חודש שבט – טו בשבט
"כי האדם עץ השדה"
החיד"א אומר שיש דמיון רב בין האדם לעץ כפי שאומרת התורה בפסוק "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ, יט).
[1] ככל שהאילן מטופל טוב יותר, כן מניב פירות טובים ועסיסיים יותר; כך גם האדם ככל שמשקיע יותר בחינוך ילדיו, כך יקבל ילדים טובים יותר. [2] כל חיותו של האילן מן המים, כך האדם כל חיותו מן התורה שנמשלה למים (תענית ז ע"א). . [3] כמו שהאילן צריך לאור השמש כן האדם צריך רב שיאיר לו את הדרך. [4] כמו שהאילן צריך לרוח (אויר), כן האדם צריך את הרוחניות כדי לחיות.
עוד נראה לדמות כתב בספר שלחן מועד ערוך (עמ' קנג):
[5] בכל זרע קטן יש את תכונות העץ: טעם פירותיו וצבעיו, גובהו וצורת עליו. גודל זרעו וכדומה.
אם האדם עצמו לא ישקה ויטפח אותו שום דבר לא יצמח ואף יבול. כן גם האדם, טמונות בו הרבה יכולות, אבל אם האדם לא יטפח אותם, שום דבר לא יצא ממנו.
העץ ניזון ממים וזבל אך לעומת זאת מניב פירות טעמים ובריאים, "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" כמה זה מחייב אותנו "להניב פירות טובים" כלומר מצוות ומעשים טובים, שהרי אנו מקבלים כל כך הרבה שפע מהקב"ה! ולא מים וזבל.
[6] ביאור נוסף להקבלה בן האדם לאילן אומר החזון איש:
כשם שהאילן אינו נבחן בגודלו או ביופיו, אלא בכמות הפירות הראויים לאכילה אשר הוא מפיק- כך בדיוק גם האדם... כשם שהאיכר חורץ את גורל האילנות ע"פ מידת התועלת שהם מביאים, כך הקב" ה נוהג ביחס לאדם.
הקב"ה אינו חפץ בבני האדם הגדולים או היפים המעוררים רושם. אלא הקב"ה בוחן את האדם רק ע"פ מידת התועלת אשר ניתן להפיק ממנו, ע"פ הפירות המתוקים שהוא מניב, היינו ע"פ המעשים הטובים שלו- ועל פי זה הוא מחליט האם ראוי הוא להתקיים או לא! (נתיבי אור עמ' רחצ).
רמז ב"ט"ו בשבט"
בספר "שערי ניסים" (הובא בספר שלחן מועד ערוך עמ' קנב) כתב שכל המצוות התלויות בארץ רמוזות בט"ו בשבט (שבע עשרה מצוות כגימטרייא המילה "טוב"):
ח-חלה, חדש.
מ-מעשרות ותרומות.
ש-שכחה לקט ופאה.
ה-העומר.
ע-ערלה, עוללות.
ש-שמיטה.
ר-רבעי.
ב-בכור בהמה.
ש-שבע שמיטות- יובל
ב-ביכורים.
ט-טבל.
ההבדל בין שבועות לט"ו בשבט
ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, בו נוהגים לאכול פירות. אבל בחג השבועות אשר בו נידונים על פירות האילן (כמבואר במסכת ר"ה טז.), מנהג ישראל לקשט את בית הכנסת בענפי אילנות.
ולכאורה אמור להיות להפך, שבחג שנידונים על הפירות (שבועות) נאכל פירות, ובזמן שהוא ר"ה (יום דין) לאילנות (ט"ו בשבט) נקשט את בית הכנסת בענפי האילנות?
תירץ האדמו"ר מסאטמר זצ"ל שהאילנות מרמזים על ההורים, והפירות מסמלים את הילדים. כאשר דנים את ההורים, יש להביא את הילדים שבהם הם נבחנים אם מילאו את מלאכת החינוך בנאמנות, אם לאו. אם חינכו את הילדים על אדני התורה היראה והטהרה, או התעלמו מתפקיד זה.
משום כך, בט"ו בשבט אשר דנים בו את האילנות, את ההורים, מביאים לשלחן את הפירות. ולהפך, כאשר דנים את הילדים אלו הפירות יש לבדוק באיזה בית גדלו ואיזה חינוך הוענק להם מ"האילנות", מההורים, לכן מביאים בחג השבועות את הענפים ומקשטים את בתי הכנסת אדם אחד שלח את בנו ללמוד בבית ספר שאין בו ריח של תורה ויראת שמים. יום אחד פגש האב את רבו. התעניין הרב בשלום בנו ושאל: "היכן לומד הבן?".
השיב האבא, "בני לומד בבית ספר פלוני בכיתה ח".
התעניין הרב: "באיזו כיתה?"
השיב האב: "בכיתה ח'". אמר לו הרב: "כאשר לומדים בבית ספר כזה כבר בכיתה א' זה חטא... אם כן כבר שמונה שנים עוון בידך תראה לתקנו במהרה". (שם). . (שלחן מועד ערוך עמ' קמז)
ט"ו בשבט- הדמיון בין העץ לאדם
ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות האדם נמשל לעץ שנאמר "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ, יט). נראה איך ההתחלה של העץ ונלמד מוסר השכל לגבינו. יש שני אנשים עם שתי צורות הסתכלות שונות:
לשניהם יש זרעים והם ניסו לזרוע אותם באדמה בפעם הראשונה בחייהם. והנה, האיש הראשון אחר ששתל את הגרעין, השיג משקפת מיוחדת שדרכה יכול לראות מה נעשה לגרעין. ולהפתעתו עיניו ראו ולא זר, איך הגרעין נרקב ולא נשאר ממנו כלום. תשעים ותשע אחוז ממנו נהרס ובקושי אחוז אחד נשאר. שראה כך מיד התייאש, ואמר בלבו "בטח העץ כבר לא יצמח...". החליט שינסה לשתול את הזרע במקום אחר, ואכן הלך ממקום למקום והעץ שלו לא גדל.
לעומתו השני נטע את הגרעין, השקה, טיפח והשקיע בו. ולבסוף יצא אילן לתפארת.
מה הסוד פה? שדוקא בזמן הקושי, הריקבון, בזמן הירידה, זה הזמן שבו צומחים, זה הזמן לקבל את הכוח לגדול אחר כך. לכן זו אחת הסיבות שאדם דומה לעץ, לרמוז לו שלא לפחד מהתמודדות, מקשיים, אלא דוקא מזה נבנים, וכך גם לא להתייאש מהם.
מסופר על גביר אחד שרצה לחלק מאה אלף שקל לאדם הכי מסכן שיש. חיפש וחיפש עד שהגיע לעני שאין לו מה לאכול ושעה לפני שבת הוא מחפש בפח של השוק אוכל, שאל אותו "אתה מסכן?".
ענה העני "לא".
השיב העשיר בפליאה: "אם כן כיצד הנך מסביר את מצבך, איך אפשר לחיות כך, לחפש אוכל בפחים?".
ענה לו העני: "נכון, יש קושי וצער, אבל מסכן פירושו שאני מתייאש ואין מה לעשות. צריך לזכור שאין ייאוש בעולם והכל עוד יכול להתהפך".
אמר העשיר לעני: "אני רוצה לתת כסף לאיזה מסכן איפה אני יכול למצוא אחד כזה?".
אמר לו: "לך ליד נחל הירקון לבית העלמין שם כולם מיואשים..."
אותו אדם אכן עשה כך, חפר קבר והטמין שם את הכסף. לימים התהפך עליו הגלגל, כל נכסיו ירדו לטמיון והפך לעני מרוד המחזר אחר הפתחים. והנה, יום אחד נזכר שהחביא כסף אי שם בירקון, נשא את רגליו והלך לכיוון אותו בית העלמין, אך להפתעתו השכונה היתה שונה קצת, אמר לעצמו "לפחות אחפש על פי סימנים...".
ראה אותו שוטר ואמר לו: "מה קרה לך? לא מספיק שאתה מפריע לחיים, מפריע לי, באת גם להפריע למתים? מה קורה פה?".
לקח אותו השוטר לשופט וביקש תנו לו מאסר עונש חמור. שאל השופט את העני "האם יש לך מה לומר?".
ענה העני:
"אדוני השופט, היה לי הרבה כסף והציעו לי לקוברו בירקון, וכך עשיתי". פתח השופט ואמר, "כבוד השוטר אם כך היא טענתו שחרר אותו, ואל תקח אותו לכלא".
התפלא השוטר- "למה כבוד השופט פסק כך?".
הסביר השופט: "משום שאני נתתי לו את העצה הזו לקבור שם את הכסף...".
מכאן נלמד שאין להתייאש, אפילו שקשה צריך לזכור שזו תקופה חולפת והקשיים בונים את האדם וזה רמוז בעץ שהאדם נמשל אליו. (הרב מנחם וייס שליט"א)