חודש טבת
דרשה לארבעת הצומות
[א] אומר הנביא זכריה (ח, יט) "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".
צום הרביעי הוא י"ז תמוז, צום החמישי- תשעה באב צום השביעי- צום גדליה, צום העשירי- עשרה בטבת.
במהרה בימינו כל הצומות יהפכו לששון ולשמחה, יתוַספו לנו חגים חדשים. הגאון הרב יעקב גלינסקי זצ"ל אמר בשם האר"י הקדוש שעשרה בטבת יהיה יום טוב ראשון, ותשעה באב יהיה יום טוב האחרון. וכל הימים ביניהם יהיו חול המועד אחד ארוך.
נשאלת השאלה, כאשר יבוא משיח נחוג את הגאולה, מה יש לחוג את הימים שבהם, התחיל המצור, נבקעה העיר, התחיל החורבן. הרי הם היו ימים של עצב, ימים שמידת הדין גברה עלינו?
התשובה ע"פ היסוד הבא:
כאשר יוסף מתגלה אל אחיו, בין דבריו אומר להם "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ" (בראשית מה, ה). אחרי שפתאום מתברר לאחי יוסף שהם טעו ושלמעשה חלומותיו לא היו מהרהורי לבו אלא חלומות נבואיים, אומר להם יוסף "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (שם) - "הקב"ה סובב את הכל כך שאציל את אתכם מהרעב".
יש מדרש בפרשת מקץ (פרשה צא סימן י') כאשר האחים באים אל יוסף, הוא לא מאמין למה שאחיו מספרים לו ולקח את שמעון, ואוסר אותו כבן ארובה, וביקש שיביאו את האח הקטן.
כאשר באו וסיפרו את הנעשה לאביהם, יעקב מתמרמר: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח" (בראשית מג)- "למה היה לכם לספר שיש לכם עוד אח?". אומר המדרש: מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה חוץ מכאן. אמר הקב"ה אני עוסק להמליך את בנו במצרים והוא אומר "למה הרעותם לי". (הרי זה חלק מההצלה) הדא הוא דכתיב (ישעיה מ, כז) "לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה' וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר" עכ"ל המדרש. פירוש- למה אתה חושב שמידת הרחמים מסתלקת מעליך, "ומאלהי משפטי יעבור"- למה אתה חושב שמידת הדין פועלת נגדך, למה אתה לא מבין שגם מידת הדין פועלת לטובתך. "מאלוהי"- לדברים שאתה קורא "אלהי" (מידת הדין) "משפטי יעבור", זה עצמו הדרך לישועה.
[ב] יש כאן יסוד, שמגדיר אותו רבנו יונה בשערי תשובה (שער ב אות ה) וז"ל: "ויש על הבוטח בשם להוחיל במעוף צוקתו, כי יהיה החושך סבת האורה"- צריך לחשוב שהחושך הוא סיבת האור. ממשיך ר' יונה "כמו שכתוב (מיכה ז, ח) "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (מדרש תהלים מזמור כב): אלמלא נפלתי לא קמתי, אלמלא ישבתי בחושך לא היה אור לי!". עכ"ל.
ר' יצחק הוטנר זצ"ל מבאר את הדברים:
אנו חשבנו שצריך לבטוח שאחר הנפילה תבוא קימה, אך מעולם לא חשבנו שהנפילה היא סיבה לקימה, ואם כך היא למעשה חלק מהקימה.
בית הלוי (בפ' שמות) מפרש "אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה" (תהלים קיח, כא), אנו מודים גם על העינוי לא רק על הישועה.
בעל חובות הלבבות כותב (שער הבטחון פ"א ופ"ה) שהבוטח צריך לדעת שגם מידת הדין היא לטובתו.
ביאורם של דברים הוא שהקב"ה לא מעניש, ה' ברא את האדם להיטיב אתו אלא לפעמים מיטיבים ע"י יסורים שאז האדם יתעורר לתשובה או יתכפרו לו עוונותיו. היסורים עצמם הם חלק ממידת הרחמים שפועלת לטובת האדם.
אחד מאחרוני רבותינו הראשונים, הסמ"ג (ר' משה מקוצ'י זצ"ל) היה גר בצרפת אך פעל בספרד, עבר מקהילה לקהילה והחזיר בתשובה.
ובספרו (סמ"ג מצוה י"ז) כתב שבאו אליו בטענה, מאז שחזרנו בתשובה התחלנו לקבל מכות. כותב הסמ"ג מי שמתלונן על שמקבל מכות מהשמים עובר על מצות עשה מהתורה של "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (דברים ח, ה). אדם לא יכול לצפות שאבא רק יחייך אליו, אבא לפעמים מכה. אך צריך לדעת כשאבא נותן מכות זה לטובת הילד, זה טיפול בילד שילך בדרך הישרה. לפעמים הקב"ה מרחק כדי לאותת לאדם.
[ג] הגמרא בע"ז (ד.) מביאה פסוק "וְאָנֹכִי אֶפְדֵּם וְהֵמָּה דִּבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים" (הושע ז, יג) "אמר הקב"ה אני נותן להם יסורים בשביל לפדות אותם מעבודה זרה, והם רואים את זה כאילו זה לרעתם"- "והמה דברו עלי כזבים".
אומר הסמ"ג צדיק או בעל תשובה שסובל יסורים ויש לו טענות על הקב"ה עובר על מצוות עשה מהתורה. משום שלא מבין שהקב"ה הוא אבא, ושהוא מריע זה חלק מההטבה שלו.
הסטייפלר כותב באגרת (ח"א אגרת ש"ל) על הפסוק "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'" (שמות ו, ב).
משה רבינו מתמרמר על ההסתר פנים במצרים, שאחרי שהוא בא לפרעה לבקשו שישלח את עמ"י הוא מכביד את השיעבוד. ואומר משה לקב"ה "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי" (שמות ה, כב).
אומרת התורה "וידבר אלהים אל משה", "וידבר" זה לשון קשה, "ויאמר" לשון רכה, "אני ה'" תדע לך גם שאני מתגלה במידת הדין יש פה למעשה את מידת הרחמים.
[ד] בספר "קול אריה" שואל למה נהגו לכסות את העינים בקריאת שמע. ועונה תשובה נפלאה:
הרי אלו דברים אומרים בק"ש? "שמע ישראל" פירוש תתבונן "ה' אלוהינו" לפעמים ההנהגה במידת הרחמים "ה'", לפעמים במידת הדין- "אלהים". דע לך הכל זו הנהגה אחת "ה' אחד" של מידת רחמים.
אך אנו לא רואים את זה, רואים אסונות רואים פגעים רחמנא לצלן, דברים קשים... אי לכך מה עושים? עוצמים את העינים, שלא נלך אחר מה שרואים, ומאמינים שהכל לטובה.
ראינו זאת במיוחד אצל יוסף, לקחו לו את הכתונת המיוחדת שקנה לו אביו, מכרו אותו לעבד, עבר גלגולים בדרך, עמד בנסיון של אשת פוטיפר, השליכוהו לכלא שתים עשרה שנה. ולבסוף התברר שהכל היה תכנית אלוהית ומצא עצמו משנה למלך.
מפרש "קול אריה", בדרך דרוש על הפסוק "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (בראשית מו, ד)- אנו שמים את היד על העינים כדי שלא נלך שולל אחר מה שרואים אלא נאמין ונדע שלמעשה טמונה פה מידת הרחמים, ומה יעזור לנו להאמין בכך? יוסף', - "ויוסף ישית ידו על עיניך".
הגמרא בברכות (ז.) אומרת שהקב"ה בכל יום זועם רגע, שנאמר "וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם" (תהלים ז, יב). שואל ה"חכמת מנוח" הרי "אֵל" זו מידת הרחמים, איך אפשר לומר ששם זה זועם בכל יום?
אלא רואים שגם הזעם של הקב"ה הוא מידת רחמים. האהבה של ה' לא פחתה בכך שמייסרנו.
[ה] החסד לאברהם בפרשת בא מביא משנה ממסכת אבות (ג, טו) שכתוב בה "ובטוב העולם נידון", ולכאורה קשה אמנם יש פעמים טוב, אך יש פעמים רדיפות ומכות?
אלא רואים מהמשנה שהעולם נידון לטוב גם תמיד, וגם כשיש מכה זה בשביל להיטיב.
בתהלים (לז, כג- כד) "מֵה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ: כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל כִּי ה' סוֹמֵךְ יָדוֹ". מסביר המלבי"ם, קודם כל ה' סולל את הדרך שלנו, דרך לאו דוקא ללכת, כל יוזמה ופעולה שעושה האדם הקב"ה סולל לו את דרכו, אך לפעמים קורה שיש הרבה מניעות בדרך, דברים לא מסתדרים. ואז אדם חושב שזה משום שה' עזב אותו. "כי יפול לא יוטל"- אל תחשוב שאם נפלת זהו משום שה' הפיל אותך או עזב אותך, "כי ה' סומך ידו" תדע לך שגם בנפילה הוא נמצא, רק החליט שלא טוב לך להמשיך בדרך הזו, וכמו שהיו כל המניעות לבלעם לא משום שה' עזב אותו אלא משום שה' אותת לו.
[ו] הגמרא אומרת (נדה לא.) על הפסוק "אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי", כיצד אנו מודים להקב"ה על שכועס עלינו? אומרת הגמרא במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לאחד מהם קוץ ומיד התחיל מחרף ומגדף, לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים התחיל מודה ומשבח. ע"כ.
זו דוגמא שיש לפעמים מניעות שאדם מצטער עליהם והם כל כך לטובתו. וכן מסופר בירושלמי (מסכת הוריות פ"ג, ה"ד) אבא יודן היה עשיר גדול ותומך ביתומים ואלמנות. והפסיד בעסק אחר עסק ומכר כמעט את כל קרקעותיו עד שנשארה לו רק שדה אחת.
הוא הלך פעם ברחוב וראה את ר' אליעזר ור' עקיבא ור' יהושע, שאל אותם לשם מה באו. אמרו לו שעושים מגבית לכלה יתומה. הלך לביתו ואשתו רואה אותו עצב, אמרה לו מה קרה. וסיפר לה שפעם ראשונה בחייו שלא היה לו לתת צדקה. אמרה לו "מכור שדך וחצי תיתן להם". עשה כעצתה והביא להם את הכסף וברכוהו "ה' ימלא חסרונך".
נשארה לו פרה כחושה עם חצי שדה. לפתע נתקעה רגל הפרה באיזו אבן ונשברה. ומה היה צריך לחשוב אז? לא די שהפסיד נכס אחר נכס ואין לועבדים לעבודה, כעת גם את הפרה הפסדתי?
אבל הוא דבר ראשון לקח מוט בשביל להרים את הפרה. ותוך כדי שכרה בור מסביבה כדי להרימה, מצא אוצר ורכוש רב ואמר "לטובתי נשברה רגל פרתי". שוב, מתברר שכל ההפסד אשר נעשה לו היה כדי שיחרוש בעצמו. ולכן גם עבדים לא נשארו לו, כי אם אחד העבדים היה מגלה את האוצר היה לוקחו לעצמו. אף אדם לא יודע מה לטובתו ומה לא.
[ז] מעשה באחד מתלמידי ישיבת גרודנא שהיה עילוי, למד ולמד אבל חלה בשחפת. ובאותם ימים לא היה לזה רפואה, לכן שלחוהו לנופש למקום שהאויר צלול. ונח שם במשך כמה חודשים וברוך ה' נתרפא מחוליו וחזר לישיבה, אך היה חלש מאד. ובכל זאת למד ולמד בכל הכוח והתעלה מאד. חבריו אחר חודשיים של לימוד החליטו לשולחו לדאצ'ה. ובאמת הישיבה היתה נותנת נופש לאותם הבחורים הטובים.
אך לישיבה לא היה אז כסף, וקבעה שלא שולחים אף אחד לנופש. באו למזכיר של הישיבה שהיה חתנו של רבי שמעון שקאף וגם אחד הרמי"ם שבישיבה. ואמרו לו: "אנו כולנו מוותרים על הדאצ'ה אבל אותו (את העילוי) חייבים לשלוח, הוא ממית עצמו באהלה של תורה וחלה בשחפת... ".
השיב להם המזכיר: "אין לישיבה כסף".
אך הבחורים לא ויתרו: "הרי הישיבה אחראית לשלום הבחורים וזה פיקוח נפש." ענה להם: "אתם צודקים, אבל הישיבה גבתה ממי שכבר אפשר, בחודשים הבאים אני לא יודע איך אשיג כסף. יש אפשרות אחת: לגנוב, ופיקוח נפש דוחה גניבה אז אם תרצו תגנבו אתם...".
סוף דבר הבחור נשאר בישיבה והתעלה מאד, ומאידך נחלש עוד יותר. בקיץ הבא אמרו למזכיר שהפעם חייבים לשלוח אותו, אחר ששנה שעברה לא שלחתם אותו. אך שוב ענה להם אותה תשובה: "אין כסף, תגנבו אתם...".
עברו עוד כמה חודשים, והציעו את העילוי בתור שידוך לבת אח של רבי חיים עוזר. ביררו וביררו וגילו שהיה פעם חולה בשחפת. אך המשפחה אמרה שהחולי עבר. אבל הצד השני לא ידעו האם לסמוך על זה.
האבא הלך לר' חיים עוזר וסיפר לו את הענין, שהציעו עילוי של גרודנא אבל חלה בשחפת פעם ואומרים שהתרפא. שאל הרב: "מתי חלה?" אמר: "לפני שלוש שנים". אמר לו: "תברר אם בשנתיים האחרונות לא שלחו אותו לנופש, סימן שהוא באמת התרפא".
ואכן הלכו וביררו שלא נשלח לנופש והתחתן ונהיה אף מגיד שיעור, והיה לאחד היהודים הגדולים בוילנא שלפני השואה.
אז הוא חשב וחבריו חשבו שזה נורא ואיום שלא שלחו אותו לחופש, אך כל זה התברר שהיה לטובתו.
[ח] אדם נאמן סיפר לי מעשה שקרה לו עצמו:
הוא היה בחור בן שבע עשרה ברומניא וקיבל זימון מהצבא, והאדמו"ר שלו אמר לו לברוח ולעלות לארץ. אחד העסקנים שם שקראו לו ר' חיים מאיר כהנא אירגן עליה באותו שבוע לארץ, שלחו אליו את הבחור וההורים הביאו לבחור את דמי ההפלגה ועוד קצת כסף כדי שיסתדר בארץ וכן את הכתובת שילך למשרדים שם. הוא לקח דברים אלו ושם אותם בכיס הפנימי של החליפה וכך עלה לרכבת. למולו התישב יהודי "נחמד" ששאל אותו להיכן הוא נוסע וכדו' ואף הציע לו קצת שוקולד בהכשר וכך נרדם.
כאשר התעורר לקח את המזוודה וירד. בתחנה עצר אותו חייל ואומר לו "הכיס שלך קרוע", הוא הסתכל ונהיה לו חושך בעינים. אין לו כסף ולא כתובת, ובכיס השני נשאר לו סכום דל. בא סבל ואמר לו "לאן אתה צריך להגיע?" השיב- "איני יודע".
אמר לו הסבל: "אצלנו יש חוק שאף אם אני מרים לך את המזוודה ומניחה במקום, יש לשלם לי". אמר לו היהודי "חכה קצת".
והנה פתאום נכנס אדם ואומר לבחור "אתה פלוני?" הוא ענה לו "כן". אבל לא הבין מהיכן ידע אותו אדם את זהותו ושאל אותו שאלה זאת. סיפר לו אותו אדם: "לפני תשע שנים כשהיית בן שמונה, הייתי בעיירה שלך ושאלתי "מי זה" ואמרו לי זה פלוני אז זכרתי".
סיפר לו הבחור: "הייתי צריך להפליג היום עם הקבוצה של ר' חיים מאיר כהנא, אבל נגנב לי הכסף והכתובת".
אמר לו: "איזה מזל יש לך, טוב שלא הגעת לשם, הבולשת הרומנית עשתה מצוד על הבית וברגע האחרון הם הצליחו לברוח. אם היה לך את הכתובת היו יכולים לעצור אותך, כי כל מי שבא לשם עושים לו מצוד לתופסו". "איפה הם כעת?" שאל הבחור.
ענה החבר: "אצלי בבית". הלך אליו וכך הפליג באותו שבוע, ובארץ ישראל התחתן והקים משפחה.
באותו רגע שראה שנגנב לו הכסף חשב שעולמו חרב עליו. אך דוקא בזכות זה ניצל.
אנו לא יודעים מה לטובתנו ומה לא.
המפרשים אומרים בדרך רמז "ויוסף" הסיפור שקרה עם יוסף, "ישית ידו על עיניך" מראה לך שעיניך מכוסות מה שנראה רע הוא לבסוף טוב.
[ט] סיפור נוסף:
היה יהודי גדול, העילוי של ישיבת טלז ר' מרדכי פוגמרנסקי שמו. פעם היה צריך לנסוע לשבת לקובנא. ביום ששי עלה על הרכבת וישב מולו יהודי מוהל ושוחט. הם דיברו דברי תורה עד שנמנמו. כשהתעורו שאלו את היושבים לצידם "מתי מגיעים לקובנא?".
אמרו להם הנוסעים שכבר הרכבת עברה אותה.
השוחט אמר "אוי ווי אנחנו טעינו בדרך". אמר לו ר' מרדכי "יהודי אף פעם לא טועה בדרך". (מה פירוש יהודי "לא טועה"? על הגר נאמר "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וגו' וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע" (בראשית כא, יד) אומר רש"י מלמד שחזרה לגילולי אביה. מאיפה רש"י ידע זאת, מאיפה ידע המדרש זאת? הרי היתה אשה גדולה שהרי ראתה מלאכים. אלא שכתוב "ותלך ותתע", היא חשבה שטעתה בדרך וחזרה לע"ז, אם לא היתה חוזרת לע"ז לא היה כתוב עליה ותתע אבל יהודי אף פעם לא טועה בדרך).
ירדו בתחנה הקרובה ורואים איזה בית של גוי, שאלוהו אם יש פה יהודי והצביע להם על איזה בית. נגשו לשם ואכן ראו שקבועה שם מזוזה דפקו בדלת ופותח להם יהודי יקר וירא שמים ששמח מאד לארח אותם לשבת. היהודי שאל אותם "אולי מישהו מכם מוהל?".
אמר היהודי "כן, אני מוהל". אומר לו בעל הבית "מן השמים שלחו אותך, שבוע שעבר קבעתי עם המוהל שיבוא היום לעשות ברית, והוא לבסוף לא הגיע. והנה הגעת אתה".
הוסיף עוד בעל הבית: "רק חבל שאין לנו רב שיהיה סנדק".
אמר לו השוחט תוך כדי שמצביע על מי שלצידו: "הנה הבאתי אִתי גם רב חשוב שיהיה סנדק...".
גם אם הכל לא הולך לפי התכנית שלך כנראה משמים קבעו משהו אחר. המהר"ל (נצח ישראל פרק א) אומר שבמלים "גלות וגאולה" יש אותם אותיות; אבל בגאולה יש גם אות א' שזה מסמל את הקב"ה אלופו של עולם. אם תראה את הקב"ה בגלות, תיוַכח שגם היא חלק מהגאולה. הקב"ה לא מעניש. הגלות זה חלק מהתיקון.
[י] אמרו חז"ל שהמשיח נולד בתשעה באב (אסתר רבה פתיחה אות יא) משום שהגלות יוצרת את הגאולה. כל העונשים כדי שנשלם את החובות שלנו כדי שתבוא גאולה. חוני המעגל ידע את כל התורה אך פסוק אחד לא הבין, כתוב: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכו, א), הרי גלות בבל היתה שבעים שנה. איך אפשר לחלום שבעים שנה? לכאורה כוונת הפסוק אחרת "בשוב ה' את שיבת ציון"- כלומר שתהליך הגאולה יהיה כמו חלום. אבל קשה שהרי שיבת ציון היתה שבוע שבועיים חודש חודשים, הגלות היתה שבעים שנה, אז למה חלם חוני המעגל שבעים שנה?
אלא צריך לומר שחוני המעגל ידע שזה חלק מהגאולה, גאולה ארוכה שנמשכת שבעים שנה, המעשה של דניאל ושל חנניא, מישאל ועזריא, עם גזירות המן, הכל חלק מתהליך הגאולה.
הגמרא בסנהדרין (צז.) אומרת שגיל העולם אינו אלא ששת אלפים שנה- אלפיים שנות תוהו אלפיים שנות תורה ואלפיים שנות משיח. לא כתוב אלפיים שנות גלות. כיון שהקב"ה רצה להראות לנו שאף שאנו חושבים שאנו בגלות, אבל שתבוא הגאולה נבין שהתחילה כבר בחורבן, כבר מאז התחילו אלפיים שנות משיח. ושנזכה במהרה לבואו. (הה"ג ר' שלום מאיר וולך שליט"א)
חומרת צום עשרה בטבת
כתב רבינו ירוחם שאם היה חל עשרה בטבת בשבת, היה מוטל עלינו לצום אפילו בשבת, וצום זה דוחה דין עונג שבת. משום שבעשרה בטבת נאמר "בעצם היום הזה" (יחזקאל כד, ב) וגם כשחל יום הכיפורים בשבת מתענים מפני שכתוב שם "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ" (ויקרא כג, כט). וכמו שיום כיפור דוחה שבת גם עשרה בטבת דוחה שבת.
והטעם שתענית זו כה חמורה, כיון שיום זה הוא התחלה לפורענות שנאמר בו "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וגו' וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר וגו' וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וגו' וַתִּבָּקַע הָעִיר" (ירמיהו נב, ה). אך רש"י (מגילה ה.) לא כתב כן אלא סובר שאין תענית עשרה בטבת דוחה את השבת. אמנם למעשה לפי לוח השנה לעולם לא יחול עשירי בטבת בשבת, אבל כשקידשו ע"פ הראיה בודאי היה אפשר שיחול בשבת.
אדם בריא שאינו מתענה נחשב כפורש מן הציבור, וכל הפורש מן הציבור אינו רואה בנחמת הציבור (מדרש שכל טוב שמות יז, יב). כי הנביא מתנבא שכל התענית והצער יחזור ויהפך לשמחה שנאמר "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יט) שתחזור מלכות ישראל ותחזור העטרה ליושנה וזהו נחמת הציבור, והפורש מהתענית לא יזכה לכך, וכל המתענים נחשבים כאבלים ע"י התענית ובמשנה נאמר אבות "הלל אומר אל תפרוש מן הציבור" וכו' (פ"ב מ"ה).
ואמרו חז"ל בגמרא (תענית יא.) שני מלאכי השרת המלוים את האדם בדרך לשומרו ואם פורש אדם מהציבור הרי אלו המלאכים שמים ידיהם על ראשו ומקללים אותו, ואומרים פלוני זה שפירש מן הציבור אל יראה בנחמת הציבור.
ודין זה שאין לפרוש מן הציבור נאמר אף כשיש לציבור צער ולאותו יחיד אין צער זה, אף על פי כן עליו להשתתף בצערו של הציבור. (מרן הראשון לציון הגאון רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל)
דברי הרמב"ם בהלכות תעניות
כותב הרמב"ם (הלכות תעניות פ"ה ה"א):
"יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו-מ) 'וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם'". עכ"ל.
כלומר שעיקר עבודת יום הענית אינה הצום אלא עשיית התשובה, שנשפר מעשינו ונתקן את אשר עיוַתנו.
ובהלכה ב' כותב הרמב"ם מה אירע ביום עשרה בטבת:
"...וַעֲשִׂירִי בְּטֵבֵת שֶׁבּוֹ סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע עַל יְרוּשָׁלַיִם וֶהֱבִיאָהּ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק".
פירוש שהתחיל המצור על ירושלים, ולכך אנו צמים בו שבזה התחילה הגלות. ובהלכה י"ט כותב את אשר יקרה לעתיד לבוא במהרה בימינו:
"כָּל הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ עֲתִידִים לִבָּטֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהֵם עֲתִידִים לִהְיוֹת יוֹם טוֹב וִימֵי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח-יט) 'כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ'". במהרה בימינו.