חודש כסלו
יחוד הלב הוא שורש הניסים
בהזכרה של "על הנסים" אנו משבחים את ה' על הנסים ועל הנפלאות. שהיו בימים ההם, ואנו אומרים בנוסח התפלה "מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים וגו' זדים ביד עוסקי תורתך".
לכאורה רבים ביד מעטים וגיבורים ביד חלשים זה נס אבל זדים ביד עוסקי תורתך איזה נס יש בזה?
אם "עוסקי תורתך" גיבורים, אז זה לא נס, ואם הם חלשים כבר אמרנו מקודם גיבורים ביד חלשים?
קושיא נוספת: התורה נקראת "עוז", "כח" "וגבורה" כמו שנאמר "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן" (תהלים כט, א), זו התורה הקדושה, ומאידך נקראת תושיה משום שמתשת כוחו של אדם (סנהדרין כו:).
לכאורה קשה האם היא עוז או היא תושיה?
אומר הסבא מסלבודקא, ורבי חיים שמואלביץ זצ"ל מרחיב זאת:
מתי שיעקב אבינו ראה את הרועים שיושבים ליד הבאר ולא משקים צאנם שאל אותם לפשר הדבר: "מדוע אינכם משקים את הצאן?" השיבו לו: "האבן גדולה צריך הרבה אנשים כדי לגלגל אותה".
מיד בא יעקב וגלל את האבן. אומר רש"י (בשם מדרש רבה ע, יב):
"כמי שמעביר את הפקק מעל פי הצלוחית, להודיע שכוחו גדול".
השאלה גדולה היא - איזה ענין יש להודיע שכוחו גדול? וכי יש מעלה לגבורה פיזית?
ועוד יש לשאול, מאיפה היה ליעקב כח לכך?
שאלה נוספת - אנו אומרים בפיוט שלפני הגשמים "יחד לב וגל אבן" מה הקשר בין יחוד הלב לגלילת האבן?
אומרת הגמרא (בבא מציעא פד.) ריש לקיש קפץ בגבורה לעבר רב יוחנן, אמר לו ר' יוחנן "חילך לאורייתא, אם תקבל עליך עול תורה חזקה עליך שתצא אדם גדול, ובתמורה אתן לך את אחותי לאשה". ואכן ריש לקיש הסכים.
ניסה ריש לקיש לחזור לעבר הנהר בקפיצה, ואינו הצליח. ומדוע? כיון שהתורה מתשת כוחו של אדם.
וקשה התורה מתשת כוחו של אדם, אם הוא כבר לומד, והרי ריש לקיש עדיין לא למד, אלא רק קיבל עליו עול תורה, אז למה לא הצליח לקפוץ בחזרה?
אלא אומר הסבא, שאדם מרכז את כל כוחותיו או מתמקד בענין מסוים הוא מקבל כוחות עצומים שאי אפשר לתאר, כמו שמסופר על אותו תלמיד של הגאון מוילנא- ר' וולוול מוולוזי'ן (אחיו של ר' חיים מוולוזין), שפעם אחת היה צריך ספר אשר היה מונח מאחורי הספריה הגדולה, ולא היה שם אף אחד שיסייע לו להזיז אותה. ובפרט שזאת היתה ספריה גדולה שרק כמה אנשים ביחד יכלו להזיזה.
מה עשה? שינן לעצמו את הפסוק "לא בשמים היא" "לא בשמים היא", כמה וכמה פעמים, ומיד קיבל כוחות גדולים ועצומים עד שבסוף הזיז את הספריה בכוחות עצמו ולקח הספר.
אחר כך הסביר לבני ביתו כיצד עשה זאת:
"משום שהייתי זקוק כל כך לספר ומאד רציתי לעיין בו, אז קיבלתי כוחות גדולים ועצומים", כך הסביר תלמיד הגר"א.
יעקב אבינו שראה שרוצים להשקות צאן ולא מצליחים ראה איזה חסד טמון כאן וברגע שאזר את כל כוחותיו וניתב את כל רצונותיו ותשומת לבו לענין של החסד, כך קיבל כח גדול והזיז את האבן כמסיר פקק מהצלוחית, וממילא זהו הפירוש "יחד לב", ואז - "וגל אבן". מפה רואים כמה כח יש למי שמתמקד בדבר אחד בכל כוחו.
אותו דבר גם רבי יוחנן וריש לקיש, ריש לקיש לפני שקיבל עליו עול תורה יכל לקפוץ מהר להר כי היה מלא בעניני חומר, אך ברגע שקיבל עליו עול תורה היו בו רק עניני רוח של התורה הקדושה ואז לא יכול לקפוץ, לא משום שלא היו לו כוחות אלא שרצונו לא היה בעניינים פיזיים, ממילא לא יכל לקפוץ עם אותם כוחות של הקפיצה הראשונה ווכן כתב הגאון הגדול הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט"א בספרו אגרת לבן תורה (מהדורא תשע"ד עמ' 79) וז"ל: וְשָׁמַעְתִּי בֵּאוּר בָּזֶה, שֶׁאֵין הַפֵּרוּשׁ תּוֹרָה מַתֶּשֶׁת כִּפְשׁוּטוֹ, אֶלָּא הַבֵּאוּר הוּא כָּךְ, כִּי הִנֵּה יֵשׁ לָאָדָם כֹּחוֹת פִיזִיִּים שֶׁלֹא תָּמִיד הוּא מוּדָע לָהֶם. הַשְּׁאֵלָה לְמָּה הוּא מְנַצֵּל אֶת אוֹתָם כֹּחוֹת. אֶפְשָׁר לְנַצֵּל הַכֹּחַ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לַעֲבוֹדָה, אוֹ לְעֵסֶק הַתּוֹרָה. כַּאֲשֶׁר אָדָם מַגִּיעַ לְהַכָּרָה וּמַכִּיר בַּחֲשִׁיבוּתָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה, אֲזַי רוֹצֶה לְהַשְׁקִיעַ אֶת כָּל כֹּחוֹ וּמִרְצוֹ לַתּוֹרָה. חֲבָל לוֹ לְבַזְבֵּז אֶת הַכֹּחַ לִדְבָרִים אֲחֵרִים. לְסַבֵּר אֶת הָאֹזֶן יֵשׁ לְהַמְשִׁיל עַל כָּךְ, מָשָׁל לְיֶלֶד שֶׁחוֹזֵר לַבַּיִת בְּיוֹם שָׁרָב, עָיֵף וּמַזִּיעַ, וְהוֹלֵךְ לָנוּחַ. וּבְוַדַּאי שֶׁאִם יְבַקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ שֶׁיֵּלֵךְ לִקְנוֹת אֵיזֶה דָּבָר, יִדְחֶה שֶׁצָּרִיךְ קֹדֶם לָנוּחַ קְצָת. אַךְ אִם יִשְׁמַע בַּחוּץ יְלָלוֹת שֶׁל אַמְבּוּלַנְס, יִקְפֹּץ לִרְאוֹת מַה קָּרָה. וּבֶאֱמֶת הַיֶּלֶד לֹא שִׁקֵּר כְּשֶׁאָמַר שֶׁצָּרִיךְ לָנוּחַ, אֲבָל כַּאֲשֶׁר יֵשׁ דָּבָר חָשׁוּב שֶׁרוֹצֶה לָדַעַת, קוֹפֵץ וּמִתְגַּבֵּר עַל הָעֲיֵפוּת. וְזוֹ הַכַּוָּנָה תּוֹרָה מַתֶּשֶׁת כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם, יֵשׁ לוֹ כֹּחַ, מַשְׁקִיעַ אֶת כָּל כֹּחוֹ בַּתּוֹרָה, וּמִמֵּילָא אֵינוֹ מוֹצֵא טַעַם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֹחוֹ לִדְבָרִים אֲחֵרִים. וְלָכֵן רֵישׁ לָקִישׁ לֹא רָצָה לִקְפֹּץ, שֶׁהֲרֵי הִכִּיר כְּבָר אֶת עֶרֶךְ הַתּוֹרָה, וְלֹא רָצָה לְבַזְבֵּז אֶת כֹּחוֹ לַקְּפִיצָה. וְלָכֵן רַבִּי אֲבְהוּ וְרַבִּי יוֹחָנָן תָּפְסוּ אֶת ב' הַשַּׁמָּשִׁים בִּידֵיהֶם וְהֵרִימוּם, כִּי יֵשׁ לָהֶם כֹּחַ, כָּאן הִתְגַּלָּה. אַךְ עַד עַכְשָׁו הִשְׁקִיעוּ בַּתּוֹרָה. .
וזו עיקר התשובה למה שפתחנו, ב"על הניסים", "זדים ביד עוסקי תורתך" הכוונה ב"עוסקי תורתך" היא למייחדים ליבם רק לתורה וכל כוחם מושקע רק לכיוון של עוד ביאור סוגיא, עוד ביאור ברש"י והתוספות, ועוד מסירות נפש לתורה, ובכל זאת אף על פי כשהכוחות הללו הופנו למלחמת היצר, בכוח הזה ניצחו את היוונים זה היה הנס, וממילא זה שייך ל"על הנסים".
ויש לנו להרגיש כך גם בחיינו וממילא להגיע ל"בהם נהגה יומם ולילה". לזכור את דברי המשנה "הוי שקוד ללמוד תורה" (אבות פ"ב, מי"ד) שנזכה לעסוק בתורה וממילא נזכה לנסים ונפלאות כמו בימי חנוכה, ונזכה לביאת מלך המשיח במהרה בימינו אמן. (הרה"ג ר' משה פינטו ראש מוסדות פאר משה פתח תקוה)
הלכות חנוכה רמוזים בפרשת הנשיאים
בספר במדבר פרשת נשא מופיע הפסוק הבא שמרומזים בו כל הלכות חנוכה:
"כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת" (ז, יד).
כף- הם ר"ת פחות כף, פירוש- שמצוה להניח את החנוכיה פחות מכ' אמה.
אחת- ר"ת א' ח' ת'מנה, כלומר שמתחילים להדליק נר אחד ולמחרת מוסיפים לשנים עד שמונה כשיטת בית הלל. ולא כשיטת בית שמאי שמתחילים בשמונה ומורידים לאחד...
עשרה- ר"ת ע'ד ש'תכלה ר'גל ה'שוק- כלומר שהמצוה לכתחילה להדליק עד זמן שיהיו עוד הולכים ושבים ברחוב.
זהב- ר"ת ז'מנו ב'ין ה'שמשות- כלומר שמלכתחילה זמנו הוא בין השמשות.
מלאה- ר"ת- מ'צותה ל'הדליק א'צל ה'פתח, כלומר שהמצוה היא להדליק בפתח הבית לכיוון רשות הרבים כדי לפרסם את הנס.
קְטֹרֶת – ק'רוב ט'פח ר'וחב ת'דליק, כלומר שנדליק בטפח הקרוב לפתח. (בשם ר' יהונתן אייבשיץ זצוק"ל ור' לוי יצחק מברדיצו'ב זצוק"ל, שם)
"הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים"
הגמרא במסכת שבת (כג:) אומרת שמי שמקפיד על פרטי ההלכות של הדלקת הנר (לפי רש"י גם של שבת וגם של נרות חנוכה) יזכה לבנים תלמידי חכמים. ובספר ילקוט יוסף (חנוכה מהדורה תשע"ג, תחילת סימן תרע"א עמ' פח), הקשה למה שכרו "שבניו" יהיו תלמידי חכמים, ולא "שהוא עצמו" יהיה תלמיד חכם?
והביא שם הרב ג' תשובות (ואח"כ מצאתי עוד ביאורים):
[1] מצות הדלקת נרות חנוכה אינה רק על בעל הבית, אלא חיובה משותף לכל אנשי הבית, וכשם שהחיוב על כולם כן השכר הוא ריוח לכולם, וכאשר הבנים תלמידי חכמים, גם הם מרויחים וגם האבא.
[2] גזירת היוונים היתה להשכיח תורת הקב"ה מפי זרעו, והמקפיד במצוה, יזכה מידה כנגד מידה שלא תישכח מפי זרעו, ע"י שבניו יהיו תלמידי חכמים.
[3] המהר"ל אומר (נר מצוה ח"ב ענייני חנוכה) וז"ל:
"כי לפעמים אינו ראוי להיות תלמיד חכם, כאשר אין לו חכמה כלל. לכך אמר 'הויין לו בנים תלמידי חכמים', כי הכל ראוי לזה". וכן כתב הב"ח (תחילת סימן תרע"א) שהגמרא אמרה שזוכה לבנים תלמידי חכמים באופן שהוא עצמו אינו ראוי לזה. וכאשר שאלתי את הרה"ג ר' יואל פרידמן שליט"א למה האבא זוכה לבנים תלמידי חכמים ולא הוא עצמו, הגיב בחיוך "אולי כבר מאוחר מדי...".
[4] שמעתי הסבר מפי הרב יניב משה מיכאלי שליט"א שאכן אם שייך שהאבא יהיה תלמיד חכם אכן יהיה, אלא שהחידוש שאף אם לא שייך משום שהנו עם הארץ, יהודי פשוט אך מקפיד בהדלקת הנר, אז בנו יהיה תלמיד חכם משום שמקבל חשק וחיבוב המצוות על ידי הדוגמא האישית שרואה מאביו, לכן יהיה תלמיד חכם.
תירוץ נוסף מהרב שליט"א, המפרשים אומרים בגמרא שזהיר פירושו גם בהדלקת נר חנוכה וגם נר של שבת, ואשה בדרך כלל מדליקה את הנר של שבת, ולא מצוי אצלה השכר שתזכה להיות תלמיד חכם, לכן השכר המתאים יותר הוא שהבן יהיה תלמיד חכם.
עוד פירש הרב שליט"א, ע"פ מהות הנרות של שבת ונרות חנוכה:
נרות שבת – משום שלום בית, שלא יתקל אדם בחפץ ואז יריב עם אשתו וכו'. נר חנוכה – מהותו ענין פרסום הנס והאמונה בה' יתברך.
יתכן לפרש כך "הרגיל בנר", מי שרגיל במהות שעומדת מאחורי נרות שבת חנוכה - עניני שלום בית ופרסום הנס בעולם כולו, זוכה לבנים תלמידי חכמים.
[5] שמעתי מהרב יעקב ממן שליט"א - שבשביל להיות בעצמו תלמיד חכם, סגולות לא יעזרו, אלא פשוט צריך לשבת ללמוד וללמוד, וכמו שמסופר על מרן הרב שך זצוק"ל שאחד בא לבקש ברכה להיות תלמיד חכם, וענה לו הרב, למה אתה רוצה ברכה, פשוט שב ולמד. לכן גם כאן העצה לא מועילה לעצמו להפוך ל תלמיד חכם. וכמו שמרן הגרי"ש אליישיב זצוק"ל אמר שכל החיים הם סגולה לעולם הבא, ואני לא מחפש סגולות כאלה ואחרות להכנס לגן עדן מהכניסה האחורית, אני רוצה להכנס מהכניסה הראשית. על כן כאשר עליו מוטלת החובה ללמוד, אין לו לסמוך על סגולות, אך היות ועבור בנו אין הוא יכול ללמוד עבורו, יוכל להשתמש בסגולה זו שיזכה בנו להיות ת"ח.
[6] כעין התשובה הנ"ל ענה הרב ישראל ליוש שליט"א: אם בזכות הדלקת
הנרות, המדליקים היו ת"ח, כולם היו מפסיקים ללמוד... אלא יש לדעת שתורה קונים רק בעמל, ולא עם קיצורי דרך של ברכות וסגולות.
[7] ובחנוכה תשע"ד, שאלתי את שאלה זו לזקני הרב מסעוד ועקנין זצוק"ל, ותירץ כך (וכן ענה באותה הלשון ידידו הרב מרדכי אמיתי שיבדלח"ט): משום שמדובר שהוא עצמו ת"ח, אם כן מה יוסיפו לו? לכן זוכה שבניו יהיו ת"ח. ובאמת כך כתב הפרי חדש ועוד תירץ, שאפשר שהאבא לאו בר הכי להיות תלמיד חכם, לכן זוכה שבנו יהיה מ"מ תלמיד חכם כנ"ל בתירוץ 3. (סי' תרע"א סק"א, הובא בעץ יוסף שבעין יעקב ע"מ שבת שם).
[8] שנשאל שאלה זו, ענה הגאון הרב אברהם יוסף שליט"א רב העיר חולון יע"א: "אין הכי נמי (אכן כך), כתוצאה מזה שהבן שלו תלמיד חכם, האבא מקנא ונהיה תלמיד חכם"
[9] שמעתי ממו"ר ראש הישיבה הגאון ר' בצלאל אדלשטיין שליט"א, שהרגיל בנר הכוונה שמקפיד במצות לימוד התורה, כמו שאומר הפסוק "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג). וכאשר רואים הבנים את אביהם ששמח בלימודו ומנעים בקולו את דברי הגמרא והפוסקים, אזי בדוגמא אישית זו זוכה להשפיע עליהם, שישאפו וירצו גם להיות תלמידי חכמים.
[10] השיב הרב ליאור תשובה שליט"א, שהשכר הוא מדה כנגד מדה:
כאשר האב מדליק נר הוא עושה פעולה בדבר מסוים. וכך הקב"ה מדליק את הנר שלו, "אתה הדלקת את הנר שלי אז אני אדליק את הנר שלך", הנר של האדם הוא בנו. לכן ה' משלם מדה כנגד מדה שבנו יהיה תלמיד חכם. ומנין ידעו חז"ל שהשכר הוא שבנו יהיה תלמיד חכם, ולא דבר אחר? אלא שהחומר בערה שהמהדרין מדליקים ממנו את הנר הוא שמן זית, והבנים נמשלו לזיתים כמו שאומר הפסוק "בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ" (תהלים קכח, ב) לכן גם כאן השכר מדה כנגד מדה, שבנו יהיה תלמיד חכם. (ועיין הסבר נוסף לשאלה זו בספר "שלמי תודה" חנוכה, סי' לג).
עוד בענין הנ"ל
בספר מאור ושמש כתב למה זוכה לשכר דוקא שקשור לתורה, ועונה- היות והוא המדקדק הדליק בשמן זית שזה מצוה מן המובחר, ותכונת השמן היא שבכל חומר שמערבבים אותו הוא צף למעלה ממנו; כן גם אותו אב זוכה שמידה כנגד מידה יהיה לו בן ת"ח שזוכה לכתר תורה שהוא עולה מעל הכל. (ילקו"י שם)
ריבוי תורה בחנוכה
הגמרא במסכת שבת (כב.) באמצע הסוגיא של נר חנוכה אומרת:
"ואמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום - מאי דכתיב "וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" (בראשית לז, כד), ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים? אלא מה ת"ל "אין בו מים" - אבל נחשים ועקרבים יש בו". ע"כ.
ויש לבאר ב' דברים, מה הקשר של הפסוק והדרשה לסוגיא שם שמדברת בענייני נר חנוכה? ועוד, מה אנו לומדים מכאן אלינו לחיי יום - יום? (שהרי כל מאמר חז"ל בא ללמדנו ולהעביר אלינו מסרים).
התשובות על דרך הדרוש:
הגמרא בבבא קמא (פב.) אומרת "אין מים אלא תורה", ואדם שכולו ריקן מתורה, אז ראשו מתמלא בנחשים ועקרבים- בטומאה, תאוות ועבירות. שהרי הנחש הוא סמלו של היצר הרע, שהנחש גרם לחטא הראשון בעולם. לפי זה מובנת הגמרא, מה הקשר בין דרשה זו לחנוכה, משום שחנוכה הוא מסמל את ריבוי התורה, בימים אלו יש ללמוד יותר ויותר, וכמו שרמזו על הפסוק "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג), כשיש נר מצוה יש אז אור התורה.
ומי שלא מנצל הזדמנות זו של קבלת שפע רוחני, של תוספת בלימוד, לא מכניס לראשו עוד תורה ועוד תורה, אלא נשאר "ריק", אז מתאים עליו מאמר חז"ל- "מים אין בו, אך נחשים ועקרבים..."
וזהו גם המסר אלינו, לא להסיח דעתנו מהתורה הקדושה, אלא ללמוד ולשאוב את אור שבתורה שתחזיר אותנו למוטב, וכל שכן בימים מסוגלים הללו שמי שמנצלם יראה שינוי גדול ויזכה לבחינת "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו" (קהלת ח, א). (מתוך "ימי שמונה")
למה בפורים יש קריאת מגילה ובחנוכה אין?
א. אמר מו"ר ראש הישיבה הגאון רבי בצלאל אדלשטיין שליט"א: הרי מלחמת היוונים בשונה ממלחמת פרס ומדי היתה על הרוחניות, לעקור תורה ומצוות, מה שאין כן מלחמתו של המן היתה להשמיד את עם ישראל, ולכן בפורים קוראים מגילה על דבר שהתחיל ונמשך תקופת מה והסתיים. כלומר בפורים היתה מלחמה על עם ישראל אך תמה ונשכחה.
מה שאין כן המלחמה שהיתה בימי חנוכה, עד היום נמשכת מלחמה זו על הרוחניות שלנו, עד היום יש גורמים מפריעים לנו ללמוד ולכן לא שייך לקרוא מגילה על כך כי אותו סוג מלחמה עדיין נמשך.
ב. תירוץ נוסף שמעתי מהרב אברהם ישעיהו פריד שליט"א, שבפורים היה עוד הבדל חוץ מהנ"ל, בפורים לא אירע נס, משהו חריג שיוצא מהכלל, הכל צירוף של מצבים בהשגחה פרטית עצומה עד שעמ"י ניצל, אם כן כשם שהנס היה בהסתר אנו גם כן מודים עליו בהסתר דהיינו דברי הגמרא- שעצם המגילה היא ההלל. אבל בחנוכה נסי פך השמן וניצחון המלחמה היו גלויים, אם כן גם מודים בצורה גלויה- אומרים הלל ומדליקים נרות חנוכה.
נס פך השמן לפי הגר"ח מבריסק
אומר ר' חיים מבריסק שנס פך השמן היה באיכות ולא בכמות. כלומר יש אומרים שסדר הדברים היה כך:
בתחילה מצאו החשמונאים כד מלא ליום אחד. רצו ביום הראשון לשפוך את כולו, אך כבר כששפכו שמינית מהכד כל הכלי קיבול של השמן התמלא, וכן בכל יום. (לכן יוצא שגם ביום א' נעשה נס ולפיכך חוגגים שמונה ימים). אומר ר' חיים מבריסק שלא כך היה, משום שיש דין שבבית המקדש מותר להדליק רק בשמן זית, ואם נאמר שכך היה הנס נמצא שהמנורה דלקה בשמן של נס ודינו הוא כמו שאר שמנים שאין להדליק בו.
לכן צריך לומר ששפכו לכלי קיבול את כל הכד אבל נעשה נס שבאיכות של השמן זה דלק כל הלילה ונחסר בכלי קיבול רק שמינית מהכמות, ומשמן זה
ששפכו ביום הראשון דלקו הנרות במשך כל שמונת הימים. עד כאן דבריו. והנה מקשים על ר' חיים מבריסק שהרי מצינו שהנשיאים במשכן הדליקו את המנורה בשמן שהגיע מגן עדן, אם כן נאמר שיש ראיה שאפשר להדליק בשמן של נס!
אומר הגאון הרב צבי פסח פראנק זצוק"ל תשובה:
הרי ראינו בפרשת נח כאשר נח שלח את היונה לראות הקלו המים מעל הארץ, הביאה לו עלי זית מגן עדן, אם כן רואים שיש עץ זית בגן עדן, ומאותו עץ יצא שמן זית שבו הדליקו הנשיאים. יוצא שהנס שקרה התרחש רק בדרך הגעת השמן מגן עדן אליהם, אך לא בגוף השמן, לכן היה מותר להם להדליק בו במשכן.
תירוץ נוסף כתב בספר "משאת למלך", כל מה שאסור להדליק בשמן שאינו משמן זית הוא רק אחר הציווי על הדלקת המנורה, אך הנשיאים הדליקו בשמן של ג"ע לפני ציווי זה לכן לא קשה. (הבה"ח מישיבתנו הקדושה נתנאל בהר ני"ו)
"חנוכה 'שמח' "
בחנוכה נעשו לנו נסים מיוחדים.
אנו חוגגים ומזכירים את נס פך השמן כל ערב בהדלקת המנורה, ואת ניצחון המלחמה כל תפלה וברכת המזון.
אך את התוצאה החשובה שאנו זכינו לקיים את המצוות שהיתה עליהם הגזירה: שבת, קידוש החודש ומילה, אין אנו מזכירים, מדוע?
אפשר לומר שבדרך רמז אנו כן מזכירים, שהרי נוהגים לברך איש את רעהו "חנוכה שמח", שמח ר"ת ש'בת, מ'ילה ח'ודש... (הרב אברהם רוזנר שליט"א)
תירוץ החתם סופר לקושית הבית יוסף
שאלת הבית יוסף ידועה: מדוע אנו חוגגים שמונה ימים של חנוכה הרי הנס של פך השמן נעשה רק שבעה ימים שהרי היה די שמן שיספיק ליום הראשון?
עונה החתם סופר בדרשותיו (על פי דברי הרמב"ם, הלכות ביאת מקדש פ"ט ה"ז):
כאשר באו החשמונאים להדליק את המנורה במשכן לא יכלו כי כל המקום היה טמא ומלוכלך ע"י היוונים, לכן בלית ברירה הוציאו את המנורה לחצר המשכן והדליקוה שמה. (וזהו הנאמר ב"על הניסים"- "והדליקו נרות בחצרות קדשך"). לפיכך המנורה דרשה יותר אנרגיה, יותר חומר בעירה משום שהרוחות מתישות, והנר לא דולק בחוץ כשם שנמצא במקומו הטבעי בתוך ההיכל.
נמצא, שמה שהספיק הכד ליום אחד, הוא דוקא בתוך המקדש אך מחוצה לו זה לא אמור להספיק, ובכל זאת אותו יום נרות המנורה דלקו, יוצא איפה שהנס נעשה בכל שמונת הימים, וממילא מובן למה אנו חוגגים גם ביום הראשון.
ואפשר להסביר שזה הקשר בין פרשיות "וישב- מקץ" לחנוכה שבדרך כלל חנוכה יוצא סמוך אליהן, משום שיוסף גם כן היה במקומו הלא הטבעי, רחוק מאביו ומביתו. ואדרבא הוא היה במקום מועד לעבירות חמורות ובכ"ז נשאר בקדושתו, כמו נס המנורה שנשארה דלוקה אף שהיתה מחוץ למקדש ולמקומה הטבעי.
מה בין חנוכה לפורים?
נתבונן באחד מההבדלים המיוחדים בין חנוכה לפורים:
בחנוכה היתה גזירה על הרוחניות של עמ"י, על התורה ועל המצוות; בפורים היתה גזירה על גופם של עמ"י להשמיד להרוג ולאבד.
וכן בדרך המלחמה היה הבדל: בחנוכה- נלחמו בצורה של מאבק פיזי; בפורים- עשו תעניות והרבו בתפלות.
לכאורה, בחנוכה שהיתה גזירה על עניני רוח, שילחמו באותה הדרך, צומות ותפילות, ובפורים שיש גזירה גשמית שילחמו בכח, בקרבות ומאבקים. למה נהגו בצורה כזו, הפוכה מן ההיגיון?
אלא, מסביר ר' משה הדרשן בעל האלשיך הקדוש שכך הוא סדר הדברים:
"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג:), לאדם יש אחריות לדאוג לצד הרוחני השייך לו, והקב"ה צריך לדאוג לעניני הגוף ה"טכניים" כלומר לגשמיות. ממילא, בפורים שהיתה גזירה מבעל הבית, על הגשמיות שלנו, על חיינו, אנו פונים אליו, שיבטלה ואיך פונים לקב"ה? ע"י צומות, תפילות וכדו'.
אך בחנוכה, הגזירה היתה על ענייני הרוח, פה היוזמה צריכה להיות מצידנו. לפיכך, נקטו החשמונאים בצורה של מלחמה.
הדברים יחודדו עפ"י משל: אדם אחד עבר לדור בשכירות בבנין מגורים חדש. והנה קיבל טלפון מוועד בית, שהדיירים רוצים לבנות מעלית, וכל אחד יתן 20,000₪. מיודענו שבקושי גומר את החודש לא ידע מאיפה ישלם סכום עצום זה. הוא התקשר לבעל הבית ואמר כך: "הרי המעלית שייכת לבנין עצמו שכבודו ישלם...".
אחר חודשיים הגיע חשבון של הטלפון, והנה גם כאן התקשר מיודענו השוכר לבעל הבית, ואמר לו- "כבודו ישלם". והתגובה של המשכיר לא היתה לרוחו של הדייר התמים: "מה פתאום, כאן זה כבר עובר כל גבול, את מה ששייך לך באופן פרטי אני לא משלם, זה מוטל עליך!".
כן הוא בפורים, מתפללים ומבקשים מה' שיעזור לנו וזה על חשבונו, זה החלק הגשמי אך לגבי החוב הרוחני שלנו אין לבקש שהכל יבוא על מגש של כסף, אלא צריך להילחם בבחינת "אם אין אני לי- מי לי?" (אבות א, יד), ולכן לוקחים אנו יוזמה ונלחמים על חיי הרוח שלנו. (בשם הרה"ג ר' ירחמיאל קראם שליט"א)
נוסח ברכת ההדלקה
ישנו הבדל בין ברכת הדלקת נרות שבת לברכת הדלקת נרות חנוכה. בהדלקת נרות שבת אנו מברכים "להדליק נר [של] שבת" ובנרות חנוכה מברכים (עכ"פ בני ספרד ע"פ הנפסק בש"ע בסי' תרע"ו ס"א) "להדליק נר חנוכה".
למה אין הנוסח הוא "להדליק נר [של] חנוכה" כמו שמברכים "להדליק נר של שבת"?
ענה מרן מאור ישראל רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל באחד משיעוריו בשם החיד"א (בספרו מחזיק ברכה):
בשבת יש כמה וכמה מצוות, שלוש סעודות, קידוש, לחם משנה ועוד. בין היתר יש מצות הדלקת נרות שבת.
אבל בחנוכה המצוה היחידה שיש היא הדלקת הנר, שאר הענינים הם מנהג.
אם כן, בערב שבת אנו מברכים "להדליק נר של שבת", משום שאחת ממצוות השבת היא הדלקת הנר, אבל בחנוכה "להדליק נר חנוכה", כי המצוה היחידה היא הדלקת הנר.
טעם נוסף כתב החיד"א בברכי יוסף (שם סק"א) לנוסח זה, כי נר חנוכה אסור בשימוש לאורו, לכן "נר חנוכה" דווקא ולא לשאר שימושים. אך בערב שבת מברכים להדליק נר של שבת והכוונה שהנר הוא להנאתנו, והנר הזה הוא של שבת.
מה יותר חשוב נס נצחון המלחמה או נס פך השמן?
בשמונה ימים הללו של חג החנוכה אנו בוחרים להזכיר במיוחד את נס פך השמן. אותו אנו מבליטים יותר מאשר נס ניצחון המלחמה.
ולכאורה היה אמור להיות להפך, שהרי ניצחון המלחמה היה עניין של הצלת נפשות, שאין לך דבר גדול מזה, ולמה סמל החנוכה הוא דוקא נס ההדלקה? והתשובה תבואר עפ"י משל:
אב אחד ראה את בנו הקטן נוטה ליפול מגג ללא מעקה, ומיד ברגע האחרון התאמץ ביתר שאת וביתר עז והצליח להצילו ממות בטוח.
למרות כל זאת מעשה זה עדיין אינו ראיה שהאב אוהב ומחבב את בנו יותר משאר האבות, משום שכל אבא היה עושה זאת, כיון שמרחם על בנו.
אולם אם האבא נותן לבן מתנה מיוחדת, בזה ניכר שאוהב את בנו, יותר מאב ממוצע.
בימי חנוכה נעשו שני נסים: אחד כעין חובה, כמו אחריות של אב לבנו, הקב"ה הציל את עמו ישראל (בניו היקרים כמו שנאמר "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם) (דברים יד, א) והם ניצחו במלחמה, אולם נס פך השמן אינו מוכרח שיקרה שהרי "טומאה הותרה בציבור" (פסחים עז.), ומעיקר הדין היה אפשר להדליק בשמנים הטמאים שנשארו במקדש;
אך הקב"ה בכל זאת ריחם עלינו ומצאנו פך שמן טהור, זו חביבות מיוחדת, ולכן על זה עיקר ההודיה שלנו לה' בחג החנוכה. (הרב דניאל בנדיט הי"ו)
ברכת מעין שלש בחנוכה
בברכת המזון וכן בתפילה בימי החנוכה אנו מזכירים מעין המאורע שקרה, אך בברכת מעין שלש אנו לא מזכירים, מדוע?
כמה תשובות בדבר:
א. כאשר תיקנו להזכיר מאורע (בתפילה ובברכת המזון) תקנו להזכיר את כל המועדים, אך בברכת מעין ג' תקנו להזכיר רק את המועדים שהם מן התורה, שבת, פסח וכו', אך חנוכה ופורים אינם מן התורה ולכן לא מזכירים אותם. ובהמשך יבואר מדוע לא כללו את כל המועדים בברכה זו. (חזו"ע פורים עמ' קפד)
ב. מה שאנו מזכירים הם עניני בקשות, ולא ענייני הודאה, ונוסח על הניסים הוא עניני הודאה. (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סי' ע, וכ"כ הגר"א בביאורו סי' ר"ח ס"ק מא, הובא בחזו"ע שם).
ג. בספר אור לציון ח"ד (עמ' רצב) כתב הסבר וז"ל:
ונראה שיש ליישב בפשיטות בטעם הדבר שאין מזכירין על הניסים בברכת מעין שלש, והוא משום שלא תיקנו הזכרה בברכת מעין שלש רק במקום הזכרות שבתפילה שאם טעה מחזירין אותו. ולכן לא דמי הזכרת מעין המאורע בחנוכה ופורים לשבת וראש חודש שבהם הזכרת קדושת היום מעכבת בתפלה כמבואר בשו"ע בימן רס"ח סעיף ד' לענין שבת, ובסימן תכב ס' א' לענין ראש חודש מה שאין כן על הניסים אינו מעכב בתפלה וכמבואר בש"ע בסימן תרפב ס' א ולכך לא תיקנו להזכיר מעין המאורע בברכת מעין שלש בחנוכה ופורים".