסוכה גם בזמן הגשמים, אז לא ירגיש את עצמו בצורה נוחה, לא ירגיש באהבה שהקב"ה אוהבו, ולכן פטרו אותנו מהסוכה בצורה הזאת.
אנו אומרים בימים - נוראים "אם כבנים אם כעבדים". העבד מחכה לציווי מהאדון אך בן לא מחכה שהאבא יבוא מהדרך ויצוה לו, אלא בא לקראתו עם משקה כדי להשיב את נפשו.
יש לקיים את רצון ה' כמו שאבא מבקש ממני, בצורה הטובה ביותר. אם נתנהג כך, אז גשמים לא ירדו בסוכות כיוָן שהקב"ה לא ירצה שנצא מהסוכה.
והתירוץ לשאלה השניה הוא, שאם יורד על האדם גשם, אות הוא שאינו מקיים את המצוות מתוך אהבה ומתוך חיבה, ולכן הקב"ה כביכול אומר לו שיצא מהסוכה, שהרי זו היא מטרת החג.
וזה הרמז בדברי חז"ל "כעבד ששפך לו רבו קיתון על פניו", זה הבית של הקב"ה שכביכול מזמין את האדם לבית שלו, ואם ירדו גשמים סימן שהבעל הבית רוצה שנלך ואינו חפץ במצוותינו.
כי עיקר חג סוכות זה עבודת ה' בשמחה ובאהבה.וכשזה חסר זה פגם גדול במצוה. וה' יזכנו לעשות רצונו ולעובדו בלבב שלם. (הרב ליאור תשובה שליט"א)
מספר הקרבנות בחג סוכות
בקרבנות החג ביום הראשון, השני והרביעי אומרת התורה "שעיר עזים אחד לחטאת". אמנם בשאר הימים נאמר "שעיר אחד לחטאת" ונשאלת השאלה מה פשר ההבדל?
אומר הגר"א – הגמרא אומרת ששבעים הפרים שמקריבים בחג הסוכות הם כנגד אומות העולם. אומר הזוהר הקדוש– כל העמים מתחלקים לשנים: חצי עולם לישמעאל, חצי עולם לעשיו.
עשיו מלשון שעיר. ישמעאל – קרוי שעיר עזים.
על פי דברים אלו השאלה מתורצת – ביום הראשון שהקריבו שלוש עשרה פרים ובשני שנים עשרה וברביעי עשרה– בסה"כ שלושים וחמישה פרים שזהו כנגד חצי מאומות עולם כנגד ישמעאל, והשאר שלושים וחמישה כנגד עשיו. (שמעתי מהרב שלמה ריינר שליט"א)
הידור מצוה בחג
בזמן שאדם מקיים מצוה יש ביכולתו לקיים עוד מצוה צדדית שהיא חשובה גם כן, והיא הקפדה בהידור מצוה כמו שנאמר "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב). ואין זה לעיכובא, כלומר שאם לא קיים אותה יצא ידי חובתו, אלא שהמצוה יותר שלימה כשנעשית בהידור מצוה.
אך ישנה מצוה אחת שאם לא קיים בה את הידור המצוה לא יצא ידי חובתו כלל, וזו מצות ארבעת המינים. שהרי התורה אומרת "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר" (ויקרא כג, מ) וחכמים ביארו שביום הראשון ארבעת
המינים צריכים להיות נאים. למשל אסור שיהיה באתרוג חסרון כל שהוא, אסור שיהיו באתרוג נקודות שחורות, ההדסים צריכים להיות משולשים ועוד הרבה הלכות שביום הראשון של החג שבו המצוה היא מהתורה הם מעכבות את המצוה.
מה ההסבר שעומד מאחורי דין זה?
התשובה נמצאת בעוד דין שנוהג בימים אלו, והוא ישיבה בסוכה - "צא מדירת קבע ושב בדירת עראי" (סוכה ב.). הלוא כל השנה אדם מחפש לדור במקום הכי נעים והכי נוח, שירגיש טוב ושיהנה, אדם אוהב את עצמו ואוהב את ביתו, ולכן משקיע בו. ולעומת זאת במצוות לא תמיד אדם חפץ במצוה הכי יפה והכי מהודרת אלא העיקר שיצא ידי חובתו.
אבל בסוכות התורה אמרה "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מב) שנפנים שהבתים והכסף וכו' הכל דמיון הכל עראי, העולם חולף ומה שנשאר אלו המצוות. אילו רק היה מבין זאת יותר בחוש שיש לפאר ולהדר את המצוה יותר מהמינימום, כמו שאוהב ומפאר את ביתו, היה לוקח ארבעת המינים בהידור אבל אם לוקחם בצורה לא מהודרת התורה אומרת שלא יוצא ידי חובתו, משום שההידור הוא סימן שחביבה המצוה בעיניו, ואם לא מהדר כאשר לוקח אתרוג חסר וכדו' אות הוא שהמסר שהכל עובר ואין להשקיע אלא במצוות וברוחניות לא נכנס בלבו, ונמצא שהפסיד את מטרת החג ולכן דין זה הוא לעיכובא.
זהו היסוד, שעלינו להשקיע בתורה ומצוות ולהדרם ולפארם, וממצוות ארבעת המינים ניקח חיזוק לכל השנה. (הרב יואל קמרי שליט"א)
מה הקשר בין תיבת נח לסוכה?
כתוב באחד הספרים שישנו קשר בין הסוכה לתיבת נח. בשניהם רמוז שם ה' ששומר על האדם וחופף עליו:
על התיבה נאמר - "וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ" (בראשית ו, טו).
כאשר מצליבים את שני שמות ה', אדנות עם הוי"ה, אנו מקבלים את מדותיה של התיבה:
[י] מול א, 10x1 שוה 10
[ה] מול ד 5x4 שוה 20.
(20 ועוד 10 שוה 30 כנגד 30 אמה קומתה של התיבה).
[ו] מול נ 6x50 300, כנגד אורכה של הסוכה.
[ה] מול י 5x10 50, כנגד רוחבה.
וכן "סוכה" גימטריא 91, כנגד שם הוי"ה (26) ואדנות (65) יחד שהם גם כן שוים בסך הכל 91.
טעם נסיון אומות העולם דוקא במצות סוכה
הגמרא במסכת ע"ז (ב.) אומרת שלעתיד לבוא הגויים באים בטענה לקב"ה למה רק לישראל יש תורה ומצוות ולנו אין. הקב"ה שומע טענתם ואומר להם, "אתן לכם מצוה קלה, וכך נבדוק אם טענתכם נכונה".
ואכן באו כל האומות, בנו סוכות וישבו בצלם, אכלו ושתו בתוכם וכו'.
והנה לפתע הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, נהיה חום אימים, מיד יצאו הגויים מהסוכה (שהרי מצטער פטור) בעטו בסוכה והלכו לביתם.
או אז אמר הקב"ה אם מצוה קלה זו לא עמדתם בה, בטח גם בשאר המצוות לא יכולתם לעמוד, ולכן אין לכם זכות לבוא בטענה למה עם ישראל קיבל תורה ואתם לא.
אך שואלים המפרשים למה הגויים קיבלו דוקא את מצות סוכה, להיבחן בה, אם ראויים למצוות אם לאו. הרי ישנם עוד הרבה מצוות שה' יתברך יכול לבודקם.
ישנו תירוץ כזה:
טבע הוא בעולם, שכאשר נמצא אדם בביתו הוא מתנהג בשיא הטבעיות, מה שנקרא "בלי מסכות".
ולכן אם היו הגויים מקבלים מצוות כאלו שקיומם בבית, היות וקשה להם לפרוש מההרגלים ומהטבעים בסביבה כה רגילה להם, לכן אין טענה עליהם למה לא שמרתם את המצוה, לפיכך אמר להם הקב"ה שיצאו מביתם לסוכה, ואז יוכלו להתחיל "דף חדש", ואם יקימו מצוה זו תוכלו לקבל אחרי כן עוד מצוות. (ולכן גם כן חג סוכות בא אחרי יום הכיפורים, משום שאחרי ששבנו בתשובה מעוונותינו, ציונו ה' להתחיל דף חדש, לצאת לסוכה לעזוב את "הרגלכם הרע").
ואחר שהגויים לא עמדו בנסיון זה, אמר להם אם דף חדש אינכם יכולים לקיים, כל שכן שלא יוכלו לקבל מצוות אחרות ולשבור את הרגלם הרע. (הרב ישראל כהן שליט"א)