חודש ניסן · אמירת הלל בליל פסח
(וביאור ענין חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים)
"הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה' הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה': יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה'" (תהלים קיג, א- ג).
חידוש גדול מצאנו בליל הסדר מה שאין באף אחד מלילות השנה. בחג זה אומרים אנו הלל בלילה (ועוד עם ברכה), מה שלא מצינו בשום ליל חג. והנה קצת קשה, שהרי אומר הפסוק "הללויה הללו עבדי ה'... ממזרח שמש עד מבואו", כלומר שיש לאומרו רק ביום, ולא בלילה, משום שהפסוק אומר שזמנו הוא "ממזרח שמש", היינו מהבוקר "עד מבואו", עד שקיעתה היינו עד ערב ולא עד בכלל. אז למה אנו אומרים בלילה זה את ההלל?
מצאתי תשובה על פי דברי רבנו נסים:
אומר הר"ן, חז"ל אמרו "חייב אדם לראות את עצמו בפסח כאילו הוא עצמו יצא ממצרים" (פסחים קטז ע"ב). לכאורה למה שהדין יהא כך, הרי הוא לא יצא, אבותיו הם שיצאו! מה הקשר אליו?
אלא ההסבר הוא, שאלמלא הקב"ה ברחמיו הרבים לא היה גואל אותנו במצרים, עד היום היינו עבדים, לא רק מבחינה גשמית, אלא גרוע יותר מבחינה רוחנית, שהרי אם ישראל היו נשארים עוד מעט זמן במצרים, היו מגיעים לשער החמישים של שערי הטומאה, ואז ממנו כבר אין מנוס, אין תקומה.
ממשיך הר"ן לבאר, הקב"ה בעצמו גאל את ישראל והוציאם משערי טומאה לשערי קדושה, ולא שלח להם מלאך עבור זה, משום שכל מה שהקב"ה פועל בעצמו נשאר לעד ולנצח, לעומת מה שנפעל ע"י מלאך באיזהו שלב זה יגמר. נמצא שעמ"י לא יחזור יותר לדרגת שיעבוד שהיתה להם במצרים.
אם כן מה שהקב"ה הוציא את ישראל, ואנו היום בני חורין, לא בא לידי ביטוי רק מבחינה גשמית, אלא גם מבחינה רוחנית. ועל כך אנו מודים. והודאה זו היא אישית לכל אחד על שהוא לא בשערי טומאה, אלא בשערי קדושה, עובד את ה', ועל ההודאה הרוחנית הזו אנו מודים בליל הסדר. ועל הודאה אישית אפשר לומר הלל גם בלילה.
ומה שהפסוק אומר שיש לומר הלל רק "ממזרח שמש עד מבואו", מדובר לגבי הודאה כללית, היינו הודאה על היציאה של כל עם ישראל, וזה ההלל שאומרים ביום.
ולפי זה מובן גם למה צריך כל אחד להרגיש כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, שהרי לולא כן כל קיומו הרוחני לא היה חל, אלמלא יציאת אבותינו ממצרים מהמ"ט שערים לשערי קדושה, לא היה לנו קיום רוחני ולכן צריך להרגיש כאילו הוא עצמו יצא ממצרים. (הרב יואל קמרי שליט"א)