מי טהרה· רבי יצחק הלפרין
סימן קצה דברים האמורים בזמן נדתה
א. מ"ש בס"ט סק"ד על מ"ש הכו"פ להתיר לזרוק כלפי מעלה שלא לנוכח אשתו דאף בזה יש להחמיר כמ"ש המנ"י דאין להקל לנפות נוצה או עפרורית מבגדי אשתו אין זה ראיה דשם מכחו אבל כשזורק שלא נמצא דהנפילה בלא"ה ואינו מכוחו מותרת לפשוט ידה ולקבלו. ומ"ש הס"ט סק"ה וסק"ז דיש טעם חבה ולא מהני היכר איני יודע כלל הלא בשבת שם דף י"ג אמר כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב ע"ה ובשני זכרים לא שייך חבה והשתא ניחא גם הראב"ד שמביא מזב פרוש עם ע"ה ואינו מביא מלא יאכל זב עם הזבה כמו שמביא הש"ס תא שמע אלא ודאי דמלא יאכל זב עם הזבה הייתי סבור דרך חבה ולא מהני היכר לכן מביא משני זבין זכרים והשתא ניחא גם הש"ס שהקשה ת"ש מזב וזבה ולא משני זבין דבשני זבין הי' פשוט לו דמהני היכר כמו בבב"ח בשני זכרים לכן הקשה מזב וזבה דלא מהני היכר ומשני דגם בזב וזבה מהני היכר באכילה א"כ קשה כיון דבש"ס נדחה באכילה טעם דחבה איך יאמר הרא"ש טעם דחבה וגם קשה למה כ' הרא"ש מיש שעושין היכר כיון שא"צ למה להם ומנין להם והטור כ' ובלבד שיעשו שום היכר וכן במחבר ס"ג מנין להם וכן קשה על הראב"ד ורא"ש שמביאין ראי' להיכר מן בב"ח ולא מזב וזבה שמבואר ג"כ בש"ס שם דמהני שינוי אבל באמת נ"ל לתרץ הכל כיון דקשה עוד קושיא דבסי' פ"ח מביא הטור ליש אומרים דלא מהני היכר כשמכירין זא"ז וכן התוספ' ורא"ש חולין דף נ"ז מביאין ליש מפרשים הזו ולמה לא מביאין כאן ובשבת ולא עוד דבשבת מבואר דמהני שינוי אף במכירין דלא כי"א הנ"ל ואיך יפרש הי"א הש"ס דשבת ע"כ דהי"א או דיחלקו בין שינוי להיכר דשינוי מהני ולא היכר או דיסברו דלמסקנא דנלמד שכיבה מאשת רעהו אין לחלק בשום דבר בין אם יש שינוי והיכר או לא וא"כ גם בבב"ח אין לחלק כיון דהחילוק אין מבואר לכן אמר הרא"ש דאף להי"א דאין מחלקין בין יש שינוי והיכר או לא רק בין מכירין ואיש ואשה ודאי מכירין דוקא בימיהם שכ"א אכל על שלחן בפ"ע ורוצה לאכול ביחד על שלחן קטן הוי דרך חבה וכן בשאר מכירין בבב"ח ורוצין לאכול על השלחן קטן דהוי דרך חבה חיישינן להרגל איסור אבל האידנא שכל בני בית אוכלין תמיד על שלחן אחד לא הוי דרך חבה [אף שעכשיו הבני בית אין אוכלין על השלחן כיון שאין אוכלין כלל אף על שלחן אחר או שאין זה בבית לא הוי חביבות להאשה טפי לכן הקשה הרשב"א על הרא"ה במה שמחלק בין אחרים מפסיקין על שלחן זה דאין טעם לחלק בין מפסיקין או לא כיון דאינו דרך חבה] וא"כ להי"א א"צ האידנא היכר כלל דלדידם אין חילוק כלל בין היכר לכן אמר הרא"ש ויש שעושין היכר ביניהם הוא הדיעה ראשונה שבתוספ' ורא"ש חולין דף ק"ז דלדידם אין חילוק כלל רק בין היכר והטור בא"ח סי' קע"ג פוסק כדיעה ראשונה לכן מצריך היכר והטור ביו"ד סי' פ"ח שמביא להי"א קאי על הגמרא בשלחן קטן לכן ניחא דהמחבר בסי' פ"ה לא הביא כלל להי"א כיון דמיירי משלחן גדול שלנו ומה שהביא הראב"ד והרא"ש להיכר מבב"ח ולא מזב וזבה או משני זבין וגם בראב"ד לא כ' רק והכי נהוג עלמא לבשר וגבינה ולא הביא מש"ס שבת דאי מש"ס או מזב וזבה ושני זבין הוי ס"ד לחלק בין שינוי להיכר לכן הביאו ממנהגי בב"ח דמהני היכר. ומ"ש הס"ט בסקי"א עיין בטור בהגהת ר' ליב חנליש סק"ג שמביא בשם ספר היראה לרבינו יונה דאסור לבעלה לישב על מטתה אף שאינה בבית. ומ"ש הס"ט סקי"ג להקשות על הש"ך סקי"א מרמ"א ס"ו דאף ב' מעות נוגעין אסור אינו קושיא דרמ"א מיירי בב' מעות דעלמא אבל היא במטתה והוא במטתו מותר כיון ששוכב במטה המיוחדת לו תמיד אין כאן הרגל. ומ"ש הס"ט בסקי"ד וט"ו באמת י"ל כיון דבנדרים אמרו כל המסתכל בעקבה של אשה והוא אשה דעלמא וע"ז אמר ר"י ובאשתו נדה ובשבת דף ס"ד כ' כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום התורפה ואצבע קטנה כ' רש"י היינו מקום טבעת ומקום טבעת הוי מקום מכוסה לכן אמר הרשב"א דמעקבה נלמד לכ"מ המכוסים ור"ל כמו שעקבה סתם אשה אף אשתו נדה בנדרים כן בשבת סתם אשה אף אשתו נדה והשתא ניחא גם הש"ד רק הוא ס"ל דאצבע קטנה אף מקום המגולה ואנן לא קי"ל רק כרמב"ם ורש"י ור"ל מקום המכוסה בטבעת. ומה שהקשה הס"ט סקט"ז מרש"י ס"ט אע"פ דהטעם שלא תתגנה על בעלה כשתלבש בימי טהרה בגדים שלבשה ביאי לדאה בחמת לפי מה דקי"ל בשבת דף ס"ד וכאן ס"ט דאף בימי נדתה תתקשט כדי שלא תתגנה על בעלה וכיון דבימי נדה לא תתגנה כ"ש בימי טהרה וגם הולכת באותן תכשיטין גם בימי טהרה א"כ לא קי"ל כטעם רש"י ואפשר דרש"י כ"כ לזקנים הראשונים לא לר"ע וא"כ לר"ע הטעם פשוט בפ' אע"פ דהו"א דגם בבלאות לא תלך בימי נדה רק תשב במסתרים בחלוקה לכן אמר שלא תתגנה על בעלה וא"כ הוי אמינא דאם רוצית לילך בבגדים נאים ההולכת בימי טהרה ג"כ רשאית רק שאינה הולכת שלא תלכלכם לכן אמר הטור ומחבר דראוי שתייחד כדי שיזכרו בנדתה וכמ"ש הב"י דנלמד מהוחזקה נדה בשכנותי'. ומ"ש הס"ט סק"כ עמ"ש בסי' קפ"ה ס"א. ומ"ש הס"ט סקכ"ד דדיבור דרבנן רק חיבוק ונישוק מדאורייתא איני יודע הלא הב"י מביא כאן בשם הרמב"ם ורשב"א דדיבור המרגיל לערוה ובחבוק ונשוק הוא מלאו דלא תקרב אלמא דשוין וא"כ יספר עמה אחורי הגדר הוא מדיבור תשמיש כמו שאמרו אשה מספרת עם בעלה וגרע מנגיעה בעלמא אף לרמב"ן דנגיעה דרבנן עסי' קפ"ד ס"ג דיבור המרגיל לערוה ס"ל דאורייתא: