מי טהרה· רבי יצחק הלפרין
סימן קפה
אמרה טמאה אני ואח"כ אמרה טהורה וכו':
א (א) מ"ש הח"ד סק"א למה במשמשתו נדה נאמנת על להבא הלא היא חשודה על נדה ואין זה קושיא לא מיבעיא להטור בהוחזקה נדה בשכנותיה נאמנת באמתלא ואפשר ה"ה בפלוני חכם טיהר לי נאמנת באמתלא וא"כ י"ל אף בשאינה אומרת אמתלא שעכשיו מודית דטמאה נהי דנאמנת לגבי בעלה ללקות וכן לגבי עצמה וכן להפסיד כתובתה מחמת הודאתה כעת. אבל שתשים עצמה רשעת על להבא אינה נאמנת ואף לרשב"א דאף באמתלא אינה נאמנת מ"מ כיון דהחזקה של שכנותיה ושל החכם הוא רק מחמת שהיא עשתה כן ומי יודע לאיזה כוונה עשתה כן בשלמא בחשוד דראינו אותו אצל איסור אבל כאן הוא רק מחמת עצמה ובאמת רק לוקה על חזקה זו וגם יש חזקת סברת של האשה ואין שורפין תרומה עליה וא"כ די לאסור עכשיו ולא על להבא וא"כ אף שאינה אומרת אמתלא כלל ומודית מ"מ נאמנת על להבא לא מבעיא להמחבר ורמ"א וש"ך סי' א' וב' בעד שאמר על שוחט שראה שהוציא טריפה דמ"מ מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא רק אף להחולקים שם היינו מחמת דהעד ראה בעצמו וגם הוא אחר שאינו מחויב להאמין לו שלא יוציא עוד טריפה להבא אבל השוחט עצמו לא מיבעיא אם מכחישו ששחיטה זו בעצמה היא כשרה דמותר לאכול משחיטת עצמו רק אף שמודה להעד ששחיטה זו היה טריפה מ"מ על להבא אם יודע בעצמו שישחוט כהוגן אף שעדיין לא עשה תשובה המוטל עליו בודאי מותר לאכול משחיטת עצמו וא"כ ה"ה כאן כיון דאם אמרה שטמאה ורוצית לדור עמו להבא אומרת שכוגג היתה ולא תעשה עוד מכאן ולהבא והבעל מאמין לה ודאי נאמנת על להבא אף שלא עשתה תשובה עדיין כיון דעל להבא אין מי שיכחישה וכ"ש דבעל ואשה כחד גופא כמ"ש בש"ס פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו ולא להרגה ודאי מותר להאמין לה כאן רק על פעם זה כיון שיש חזקה או עד אחר אסור להאמין לה אבל על להבא אם רוצה להאמין לה מותר וכ"ש כאן דכתיב וספרה לה ובזה ניחא דהטור הקשה על הרשב"א דבהוחזקה נדה בשכנותיה ונותנת אמתלא למה הוחזקה עצמה נדה נאמנת כיון דאף באיתחזק איסור נאמן העד להתיר כשמאמינו וכ"ש בע"ד בעצמו מותר לאכול משל עצמו אף דאיתחזק איסור כיין דיודע שמותר וא"כ אשתו כגופו ומאמין לה מותרת אף דהוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה היינו כשהודית אח"כ ג"כ שטמאה לוקה אף דהימנה בתחלה כשאמרה טהורה מ"מ כיון דהוחזקה נדה בשכנותיה היה לו לחקור אותה בטוב בתחלה עד שתודית שטמאה לכן לוקה וכן לענין להוציא בלא כתובה אף שאומרת גם עכשיו טהורה ונותנת אמתלא מ"מ כיון שרוצה להוציאה אינו מאמין לה אבל כשאינו רוצה להוציאה ומאמין לה ואומרת גם עכשיו שטהורה ונותנת אמתלא נאמנת כיון דבאומרת תחלה טמאה דבודאי האמין לה מ"מ אם אומרת אח"כ טהורה ונותנת אמתלא מאמין לה ומותרת כ"ש כשרק הוחזקה או ע"י ע"א דנאמנת אח"כ א"צ מה איכפת לי אם עשתה מעשה דמחמת המעשה נתחזקה החזקה מ"מ גם החזקה או הע"א לא מהני כיון דמאמין לה ואף בעוברת על דת מותר להאמין באבן העזר סימן קט"ו ס"ג עיין יבמות דף פ"ח וכתובות וסוטה ובהכי ניחא דהרמב"ם פכ"ד מהלכות אישות לענין להוציא בלא כתובה כתב הוחזקה נדה בשכנותיה ואמרה לבעלה טהורה אני ובא עליה עכ"ל ולמה לו שאמרה טהורה הלא שלא בשעת וסתה א"צ לשאול וכיון דלא אמרה טמאה הוי משמשתו נדה אלא ודאי דאשמועינן רבותא אף שגם עכשיו אמרה טהורה מ"מ אם רוצה להוציאה אינו מאמין לה ובפ"א מהל' איסורי ביאה כתב הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה סתם דשם מיירי שגם היא מודית עכשיו שטמאה. ואף אם נימא דגם להטור ורמב"ם בעלה לוקה אף שגם עכשיו אומרת טהורה היינו כיון שהתרו בו ע"ז כמ"ש רש"י והרמב"ם לא היה לו להאמין לה כיון שנודע להשכנים אבל בפ"ד מהא"ב לא הביא הרמב"ם כלל הדין דהוחזקה נדה רק כשאמרה טמאה ואח"כ אמרה טהורה ודרך שחוק אמרתי תחלה אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא נאמנת משמע מהטור דכ"ש בהוחזקה נדה ונותנת אמתלא דנאמנת אף דה"ה כתב דדעת הרמב"ם כרשב"א ורמב"ן כתב שני חצאי עיגול משמע דמסופק בזה ואין להקשות כיון דמאמין לה למה בשאינה נותנת אמתלא רק אומרת דרך שחוק אמרתי אינה נאמנת זה אינו קושיא כיון דבודאי אינו מאמין לה כיון דאין דרך העולם להאמין כשאומרת תחילה טמאה שתאמר לבעל דרך שחוק שטמאה לכן אינה נאמנת אבל כשנותנת אמתלא טובה דדרך העולם להאמין לאדם נאמן גם היא נאמנת לבעל, וצ"ל להרשב"א דהשמיענו הרשב"א דין שאינה נאמנת בכדי שידע הבעל שלא יאמין לה כיון דפעמים כשיתרו בו יכול לבוא לידי מלקות לכן לא יאמין לה ואף שהוא עם הארץ מ"מ כשיבוא לשאול אם נאמנת נאמר לו שלא יאמין לה כמ"ש בסי' קכ"ז מלמדין אותו שיאמר איני מאמין וכ"ז על עכשיו שהוחזקה בשכנותיה אבל על להבא נאמנת לכ"ע. א"כ גם מה שהקשה הס"ט על הטור שהקשה על הרשב"א דלמה יהי' עדיף הוחזקה נדה מאמירה דידה טמאה והקשה הס"ט מהרמב"ם פי"א מהא"ב הלכה כ"א ובש"ע אה"ע סי' י"ט כתב דאיש ואשה שבאו ממדה"י אם הוחזקה ל' יום שהיא אשתו הורגין עליה משום אשת איש בימים קדמונים. ובהלכה כ"ג כ' אשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פי' עד שיהיה בעדים או הוחזק עכ"ל דהוחזק גרע מאמירה דידה. לפי מה שכתבתי ל"ק כלל דכאן לבעלה אמירה דידה גרע מהוחזק דמהימנת לבעלה כבי תרי אבל לגבי אחר אדרבא חזקה מהני אף שעל פיהם מ"מ כיון שראינו שדרו כאיש ואשה מהני ענין הריגה אבל אמירה דידה לא מהני כלום. ומה שהקשה הס"ט על מ"ש הרמב"ם שם ראיה להוחזק בקרוב דמהני כמו במכה אביו שמא לאו אביו ע"כ דהוחזק והקשה הס"ט הא בחולין דף י"א אמרינן הטעם מחמת רוב בעילות בבעל ומתרץ דזה רק לענין דלאו ממזר מאחר מ"מ מנין יודעין שזה בעל אמו ע"כ דהוחזקו כאיש ואשה איני יודע מנין יודע הס"ט שאם זה הזוג אינם איש ואשה שהבן הנולד מהם כשמכה להאב הזה אינו חייב מיתה וא"כ כשאמרו בש"ס דרוב בעילות בבעל הטעם מחמת דמצוי אצלה א"כ ה"ה זה מצוי אצלה אבל לפי מ"ש לעיל וגם בסי' קפ"ד ס"ט סק"ו וח' דכשנת זק על פיהם אין זו חזקה לשרוף תרומה כיון דרק חזקה מחמת רוב דרוב שמוחזקין כן הן ודאי כן א"כ גם מ"ש בש"ס רוב בעילות בבעל לא כתב בשום מקום דסוקלין ושורפין על הרוב רק על החזקות לכן כתב הרמב"ם דחזקה שמהבעל מחמת דרוב בעילות בבעל ונהרגין עליה ומזה בעצמו מביא הרמב"ם ראיה בהלכה כ'. ומה שהקשה הס"ט הרמב"ם אהדדי מפ"א הא"ב הלכה כ"ג שאשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה ובשם אה"ע סי' ג' ובפ"כ מהא"ב הלכה י"ג אם בא בזה"ל ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לנ"כ ול"א לקרא בתורה ראשון ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו ע"א אבל אוסר עצמו בגרושה זונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה והנבעלת לו ספק חללה עכ"ל רמב"ם ל"ק כלל דבפ"א הלכה כ"ג לא שייך חזקה דבאיש ואשה לא שייך חזקה עד שיהיו שניהם וידורו זע"ז כאיש ואשה כיון דצריך זה לזה ואינה נאמנת בעצמה עפ"י דיבורה להחזיק אבל בכהן דא"צ לשום איש אחר נאמן לגבי עצמו להחזיק עצמו ולוקה אבל לגבי אחר אינו נאמן בזה"ז ליקרא בתורה ראשון ולנ"כ ולאכילת קדשי הגבול דנוגע הוא וכן הנבעלת לו הוא רק ספק כיון דהוא כאחר וא"ל דמהימן לה כיון דתחלת נשואין באיסור לא מהימן לה בודאי ואינה נאמנת לומר דמהימן לה כיון דספק לן וא"כ ה"ה לגבי הבן אינו נאמן דנוגע היה וספק לן ול"ק מה שהקשה המ"י על ה"ה. וכן בשו"ת רמ"א סי' ב' מחלק כן במקודשת אני כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים ולא הוחזקה רק עפ"י עצמה ל"ד אף שהוחזקה נדה בשכנותיה דא"צ שנים ע"ז ובאיש ואשה שהוחזקו שכתב בש"ס דסוקלין ושורפין בימים קדמונים דשם לא הוחזקו עפ"י עצמן רק שראינו שדרו כאיש ואשה אף דהרמ"א שם אח"כ מדחה חילוק זה שבין מקודשת אני להוחזקה נדה היינו לענין אמתלא שיהי' מהני גם בהוחזקה נדה אבל כשאין להם אמתלא מודה דלוקין אם הוחזקה נדה ועוד דאף לענין אמתלא איני יודע מה שמדחה החילוק הנ"ל ומביא מן אשת איש הייתי וגרושה אני דמהני תוך כ"ד ובאשת איש אני ופנויה אני ונותנת אמתלא מהני אף אחר כ"ד אכתי קשה דשם לכן מהני בתכ"ד בלא אמתלא ואכ"ד באמתלא כיון דאמרה תכ"ד אשת איש אני ואין דבר שבערוה פחות משנים משא"כ בהוחזקה נדה לא יהיה מהני אמתלא אח"כ אף דכתב הטעם דגם גירושין הוא דבר שבערוה וכמו דמהני באשת איש אני וגרושה אני כן בהוחזקה נדה דנאמנת לענין נדה וספרה לה כשני עדים ואף בב"ד א"צ להעיד ה"ה כשנותנת אח"כ אמתלא שטהורה נאמנת כשני עדים מ"מ ל"ד דשם באשת איש לא מחמת נאמנות כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים אינה נאמנת רק מחמת דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא לכן מהני אמתלא כמ"ש בש"ס כתובות דף כ"ב וקדושין דף מ"ג אבל בשני עדים אם אמרו תחילה כן ואח"כ אומרים להיפך אין נאמנים כמ"ש בכמה דוכתי וכן בחמ"ש סי' כ"ט כשאמרו שהיפך ממה שאומרים בתחלה ואף אמתלא לא מהני אף דבחמ"ש סי' פ' אף בבע"ד לא מהני אמתלא רק כשמתקן דבריו הראשונים וסובלים פירוש זה ולא יצא מב"ד אז מהני אבל אמתלא לא מהני היינו כשמאמינים לו טענה ראשונה אבל באשת איש שאין מאמינים לה רק מחמת דשויא ח"ד מהני אמתלא וכ"ש דיש לה חזקת פנויה כמ"ש הד"מ ורמ"א בא"ע סי' ל"ה סט"ו אלא ודאי דגם כוונת הרמ"א בתשובה הנ"ל דהוחזקה נדה לוקה היא ג"כ לא כמ"ש רמ"א בתחלה רק נגד אחרים מאמינים לה רק דבריה הראשונים שעשתה מעשה והוחזקה עצמה נדה לשכנים נאמנת כשני עדים אבל לבעלה כיון דהוא מאמין לה כשני עדים גם לדבריה האחרונים נאמנת באמתלא רק בלא אמתלא גם בעלה מסתמא אין מאמין לה כמש"ל אבל באמתלא מאמין לה רק אחרים אין מאמינים לה לדבריה האחרונים כמו בשני עדים דרק אין מאמינים להם לדברים הראשונים ולא לאחרונים וכ"ש בנידון השו"ת רמ"א דבעל בעצמו יודע האמתלא בודאי מאמין לה ואף לרשב"א שכתבתי לעיל דלמדו לו שלא להאמין לה כיון דאם יראו אחרים ילקו מ"מ כיון דהוא יודע בעצמו ג"כ האמת מותר בסתר וכל הנ"ל דהיא לוקית ג"כ מוכרח כן ברמ"א בשו"ת דמסיים ותו דהרי באומרת טמאה אני מהני אמתלא אף דאינו יודע אם משקרת וה"ה לגבי חזקה דאין לחלק בזה עכ"ל ואי בהוחזקה הוא לוקה והיא אינה לוקית י"ל חילוק גדול ביניהם וגם למה ילקה הוא והיא לא אלא ודאי דלא מיירי כלל ממלקות דגם היא לוקית רק לבעלה מותרת ומ"ש היו"ד בסק"ה לחלק בין ס"ג לסי' א' סי"ג דכאן נאמנת בתחלה כשנים אבל טבח אינו נאמן כשנים לכן מהני בטבח אמתלא איני יודע הלא הש"ך בסי' קכ"ז סקי"ד פסק דטבח ג"כ המנוהו על השחיטה כשנים ואף להט"ז סי' א' סקכ"ג שמביא לרש"ל וב"ח ומ"מ המחבר שהוא המהרי"ק כתב שם הט"ז ג"כ דהאמינה לו התורה כשנים מושחט ומ"ש דשם להיתר הלא גם וספרה לה הוא להיתר. ומ"ש הח"ד בסק"ג דאף שהמתינה שיעיר שתספור ותטבול אינה נאמנת לומר טהורה בלא טבילה במגו דטבלתי כמו באשת איש וחזרה ואמרה פנויה אני דאינה נאמנת בלא אמתלא אף דיש לה מגו דמת בעלי או גרשני, איני יודע כלל דבשלמא שם כשאמרה אשת איש אני בכלל דבריה שאינה פנויה וגם לא מת בעלה ולא גירשה מקודם ואח"כ ודאי לא גירש אותה ולא מת כיון דאינו כאן ואין עד המעיד שמת וא"כ אין שייך מיגו וכי מח בעלי או גרשני עדיף בטענה מפנויה אני דאף במת הכחיש מה שאמרה תחלה אשת איש אני אבל בטמאה יש לה מגו טובה שהיתה אומרת טבלתי ולא היתה מכחשת מה שאמרה תחלה טמאה אני מקודם כיון ששהתה שיעור שתספור ותטבול לכן עכשיו שאמרה טהורה נאמנת במגו דטבלתי ולענין אם הבעל כאן ע' ב"ש באה"ע סי' מ"ז סק"ט. לכן גם מה שהקשה הח"ד סק"ה על המהרש"א כתובות דף כ"ב ג"כ ל"ק דהמהרש"א רל דלפי ס"ד דתוספות היינו יכולין לומר דבש"ס טמאה אני וחזרה טהורה אני מיירי בשהתה שיעור שתספור ותטבול דיש לה מגו טבלתי ומ"מ לא מהני וצריך אמתלא לכן כתב תוספ' דלשון אף בזו משמע דהיה ס"ד דלא מהני אמתלא וע"כ דבלא שהתה מחמת דלענין נדה מהימנא כשנים לבעלה כשאמרה טמאה אני ופושט דאף בזו מהני אמתלא דמהימנא לבעלה בטהורה אני ג"כ בהאמתלא ומה שהקשה הח"ד שם סק"ה על המהרשיא דאמר דבמעשה דכתובות דף כ"ב יכולה לברר האמתלא אבל בטהורה אני אינה יכולה לברר האמתלא והקשה הח"ד הלא ג"כ יכולה לברר שאחותו ואמה היו בבית גם זה לא קשה דבאמת צריך להבין במעשה דכתובות דף כ"ב שקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים ואמרה מקודשת אני הוי אמתלא קשה היה לה לומר להם שאין רצונה להתקדש בהם ומחמת זה נתיר לה אתמהה אלא ודאי דבתחלה אמרה להם שאינה רוצה בהם ומ"מ הלכו אצלה וכן משמע מהלשון שקפצו משמע דמתחלה נסתה כל האפשרות שתנצל מהם ולא יכלה עד שהיתה מוכרחת לומר מקודשת אני וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהלכות אישות וראינו בדברי' ממש דוקא וכ"כ בש"ע אה"ע סי' מ"ס ס"ד אבל בטמאה אני לך למה לה לומר טמאה מחמת אחותה ואמה בבית היה לה לומר שאינה רוצית בתשמיש והיה לה לומר לו בסתר כן וא"כ בודאי לא יבא עליה דאסור לבוא שלא ברצונה כמ"ש בנדרים דף כ' ובטור וש"ע אה"ע סי' כ"ה (דהוי בני אנוסה בני שנואה בני מריבה) או שתצא מהבית אלא ודאי דמיירי שאמרה לו כן בסתר ולא רצה לשמוע כמה פעמים לכן עכשיו היתה מוכרחת לומר טמאה אני וזה אינה יכולה לברר שאמרה לו תחילה שאינה רוצית דאם ישמעו בני אדם תהיה עוברת על דת ותצא בלא כתובה וגרע משתאמר טמאה אני כמ"ש בכתובות דף ע"ב ובטור וש"ע אה"ע סי' קט"ו כשמריבה עמו עד שנשמע קולה כשתובע על עיסקי תשמיש הוי עוברת על דת כיון דבעלה בוש בדבר כשנשמע לשכנים. ומה שהקשה מחבורות ופצעים שבש"ך סק"ג שם אין הטעם מחמת אמתלא רק דתחלה לא ראתה אמתלא שייך כשיהיה גם מתחלה ועכשיו מתרץ למה לא אמר תחלה אבל במכה א"צ אמתלא דלא ראתה תחלה וראיה דבסי' ע"ט ס"ג וס"ז בש"ע חמ"ש מבואר אף בבע"ד דכשאמר לא לויתי הוי כמאה עדים ואם אמר אח"כ פרעתי או שמביא עדים שפרעו לא מהני ומ"מ אם אמר נזכרתי שפרעתי ותחלה לא הייתי זוכר והרי עדים שפרעתי מהני אה דתחלה הודה בפי' שחייב לו ואף למ"ש הרמ"א שם דאם באו העדים תחלה איני נאמן היינו כמ"ש הסמ"ע שם דסמך על העדים משא"כ כאן.עכשיו נבוא לדברי הט"ז סק"ב מ"ש ראי' מגיטין ומתנה אם מסר מודעה קודם מבטל המעשה אין זה ראיה דשם אף שהמעשה אמת שנתן גט ומתנה מ"מ כיון שלא היה דעת הנותן אין המעשה שוה כלום אבל כאן אם נאמר שהמעשה אמת שהיא נדה מה מהני מה שאמרה קודם ואין לומר דגם שם אם נאמר דהמעשה אמת שרצה בשעת גירושין בלב שלם כמו שנאמת החזקה כשנותן גט מסתמא רוצה בלב שלם והוי גט מ"מ י"ל דכוונתו במסירת מודעא דאף שירצה אח"כ לא יהיה כלום משא"כ כאן ועוד דשם לא היה מועיל נ"כ אם היה מסר מודעא רק לפני האשה בלא עדים אף שמודה האשה שמסר מודעה בפניה אין המודעא כלום ואמר כן לאיזה כוונה שהיה שלו והגט באמת גט ה"ה כאן כיון דלא אמרה רק בפני בעלה אפשר היא רוצית באמת לשמשתו נדה אמרה כן בפני' אבל האמת הוא כמו שאמרה בפני רבים שהיא טמאה וכ"ש לפי מה שכ' הט"ז בשם מהר"ל מפראג דאמרה בפני רבים הוי כהוחזקה בבגדי נדות לפני רבים כיון דהן אין יודעין מהאמתלא א"כ בודאי יש חילוק בין מסרה מודעא קודם בפני עדים לבפני בעלה דבשלמא לפני עדים כל תרי קלא אית להו וגם עשתה מעשה שאמרה בפני עדים תחלה דאין יודעין כלל מהמעשה שתעשה לכן גם אח"כ שאמרה לפני רבים שטמאה שעשתה מעשה ג"כ אינו כלום משא"כ כשאמרה תחלה רק לפני בעלה ואח"כ לפני רבים [אבל באמת כבר הקשה המ"י על המהר"ל מפראג וכן משמע מלשון הרשב"א דדיקא לבשה בגדי נדות ועוד דבש"ס כתב רק בשכנותיה משמע מחמת דבקיאין וא"כ איך תאמר להם טמאה אני ולא יראו אותה לובשת בגדי נדות כפעם בפעם ואיך יאמינו לה וגם בשו"ת רמ"א כיון דבפני בני ביתה ושכנותיה ר"ל ג"כ דתלבש בגדי נדות כמו שמשמע שם בתוך התשובה] וגם מ"ש הט"ז דבמעשה דקדושין דף פ' אם היתה אומרת לפני עדים קודם דאין זה בנה רק שתגדלנו בחזקת בנה לא היו סוקלין גם שם דוקא לפני עדים אבל לא בינו לבין עצמו ועוד דגם שם אין הדין ברור כיון דנתחזק אח"כ דהוא בנה מחמת כרוך וכדומה ואפשר אומרת כן כדי שתזנה עמו ובאמת הוא בנה ואינה נאמנת אח"כ בשנתחזק לכן מוכרח בשו"ת רמ"א לומר הטעם דנאמנת באמתלא כיון דאי אפשר בענין אחר כמ"ש הש"ך. רק מ"ש הש"ך דאף דהבעל לא ידע מזה מ"מ כיון שלא היה אפשר בענין אחר נאמנת איני יודע דלמה לא גילתה לבעלה ושמא לא היה מצוה לה להחזיק בפני השכנים והיה נותן לה עצה אחרת אלא ודאי דבאמת היא נדה ובהכי ניחא דהקשה המ"י דממהרי"ק ולפ"ז מוכח דאף דלא היה אפשר בענין אחר כגון דלא נזדמנה רק בגדי נדות מ"מ אינה נאמנת ולפי מה שכתבתי ל"ק כלל דהיה לה לומר לכל רואיה דלא נזדמן לה רק בגדי נדות בכדי שלא יחשדוה אבל כאן א"א בענין אחר כיון דרצתה להסתיר עיבירה. ומ"ש ש"ע הר"ז סק"ז בשם הכו"פ דהיכא דאפשר לה בענין אחד אינה נאמנת סבורה נדה ועכשיו בדקתי ומצאתי שמחמת מכה בא אלי הדם שכיון שחילה בארחה א"כ לא פירסה נדה רק שמצאה כתם למה לבשה בגדי נדה אדרבא היה לה ללבוש לבנים ולהתחיל למנות ז' נקיים ואין הנשים לובשין נדה רק כשפורסין נדה שלא תלכלך בגדיה בדם נדה לכן בהוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה משום נדה ולא תלינן בכתם דרבנן רק אמרינן דג"כ פירסה נדה כדרך הנשים עכ"ל. איני יודע מ"ש שכיון שתולה במכתה א"כ לא פירסה נדה הלא בסי' קפ"ז כשיודעת שמכתה מוציאה דם אף שאין לה וסת קבוע או במכה שספק מהמקור אף שאינה יודעת שמוציאה דם וכן שלא בשעת וסתה אף דודאי ממקור וכ"ש אם אין המכה במקור. וגם מ"ש דעל כתם אין לובשין בגדי נדות הלא כשמצאה בבוקר וחוששת עד הערב ועוד דכשראתה בלא הרגשה מנופה דרבנן ודחי לובשת נדות שלא תתלכלך ולמה לוקה בעלה עלי' אלא ודאי דרוב דמים בהרגשה אמרינן ודאי ארגשה והיא אינה נאמנת וא"כ ודאי כשמבררת עכשיו המכה שמוציאה דם ודאי נאמנת וגם כבר כתבתי דבזה שמראית המכה א"צ לטעם של אמתלא רק דנאמנת כך ולא עוד דאף בעלה אינו לוקה אכל אם אינה מראית המכה רק שאומרת כך כיון דהוחזקה נדה כשכניתיה והיה אפשר בענין אחר ידאי אינה נאמנת וגם בעלה לוקה דרוב דמים בהרגשה וכן רוב נשים מרגישין:
ב (ב) מה שמחלק הח"ד בסק"ו בין פלוני תקן לי את הכרי שבכתובות דף ע"ה ובין פלוני טיהר לי את הדם שבדף הנ"ל דפלוני תיקן לי הכרי ר"ל שראתה שתיקן אבל פלוני טיהר הדם שאינה יודעת רק שסומכת בדין על פלוני לכן נאמן פלוני עחמ"ח סק"ד באה"ע סי' קט"ו שכתב ג"כ חילוק זה ומ"מ כתב דאין חילוק ביניהם דכלהו מיירי בחד גוונא, וגם מ"ש הח"ד דמ"מ יכול החכם עכשיו לחזור ולהגיד או לומר טעיתי מ"מ אם נאמר דבחד גוונא מיירי א"כ ממ"נ אם יודעת שטהורה אינו נאמן אף עכשיו ואם אינה יודעת אף בכרי אינה יודעת ויכול החכם לומר שטעה ולא תיקן אבל באמת איני יודע מה קשיא לו להח"ד הלא גם הדם קודם שטיהר החכם היה בחזקת איסור דכל דם שצריכין להראותו לחכם הוא בחזקת איסור עד שיטהרנו החכם וגם האשה אינה בעלים של הדם רק הבעל דאשה בלא בעל אין לה נ"מ אם הדם טמא או טהור בלי טהרות וגם פלוני חכם טיהר לי הדם מיירי רק באופן דאינה יודעת רק עפ"י החכם לכן החכם נאמן עכ"פ שתהיה טמאה דאל"כ היא מהימנת לבעלה כתרי ועב"ש אה"ע סי' קט"ו סק"ד. מ"ש הס"ט סק"ב באומרת ששימשתו נדה מה תועלת יש בהודאתה מה דהוי י"ל שיביא קרבן וגם מה שהקשה מש"ע י"ד סי' קכ"ז סי"ב הלא אינו רוצה לעשות איסור ליתן ריבית י"ל דבאמת עיקר האיסור הוא בשעת הקציצה מדאורייתא וכבר עבר אבל אח"כ בנתינה אין על הלוה כלום כיון דאינו נותן ברצון נפשו רק ברצון חכמים ול"ד לסי' ק"ס בי"ד ס"א וס"ד וסי' דשם מדעת הלוה:
ג (ג) מה שהקשה הח"ד סק"ח על מ"ש רמ"א דהאשה אינה צריכה כפרה הא בשבועות דף י"ח מוקי להא דנמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן בשלא סמוך לוסתה ואפרישה אלמא דשניהם חייבין בקרבן לכן כ' דהרמ"א מיירי שפירש ממנה בעל כרחה והיא שוכבת בלי ניענוע אבל מרצונה זה מזה פורשין שניהן חייבין ואם היא פורשת בע"כ דידיה היא חייבת ולא הוא אבל באמת אין זו קושיא דלס"ד בשלא סמוך ואפרישה גם היא חייבת אבל למסקנא דש"ס בסמוך לוסתה ואכניסה א"כ היא אינה חייבת כלל אפרישה וכמ"ש במשנה דשבועות דף י"ד ופירש מיד חייב דיציאתו הנאה לו כביאתו משמע דרק לו וכן בש"ס שם דף י"ח נעץ צפרניו ולמה לא כתב עליה שהיא תשכב ולא תפרוש ממנו, אלא ודאי דהיא אינה חייבת כלל אפרישה דאין יציאתו הנאה לה יותר חי ממת. ומ"ש הח"ד בסי' ק"ץ סק"א דאם שלא בשעת וסתה בשעת תשמיש אמרה לו שמרגשת א"צ לפרוש ממנה באבר מת דבשעת תשמיש כל אשה מרגשת בשמש וא"א להבחין בין הרגשת שמש להרגשת דם וראיה לזה שבשבועות דף י"ח כשמוקי בשלא סמוך לוסת ואפרישה ולמה לא מוקי כשאמרה מרגשת ופורש באבר חי דחייב בקרבן כשנמצא דם אח"כ ולא תיקשי גם קושיות הש"ס הא נמצא ותני איני יודע כלל איך שייך מה שכתב במשנה נטמאתי אם א"א להבחין ועוד דלדידיה דגם היא חייבת כשפירשה כשאמרה נטמאתי דהיינו זובח נדה א"כ איך מוקים הש"ס כשהרגישה ומצאה אח"כ דם ואפשר דבזה היא אינה חייבת כיון דרצתה לדעת שמא נמצא דם ובאמת כאן בחידושים שלו שהיא הקיצור דינים חזר בו וכתב אם לא שמרגשת בבירור אלמא דם דיכולה להבחין א"כ בודאי ל"ק קושייתו ואי מבחנת שאינו מדם בודאי טהורה לדידיה ואי מיירי שאינה מבחנת לכן מקשה בודאי לא קשה כלל איך מוקמינן בש"ס באשה שאינה מבחנת דוקא דהיינו שוטה ועוד דיותר ניחא לי' לאוקמי בהמשנה דאמרה נטמאתי ועוד דמספק צריך לפרוש באבר מת שמא ימצא ויתחייב אבל באמת כבר כתבתי בסי' קפ"ג ס"ב וסי' קפ"א ס"ב וס"ט דיכולה להבחין בין תשמיש שבכל פעם לבין תשמיש שבהרגשת המקור דתמיד אין השמש מגיע למקור אבל אם מרגשת שהיה התשמיש בכח כ"כ שהשמש הגיע לפתח המקור ונפתח ואמרה לו צריך תמיד לפרוש באבר מת רק אם הרגישה גם בזיבת נדה ודאי צריך לפרוש באבר מת, וחייב גם בקרבן בהפריש באבר חי ואם לא הרגישה בזיבת נדה רק בהרגשת שנפתח המקור מחמת אשתמש ואמרה לו צריך רק לפרוש באבר מת ואם מצאה דם על עד שלו או על שלה בשיעור וסת ודאי בשעת הרגשת השמש הי' הדם וחייב קרבן אבל אחר שיעור וסת טמאים מספק דשמא הרגשת שמש לבד ואח"כ הי' הדם בלא הרגשה כלל ומותר מדאורייתא [אף דבת"ה סי' ק"ץ דהרגשה אף בלא דם ספק דאורייתא היינו הרגשה בעצמה שנפתח המקור בלא דבר אחר ע"כ ע"י דם אבל ע"י דבר אחר מבחוץ אפשר להיות בלא דם] או דבהרגשת שמש בא הדם וטמא מדאורייתא לכן הוי ספק דאורייתא. וגם מ"ש הנו"ב סי' ס"ה במה"ת אם היא נשמטת מתחתיו או שאמרה לו שיפרוש גם היא חייבת על הפרישה כבר כתבתי דמלשון הש"ס דף י"ח תקנה לדידיה נועץ ציפרניו ולא נקט לדידה תקנה שלא תפרוש מתחתיו משמע דהיא אינה חייבת כלל על הפרישה וגם מ"ש שם דהיה משמש עם הטהורה ר"ל באשה שאין לה וסת קבוע ובדקה עצמה לפני תשמיש לא משמע כן בדף י"ח דמיירי שם רק מסמוך לוסתה ומשלא בשעת וסתה ועוד מוכח כן דקאמר לעולם אימא לך בשלא סמוך לוסתה ואפרישה וכי תימא פרישה למה לי הא תנא ליה ומאי קושיא דבמתניתין דשבועות באין לה וסת קבוע ובדקה ובנדה אשמעינן בשלא סמוך לוסתה ולא בדקה אלא ודאי דגם במשנה דשבועות מיירי שלא סמוך לוסתה ולא בדקה ועוד מוכח כן אח"כ בש"ס דקאמר זו מצות לא תעשה וזו מצות עשה וכיון דמצות לא תעשה קאי על אשה שיש לה וסת וסמוך לוסתה וע"ז קאי מצות עשה הטהורה אלמא דשלא בשעת וסת וא"כ המחבר ג"כ קאי על שלא בשעת וסתה רק שאמרה לו נטמאתי דהיינו שהרגישה בדם והרמ"א כתב כשלא הרגישה בדם רק הרגשת המקור וסברה שמש לכן לא אמרה לו עד שנמצא אחר תשמיש הדם. ולפי מה שכתבתי לעיל דאין האשה חייבת חטאת בשום פעם אף כשאמרה לו תפרוש, ולפ"ז ניחא מ"ש בש"ס נדה דף י"ב אשה מהו שתבדוק עצמה בשיעור וסת לחייב בעלה חטאת ולא כתב לה חטאת דבאמת בשבועות דף י"ח בתוספו' ד"ה המשמש מת בעריות כתב דלא משכחת שיעור וסת רק בפורש בקישוי אבל באבר מת אין זה שיעור וסת ובאמת קשה דבנדה דף נ"ט אמר רב אושעי' דשמש עכביה לדם וצ"ל או דלא קי"ל כרב אושעיא כמו שבאמת אנן קי"ל כבר פדא בסי' ק"ץ סנ"א או דלא אמרינן עכביה לדם רק ברגע הוצאות האבר אבל לא באבר מת או כששהה אח"כ בתשמיש משעת הרגשתה וא"כ קשה מה הקשה הש"ס שתבדוק כשיעור וסת כדי לחייב בעלה חטאת איך שייך אחר תשמיש כדי שיעור וסת הלא כשמוציא זרע משהה ואינו בקישוי כמ"ש התוספו' ע"כ דר"ל כיון דאין חייב חטאת רק בהרגשה כמ"ש בנדה דף נ"ז ובגמר ביאה כשמרגשת שינוי דנכנס השמש בפתח המקור ואינה מרגשת זיבת נדה דמחמת שמש אין לה לידע וכיון דאינה יכולה לומר נטמאתי בעיא אם תבדוק כשיעור וסת ר"ל שתאמר מיד לפרוש קודם שמוציא זרע לגמרי שיפרוש תיכף באבר חי ותקנח עצמה תיכף דהוי שיעור וסת אף דבשבועות בשלא בשעת וסתה ואמרה נטמאתי אסור לפרוש באבר חי דוקא כשאמרה נטמאתי זיבת נדה דהוי ודאי אבל כאן רק ספק מותר לפרוש באבר חי ואדרבא כאן יהיה לו יותר הנאה כשישהה בלא דישה אף כשינעוץ צפרניו בתחלתו מכשיפרוש באבר חי כיון דמחזיק בתחלת הוצאות זרע כשעומד יוציא לגמרי מכשיפרוש כך לא יהיה לו הנאה כ"כ ממנה אבל בשבועות שם מיירי באמצע ביאה קודם שבא לכלל הוצאות זרע יש לו יותר הנאה כשיפרוש באבר חי דבנעיצת צפרנים ימות לכן אמרו שם היה משמש עם הטהורה ר"ל דמחזיק באמצע שימוש וכן מיבעיא שם בנדה דף י"ב הנ"ל מהו שתבדוק לחייב בעלה אשם תלוי ופשט שם בש"ס דלא תבדוק דיהיה לבו נוקפו ופורש על להבא כיון דזה עינוי גדולה להשמט בשעת הוצאת זרע כמ"ש על שמשון ששמטה דד מתחתיו ויפרוש ולא ירצה לשמש והשתא ניחא דבשבועות לא חיישינן לזה דשם באמצע אין העינוי גדולה לכן יפרוש ולא ימתין עד גמר ביאה וגם שם ודאי שאמרה נטמאתי אסור באבר חי רק במת ובנדה שלא בעיא הש"ס שם באמצע תשמיש אם הרגישה שנפתח מקורה מחמת השמש אם תבדוק דהיינו שתצוה לו שיפרוש תיכף באמצע לא שייך לבו נוקפו וטרש כהנ"ל מ"מ באמצע לא שייך שתרגיש בהרגשת שמש דדחוק הוא מהמקור רק בגמר ביאה קרוב הוא למקור ויתרמי פעם שיכנס למקור אבל לא באמצע ביאה ואם תרגיש בפתיחת המקור עם דם א"כ זהו הדין דמשנה דשבועות דאמרה לו נטמאתי דחייב אף שלא נמצא אח"כ. ואם הרגישה בפתיחת המקור בלא דם וגם שמש אין כאן באמצע תשמיש אף דבאמת הדין כהתה"ד דהרגישה שנפתח מקורה טמאה מספק שמא יצא דם כחרדל ונתקנח אי נימוק וא"כ צריך לפרוש באבר מת שמא ימצא אח"כ דם ויהיה ודאי אף דימצא אחר שיעור וסת כמו שהקשה בנדה דף נ"ז אי דארגישה לאחר זמן אמאי פטורין מקרבן חטאת מ"מ כיון דלא הרגישה רק פתיחת המקור בלא דם א"כ בודאי אף אם ראתה לא ראתה רק כחרדל ובשעת תשמיש דהרוק מצוי ודאי נתבטל הטפה דם וא"כ ודאי גם אח"כ לא תמצא דם ואף אח"כ יהיה רק ספק וספק זה לא דמי כחתיכה בין שתי חתיכות במ"ש בדף י"ד כיון דלא איתחזק איסור רק ספק אם ראתה דם או לא א"כ לכ"ע פטורין מהקרבן אף מאשם תלוי לכן בודאי א"צ לפרוש כלל ולא היה זה בעיא כלל אבל בהרגשת שמש ובגמר ביאה דשם יש ספק שמא הרגישה גם בהרגשת דם הרבה רק ע"י השמש א"א לידע וא"כ אי היה דם הרבה ודאי תמצא על העד או בבדיקה ואח"כ אם באמת נמצא אח"כ בתוך שיעור וסת חייב חטאת ואחר שיעור וסת אשם תלוי כיון דבאמת נמצא דם אח"כ ואיתחזק איסור רק שיש ספק אם בשעת שאמרה לו בשעת תשמיש או אח"כ והוי הספק על שני הזמנים והוא ידע משני הזמנים והוי כחתיכה בין שני חתיכות דחייב אשם תלוי לכן היה בעיא אם תבדוק ויפרוש ופשוט דמחמת לבו נוקפו לא תבדוק אבל בדף י"ד אף דגם שם הרגשת שמש מ"מ שם מיירי בסמוך לוסתה ואכניסה והוא פירש מעצמו בקישוי בלא אמירתה. ונמצא דם אח"כ ותיכף בפרישתו הרגישה כמ"ש תוספ' שבועות דף י"ח וא"כ לא נודע לו כלל קודם רק אחר התשמיש אחר שיעור וסת נמצא הדם ולכן פטור מאשם תלוי לדידן דקי"ל יש אם למקרא ואף לתוספ' בנדה ריש דף ט"ו שמביא פלוגתא אף לדידן אם אכל במזיד אחד מהשני חתיכות ואח"כ אכל בשוגג השני' אם חייב אשם תלוי על השני' היינו דעכ"פ ידע תחלה מהשני חתיכות אבל כאן לא ידע כלל בשעת שפירש והרגישה ואנוס הוא על זמן הראשון והוי רק זמן השני ולכ"ע פטור מאשם תלוי והשתא ניחא הכל דבדף י"ד אמר פטורין מקרבן ובדף י"ב וס' אמר דחייב אשם תלוי וניחא דברי רמ"א דבתחלה מיירי בין שלא בשעת וסתה ולא בדקה קודם תשמיש ובין שאין לה וסת קבוע ובדקה קודם תשמיש ואמרה לו נטמאתי ופירש באבר חי הוא צריך כפרה ובסוף אמר שלא בשעת וסתה לא הרגישה זיבת דם אף שהרגישה שנפתח מקורה ואף בגמר תשמיש בשמש אינה צריכה לומר לו שלא יהא לבו נוקפו ופורש לכן אינו חייב אשם תלוי וכשגמר הביאה באבר מת בלא"ה הוא אחר שיעור וסת אבל באין לה וסת ידוע שבדקה קודם תשמיש אם בשעת גמר תשמיש שהרגישה בשמש צריכה שתאמר לו שיפרוש ואף באבר חי ואם תמצא דם בשיעור וסת או תיכף אחר שיעור צריך כפרה דבאין לה וסת קבוע לא איכפת לו אם לבו נוקפו ופורש. ומ"ש הנו"ב שו"ת צ"ו במה"ת דרמ"א למסקנא דנדה דף י"ב דלבו נוקפו איני יודע דלשיטתו מ"מ קשה דלבו נוקפו הוא רק שלא תבדוק לכתחילה אבל כשמצאה חייב אלא ודאי כמו שכתבתי לעיל. וגם מה שהקשה שם לא קשיא כלל דבאמת היכא שאינו יודע אנוס אף דהיה יכול לידע ובנדה דף י"ב שאני כמו שכתבתי לעיל כיון דצריכה לומר לו ס"ד שתבדוק ויתחייב כיון שידע לכן אמר לבו נוקפו. ומה שמדחיק שם בדברי המרדכי שכתב ועוד הוא פשוט דמוכיח מש"ס דשבועות דמוקי לש"ס דנדה בסמוך לוסתה ואכניסה ולמה לא מוקי באין לה וסת ולא בדקה ואכניסה אלא ודאי דבכה"ג ג"כ אנוס ומה דמוקי משנה דשבועות בשלא סמוך לוסת קמ"ל דאף בכה"ג חייב אפרישה ועוד אף אם לא נאמר כן בפ"ק דנדה מוכרח דא"צ בדיקה ומה שמדחיק שם בנדה דף י"ב בחטאת ואשם תלוי דר"ל רק איסור חטאת ואשם תלוי הדוחק מבואר וגם מ"ש מתוס' דף ט"ו ד"ה שמאי אדרבא כתב כיון דאף אשם תלוי חייב לר"א כ"ש לטמא ז' וכן רש"י במשנה כ' דטמאין ז' ופטורין מאשם תלוי וא"כ לא שייך איסור אשם אבל במה שכתבתי לעיל הכל ניחא:
ד (ד) הקיצור במשמשתו נדה אם רוצה להאמין לה על להבא אף דעדיין לא עשתה תשובה מותר על כל הדברים ואם אמרה טמאה ואח"כ המתינה שיעור שתספור ותטבול ואמרה לכתחלה דרך שחוק אמרה שטמאה ובאמת היתה טהורה נאמנת במגו דטבלתי ואם אומרת אמתלא בלא"ה נאמנת אם לא היתה יכולה לומר באופן אחר אף דתחלה אמרה טמאה לפני רבים או שכיניה ובהוחזקה נדה בשכינותיה שראוה לובשת בגדי נדה ואמרה טהורה ושימשה לבעל ונודע ע"י השכנים אף נשים אם התרו בהם תחלה לוקין שניהם אף שנותנים אמתלא שלא היתה יכולה לעשות באופן אחר אבל לבעלה בסתר אם מאמין לה כשאמרה טהורה וגם היא אמרה לו תחלה שתעשה כן שתלבש נדה בפני השכנים מחמת שאינה יכולה לעשות באופן אחר מותר לשמש עמה אבל כשלא אמרה לו תחילה אף שאח"כ אומרת לו אמתלא שלא היתה יכולה לעשות בענין אחר אסור לשמש עמה אף בסתר וכן אף שבעלה ידע תחלה רק שהיתה יכולה לומר לשכנים הטעם ולא אמרה אסור לשמש אבל כשמראות עכשיו מכה שממנה יצא הדם ואומרת שמתחלה לא ידעה מהמכה לכן הוחזקה עצמה בנדה אף בלא אמתלא נאמנת וגם אין לוקין. מ"ש ברמ"א דכשמכחשת עם החכם החכם נאמן היינו כשסומכת על דברי החכם והיא אינה יודעת הדין כלל כשמשמשת שלא בשעת וסתה ולא בדקה או שאין לה וסת קבוע בדקה לפני תשמיש ובשעת תשמיש אמרה נטמאתי בין שהוא פורש מיד באבר חי בין שהיא אמרה לו שיפרוש הוא חייב כרת והיא אינה חייבת אבל אם היא נשמטת מתחתיו בע"כ גם הוא פטור דאנוס ואם שימשה אח"כ שאמרה נטמאתי שניהם חייבין. ונטמאתי היינו שהרגישה פתיחת מקורה עם זיבת דם אבל כשהרגישה רק שנפתח מקורה בשעת תשמיש ולא הרגישה זיבת דם בין שהרגישה באמצע תשמיש בין בגמר תשמיש אם היא שלא בשעת וסתה ולא בדקה אינה צריכה לומר לו כלל ואף כשמצאה אחר תשמיש דם על עד שלו שניהם פטורין אבל כשאין לה וסת אף שבדקה קודם תשמיש אם בגמר תשמיש שהרגיש' בפתיחת המקור צריכה לומר לו ואם מצאה אחר תשמיש על עד שלו, צריך כפרה ואם היא שימשה גם היא צריכה כפרה: