אור ברסלב
מי נגד מי - דו שיח חרדי-חילוני תחבורה ציבורית בשבת?

מי נגד מי - דו שיח חרדי-חילוני

תחבורה ציבורית בשבת?

כפייה דתית?

משה: בסדר רוני, מקובל עלי, ניפנה לדוגמאות שהעלית ונדון בהם אחת אחת.

דיברת על התחבורה הציבורית בשבת - אחרי ההקדמה שלי אליך, נראה לי שאתה כבר יותר בשל לקבל את הדברים הבאים.

כפי שהקדמתי לך, הציבור היהודי מעוניין שבחיים הציבוריים תכובד הדת היהודית, וזה לפחות מבחינה ממלכתית ציבורית.

בנוסף לזה, נושא השבת היה אחד מסעיפי הסטאטוס קוו שנחתם עם ראש ממשלת ישראל דאז – דוד בן גוריון.

ואם תרצה פירוט מהו הסטאטוס קוו: להלן מתוך הספר (6) "אישים ומעשים בישראל": ספר היובל, מתוך מאמר "היכן הטטוס קוו?"

(6) ספרו של יואל רפל – היסטוריו, מרצה במכללת בית ברל, בעריכת שרה אהרוני ומאיר אהרוני. וכן מתוך ספרו של מ. פרידמן, יחסי דתיים וחילוניים לקראת הקמת המדינה, בתוך סוגיות בתולדות הציונות והיישוב, הזרם הדתי בציונות, ת"א תשמ"ג.

בקיץ 1947 הגיעה לארץ-ישראל ועדת החקירה המיוחדת של האו"ם (אונסקו"פ). כעבור מספר חודשים, הוועדה המליצה לחלק את הארץ ולהקים בה מדינה יהודית לצד מדינה ערבית, ואיזור בינלאומי בירושלים וסביבתה. לקראת הופעתם של נציגי ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית בפני הוועדה, נעשה ביישוב היהודי מאמץ עליון לגיבוש עמדה אחידה. במסגרת זו נכללו: השומר הצעיר - שהמשיך לדגול בדו-לאומיות, אחדות העבודה, פועלי ציון - שעמדה על המשך המנדט ופיקוח בין-לאומי, הרוויזיוניסטים - שתבעו את שני עברי הירדן, ונציגי היהדות החרדית.

מתוך רצון להופיע בפני הוועדה בקול אחד, נעשה מאמץ ליצור קשר גם עם אגודת ישראל. אחרי משא-ומתן ארוך הושג הסכם עם מנהיגי אגודת ישראל, שנוסח במכתב שנשלח מהסוכנות היהודית אל אגודת ישראל העולמית. ארבעת סעיפי ההסכם המובאים להלן, יכולים להיחשב כמפתח ל"סטאטוס קוו" בענייני דת שהתגבש במדינת ישראל, אך לא פחות מכך מבטאים נאמנה מציאות שנתהוותה במרוצת שנות המנדט הבריטי.

א. שבת - ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום שבת, כמובן מתוך מתן רשות לנוצרים ובעלי דת אחרת לשבות ביום החג השבועי שלהם.

ב. כשרות - יש לאחוז בכל האמצעים הדרושים למען הבטיח, שבכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה מאכל כשר.

ג. אישות - כל חברי ההנהלה מעריכים את רצינות הבעיה וקשייה הגדולים, ומצד כל הגופים שהנהלת הסוכנות מייצגת, ייעשה כל מה שאפשר כדי לספק בנדון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים.

ד. חינוך - תובטח אוטונומיה מלאה של כל זרם בחינוך (אגב, משטר זה קיים בהסתדרות הציונית ובכנסת ישראל גם עכשיו), לא תהיה שום פגיעה מצד השלטון בהכרה הדתית ובמצפון הדתי של שום חלק בישראל. המדינה, כמובן תקבע את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, היסטוריה, מדעים וכדומה, ותפקח על מילוי מינימום זה, אבל תתן חופש מלא לכל זרם לנהל את החינוך לפי הכרתו, ותתרחק מכל פגיעה במצפון הדתי.

ולפי המאמר הנ''ל, שינוי המצב הקיים הוא ממילא פגיעה בסטטוס קוו אשר נחתם, וכן פגיעה בזכותם למנוחה, של כל העובדים הלא חיוניים העובדים בשבתות: הללו המפעילים תחבורה ציבורית, שדות עופה, חנויות וקניונים בשבת וכו'.

מה גם שכל העובדים בשבת, גם מפסידים את ההנאה העצומה שיש בבילוי משותף בחיק המשפחה: האשה, הילדים. בכל ימות השבוע כולם טרודים בעבודה, לימודים וכו', אך בשבת כל בני המשפחה ביום מנוחה בבית, מצפים ל"ביחד" המיוחל.

בנוסף לכך רוני, האם זה צודק להכריח אדם דתי לנהוג במכוניתו בשבת?

רוני: לא, זו כפיה חילונית ואת זה לא הצעתי בכלל.

משה: האם זה צודק לקחת לדתי את מכוניתו ולנסוע בה בשבת?

רוני: לא, גם זה לא עלה בדעתי, אני לא גנב ולא שודד.

משה: התחבורה הציבורית ממומנת ב - 80% מכספי האזרחים החילונים והדתיים כאחד. אף אחד לא אומר לך מה לעשות ברכבך הפרטי, לא כופים עליך כלל אם לנסוע ברכבך הפרטי, מי שמעוניין יכול לארגן אפילו חברת הסעות פרטיות, אבל כאשר הרכוש הציבורי המשותף יהיה בשימוש בשבת - זה פוגע בשותפים הדתיים הממנים גם הם מכיסם את התחבורה הציבורית, ואין זה צודק ומוסרי. כמובן שהסבר זה הוא רק בנוסף לטעמים הכלליים שהעליתי בפניך קודם - בדבר החשיבות של שמירת הצביון היהודי של מדינת ישראל בפרהסיה.

רוני: אתה אומר שאני יכול לנסוע ברכבי הפרטי להיכן שאני רוצה? ומה תאמר על רחובות שבהם אני לא יכול ללנסוע ועל זריקות האבנים בכביש בר אילן?

משה: לסגירת רחובות, כלל אין קשר לכפייה הדתית אלא למניעת פגיעה ברגשות חיי התושבים. הסגירה נערכת במקום שרוב התושבים הם שומרי מצוות. מה גם שהשכונות הדתיות הללו נבנו לכתחילה בקצה העיר, ממש בצמוד לגבול הירדני דאז, וזאת רק על מנת למנוע בהן מעבר של חילונים אשר יפריעו ויפרו את מנוחת השבת. אך ידוע שבמהלך השנים ירושלים התרחבה ב''ה, עד כדי כך שהשכונות החרדיות אשר היו בקצה העיר הפכו לשכונות מרכזיות בירושלים, כך שדרכן עוברים חילונים רבים לשכונות המרוחקות יותר, כמו רמת אשכול וכו'.

רוני, ביננו, האם כל כך קשה להתחשב ברגשות דיירי השכונה החרדית, ובמחיוד לאור כל האמור לעיל, ולעשות עיקוף קטן שלוקח כמה שניות? (לפי החישוב לוקח בין 50 שניות לדקה ו- 50 שניות כדי לעקוף את כביש בר אילן).

הדיון האמיתי בכביש בר אילן וכבישים אחרים הוא לא כפייה דתית או חילונית, נקודת הדיון צריכה להיות: איכות החיים של החילוני ושל הדתי.

האם לחילונים אין זכות להיאבק למען איכות החיים שלהם? רוני, אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, ולכן החילונים יכולים להשתדל לחיות באיכות החיים הנוחה להם. אך בדיוק באותו מידה, גם לחרדים מותר להשתדל לשמור על איכות החיים שלהם.

באותה מידה שחלק מאיכות החיים של החילוני היא נסיעה בשבת, כך חלק מאיכות החיים של החרדי היא אי – הנסיעה בשבת בשכונות החרדיות, בהן התושבים מקפידים על מנוחת השבת, שזו מצווה מן התורה. וללא רעש המכוניות, הפיח והעשן, כל צד חייב להגמיש את עמדתו, ולהגיע לפשרה משותפת, בה סוגרים את הכביש בשכונו בהן רוב התושבים הינם חרדים ולהיפך. אך בשום אופן אין שום הצדקה להעדיף את איכות החיים של החילונים, באופן גורף וכללי, על פני איכות החיים של החרדים.

תדע רוני, שהשבת בעיני שומרי המצוות נחשבת להרבה יותר משריפת דגל לנגד עיניך ובטריטוריה שלך. במשך כל הדורות יהודים מסרו את נפשם, היו מוכנים למות רק כדי לא לחלל את השבת! השבת היוותה ומהווה סמל לאמונה בבורא העולם ולקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא. לכן זכותם של שומרי המצוות לחיות במקום שלא פוגעים באמונתם, לכן זכותם של שומרי המצוות לבקש איכות חיים על פי הבנתם, במיוחד כאשר הם מהווים את רוב אוכלוסיית השכונה.

ולגבי זריקת האבנים, חשוב שתדע רוני, שיש בכל חברה יוצאים מן הכלל, שעושים מעשים אשר לא ייעשו. ידוע שגדולי הרבנים אוסרים בתכלית האיסור על זריקת אבנים בשבת ובכלל, ומורים להורים להשגיח מאוד על ילדיהם.

תוכן העניינים

מי נגד מי - דו שיח חרדי-חילוני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה