חודש ניסן · דרשה לשבת הגדול
שבת שלפני פסח, נקראת שבת הגדול, מטעמים רבים ושונים. אחד הטעמים היותר ידועים הוא מפני שהקב"ה ציוה את ישראל שיקחו את הטלה - שהיה האלהים של המצריים לקרבן פסח.
עמ"י הכין את השה וקשר אותו למיטה והשפילו בכך, וכאשר המצריים ראו זאת, שאלו את היהודים למה אתם קושרים את השה. ענו להם היהודים כדי לשוחטו עוד כמה ימים. ואז קהו שיני המצריים ולא יכלו לעשות כלום, וזהו נס גדול וזכר לנס זה, שהיה בשבת שלפני פסח נקראת כל שנה אותה שבת, שבת הגדול טעם נוסף לשם זה:
היות והרב של בית הכנסת מלמד את הלכות פסח המרובות- הלכות הגעלה, בדיקת חמץ, ליל הסדר ועוד, הנו צריך להאריך בדרשתו יותר מהרגיל. ועל שם כך נקראת שבת הגדול, על הדרשה הגדולה שבשבת זו מה שאין כן בשאר שבתות השנה. וע"ע בילקוט יוסף פסח תשע"ד (עמ' ריח) שהביא הרב עשרים ושתים טעמים לסיבת קריאת שבת זו "שבת הגדול". .
אך יש לשאול, כיצד עמ"י עשה מעשה כזה של התגרות במצריים? הרי אין לך סכנת נפשות גדולה מזו? ואמנם ה' ציוה אותם לקחת שה, אבל מדוע היו צריכים לקושרו למטה ולהכניס עצמם לסכנה?
אלא, לפי שהיתה בם מידת אמונה חזקה בה', בטחון חזק עד שיכלו לעשות מעשה של מסירות נפש, ורצו להראות בטחונם בה' ולכן עשו כך.
לפנינו סיפור הממחיש כמה גדולים בעלי בטחון בקב"ה:
מסופר על חוטב עצים, אשר היה הולך כל יום ליער להתפרנס לעבודתו. והנה יום אחד שם לב שבא רועה צאן לשדה הסמוכה עם מקנהו, ולפתע אחד הכבשים רץ לכיוון מסוים.
החוטב התעלם מהנעשה והמשיך בעבודתו. אחר כמה רגעים שוב ראה כבש נוסף שהולך ובורח לו מן העדר לאותו כיוון.
או אז גמר בלבו: "אם יקרה מקרה כזה עוד פעם אחת הנני בודק לאן כל הכבשים הולכים".
ואכן כן קרה. התחיל החוטב לרוץ אחר הכבש השלישי, והנה ראה שאותו כבש רץ הישר לתוך פיו של דב קטוע רגלים. ובנוסף, מונחים לצידו עצמותיהם של הכבשים הקודמים.
אמר לעצמו, זהו מה שנאמר בפסוק: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון".
-הקב"ה דואג לכל יצוריו, אם כן בטח שגם לי ידאג ויזמן את פרנסתי כמו לדב. כאשר שב לביתו, פנה לאשתו והצהיר: "איני הולך יותר לעבודה!". אמרה לו אשתו: "למה? מה אירע היום?".
אותו חוטב עצים סיפר לה מה קרה לכבשי הרועה, והוסיף: "אם כך ה' נתן לדב מזון עד לפיו, אני לא גרוע מהדב, והפרנסה תבוא עד אלי".
אשתו חשבה שבעלה לא חש בטוב והניחה לו, בתקוה שעד למחרת הכל יעבור.
והנה למחרת היום דפקו בביתו של החוטב שני אנשים וביקשו לשכור ממנו את חמורו, שעליו סוחב את העצים לביתו.
כמובן שהסכים להם בשמחה, והראה להם את מקום החמור. אחר שהלכו אמר לאשתו: "את רואה כמו שאמרתי לך, הפרנסה באה עד אלי".
עברו כמה ימים והחמור לא חזר לבעליו. ולמה?
משום ששני אנשים אלו היו שודדים ורוצחים. יום לפני שדפקו בדלת ביתו של חוטב העצים, הרגו אדם וחפרו בור לקוברו. ומה רבה שמחתם כאשר נתגלו בפניהם אוצרות מרהיבי עין. ולכן שכרו חמור כדי שיוכלו לקחת את האבנים טובות והמרגליות עד מקום לשמור ולהתחלק בו שוה בשוה. תוך כדי טעינת השלל, מרגישים השודדים רעב כבד ובינהם עלה רעיון שאחד ילך לקנות שני כריכים, והשני ישמור על הרכוש.
הלך השותף הראשון ובדרכו חשב "וכי אני טיפש שאתחלק עם חברי את כל הזהב והיהלומים חצי- חצי?". מה עשה? קנה סם המות ונתנו באחד הכריכים, כדי שחברו יאכל וימות.
בינתים חברו השומר, חשב לעצמו גם כן אותה מחשבה, אי לכך קם ועשה מעשה: כרה בור ליד החמור כדי שיוכל לדחוף את חברו מתי שיהיה קרוב אליו, והוא ילך עם החמור הטעון.
כאשר נפגשו השנים, השודד ששמר על הבור, דחף את חברו לבור והספיק לקחת ממנו את הסנדוויץ'. אך לרעתו לקח את הכריך הרעיל ומת במקום...
אחר כמה שעות החמור, גם כן נעשה רעב. התאמץ לקרוע את החבל עד שלבסוף הצליח וחזר לביתו של בעל הבית.
בעל הבית התעורר לקול הנעירות של החמור, ומה רבה הפתעתו שראה אבנים טובות ומרגליות, כסף וזהב על גבו.
וזהו שנתקיים בו "וְהַבּוֹטֵחַ בה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" (תהלים לב, י).
כן היה לעמ"י בטחון חזק שה' יעזור וה' יושיע אף לנגד המצריים הרשעים, ובזכות הבטחון והמסירות נפש לא אירע להם כל רע.
ויש לציין, שמסירות נפש זו לא פסקה בקשירת הטלה למטות, אלא המשיכה בשחיטת הקרבן בי"ד בניסן בצלייתו שלם באש ובאכילתו. ואח"כ גם בקריעת ים סוף שנחשון בן עמינדב קפץ ראשון לים, והמים הגיעו עד חוטמו ואז נבקע הים". גם בלכתם במדבר ארבעים שנה בבטחון שה' יפרנס ויכלכל אותם ואת טפם. ואף בזמן יהושע נכנסו לירדן במסירות נפש. ויהי רצון שנלמד ונתחזק במצוות עם עוד מאמץ "ולפום צערא אגרא" (אבות ה, כג). (מפי זקני הרה"צ ר' מסעוד ועקנין זצ"ל)