אור ברסלב
מי טהרה סימן קפד פרישת עונה קודם הוסת:

מי טהרה· רבי יצחק הלפרין

סימן קפד פרישת עונה קודם הוסת:

מי טהרה

א. בענין בדיקה שלפני תשמיש ולאחר התשמיש קשה לי להאומרים שצריכה בדיקת מוך מקשה הש"ס בחולין דף צ' ובכמה מקומות האיך מותרין בני אדם בנשותיהן בלילה ומוכיח מזה הש"ס שם דטביעת עין דקלא מהני ואי צריכה בדיקה ע"כ דצריכה נר בחדר אחר וא"כ יראה אותה ג"כ באותה הנר בשלמא אחר התשמיש י"ל דבודקת ומניחה העד לראות בבוקר אבל לפני תשמיש קשה ואפשר כיון דאף הסוברים שצריכה בדיקה הוא רק מצוה לכן מקשה הש"ס מי שאינו רוצה לעשות מצוה איך מותר באשתו בלילה ומ"מ דוחק דמקשה הש"ס ממי שאינו רוצה לעשות מצוה לכן פסקו כל הפוסקים דא"צ בדיקה אף לפני התשמיש וגם אין לומר דתבדוק לפני תשמיש ומניחה העד לראות בבוקר ע' תוספות דף י"ב ד"ה כדי להיות דזה אינו דעיקר כדי לידע אם לשמש. מ"ש המחבר דשלא בשעת וסתה בא עליה וא"צ בדיקה לפני תשמיש וע"ז כתב הרמ"א גם אין לה לבדוק להחמיר לבדוק עצמה לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש שלא יהא לבו נוקפו ופירש קשה דבסי' קפ"ו ס"א כתב המחבר שני דיעות וכאן סתם ומשמע דס"ל כהרמב"ם דיעה שני' דשם כיון דכתב כאן רק לפני תשמיש וגם כתב כאן רק א"צ בדיקה משמע דהרשות בידה ושם בסי' קפ"ו מ"ש ש"ע דס"ל עיקר כדיעה א' דשם שהוא כהרמ"א כאן וגם למה לא כתב הרמ"א כאן וי"א על המחבר וגם למה כתב כאן הרמ"א הלא כבר כ"כ בסי' קפ"ו והל"ל כאן סתם עסי' קפ"ו לכן נ"ל דכתב מששע ר"ז בשם הכו"פ דאף להרמ"א ודיעה א' דשם אם הבעל עצמו מצוה לה לבדוק קודם תשמיש לא יהא לבו נוקפו מותרת לבדוק אבל אחר תשמיש לא מהני דאם תמצא דם יפרוש ממנה עוד על להבא דיהא לבו נוקפו א"כ ניחא המחבר דכאן כתב בא עליה וא"צ בדיקה לפני תשמיש אם אינו מצוה לה לבדוק והיא אינה רוצית כדי שלא תתגנה בעיניו כמ"ש בש"ס דף י"ב לפרש"י לכן א"צ בדיקה אבל אם רוצית מותרת ובסי' קפ"ו מיירי דאין הבעל מצוה לה וע"ז כתב כאן הרמ"א גם אין לה להחמיר לבדוק עצמה ר"ל דלא תבדוק בעצמה בלא צווי הבעל שהבעל מצוה לה או שמבינה מדעתו שרוצה לא תבדוק והיא תחמיר בעצמה אף שתבדוק שלא בפני בעלה אסורה לעשות כן לכן לא כתב כאן הרמ"א בפני בעלה ובסי' קפ"ו כתב המחבר בפני בעלה דשם בסי' קפ"ו דהבעל אינו אומר לה לא כך ולא כך ואינה מבינה מדעתו לכן ניחא דשם כ' המחבר רק לבו נוקפו ולא כתב ופירש וכאן כתב הרמ"א ופירש דכאן יפרוש משום שתתגנה בעיניו כשיוודע לו כיון דאינו רוצה שתבדוק דבאמת קשה כיון דבש"ס דף י"ב מבואר דבערה צריכה עכ"פ תביעה ומשמע בתוספות שם דאף לבעלה ואף לרש"י י"ל כן דמ"ש בעיא בדיקה או תביעה ר"ל או סגי בתביעה ול"ק מה שהקשה התוספות על רש"י וכן מתרץ המהר"ם שם ומסיק הש"ס דא"צ בדיקה אבל תביעה צריך בערה אבל באמת ניחא דכאן כתב המחבר דא"צ בדיקה משמע אבל תביעה צריך וא"כ בתביעה לתשמיש ואינו אומר לה שתבדוק מסתמא אינו רוצה שתבדוק וא"כ כאן שמיירי בתביעה ממ"נ המחבר מיירי שמצוה לה לבדוק והיא אינה רוצית וברמ"א מיירי שאין אומר לה כלל הוי כמו שאינו רוצה בפירוש ובסי' קפ"ו מיירי שאינו תובעה כלל אף דבא"ע סי' כ"ד ס"כ כתב המחבר ס"ב דלא יבעול רק מרצונה מ"מ י"ל דמיירי כאן בסי' קפ"ו שמקשטת לפניו כמו בא"ח סי' ר"מ ס"א והשתא ניחא ג"כ דהמחבר מיירי כאן רק בערה לכן כתב כאן הטור בא עליה כמו שירצה ולא כתב בין ערה בין ישנה רק ר"ל דוקא ערה אבל ישנה אף תביעה א"צ כמ"ש בש"ס דף י"ב דלא כהמ"י כאן סק"א וסק"ב ומ"ש הטור כמו שירצה ר"ל כמ"ש הטור והרמ"א בא"ע סי' כ"ה ס"ב אבל בסוף הסימן בשהתה שיעור שתספור ותטבול בא עלי' וא"צ לשאול בין ערה בין ישנה שם גרע כיון דיש ספק שמא ראתה בשעת הוסת אף דיש ס"ס שמא לא ראתה ושמא טבלה כמ"ש בש"ס דף ט"ו ובס"ס כשיש לברורי בלא טירחא צריך לברורי לכן אמר בין ערה בין ישנה אף ישנה צריך להקיצה ולתבעה אבל א"צ להקיצה כ"כ שתאמר טהורה אני דלזה צריך טירחה להקיצה עד שתזכור אם טהורה ואף ערה א"צ רק תביעה אבל א"צ שאלה אם טהורה שלא יגע בה ולא יעול למטתה עד שתאמר טהורה אני א"צ רק מותר לשכב אצלה דתאמר לו בעצמה והמחבר כאן סי"א שלא כתב בא מדרך או ששהה כיון שכ' אם שהתה שיעור שתספור ותטבול אלמא דלא ידע וגם מדכ' וא"צ לישאל אלמא דאין חילוק בין ערה לישנה:

ב לענין עונה הסמוכה לוסת מ"ש הב"י בשם הר"ן ורשב"א ורא"ש דאה שהש"ס למד עונה הסמוכה לוסת מפסוק והזרתם אסמכתא בעלמא הוא דהא קי"ל וסתות דרבנן איני יודע דהא דקי"ל וסתות דרבנן היינו אם עברה הוסת והעונה ולא הרגישה כיון דמדאורייתא אינה טמאה רק בהרגשה רק למ"ד וסתות דאורייתא י"ל אף דיש חזקה דאשה מרגשת מ"מ יש חזקה נגדה דאורח בזמנה בא והוי ספק דאורייתא או אפשר דרק רוב נשים מרגישין ומיעוט אין מרגישין או דסבורין הרגשת מי רגלים ואין מדקדקין וחזקה אורח בזמנו בא הוא בכל אשה שיש לה וסת לכן טמאה מדאורייתא ואף אחר עונת הוסת אמרינן אורח בזמנו בא בשעת הוסת אבל למ"ד וסתות דרבנן אין זה חזקה מדאורייתא דאורח בזמנו בא דוקא בהרגשה ואשה מרגשת מדאורייתא וכיון דעברה ולא הרגישה לכן טהורה מדאורייתא אבל עונה הסמוכה לוסת דחיישינן שתרגיש בשעת תשמיש וכן בשעת וסת ועונה הקודמת או אחריה חיישינן שתרגיש י"ל שמדאורייתא אף דחזקה אורח בזמנו בא הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא לא וא"כ מה חילוק בין שעת וסתה ועונתה לשלא בשעת וסתה ועונתה מ"מ כבר כתבתי די"ל דלמ"ד וסתות דאורייתא י"ל דאורח בזמנו בא אף בלא הרגשה וספק דאורייתא כהנ"ל וכמ"ש רש"י דף ט"ו אבל למ"ד וסתות דרבנן היינו דאורח בזמנו בא מדאורייתא רק בהרגשה אבל בלא הרגשה טהורה רק מדרבנן טמאה אף בלא הרגשה כשמצאה אח"כ וא"כ אסורה לשמש מדאוריית בעונת הוסת שמא תרגיש אף דרש"י בדף ט"ו וט"ז כתב דוסתות דרבנן א"צ לבדוק מדאורייתא אף בשעת וסתה י"ל דא"צ לבדוק אם תשמש אחר עונת הוסת א"צ לבדוק בשעת הוסת שתהי' טהורה אח"כ רק אם תראה תרגיש אבל לענין שתשמש בשעת עונת הוסת אסורה מדאורייתא שמא תרגיש כהנ"ל בשעת תשמיש וכ"כ רש"י בדף ע' וט"ז דהבדיקה בשעת הוסת הוא לענין אחר שעת הוסת ועוד דאי לענין תשמיש דשעת הוסת מה מהני הבדיקה למ"ד וסתות דאורייתא נהי דבבדיקה לא תראה שמא בשעת תשמיש תראה ותרגיש אלא ע"כ דהבדיקה לענין אחר שעת הוסת וא"כ גם מה שמוכיח הרא"ש דמעוברת א"צ לפרוש עונה כמ"ש בש"ס דף ט' דא"צ בדיקה אף בשעת וסתה אין זה ראיה כהנ"ל רק י"ל דהרא"ש מביא ראיה כיון דאמרינן בדף ט' למ"ד וסתות דאורייתא דאף מדרבנן א"צ בדיקה אלמא דמסולקת דמים לגמרי א"כ כ"ש א"צ לפרוש עונה וא"כ אין ראיה מהרא"ש כלל ועוד י"ל דאף דהא דצריך לפרוש סמוך לוסת הוא דאורייתא מ"מ י"ל דוקא שיעור וסת דבדף י"ד אבל לא עונה וכן מוכח בש"ס דף ס"ג דרק רבא אמר עונה וא"כ עונה לכ"ע דרבנן וא"כ י"ל דגם מ"ש הרא"ש בפ' האשה שהיא עושה צרכיה משום דוסתות דרבנן כ"ש סמוך לוסתה ר"ל בהעונה ומ"ש משום דוסתות דרבנן ר"ל מחמת שכתב דכ"ש סמוך לוסתה ולמ"ד וסתות דאורייתא. אבל באמת לפי מה שכתבתי בסי' קפ"ג ס"ב דאם לא הרגישה אף ששימשה הוא רק מדרבנן ולא מדאורייתא דלא אמרינן דכסבורה הרגשת שמש רק דיקא אם הרגישה בשעת תשמיש הוא דאורייתא וספק דאורייתא אימור הרגשת שמש בכח יותר משאר פעמים וא"כ י"ל אף אם נאמר בסי' קפ"ה ס"ד דאסור לשמש בשעת וסתה או בעונה הסמוכה היינו מדרבנן אבל מדאורייתא מותר לשמש ולא חיישינן שמא תרגיש דאם תרגיש בשעת תשמיש תאמר לו תיכף ויפרוש באבר מת ומותר מדאורייתא וכ"ש דיש כמה ספיקות שמא לא תרגיש ואף אם תרגיש אימור הרגשת שמש או אימור לא ראתה כלל דהרגשה בלא ראיה הוא רק ספק אף דכולם אין ספיקות גמורים מ"מ יפרוש באבר מת ומותר דאורייתא רק מדרבנן אסור וניחא דברי הב"י אף דבש"ס שבועות דף י"ז וי"ח משמע דחייב מדאורייתא כרת אכניסה סמוך לוסתה או די"ל דקאי שם למ"ד וסתות דאורייתא דרב הונא ורבא בש"ס נדה דף ט"ו וט"ז ס"ל וסתות דאורייתא ע' ברא"ש דגורס בדף ט"ז שם בעא מיני' רבא מרב נחמן או די"ל דבשבועות מיירי בפירש באבר חי אכניסה אבל באבר מת לפי מה דקי"ל המשמש מת בעריות פטור אף אכניסה לא מחייב או כמ"ש הבעל המאור שם לרב אדא דקרא והזרתם על עונת הוסת הוא אסמכתא בעלמא ואינו מחייב אכניסה ואף המלחמות כתב דפטור ע"ש וכיון דקי"ל דוהזרתם אסמכתא בעלמא א"כ לא מחייב אכניסה אף בסמוך לוסתה או או בשעת וסתה רק מדרבנן:

ג. שאר קריבות בעונה הסמוך לוסת מ"ש הב"י וז"ל בענין וא"ל דלר"ת שס"ל דיוצא לדרך אסור לפקוד אשתו בעונה שסמוך לוסת רק בדברי ריצוי ולא בתשמיש למי שאינו יוצא לדרך אסור כל קריבה דאל"כ מה איכא בין יוצא לדרך לאינו יוצא י"ל דאף אין יוצא מותר ויוצא לדרך צריך לאשמועינן דחייב לפקוד אשתו עכ"ל. איני יודע הלא התוספות בשם ר"ת הוא ביבמות דף ס"ב ואינו גורס סמוך לוסתה רק באשתו נדה א"כ מה הקשה התוספות על גירסת עונה הסמוך לוסת דהוא רק להאומרים דפקידה היינו תשמיש הלא י"ל אף לדברי האומרים דפקידה היינו הריצוי מ"מ קמ"ל דחייב לפוקדה כשיוצא לדרך אם יהי' הדין שוה ביוצא לדרך לאינו יוצא אלא ודאי דזה א"צ להשמיענו כיון דביוצא לדרך מוכח מהפסוק דצריך לפקדה בדברי ריצוי א"כ מה חילוק אף בסמוך לוסתה דדברי ריצוי אין איסור כלל אלא ודאי דרוצי שוה לחיבוק ונישוק כמ"ש הב"י בעצמו בסי' קצ"ה דבאינו יוצא לדרך אף בסמוך לוסת אסור וביוצא מותר. והשתא לא קשה גם מה שהקשה הב"י על התה"ד דלא ראה כל הפוסקים שמתירין באינו יוצא רק להגהמי"י דכל הפוסקים הנ"ל לשיטתם ביוצא לדרך אף בתשמיש מותר לכן באינו יוצא מותר בחיבוק ונישוק עכ"פ אבל לר"א אסור לכן מביא התה"ד בשם הגמ"יי בשם הרמב"ן והרמב"ן לא כתב כלל דין דיוצא לדרך כמ"ש ה"ה לכן מתרץ התה"ד דשאר פרישות ר"ל רק מזיגת הכוס ומה שהקשה הב"י מר"ת והגהמי"י וכתב הראב"ד באמת בהגהמי"י שלנו רק וכ"כ הראב"ן ואדרבא כתב שם וכ"כ סה"ת וסה"ת סי' כר"ת ע"כ כהחה"ד דרק מזיגת הכוס ומ"ש הב"י בה"ה העיד דהרמב"ן כרשב"א אין זה ראיה דאפשר גם כוונת ה"ה רק למזיגת הכוס אבל חיבוק ונישוק בכלל תשמיש. ומה שהקשה הרדב"ז ח"א סי' קס"ג על התה"ד דוק מהגמ"יי לאידך גיסא דוקא בתשמיש אסור וחשש דבריהם היינו דאף בתשמיש רק מדרבנן דוסתות דרבנן וכן קרא דהוזרתם רק אסמכתא עכ"ל איני יודע דאין זה חשש דבריהם דעיקר חשש שמא תראה ותרגיש ואף חיבוק ונישוק יהיה איסור לאו דא רייתא דחד גזירה הוא כיון דמשכחת איסור דאורייתא כמ"ש בחולין דף ק"ד אלא ודאי דר"ל חשש דבריהם מזיגת הכוס ושאר דרק דרבנן אף בנדה גמורה אבל חיבוק ונישוק הוי תשמיש וכן דברי ריצוי מלאו דלא תקרבו כמ"ש הב"י סי' קצ"ה בשם הרשב"א. וא"כ גם מה שהקשה הרדב"ז מהרשב"א שכתב יש מי שהורה אדרבא מוכח להיפך כיון דכתב בכל קריבות וכן ריצוי מדבר הרגל א"כ כוונתו לפסוק לא תקרבו וביוצח לדרך מותר ובאינו יוצא אסור ואפשר גם מ"ש הטור ומותר בשאר כל קריבות דבר מדכ' דבר ר"ל מזיגת הכוס וכיוצא שבסי' קצ"ה אבל לא חיבוק ונישוק וריצוי דזה קריבות בעצמו וכחשמיש לכן יש להחמיר כהט"ז ס"ק ג' רק מ"ש הט"ז ראיה מהרא"ש סי' שמ"ב והס"ט מביא ראיה מרבינו ירוחם סי' שפ"ג ס"א ברמ"א אין זה ראיה דבאבילות י"ל הטעם דלא יהנה מדבר וישיח דעתו מאבילות אבל כאן רק שמא תראה אפשר לא גזרינן בחיבוק ונישוק רק בלא"ה צריך להחמיר כהנ"ל:

ד. ובענין כמה עונה שכתב הא"ז כ"ד שעות והנקה"כ כתב דכוונתו אם ביום אין לה שעה קבוע לראות פעמים בתחילתו ופעמים באמצע או בסוף צריך לפרוש כל היום וכל הלילה שלפניו ומביא ראי' מש"ס דף ס"ג שכתב מאי לאו עונה אחריתי ומה ס"ד לומר כן אין זה איה דר"ל כיון דעונה סמוך לוסת משמע דשוה קודם הוסת לאחר הוסת וא"כ אם נאמר כר' יהודה הרואה בתחילת היום צריכה לפרוש כל היום ובלילה כלל לא א"כ היה הפרישה רק אח"כ ולא קודם ואם בסוף הלילה צריכה לפרוש כל הלילה שקודם ואחריו ביום כלל לא א"כ לא יהיה שוה קודם לאחריו לכן צ"ל דברואה תחלת היום או סוף הלילה צריך לפרוש כל היום וכל הלילה שלפניו ויהיה שוה כן הוי ס"ד קמ"ל כמו שאמר ר' יהודה כן הפירוש ברש"י ובאמת קשה לי מנין יודע רש"י לפרש כל היום וכל הלילה שלפניו כיון דאם רואה בשש שעות אמר ר' יהודא דכל היום סגי שש שעות קודם ושש שעות אחריו כמ"ש בש"ס או כל היום וא"כ כשרואה בתחלת היום או בסוף הלילה סגי בחצי לילה הקודם וחצי יום שאחריו שהוא י"ב שעות מזה מוכח דלא ס"ל כאביאסף די"ב שעות רק יום או לילה כולו רק כשרואה באמצע יום סגי ביום ונקרא עונה אבל בתחלת יום או סוף לילה הוי ס"ד דצריך כל הלילה שלפניו וכל יום שלאחריו קמ"ל דסגי בחד יום או לילה כר' יהודה ואם כאביאסף קשה איך ס"ל אי ס"ל די"ב שעות אף חצי יום וחצי לילה הוי עונה אחת א"כ לא הוי עונה אחריתי ואי ס"ל די"ב שעות דוקא ביום או בלילה א"כ היה לו לרש"י לומר חצי לילה וחצי יום וגם לאביאסף קשה אי עונה אחת יב"ש איך אמר ר' יהודא יום או לילה ודוחק לומר כהנקה"כ דהלילה לוה ליום ונקרא יום וכן להיפך וא"כ כפסק הש"ע וכהט"ז. ויותר נראה דהא"ז ואביאסף מיירי דאין לה עת קבוע דפעמים רואה בסוף הלילה ופעמים רואה תחלת היום לכן לא"ז צריכה לפרוש לילה ויום דהיינו כ"ד שעות ולהאביאסף חצי לילה וחצי יום דהיינו יב"ש ובזה העיקר כהא"ז ובהכי יש ליישב גם דברי בעל הנפש לראב"ד דפוס וויניציא שמביא המ"י ס"ד ס"ק י"ב דמיירי דפעמים רואה קודם נץ החמה ופעמים אחריו או פעמים גם בתוכו. וגם הנו"ב ח"ר סי' מ"ו פירש כן דברי הרמ"א מ"ש דאשה שמשנית וסתה להקדים או לאחר ב' או ג' ימים צריך לפרוש ב' או ג"י דר"ל דהוחזקה באותן הג"י בודאי לראות רק אין לה יום קבוע באותן הג"י דפעמים מקדמת ופעמים מאחרת ומכח זה המציא הנו"ב דין חדש באשה שהוחזקה שאינה יכולה לטהר לבעלה ואינה יכולה לספור ז"נ שלא תראה רק בהז"נ אין לה יום קבוע שתראה דפעמים מקדמת ופעמים מאחרת דינה באותן הז"נ כדין וסת קבוע וצריכה בדיקה במוך דחוק שחרית וערבית ואמצע היום כל הז"נ וכמו בסי' קפ"ו ס"ג והח"ד הקשה על פירושו ברמ"א דבסי' קפ"ט ס"ח כתב המחבר דוקא כשחזרה וראתה באותן הדילוגים עצמן קבעה לה וסת אבל בלא"ה לא איני יודע כוונת הח"ד אם כוונתו דבסי' קפ"ט ס"ח אף שלא ראתה רק פעם אחת ט"ו ניסן ט"ז אייר י"ז סיון צריכה לחוש להג"י הנ"ל זה ודאי אינו דשני פעמים אחרונים עקרו לט"ו ניסן וכן אם נחשוב מט"ו ניסן לט"ז אייר ל"א ימים ומט"ז אייר לי"ז סיון ל' ימים נעקר גם ט"ז אייר ואם כוונת הח"ד דראתה בט"ו ניסן ט"ז אייר וי"ז סיון ואח"כ ראתה באותן הג' ימים בלא עת קבוע רק פעמים מקדמת ופעמים מאחרת צריכה לחוש גם זה אין קושיא דבזה לא היה סגי בג' פעמים דהיה צריך דג"פ מקדמת וג"פ מאחרת ליום וג"פ לשני ימים וג"פ פעם ליום ופעם לשני ימים וגם שיהיה שלא כסדרן פעם ליום ופעם לשני ימים ופעם לשני ימים ופעם ליום דאל"כ היו הולכין אחר ראי' האחרונה וכ"ש דשם לחודש ופעם מלא ופעם חסר ואין ההפלגות שוות והי' צריך יותר ורוצה שם לאשמועינן דיהיה סגי בג' פעמים. ומה שהקשה הח"ד על חידוש דין של הנו"ב והראיה שלו מסי' קפ"ו ס"ג דאינו ראיה דשם בסי' קפ"ו הוחזקה בודאי שלא תראה באותן י"ד ימים אבל בנידון הנו"ב שלא הוחזק יום אחד מאותן הז' ימים שתראה בו בודאי ואפי' היו לה יום אחד וסת קבוע בודאי בין אותן הימים ולא היתה יודעת איזה יום היתה מותרת בכל אותן הימים משום דוסתות דרבנן מכ"ש בכה"ג עכ"ל איני יודע לא מיבעיא למ"ש הש"ך סק"ז דאם אין לה שעה קבועה ביום דינה כוסתה כל היום ולא אמרינן ספק דרבנן רק אף להחולקים על השיך היינו שלא לחוש מעונה לעונה אבל אותו עונה עצמו ודאי דיש לחוש לכ"ע ה"ה כאן בהז' ימים שרואה בודאי באחד מהן ואין לה יום קבוע דאסורה ואדרבא כאן גרע דכי לעולם לא תחוש וכן מוכח מהש"ך ס"ק י"ג דרק מחמת שהלילה ספק והיום ודאי מותר שם אבל אם גם היום היה ספק היה אסור דמה חזית להתיר הלילה ולאסור היום אימא להיפך לכן שניהם אסורים כבסי' קי"א בשתי קדירות וכ"ש לטעם הט"ז סק"ז דאסור ואין לומר דדוקא בשני דברים הוי כחד בחד אבל בז' ימים דבטל ברוב (לא מיבעיא לרש"ך סק"ז זה אינו רק אף להחולקים) מ"מ יום ושעה הוי דברים החשובים ודמי לסי' ק"י ס"ז בנפרש דאסורין כולם מחמת מה חזית ואף בנפל אסור שם רק לאכול שנים שנים ולשני בני אדם וכ"ש בהז' ימים לכתחילה דהוי בעולם. ומה שהקשה הח"ד על הש"ך סי' קפ"ט ס"ק ל"ט מדל הנפש של הראב"ד גם זה אינו דהש"ך בעצמו בסי' קפ"ט ס"ק ע"ב כתב להיפך ומביא לספר בעל הנפש שם. וגם מה שהקשה על הש"ך דש"ס הוא איני יודע היכן וגם י"ל דהגהמ"יי אשמעינן דעכשיו נוהגין כפי' השני של רש"י דף י"א ע"א כשהפסיקה יום הוי ממעין סתום דלפירוש הראשון שכתב רש"י עליו שכן עיקר הוי עד ז' ימים ממעין פתוח וכ"כ תוספות דף ל"ט ע"ב ב' הפירושים של רש"י לכן כתב הגהמ"יי כפי' השני של רש"י וכן מבואר בד"מ סי' קפ"ט ס"ק א' חבל כשלא הפסיקה יום הוי ממעין פתות ואזלינן אחר התחלת הראי' וא"כ י"ל לא מיבעיא דין דסי' קפ"ט סל"ב אם תראה גם בשני דאין קובעת וסת דיום א' נקבע גם מקודם רק אף דין דהח"ד שמקודם נקבע בב' ואח"כ בא' ובב' נעקר הב' מחמת הא' שהוא התחלת הראי' די"ל דוקא כשראתה שני פעמים ממעין סתום ופעם אחד מפתוח דהרוב מהסתום קובעת וסת והוי כג"פ מסתום ואמרינן דפעם הג' היה תוספת דמים אבל כשהיה ג"פ ממעין סתום ואח"כ ג"פ ממעין פתוח נעקר מהסתום:

ה. מה שהקשה הח"ד על הש"ך ס"ק י"ג שכתב דבמסופקת אי קודם הנץ החמה או אחריו אינה אסורה רק ביום הטעם דבלילה ספק דרבנן והקשה הח"ד דהוי חד בחד ואיתחזק לכן העיקר כהט"ז סק"ז כבר כתבתי בס"ד סק"ה דאף להש"ך עיקר הטעם דביום ודאי וכ"כ הש"ך בפי' בשם הרא"ש אבל באמת קשה לי דבס"ה בש"ע כתב אם רגילה לראות ראיה מקודם הנץ החמה עד אחר הנץ החמה אסורה בלילה וביום כשיעור הנמשך בו דבתר התחלת הוסת אזלינן והוא ג"כ מדברי הרא"ש וא"כ איך מיירי כאן הש"ע בס"ד והרא"ש באינה יודעת אי קודם הנץ או אחריו ממ"נ אי מיירי דמה שמסופקת בקודם הנץ הוא רק קודם הנץ אבל לא נמשך בהנץ א"כ לא שייך לא טעם הש"ך ולא טעם הט"ז ולא הוי רק חד ספק והוי חד בחד כקושיית הח"ד וגם קשה דדמי לשתי קדירות דמה חזית ע"כ דמה שמסופקת בקודם הנץ ר"ל גם קודם הנץ וגם בהנץ וא"כ עכ"פ מוכח דלא אזלינן בתר התחלת הראי' וסותר הרא"ש עצמו דאי אחר התחלת הראיה הדרא קושיא לדוכתא דהוי רק חד ספק ומה חזית וא"ל כטעם הט"ז כיון דבס"ה אסור ביום כשיעור הנמשך בו תולין כל הקלקלה ביום א"כ בס"ה ג"כ נתלה כל הקלקלה ביום ועוד קשה למה באמת אסורה בס"ה ביום כשיעור הנמשך בו כיון דבסי' קפ"ט סי"ג ברמ"א דעת הרא"ש דאזלינן תמיד אחר התחלת הראי' וכן כאן בס"ו בש"ע כתב דשופעת או מזלפת ג' ימים א"צ לפרוש רק עונה ראשונה וא"כ קודם הנץ הוא עונה ראשונה ומה שתירץ הש"ך ס"ק ט"ז כבר כתב הט"ז דצ"ע מנ"ל לחלק בכך ועוד קשה דהב"י כתב בפירוש דהראב"ד דכ' בס"ה כשיעור הנמשך לשיטתו דגם בס"ו בשופעת או מזלפת ג' ימים צריך לפרוש לכל הג' ימים אבל לדידן דרק עונה ראשונה גם בס"ה א"צ לפרוש אחר הנץ שיעור הנמשך בו וא"כ קשה דהמחבר סותר אהדדי ועוד דבס"ו כתב המחבר רק שופעת או מזלפת משמע דפוסקת צריך לפרוש כל הג' ימים ובב"י מביא דברי הרשב"א דאף פוסקת רק לענין כתמים חשבינן כשתי ראיות אבל לענין קביעות ולענין פרישות עונה עיקר התחלת הראי' ובהסתלק העיקר נסתלק גם הטפל ולא הביא שום חולק על הרשב"א וצ"ל כיון דעיקר ראייתם מר"ל דף י"א וכיון דאנן לא קי"ל כר"ל רק כר' יוחנן שם וממעין סתום קובעת וסת י"ל דפוסקת קובעת וסת ג"כ וכן צריך לפרוש כפי פי' השני של רש"י שם וכמו שכתבתי בס"ד סק"ו רק שהב"י מסופק אי דוקא כשפוסקת יום שלם שלא ראתה אבל ראתה ביום זה ובשני ג"כ אף שפסקה בינתים הוי מעין פתוח כמ"ש רש"י בלשון השני וא"כ לשני הפירושים של רש"י הוי מעין פתוח לענין קביעות וסת א"כ ה"ה לחוש לפרוש א"צ או דוקא לענין וסת דפעמים יש קולא בוסת אבל לענין פרישה דתמיד לחומרא חיישינן לכן בזה"ז דמחמירין כמ"ש הטור ס"ס קפ"ט חוששין לפרישה כשיעור הנמשך בו עכ"פ מחמת ספק בפוסקת ובס"ד וס"ה בש"ע מיירי כשפוסקת לכן בטור כ' ראי' מרובה דהיינו שופעת או מזלפת אבל כאן בש"ע ס"ה כתב רק ראי' ולא מרובה דהיינו פוסקת וא"כ בס"ה דהוי דק חד ספק אסורה בלילה בודאי וביום כשיעור הנמשך מספק אבל אין חולין כל היום בו אבל בס"ד דהוי ס"ס לאיסורא שמא ראתה רק אחר הנץ וא"כ ודאי אסורה כל היום ואת"ל גם קודם הנץ החמה מ"מ כיון שפוסקת שמא הלכה דאסורה כל היום לכן אסורה כל היום וכיון דנגד היום יש ס"ס לאיסורא דהוי כמו ודאי ורוב וא"כ בלילה שיש ספק חד אם ראתה קודם הנץ או לא תולין הקלקלה במקולקל דהיינו ביום וכמ"ש בסי' קי"א לענין שני קדירות אם אחד אסור יותר מחבירו תולין שנפל האיסור בו והשני מותר ה"ה כאן וניחא הכל. וא"כ בסי' קפ"ט לענין קביעות וסת אף בפוסקת אזלינן רק אחר התחלת הראי' וכן ניחא הש"ך סי' קפ"ט ס"ק ע"ב דהוי מעין פתוח אף דמשמע דהמחבר מיירי שם אף בפוסקת מ"מ לענין קביעות וסת עיקר תחילת הראיה לכן גורס שם עשרים לחודש ובאמת לפי מה שכתבתי בס"ד סק"ו כפי' השני של רש"י נוהגין עכשיו וכמ"ש הש"ך סי' קפ"ט ס"ק ל"ט ה"ה בג' לחודש כיון שהפסיקה יום אחד ולמה כתבו עשרים י"ל דאשמעינן דאדרבא עשרים כיון דסמוך לראיה שני' הוי אמינא כמ"ש בש"ס דף ל"ט דדמים אתוספו קודם קמ"ל דעכשיו אין אומרים כן וקובעת לוסת ועוד דכתב דין דאף לרש"י לפי' הראשון לש"ס מהני רק קמ"ל דאף שהוא בימי זיבה קובעת וסת במ"ש הב"י בשם הרשב"א שם בסי' קפ"ט אף דר"ת מימי זיבה של כ' לחודש וכן משמע בטור דקאי רק על ה' בחודש. לכן החמיר עכשיו דהוי מעין סתום אבל בב' לחודש אף עכשיו הוי ממעין פתוח אף בפוסקת רק בפוסקת כבר כתבתי דחיישינן לפרוש שיעור הנמשך לה. וכ"ז כשרק פוסקת מתחלתה דהיינו טפה ופוסק אבל כשהיתה מזלפת מתחלתה אף שאח"כ פוסקת הוי מעין פתוח אף שפוסקת אח"כ א"צ לפרוש רק עונה ראשונה דהוי מעין פתוח לכן נשי דידן דהן בתחלת ראייתן שופעת ומזלפת לכן א"צ לפרוש רק עונה ראשונה אף דרואין ג' ימים לכן טמא ול"ק קושיית הרשב"א שהביא הב"י כאן בסי' זה מתינוקות דף יוד בפוסקת הוי כשתי ראיות דשם בפוסקת מתחלה לכן כחמיר הב"י בפוסקת מתחלתה דצריך לפרוש שיעור הנמשך ול"ק הא יש פעם בנשי דידן דהן פוסקות מתחלתה ורואין ג"י חדא דא"א שלא יהיה מזלפת בתוך העונה ואינה יודעת ועוד דעכ"פ ספק ועכ"פ ס"ס כבס"ד בש"ע דמותר ול"ק קושיית הח"ד בסק"ז כאן ובסי' קפ"ט ס"ק ל"ו. ומ"ש הח"ד כשיש לה וסת קבוע אינה חוששת לשני' אף שנקבע גם השני' אם היא בתוך ימי נדות ומשמע אף שפסקה יום אחד כבר כתבתי בס"ד סק"ו דמד"מ סי' קפ"ט סק"א משמע דחוששת לשניהם כשנקבעו שניהם אף בתוך ומי נדות כשנפסק יום אחד שלם שלא ראתה. ומה שמדחיק הס"ט בב"י ס' סי' קפ"ט במ"ש נראה דסיום דברי הרמב"ן הן לומר שאע"פ שהוסת הב' הוא בתוך ימי זיבתה דוסת הראשון ואע"פ שכבר הוקבע וסת זה לגמרי קודם שיבא וסת הב' מ"מ חוששת לשניהם עכ"ל ולמה לא הביא מה דמסיים הב"י אלא דשי"ן דשהאשה אינו נוח לי ולגירסא דס"ט ניחא השי"ן אבל באמת ניחא הב"י כגירסא שלנו ואין הפשט כמו שהבין הס"ט רק דאע"פ הראשון שבב"י קאי על וסת מט"ו לט"ו שברמב"ן ואע"פ השני הוא על ר"ח וכ' לחודש ומה שהקשה הס"ט מן הרשב"א שפסק כהרמב"ן דהאידנא דהנשים טועות מנדה לזיבה קובעת וסת בין בנדה בין בזובה אדרבא כיון דאין חילוק מחזיקין כולם למעין פתוח כשרואה ב' ימים רצופים ולא חיישינן רק לתחלת הראי' כיון דפסילת הראיה הוא רק ספק אחד אם מימי זיבה אם מימי נדה ואנן אין בקיאין אסור אבל יום השני מותר מס"ס שמא יום השני יום זיבה ומסולק דמים ואת"ל יום נדה שמא גם הראשון מם נדה והוי ממעין פתוח ואזלינן אחר תחלת הראי'. ומה שהקשה הס"ט על הש"ע סי' קפ"ט סל"ג והוא מהרשב"א בשם הראב"ד דמדמה מעוברת ומניקה לי"א יום שבין נדה לזיבה וכתב הס"ט דקשה דלא דמי דבימי זיבה אם הוקבע וסת שלא בימי זיבה חוששת אף בימי זיבה כיון שכבר נקבע אבל במעוברת ומניקה אף שכבר נקבע קודם אינה חוששת ולהראב"ד עצמו ניחא אבל להרשב"א עכ"ל איני יודע הלא הב"י סי' קפ"ט שם מביא להרשב"א ולשון הרשב"א שם אף שהראשון נ"ל עיקר יש לחוש לדברי הראב"ד:

ו. לענין מעוברת ומניקה ומחבא שבסז" וס"ח בש"ע וב"י באמת מדברי הטור אין ראיה כלל דבמעוברת ומניקת כאב רק דא"צ לפרוש עונה הסמוך לוסת וכן לאחר הוסת מותרת אף שלא בדקה משמע דבשעת וסתה אסורה וכן מוכח אח"כ דקאמר ודוקא הני אבל כל אשה דעלמא שהגיע וסתה אסורה עד שתבדוק משמע דאין חילוק ביניהם לאשה דעלמא רק כשלא בדקה אחר הוסת ומה שלא כתב הטור בפי' במעוברת ומניקה דבשעת וסתה אסורה ובמחבא לא כתב דסמוך לוסתה א"צ לפרוש דכל הנ"ל פשוט כיון דבש"ס דף ט' למד מעוברת ממחבא רק אדרבא אשמעינן בכל אחד רבותא דאף מעוברת ומניקה דנלמד מותרת סמוך לוסתה ואחר הוסת ואף מחבא דלמ"ד אסורה בשעת וסתה רק דמראש דף ט' שכתב דאף בשעת וסתה אמרינן הכא דלא בעיא בדיקה משמע להיפך מ"מ י"ל דכוונת הרא"ש ג"כ על אחר הוסת כמ"ש הטור ור"ל דלאחר הוסת א"צ בדיקה על שעת הוסת דאל"כ דכוונתו על שעת הוסת מנין לו באמת מש"ס כיון דהש"ס כתב רק לענין דיעבד כשלא בדקה והשתא ניחא דהש"ס סותר עצמו תוך כדי דיבור דכתב בתחלה לענין דיעבד ומסיים דלא בעיא בדיקה משמע אף לכתחילה וגם מנין להש"ס לענין לכתחילה כיון דאף במחבא כתב רק דיעבד אלא ודאי כהנ"ל דר"ל כשלא בדקה בשעת וסת לכתחלה מותרת אחר הוסת בלא בדיקה לכתחילה ומוכיח הש"ס שפיר ממחבא דכתב כשלא בדקה טהורה ולמה לא כתב דצריכה לבדוק אח"כ אלא ודאי דא"צ ומה דסמוך לוסת הוא כ"ש מאחר הוסת כיון דהש"ס הולך למ"ד וסתות דאורייתא ומ"מ מותרת אח"כ אף דודאי אורח בזמנו בא בשעת הוסת כ"ש סמוך לוסת וכ"ש לדידן דוסתות דרבנן אף דהרשב"א שמביא ב"י ס"ל דאף בשעת וסתה א"צ בדיקה ופרישה היינו דלשון הרשב"א משמע דגירסתו בש"ס דף ט' בלשון הבעיא הגיע עת וסתה בימי עיבורה מהו וא"כ י"ל דגם הבעיא הוא על שעת וסת אבל לגירסת הרא"ש וגירסא שלנו הגיע עת וסתה בימי עיבורה ולא בדקה מהו מוכח דקאי על אחר הוסת כהטור. ובאמת מדברי המחבר ס"ז וס"ח שפסק דאף בשעת וסתה א"צ בדיקה ופרישה אין ראיה די"ל שחזר בו מהפירוש שפי' בדברי הטור רק כיון דבס"ט הביא דיעה ראשונה בסתם דאף שאר נשים א"צ בדיקה אחר הוסת וא"כ מה חילוק בין הני נשים ע"כ דהני אף בשעת וסת והרמ"א שבס"ט שפסק כי"א שם שאסורה עד שתבדוק לכן כתב כאן במחבא דצריכה בדיקה בשעת וסת וה"ה י"ל דהרמ"א בס"ח קאי גם על ס"ז דגם במעוברת ומניקה צריכה בדיקה בשעת וסתה כהטור הנ"ל ומ"ש ברמ"א כך משמע בב"י הוא רק הגהת הש"ך והט"ז אבל באמת כוונתו רק להטור כהנ"ל אף דהטור בסי' קפ"ט כתב והגיע תוך הזמן זה א"צ בדיקה ומותרת לבעלה שם רק לשון הרשב"א כתב ע"ש שהביאו באגב מחמת שמביא שם הרבה דינים מהרשב"א אבל בזה לא ס"ל כן וא"כ גם הרמ"א לא ס"ל כבסי' קפ"ט בש"ע ס' ל"ד לכן כתב כאן בס"ז ע"ס קפ"ט ובס"ח כאן קאי על כל ס"ז. ועוד קשה לי על הב"י דכאן סי' קפ"ג כתב בלי שום חולק דמעוברת ומניקה א"צ לפרוש ובסי' קפ"ט הביא בשם ה"ה פ"ט מה' א"ב שכ' על הרמב"ם או שהוא מפרש בעי' דדף ט' כדברי שאר מפרשים דאמרו לא בעיא בדיקה אבל בשעת וסתה חוששת לבעלה לכן לא הזכיר הבעיא עכ"ל משמע דיש הרבה מפרשים כן ואדרבא על הרשב"א וסייעתו דס"ל דאינה חוששת אף בשעת וסת כתב ה"ה קצת מפרשים ועוד דכאן בסי' קפ"ג כתב הב"י דהרמב"ם ס"ל דאף בשאר נשים א"צ בדיקה לאחר הוסת וכ"כ כאן בש"ע ס"ט דיעה ראשונה כהרמב"ם ובסי' קפ"ט הביא להרז"ה הנ"ל דמפרש להרמב"ם כן במעוברת ומניקה וא"כ מה חילוק בינם לשאר נשים לרמב"ם ואפשר דה"ה ג"כ ר"ל דאין חילוק בינם לשאר נשים לכן לא הביא הבעיא והבעיא הוא רק למ"ד וסתות דאורייתא אבל למ"ד וסתות דרבנן אף בשאר נשים א"צ בדיקה לאחר הוסת עכ"פ מוכח מה"ה דהרבה מפרשים דאף מעוברת ומניקה חוששת בשעת וסתה וכן ברי"ו לא כתב רק דא"צ לפרוש עונה משמע דבשעת וסתה צריך לפרוש וכ"כ הפרישה הביאו הש"ך ס"ק כ' ואינו בידי. ומה שמחלק הב"י בין מחבא למעוברת ומניקה דמחבא ראינו כמה נשים שלא שינו את תפקידם גם במעוברת ומניקה רואין שלא שינו תפקידם וכמ"ש בסי' קפ"ט ומ"מ אמרינן דמסולקת דמים וגם מ"ש הט"ז ס"ק י"א לחלק דמחבא חיישינן שמא בשעת תשמיש יצא הפחד מלבה א"כ גם אחר שעת הוסת למה טהורה ניחוש שמא הפסיק הפחד בנתיים וראתה ואם נאמר דכוונת הט"ז דוקא בעת תשמיש יצא הפחד מלבה מנין לו זאת דאפשר גם בשעת תשמיש יש לה פחד ועוד דהיה להן לחלק בין כשהוא רצה התשמיש ובין כשהיא רוצית ועוד אף אם נאמר דספק הוא ספק דרבנן לקולא כיון דוסתות דרבנן אף דלענין לכתחילה לא שייך כן מ"מ הא חזינן בס"ד בש"ע מהרא"ש דאמרינן כן ואף לפי מה שכתבתי בס"ה שלי דשם הטעם משום ס"ס היינו משום דשם הספק חד בחד ואיתחזק איסור משא"כ כאן והטעם דספק דרבנן מותר כאן אף לכתחילה משום דיש מצות עונה נגדו כשיש חשק. אבל קושיית הח"ד שהקשה על הט"ז מרמ"א דכתב דצריך בדיקה ומה מועיל שמא בשעת תשמיש אחר הבדיקה תצא הפחד אין זה קושיא דבאמת כיון דצריכה בדיקה אלמא דחיישינן שמא כבר יצא הפחד וראתה בודאי אסורה לשמש שמא תצא הפחד אח"כ בשעת תשמיש אבל אם א"צ בדיקה דלא חיישינן שיצא הפחד גם לא חיישינן שתצא אח"כ ומ"ש הח"ד מחידושי הר"ן אינו בידי. ומ"ש דהטור למ"ד דחילוק בין מעוברת למחבא כמ"ש הרשב"א בת"ה כיון דארבע נשים דיין שעתן דף ז' ומחבא לא חשיב בינייהו ודאי אינה מסולקת דמים כהנך ולא עדיף מימי זיבה אף דמסולקת דמים צריכה בדיקה מדלא חשיב בארבע נשים איני יודע דהרא"ש בדף ט' הנ"ל מחלק בין הד' נשים ג"כ דמ"ש בדף י"א אף דדיין שעתן צריכין להיות בודקות דקאי רק על בתולה וזקנה אבל מעוברת ומניקה א"צ ורש"י בדף ל"ט כתב דזיבה א"צ בדיקה שחרית וערבית ורמב"ם פ"ד מהא"ב כתב דהארבע נשים צריכין בדיקה אחר תשמיש וכן אשה שיש לה וסת דדי' שעתה בדף א' וקודם תשמיש משום צניעות וכן בפ"ח הל' י"א דיש לה וסת משובחת שתבדוק עצמה אף שלא בשעת וסתה וזיבה א"צ לבדוק כלל והיא בחזקת טהרה אלמא דאינו תלוי כלל די' שעתה בבדיקה לכתחילה ועוד דלמה לו למשנה זיבה ומחבא בין ד' נשים דף ז' וי"א אם תני אותן בדף ל"ט והראיה דגם אשה שיש לה וסת לא תני כיון דתני לו בדף א'. ומ"ש הס"ט ס"ק י"א דבפי' המשניות פסק דלא כר"מ בדף ל"ט במחבא איני יודע דבפי' המשניות לא הזכיר כלל מחבא רק שמביא דברי ר"מ בשאר נשים דוסתות דאורייתא ואחר הוסת אף שבדקה ומצאה טהורה טמאה ע"ז אמר דאין הלכה כר"מ וגם הרמב"ם לא הביא לא דין דמעוברת ומניקה ולא דין מחבא אלא ודאי כהרב המגיד הנ"ל:

ז. לענין שאר נשים שבש"ע ס"ט שכ' הח"ד דאם יש לה שעה קבוע ביום הוסת דא"צ בדיקה רק אותה שעה ולא כל העונה דרק לענין פרישות תשמיש צריך עונה ולא לענין בדיקה וראי' מש"ס דף ט"ז מר' זירא דאם לא בדקה שיעור וסת סמוך לוסת טמאה וכי יהיה ידה בין עיניה כל העונה מהנץ החמה עד ערב איני יודע מה איכפת לו אם יהיה מוך דחוק כל העונה ועוד דשם על לא בדקה שעת וסתה הוא כל העונה כיון דלמ"ד וסתות דאורייתא גם העונה דמקרא והזרתם הוא דאורייתא עס"ב שלי וא"כ מיירי הש"ס שתבדוק בהתחלת הערב. ומ"ש הח"ד עוד ראיה למה דיה שעתה היה לה לטמא עונה עכ"פ למפרע איני יודע דעונה הוא רק שמא תראה קודם או אח"כ וכיון דראתה עכשיו איגלאי מילתא דלמפרע לא ראתה ומ"ש הח"ד ס"ק י"א בבדקה ולא הרגישה ונאבד העד אף לדיעה הראשונה אסורה שמא הרגישה וסברה הרגשת עד כבר כתבתי בסי' קפ"ג דאף בבדיקת העד יכולה להרגיש ומותרת כאן לדיעה ראשונה. ומ"ש הש"ך ס"ק כ"ג בשם הב"ח להחמיר כר' זירא דבדקה אחר שיעור וסת אף מצאה טהורה טמאה וכתב הב"ח דר' זירא וסתות דאורייתא ר"ל כעין דאורייתא אף למ"ד וסתות דרבנן וכ' הס"ט דמוכיח הב"ח דאי ר' זירא וסתות דאורייתא ממשא"כ למה תוך שיעור וסת מהימנא הלא איתחזק איסורא ואין ע"א מהימן איני יודע כלל מה כוונתו הלא אם מהימן לו הע"א נאמן לכ"ע כמבואר בכריתות פ"ג דאף חטאת מביא ואשה ע"כ מהימן לבעל בזה דאל"כ איך מותר לדור עמה ומספרה לה לא ילפינן רק דהבעל מותר להאמין לה ומ"ש בס"ט להקשות על הט"ז ס"ק י"ג דלמה כתב הטור פחות מעונה בינונית לפי' הט"ז הלא אף לעונה בינונית אין לחוש כשהיה לה וסת קבוע ושינתה פעם אחד כמ"ש הט"ז סי' קפ"ט ס"ק ל"א בעצמו בשם רש"ל איני יודע כוונתו דשם לא קאמר רק אם לא ראתה כלל פעם אחד ליום וסת הקבוע דהיינו שהפסיקה אין חוששת לעונה בינונית אבל כשראתה פעם אחד בעונה בינונית ודאי דיש לחוש לה לכ"ע ואף אם שמשה ליום אחר חיישינן לה יום האחר כמ"ש שם בט"ז ובש"ע סי' קפ"ט סי"ד דשינתה ליום שלשים זה וזה אסורין וביום ל' דעונה בינונית באמת חוששת דאסורה עד שתבדוק כמו שמשמע בסי' קפ"ט ס"ד לכן אשמעינן הטור דפחות מעונה בינונית אם לא בדקה באותו יום מותרת:

ח. הס"ט ס"ק י"ד מביא בשם ב"י ומ"י דמקילין בליל טבילה אף תוך עונה סמוך לוסתה כמו ביוצא לדרך והס"ט כתב דלאו דסמכא הן דלא מצינו שליל טבילה יהיה יותר מצוה משאר עונה איני יודע כלל דאדרבא בסי' קצ"ז בטור וב"י דכל הפוסקים הראשונים והגאונים פסקו דטבילה בזמנה מצוה אף שאין בעלה בעיר רק הר"ת ס"ל דאינו מצוה ור"ת חולק גם כאן ביוצא לדרך ועוד דכל האחרונים כתב הב"י וד"מ בשם תה"ד דאף לר"ת כשבעלה בעיר מצוה וכ"כ בש"ע סי' קצ"ז ס"ב ואף שכתבו הטעם שלא לבטל מפרי' ורביה היינו אף לר"ת ולא עוד דבתה"ד כתב אף בטבילה שלא בזמנה לכן כתב רק משום פריה ורביה רק הב"י כתב אף על זמנה לר"ת ולמנהגנו ובש"ע כתב אף על שבת ועוד דאי רק כשאר מצות עונה למה כתב מצוה לטבול בזמנה כדי שלא לבטל מפריה ורביה אשה מה מצוה איכא בה ובש"ע אה"ע סי' ע"ו לא מבואר חיוב אשה ממ"נ אם האשה רוצית יש חיוב עליו ואם היא מרשה לו ומוחלת מותר כמ"ש שם בש"ע ע"כ דבעלה משתוקק לטבילתה ומצוה עלי' שלא תבטלו מפריה ורביה וגם הראיה שמביא ב"י מיהושע שנענש על שביטל ישראל לילה מפריה ורביה ג"כ הטעם דא"א שלא היו כמה טבילות בזמנן אבל בלא טבילה ממ"נ אם היו טרודין הבעלים אין כאן ביטול דאל"כ יהיה אסור לעסוק עם שום אדם בלילה שיבטלו מפריה ורביה ודאי אינו כן אלא ודאי דרק בליל טבילה דהוא משתוקק ועדיף מהיא משתוקקת ועוד דגם היא משתוקקת כשהוא משתוקק וכ"כ בש"ע אה"ע סי' ע"ו כל אדם חייב לפקוד אשתו בליל טבילתה ובשעה שיוצא לדרך עכ"ל אלמא כהדדי נינהו וגם כתב ליל טבילתה קודם אלמא דעדיף וכ"כ בטור אה"ע סי' כ"ה והוא מרש"י ברכות דף כ"ד ע"א. ומ"ש הס"ט דהנ"י פי' שם פי' אחר לא מחמת דס"ל דלא הוי מצוה רק דאין דרך להודיע טבילת אשתו כמ"ש המע"מ אבל באמת נ"ל דעיקר לימוד דטבילה בזמנה מצוה מנדה דף ל"א דאמר ר"מ מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה עיין מה שכתבתי בסי' קפ"ג ס"ג ובחופה מבואר בכל מקום בועל בעילת מצוה אלמא דנקרא בעילת מצוה עסי' שמ"ב וכן בש"ך שם סק"ז ובנה"כ שם וא"כ ה"ה ליל טבילה הוא בעילת מצוה. ומ"ש הס"ט דמ"א וא"ר חולקין על המחבר א"ח סי' תקע"ד ס"ד דמתיר בשנת רעבון הלא בא"ע סי' כ"ה וע"ו מתירין בליל טבילה בשנת רעבון וכן מביאין בשם הדרישה ומתרץ באמת קושיית התוספות שהביא המ"א מיוכבד שנולדה בין החומות היה בליל טבילה וכן השל"ה מביאו המ"א בעצמו שמתרץ כן א"כ אדרבא מזה מוכח דליל טבילה עדיף מיוצא לדרך דביוצא לדרך לא מבואר בשום מקום דמותר בשנת רעבון. ומ"ש הס"ט מפסחים דף קי"ב אשתך טבלה אל תזקק לה לילה ראשונה אמר רב ובנדה דאורייתא הואיל והוחזק ממעין פתוח דילמא משכח זיבה ע"כ וזה רק חששא דרבנן ה"ה בסמוך לוסתה עכ"ל. אין זה ראיה רק אדרבא מדאמר הואיל והוחזק ממעין פתוח ולמה לי אלא ודאי מחמת דהוחזק ממעין פתוח מדאורייתא חיישינן אבל וסתות דרבנן לא חיישינן לבטל ליל טבילה ואדרבא למה לא משכח רב בסמוך לוסתה משמע דזה מותר. ומ"ש הס"ט מי הכריחה לטבול דהאידנא ליכא טבילה בזמנה הלא הב"י סי' קצ"ז כתב כיון דאנוסה בתקנת חכמים הוי בזמנה. ומ"ש הס"ט דבפ' הבא על יבמתו לא דרשינן רק יוצא לדרך אדרבא רבותא אשמעינן אף דהוא אינו משתוקק וליל טבילה א"צ דבנדה דף ל"א נלמד וכן בתנא דבי אליהו ח"א פט"ו כ' בפי' כדי שתהא חביבה על בעלה ביום טבילתה כיום כניסתה לחופה. ומ"ש הס"ט מתה"ד סי' רנ"ה ורנ"ו שם כתב רק ל "ת ובשבת שיש איסור וגם י"ל דמיירי שבעלה מרוצה שלא תטבול שאין לו חשק כמ"ש בתה"ד סי' רנ"ג שם רק לגבי דידה יש מצות עונה שמשועבד לה או לשמחה בדבר מצוה אבל בסתם בני אדם שמשתוקקים ודאי אף סמוך לוסתה מותר ביוצא לדרך ואפשר גם בזה המחמיר תע"ב אבל אם יוצא לדרך וגם ליל טבילה וסמוך לוסתה ודאי א"צ להחמיר כלל. ומה שהקשה הס"ט על רמ"א בש"ע דאם שהה שיעור שתספור ותטבול בא עלי' וא"צ לשאול מהטור סי' קצ"ז שהביא מהירושלמי שכתב מדר' יוחנן שאמר בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה מוכח דצריך האשה לטבול בזמנה וא"כ נשי דידן דס"ל דאין טבילה בזמנה מצוה ואין טובלת כשאין בעלה בעיר ולמה בא עליה קושיא אלימתא הוא ונ"ל לתרץ כמ"ש הב"ח הביאו הט"ז סי' קצ"ז סק"ג דלכך צריכה לטבול בזמנה שמא יבא ר בעלה אף דהט"ז הקשה עליו שם היינו כשהאשה סבורה שלא יבא אבל כשסבורה שיבא בכל יום צריכה לטבול וא"כ מיירי כאן שסבורה בכל יום שיבא לכן ניחא דהטור כתב הבא מהדרך וכן השוהה עם אשתו בעיר ור"ל דבא מהדרך מיירי בגוונא שבעיר שיכול לבוא וכן המחבר כאן סי"א לא כתב כלל יוצא לדרך אלא ודאי דמיירי בגוונא שיכול לבא וסבורה שיבוא :

ט ראיתי בנו"ב קמא שאלה נ"ב שמביא בשם הכ"מ פ"ט מה' א"ב למה מטמאינן כתמים הלא יש ס"ס שמא מעלמא ושמא מצדדין וכבר כתבתי בסי' קפ"ג ס"ב ס"ק ט"ו דאין זה ס"ס ומ"ש הנו"ב דהאחרונים הקשו מדם הנמצא בפרוזדור כבר כתבתי שם בס"ק י' וי"ט דמפרוזדור אין ראיה. ומ"ש שם עוד דחוק וכבר כתבתי בהל' ס"ק ט"ז וכ' וגם לא ראה הנו"ב דברי התוספות נדה דף נ"ח ד"ה כר' נחמיה. ובתשובה נ"ה מתרץ בעצמו דמפרוזדור אין ראיה ומה שהקשה מנמצא על עד שלו דף י"ד חייב קרבן אלמא דחזקתו מהמקור כבר כתבתי שם סק"א כיון דבהרגשה ודאי דאורייתא. ומ"ש דחזקה אורח בזמנו בא מדאורייתא רק דיש חזקת טהרת האשה נגדה לכן אמרינן רק וסתות דרבנן איני יודע דא"כ למה אמרו דרבנן ולא ספק דאורייתא. ומ"ש דוקא אחר שעבר הוסת אינו אסור רק דרבנן ומדאורייתא מותר דחזקת טהרה סותר לגמרי החזקה דאורח בזמנו אבל בעונה הקודם ובתוך הוסת אסור מדאורייתא לכ"ע דאינו סותר החזקה דאורח בזמנו רק אמרינן דעד עכשיו בחזקת טהרה ולהבא תראה כמ"ש רבא בגיטין דף כ"ח שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן איני יודע דשם לכן חיישינן שמא ימות כיון דחזקת חי לא היה מבורר אף שעה אחת על להבא דבכל שעה חיישינן שמא ימות אבל כאן שלא בשעת וסתה היה חזקת טהרה מבוררת ככל הנשים וכ"כ בעצמו בתשובה נ"ו דלר"ת חזקת חי אינה מבוררת ומ"ש שם דגם כאן ודאי סופה לראות מ"מ על היום הזה שאנו דנין העמידנה על חזקת טהרה דמקודם עד שתראה ועוד דכאן אם אמרינן אורח בזמנו בא אין כאן חזקת טהרה כלל כמו שהשיב לו השואל בתשובה נ"ו. ומה שהשיב הוא מהב"ש סי' ל"ז סק"ג לא דמי כלל דשם יש שני חזקות נגד חזקת בוגרת דהיינו חזקת פנויה וחזקת נערה וחזקת פנויה אינה סותר לחזקת בוגרת לכן לא אמר הב"ש חזקת נערה רק חזקת פנויה ואדרבא מוכח מן הב"ש דחזקת נערה אינה כלום נגד חזקת בוגרת וא"כ גם כאן חזקת טהרה דמקודם אינה כלום נגד חזקה דאורח בזמנו בא אלא ודאי דלמ"ד וסתות דרבנן לא ס"ל כלל דאורח בזמנו בא מדאורייתא. ומ"ש למה לי בחולין דף י"א בפרה אדומה מטעם רוב ולא מחמת חזקת כשרות לא עיין בתוספות שם דף הנ"ל דאין לפרה חזקה מבוררת משעה שנולדה ועוד דשם בהזאה צריך לידע דבכשרה הזה דאל"כ אינו כלום ואינו מוציא מטומאה כ"ז שאינו יודע ששם החזקה בדבר אחר כבהמה אבל כאן חזקה אורח בזמנו בא בלא ידיעת לנו דבר והחזקה בגוף האשה עצמה. ומ"ש הנו"ב למה לי בדף ל"ח בנדה רוב תינוקות מטפחין אף בחזקה שמטפח היה סגי איני יודע כלל הא שם אח"כ יש פלוגתא בין ר' אושעיא לר' יוחנן אם זו חזקה ששורפין את התרומה וכתב רש"י אם עשאו הרוב הזה כחזקה ואנן קי"ל כר' יוחנן דלא עשאו כחזקה וכן שם איתא בש"ס דשלשה דברים עשאו רוב כחזקה מקור ושליא וחתיכה והש"ס מקשה שם האיכא תשע חניות וט' שרצים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ורוב חתיכות של ארבע מיני דמים אלמא דחזקה עדיף מרוב ובכ"מ אמרינן דרובא וחזקה רובא עדיף וסותרין אהדדי אלא ודאי דחזקה גמורה הוא דוקא בגוף הדבר כגון דזה הדבר הוחזק כמה פעמים שהוא כן גם עכשיו אמרינן שהוא כן אבל במקור דלא הוחזקה שראתה ממנו כמה פעמים דמנין יודעת או אף שלא ידעה בשום פעם רק רוב דמים הנמצאים מהלול ולפנים הוא מהמקור לכן אמרינן דגם זה הוא מהמקור לכן אינו כחזקה גמורה רק חכמים עשאום כחזקה וכן נמצא שליא דלא הוחזקה שום פעם זה השליא בילד רק דרוב שליות אינם בלא ולד אינה חזקה גמורה רק חזקה דאתיא מכח רובא וכן חתיכה דלא הוחזק זה החתיכה שהוא מילד רק מחמת רוב נשים ולד מעליא ילדן וכן בהפילה בנהר וכן כשהפילה חתיכה ונאבדה וכן בט' חניות כשרה וא' טריפה וט' צפרדעים ושרץ ונמצא הלך אחר הרוב דלא נתחזק החתיכה והחי בשום פעם שהם מטריפות או מכשרות או משרץ או מצפרדעים רק מחמת רוב דעלמא וכן בתינוק בצד העיסה מיירי אף דלא ראינו זה התינוק שאיתחזק לטפח באשפה רק מחמת רוב תינוקות דעלמא מטפחין הוי רק חזקה מכח רובא לא הוי חזקה גמורה וא"כ אין קושייתו כלום ואדרבא אם היה חזקה גמורה היה עדיף מרוב הזה אבל כאן אם נאמר חזקה דאורח בזמנו בא מדאורייתא יהיה חזקה גמורה כיון דאשה זו עצמה נתחזקה ג"פ בוסת קבוע ליום זה וכן בחולין דף יו"ד למ"ד חזקה מנגע דשם חזקה גמורה דנתחזק פעם אחד לזה הנגע בעצמה ואדרבא מנדה דף י"ח הנ"ל מוכח להיפוך כיון דלר' אושעיא דהוי חזקה גמורה שורפין עליו אף דחזקת טהרה של העיסה הוא חזקה גמורה ועומד נגדו אלא ודאי כהנ"ל דסותר השניה השניה עיקר וכן בכל הנ"ל דחשיב שם מקור ושליא וחתיכה ותשע חניות וט' צפרדעים והפילה בנהר דאמרינן שם דעשאן הרוב כחזקה ושורפין בתרומה עליהם אף דיש חזקה נגדם במקור ושליא וחתיכה והפילה בנהר יש חזקת טהרה של האשה נגדה וכן בט' חניות יש בהמה בחיי' בחזקת איסור וכן בצפרדעים כמ"ש בתוספות שם ד"ה אחר הרוב אלא ודאי כיון דהחזקה השניה סותר לראשונה אזלינן בתר השניה ומה שאמרו בכל מקום רובא עדיף מחזקה אף מחזקה גמורה היינו לתלות אבל לא לשרוף חוץ משש הנ"ל מקור ושליא וחתיכה וט' חניות וט' צפרדעים והפילה בנהר דאף לשרוף. ומה שהקשה הנו"ב על רש"י ריש דף ניח דארגשה ולאו אדעתה מדף ג' דמודה שמאי בכתמים דטמאה הלא שמאי לא ס"ל דארגשה ולאו אדעתה כבר כתבתי שם בסי' קפ"ג ס"ב ס"ק ג' ד' ה' ו' לתרץ וגם לרש"י בדף נ"ח לרב ירמיה דארגשה ולאו אדעתה טמאה מדרבנן ולא בלא ארגשה לל ולרב אשי אף בלא ארגשה כלל ולתוספות לשניהם אף בלא ארגשה כלל טמאה מדרבנן ואין רב אשי מחמיר יותר רק אדרבא מיקל בדבר שאינו מקבל כתמים טהור ורב אשי בין לתוספות בין לרש"י הקרא הוא מש"ס עצמו לא מדברי שמואל. ומה שמוכיח הנו"ב דזיבת דבר לח אף שלא הרגישה בפתיחת המקור הוי הרגשה כשמרגישה זיבת דבר לח בבית החיצון כיון דבש"ס דף מ"א אמרו דוקא מבין השיניים ולחוץ מטמא ושם הוא רחוק מפתח המקור אין זה ראיה דהוא מקום שהשמש דש בראשו בגמר ביאה והוא מן הלול ולפנים סמוך לפתח המקור וכשמרגשת בפתיחת המקור תיכף נופל הדם לבין השיניים ולחוץ וכן ברא"ש דף כ"א בהכניסה שפופרת כתב למקור והוא יפסוק בבשרה אלמא דתיכף אחר פתח המקור הוא משיניים ולחוץ. ומ"ש למה לא מקשה הש"ס בדף נ"ז ודף ס"ז ספיקו טמא כבר כתבתי בסי' קפ"ג ס"ב ס"ק י"ט. ומ"ש אח"כ העמד חזקת טהרת האשה נגד חזקה מהמקור כבר כתבתי בשם התוספות דף י"ח דחזקה השניה היא העיקר מהמקור ומה שהקשה בדף י"ז למה אמר ביאת מקדש ושורפין התרומה ולא אמר דהבעל חייב כרת אין זו קושיא דאשמעינן דאף חייבין על ביאת מקדש דבדף כ"ח בלובן ואודם אף ששורפין התרומה אין חייבין על ביאת מקדש אשמעינן בדף י"ז דעל ביאת ג"כ חייב וגם בכ"מ סוקלין ושורפין על החזקות ואין שורפין תרומה עליהם חוץ מהנ"ל ועוד כיון דבמשנה לא מיירי כלל מהבעל רק לענין הדם בעצמו ולפי מה שכתבתי דהוא סמוך למקור לכן אמרינן דפעמים כשמשמש בכח מגיע לפתח המקור ומרגשת וכן כשבדקה בעד פעמים שמגיע עד פתח המקור כמו שכתבתי בסי' קפ"ג ס"ב. ומ"ש ש"ע הר"ז דלא שייך לשון נפילת הדם ממקור לבית החיצון דהיינו מקום שהשמש דש דאינו נופל באויר כיון שהוא לצד אחור ונמוך ושוה לקרקע הפרוזדור איני יודע כלל דהמקור בעצמו שוה לקרקע הפרוזדור אבל פתח המקור גבוה קצת וגם מ"ש דבית החיצון נקרא רחם בש"ס נדה פ"א איני יודע דשם כתב כותלי ביה"ר ובית הרחם נקרא כל הפרוזדור בית כיון דהוא צוואר הרחם וגם נקרא כותלי רחם אבל רחם בעצמו הוא המקור וגם אדרבא דוקא כתב שמרגשת שהדם נופל וא"כ אינו משהה ממקור לבית החיצון אבל אם שותת או יורד אינה טמאה משעה שהרגישה דשמא נתעכב הדם קודם שהגיע לביה"ח ושם אינו מטמא. ובענין מקור מקומו טמא וטהור האריך הנו"ב תנינא סי' צ"ז ומדחיק עצמו ברמב"ם בכמה מקומות וממציא דינים חדשים מ"ש דברמב"ם פ"ח מהא"ב הלכה י"ד שכתב האשה טהורה ודם טהור ר"ל רק טומאת שבעה אין בהם אבל האשה והדם טמאין טומאת ערב רק אחר שנעקר מהמקור לחוץ נטהר חוץ שדוחק ברמב"ם גם בש"ס דף מ"ז הלשון בש"ס להיפוך דאשה טהורה ודם טמא למ"ד מקור מקומו טמא. וגם מ"ש ' ברמב"ם פ"א ממשכב הלכה ט' דדם טמא ואשה טהורה ר"ל טומאת ז' אבל טמאה האשה טומאת ערב והדם הוא דם נדה לא עיין בפ"ט מהא"ב שכתב שדם היוצא מרחם וולד מדופן הדם הוא זיבה ונדה ודם היוצא מדופן עם הולד הדם טמא והאשה טהורה משמע דדם אינו נדה רק שהוא אב הטומאה כנדה ומ"מ האשה טהורה משמע דטהורה לגמרי וגם למה בהלכות משכב בהלכה יו"ד כתב דהאשה טמאה טומאת ערב ובפ"ט לא כתב אלמא דטהורה לגמרי וגם מ"ש דבהלכה ח' בדם ירוק מיירי שראתה מקודם דם אדום למה לא ביאר הרמב"ם זאת וגם מ"ש דבהלכה יו"ד האשה טמאה ערב והדם טהור זה לא מצינו בשום מקום שהאשה תטמא מהדם והדם יהיה טהור וגם היה לו להרמב"ם לבאר זאת וגם אדרבא בש"ס דף מ"א כתב אף להמטמא בדם מטהר באשה אבל לטמא האשה ולטהר הדם ודאי אין סברא אבל באמת הרמב"ם ניחא בכל המקומות בפשיטות כיון דבדף י"ט וכן בדף נ"ח אמר ר' יוחנן דבעינן דומיא דרוק מה רוק מתעגל ויוצא [ר"ל שמתאסף תחלה ואח"כ יוצא] יצא דם שאין מתעגל ויוצא ר"ל שאינו מתאסף רק כשהוא בא נוטף ויוצא ראשון ראשון ובזה לא שייך כלל הפלוגתא של מקור מקומו טמא דאף למ"ד מקור מקומו טמא דוקא כשמתעגל ויוצא אבל כשאינו מתעגל טהור לכ"ע לר' יוחנן דקי"ל כוותיה וכן דם מכה אינו מתעגל דכשנפתח המכה תיכף יוצא ונוטף ובדף ט"ז לא קי"ל כרבינא דאמר דרבי ורשב"ג שניהם ס"ל דוסתות דרבנן רק דפליגי אם מקור מקומו טמא כיון דבדף נ"ו אף בדם פי האמה שבזוב אינו מטמא לר' יוחנן רק ברביעית ודוקא שהוחזק כבר בזוב ה"ה באשה במקור כיון דלר' יוחנן אף למ"ד מקור מקומו טמא הדם טהור יותר ניחא לן לומר דרבי ורשב"ג פליגי אם וסתות דאורייתא או דרבנן ורבי ס"ל וסתות דאורייתא ואנן קי"ל כרשב"ג דוסתות דרבנן וגם בדף ס"ו לא קי"ל כעולא דאמר דמקור מקומו טמא איכא בינייהו רק דאין בינייהו כלל דקי"ל כר' יוחנן דבמכה אף למ"ד מקור מקומו טמא מ"מ טהור. לכן כתב הרמב"ם פ"ח מה' א"ב ה"י ראתה מחמת מכה שבמקור היא טהורה והדם טהור שוסתות דרבנן אלמא דעיקר הטעם דקי"ל כרשב"ג דוסתות דרבנן וכן בפ"ח מהא"ב אמר שנאמנת לומר מכה יש לי במקור ומותרת אף שהדם שותת בשעת תשמיש ואי אף בזה מקור מקומו טמא טומאת ערב בפנים עכ"פ כהנו"ב וכעולא עכ"פ הוי כשומרת יום ולמה ניקל בשעה ששותת הדם אף שעכשיו כלנו טמאי מתים מ"מ אין טמאים דם נדה ולמה לא גזרו ע"ז כמו שגזרו על השומרת יום כדי שלא נצטרך לחלק בין נדה לזיבה ובין דם טמא לדם טהור היה לנו לגזור כדי שלא נצטרך לחלק בין דם מכה אלא ודאי אין שום טומאה כלל בדם מכה לכ"ע וכן בדם ורוק אף בפנים אבל בדף מ"א בדם היוצא דרך דופן עם ולד דאינו יוצא בלא מתעגל רק מתעגל תחילה דמחמת הולד אינו יכול לנטוף כך כיון דדחוק בדופן גם במקור דחוק כמו שהחוש מעיד כיון שאינו יוצא כדרכו וא"כ הדם מתאסף תחלה ואח"כ יוצא בזה יש פלוגתא אם מקור מקומו טמא בין רבנן לר"ש כיון דדם קושי בעצמו טהור לכן לר"ש טהור וקי"ל כרבנן דמקור מקומו טמא אבל האשה טהורה לגמרי אף מטומאת ערב דגזירת הכתוב הוא דאין אשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה אבל מקור שהזיע שני טיפין דזיע מתאסף קודם שיוצא בזה אמרינן מקור מקומו טמא אף דבדף נ"ה זיע טהור (היינו מבחוץ אבל בפנים בזב וזבה ונדה כמי רגלים וטמא ובטהורה) מקור מקומו טמא טומאת ערב וכיון דיוצא דרך הרחם גם האשה טמאה טומאת ערב בשני טיפין אבל טפה אחת שמא מעלמא וכן במקור שנעקר ונפל לארץ וכל הנ"ל בדם טהור אבל דם טמא בלא מקור מקומו רק נדה וזיבה טמא מדאורייתא גם נדה שבעה אף שאינו מתעגל כמו שמבואר בדף ל"ה ונ"ו. ועכשיו נבוא לכל שו"ת של הנו"ב מ"ש בשו"ת מ"א על מ"ש הש"ך סי' קפ"ז ס"ק כ"ב דס"ס שמא מהצדדים ושמא מהמכה שבמקור הוי שם אחד וכתב הנו"ב דאם מהמכה הדם בעצמו טמא כבר הוכחתי שגם הדם טהור ומ"ש בשו"ת מ"ב הא דם מגפתה טמא באמת בש"ס דף נ"ה אמרו דדם מגפתו מטמא ברביעית וכן בכ"מ הנ"ל משכב בדם פי האמה פה מ"מ דוקא כשראתה מקודם נדה או זבה מקודם ליבונה כמ"ש בתוספות דף נ"ו ד"ה דם מפי האמה אבל במכה במקור דלא הוחזקה מקודם נדה או זיבה או אף בימי ליבונה וכ"ש בטהורה טהור לגמרי אף הדם לכן לא הביאו הרמב"ם בהלכות משכב כיון דבפ"ח מהא"ב כתב דאף בשעת וסתה טהורה וגם הדם טהור א"כ תמיד היא טהורה ואיך יכתוב הדין בה' משכב וגם מ"ש בשו"ת נ"ב ונ"ה דאף דמדאורייתא טהור כשרואה דם. בלא הרגישה מ"מ טמא מדאורייתא טומאת ערב מחמת מקור מקומו טמא גם זה אינו דמקור מקומו טמא לא אמרינן רק בדבר שמתעגל ויוצא כשאין הדם טמא מדאורייתא אף דגם בדם מגפתו עכ"פ ברביעית מטמא היינו כשכבר הוחזקה בנדה או זיבה מדאורייתא עם הרגשה. ומ"ש בשו"ת נ"ט דהמקור אינו מטמא בחוץ רק בפנים מחמת מקור מקומו טמא וראי' דבמקור שהזיע טפה אחד טהור דמצדדים ומה בכך דמצדדים הרי נגע במקור איני יודע הלא בשני טיפין טמא אף שמבחוץ וא"ל דשני טיפין בודאי באו מבפנים למקור זה אינו דמבפנים לא שייך זיעה רק זיבת דבר לח ומנין יודעין שהוא זיעה אלא ודאי דהפתח של המקור סתום ואינה מרגשת ויודעת שהזיעה מבחוץ ומ"מ טמא רק בטפה אחת הטעם דאין דרכו של המקור להזיע טפה אחת וא"כ בדם מכה אף מבחוץ היה טמא רק כבר כתבתי כיון דאין מתעגל ולא הוחזק בטומאה טהור. ומ"ש דאם הוחזק בטומאה מטמא בכל שהוא דם המכה שבמקור באמת אינו מטמא רק ברביעית כמ"ש בדף נ"ה ונ"ו בדם מגפתו ודם הפה והאמה ומה שמביא ראיה מן תוספות דף ע"ז ד"ה במקור מקומו טמא קמיפלגי התוספות לא כתב כן רק לרבינא וכן לעולא בדף ס"ו דאף בדם מכה שבמקור פליגי רבי ורשב"ג וע"כ היה תוספות צ"ל כן דה"ל מ"מ וכן רש"י כתב דהוי אב הטומאה אבל למאי דקי"ל כר' יוחנן לא גרע מדם פי האמה של זוב ואינו מטמא רק ברביעית וכל מה שכתב שם בענין הזה להאריך אין מקים כאן ומ"ש הנו"ב תנינא שו"ת ק"א כבר כתב בעצמו שם שאין לסמוך על קולא שלו. ומ"ש בשו"ת סי"ז לאסור בליל טבילה סמוך לוסתה מחמת דלא כתב בש"ס לשון חיוב רק ביוצא לדרך ולא בליל טבילה כבר כתבתי כאן בס"ח דהטור וש"ע באה"ע כתב על שניהם בשוה לשון חיוב מסתמא ס"ל ג"כ דשוין הן ומה שרוצה להוכיח מהראב"ד שמביא הב"י ס"ס קפ"ט שמביא ראיה דבהיה לה וסת לשעה קבוע א"צ לפרוש עונה מקודם מר' יוחנן שאמר לאשה שבכל עת שהיתה סולקת מטבילה לעיר ראתה דם ואמר לה לכי והבעלי לו ע"ג הנהר ואם איתא מה ראי' שם ליל טבילה איני יודע דכיון דלא ראתה דם רק בשעת דסלקא מטבילה דראו אותה חברותי' בשעה הזו היה לו לאותה שתטבול בשעה אחרת אלא ודאי שהיתה מנסת כל שעה ורגע מהלילה ומהיום ותמיד ראתה וכן משמע מהלשון דכל אימת דהוה סלקה וא"כ כל שעה הוה שעת וסתה ממש ולא עונת וסת והנו"ב בעצמו בשו"ת צ"ה כתב דאף ביוצא לדרך אף המתירין לא התירו רק בעונת הוסת אבל בשעת וסת לכ"ע אסור ועוד דמה עדיפות במעשה דר' יוחנן בליל טבילה בשלמא בשאר ליל טבילה או ביוצא לדרך אמרינן שומר מצוה לא ידע דבר רע ולא יאונה לו כל און אבל שם אדרבא רק בליל טבילה ראתה ואנו רואין שהמצוה לא הגין עלי' ואדרבא גורעת משאר אשה אף שבלא ליל טבילה ספק היא וזו רואה ודאי כהנ"ל ומה שרוצה הנו"ב לאסור אף בכלה בעילת מצוה בעונת הוסת ומביא ראיה בתוספות כתובות שכתב דלכן נקרא בעילת מצוה מחמת דאין אשה כורתת ברית רק למי שעשאה כלי ועי"ז מדבק בה ובאין לידי פ"ו וא"כ זה יכול להיות בטבילה השניה ג"כ אבל ביוצא לדרך דיעבור מצוה זו ואם יצא עוד פעם לדרך יהי' מצוה שניה איני יודע דאיך שייך מ"ש התוספות דבאין לידי פ"ו יהיה יותר מצוה מפ"ו עצמו וגם קשה על תוספות דעשאה כלי לא שייך רק בבתולה אבל לא בבעולה דכבר היא כלי ובאמת בועל בעילת מצוה הוא אף בבעילה כמ"ש הש"ך סי' שמ"ב ס"ק ז' וכן הנקה"כ שם אלא ודאי דבבעולה פשיטא להתוספות דהוי בעילת מצוה וכן בכל טבילה חדא דמשתוקקת וגם מחמת פ"ו אבל בבתולה אין שום טעם דאינה משתוקקת בביאה ראשונה דכואב לה ומשום פ"ו אין כאן כיון דגומר בעילת מצוה ופורש בסי' קצ"ג ואין אשה מתעברת בביאה ראשונה לכן כתב התוספות דאף בבתולה יש מצוה דעשאה כלי וא"כ לא שייך כלל מ"ש הנו"ב דיכול להיות בטבילה השניה דאדרבא עכשיו מצוה דיעשה כלי וטבילה שניה יותר מצוה דיקיים פ"ו לכן נ"ל דבכלה בין בתולה בין בעולה סמוך לוסת מותר ושומר מצוה לא ידע דבר רע בפרט שממתין על החתונה ויצרו תוקפו יותר טוב משיבוא לידי עבירה ודאי:

י. הקיצור אשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה א"צ לבדוק לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש ואם בעלה מצוה לה לבדוק מותרת לפני תשמיש אבל לאחר תשמיש אין לה לבדוק אף שמצוה לה ואם אינה רוצית לציית לו אף לפני תשמיש טוב עושית ואם הבעל שותק ואינו אומר לה כלל אין לה להחמיר לבדוק עצמה לפני תשמיש בפני בעלה אבל שלא בפני בעלה אם רוצית להחמיר ולבדוק מותרת אבל אם הבעל אינו רוצה שתבדוק או שתבעה לתשמיש ואינו אומר לה שתבדוק א"כ מסתמא אינו רוצה שתבדוק אין לה להחמיר על עצמה ולבדוק אף שלא בפני בעלה וכ"ז כשבעלה היה בעיר ומותר לבוא עליה בישנה ולא ישנה לגמרי דאסור לאדם לבוא על הישנה רק ר"ל אף שאינה יכולה להשיב אם טהורה או לאו וגם א"צ לתבוע אותה לתשמיש בין ערה בין ישינה בא ומשמש וכן ביצא לדרך ובא שלא בשעת וסתה אבל כשיצא לדרך ובינתיים הי' וסתה רק שהה שיעור שתספור ותטבול אסור לבוא עליה בלא תביעה לתשמיש בין ערה בין ישינה צריך להקיצה ולתובעה אבל א"צ שתאמר לו טהורה אני וגם א"צ לשאול אותה אם טהורה ובא ושוכב אצלה ותובעה וא"צ להקיצה כ"כ עד שתאמר טהורה אני. קי"ל וסתות דרבנן וגם עונה הסמוכה לוסת דרבנן צריך לפרוש ואם שימש בסמוך לוסת או בשעת וסתה וראתה בשעת תשמיש בהרגשה ופירש באבר חי חייב בקרבנות שתים מדאורייתא אכניסה ואפרישה אבל פירש באבר מת מיד אף אחד אינו חייב מה"ת אף על הכניסה דלא עבר רק על איסור דרבנן דוסתות ותיכף כשהרגישה אמרה לו ונשען על הארץ והאבר מת ומשמש באבר מת פטור. גם בחיבוק ונישוק יש להחמיר בעונת וסת וכן בדברי ריצוי של חשק רק סתם דברי ריצוי אבל שאר דברים שבסי' קצ"ה א"צ ליזהר אם רגילה לראות ביום אחר נץ החמה בין שרגילה לראות תיכף אחר נץ החמה בין באמצע יום בין תיכף קודם שקיעת החמה בין שרגילה לראות ביום ואין לה עת קבוע בזה פעמים תיכף אחר נץ ופעמים באמצע יום ופעמים קודם שקיעה צריך לפרוש כל היום מנץ עד שקיעה אבל לא קודם נץ ולא אחר שקיעה וכן הדין להיפוך כשרגילה לראות בלילה באחד מזמנים הנ"ל צריך לפרוש כל הלילה משקיעה עד נץ אבל לא אחר נץ ולא קודם שקיעה אבל אם פעמים רואת קודם נץ החמה ופעמים אחר הנץ והוחזקה בשני פעמים צריך לפרוש הלילה והיום וכן אם פעמים קודם שקיעה ופעמים אחריו צריך לפרוש היום והלילה וכן אם משנית וסתה להקדים או לאחר בב' או ג' ימים או יותר דהיינו שהוחזקה כמה פעמים עד שהוחזקה שפעמים רואה ביום ראשון ופעמים ביום שני ופעמים יום שלישי ופעמים שהולכת לחזרה ופעמים שמדלגת יום בג' ימים להקדים או לאחר וכן ביותר מג' ימים פעמים מדלגת שני ימים או יותר להקדים או לאחר צריך לפרוש ממנה כל ג' ימים הנ"ל. ואשה שאינה יכולה להטהר לבעלה דמוחזקת דביום אחד מהז' נקיים תראה ואין לה וסת קבוע באיזה יום פעמים בזה ופעמים בזה דינה בכל הז"י כאשה שיש לה וסת קבוע בשעת וסתה וצריכה בדיקה במוך דחוק שיהיה ידה בין עיניה כל ז' ימים וז' לילות ואם אשה מסופקת אם רואית קודם נץ או אחר נץ א"צ לפרוש קודם נץ רק אחר נץ עד שקיעה. ואם רואית מקודם נץ עד אחר נץ אם שופעת או מזלפת בראי' א"צ לפרוש רק כל הלילה עד הנץ ואם פוסקת בינתיים בהטיפין צריך לפרוש כל הלילה עד אחר הנץ כשיעור הנמשך תמיד אחר הנץ וכ"ז לענין לפרוש ממנה אבל וסת אינה קובעת אף בפוסקת רק מן תחלת הראיה דהיינו הלילה וכן הדין כשרואית ב' או ג' ימים רצופים אם פוסקת מתחלה עד הסוף דהיינו טפה ופוסקת וטפה ופוסקת צריך לפרוש כל הג' ימים אבל לענין וסת אינו נחשב רק מעונה ראשונה אבל אם שופעת או מזלפת דהיינו טיף אחר טיף פעמים בתוך עונה ראשונה אף דאח"כ אך בתוך עונה ראשונה וכל הג' ימים פוסקת א"צ לפרוש ממנה רק עונה ראשונה דהוחזק מעין פתוח לכן נשי דידן תמיד א"צ לפרוש רק עונה ראשונה אף שרואות הרבה ימים דא"א שלא תהיה שופעת או מזלפת פעמים בתוך עונה ראשונה וכ"ז כשאינה פוסקת יום אחד שלם אבל כשפוסקת יום אחד של שלא ראתה בו כלל כגון שראתה ביום א' לחודש ג"פ ביום א' לחודש אף ששופעת ואח"כ ראתה ג"פ ביום א' לחודש וביום ג' לחודש אף שהוא בתוך ימי נדתה או זיבתה קבעה וסת לא' ולג' אבל לא' ולב' לא קבעה וסת אף שפוסקת דמ"מ הוא מעין פתוח אף שקבעה מקודם ג"פ לב' לחודש ואח"כ ראתה ג"פ בא' ובב' לחודש נעקר הוסת של ב' ולא נשאר רק א' לחודש וכ"ש אם מתחלה נקבע א' ואח"כ נקבע א' וב' דאין הב' כלום רק כפוסקת לענין חשש תחילה כהנ"ל ואף לענין חשש פרישה דוקא אם אין לה וסת אחר או שיש לה וסת אחר כהנ"ל רק גם זה נקבע אבל כשיש לה וסת אחר והשני הזה לא נקבע עדיין בג"פ אינה חוששת לו כלל רק אם השני הוא בעונה בינונית חוששת לו פעם אחד כשאינו נעקר וחוששת לעונה בינונית כמו לוסת קבועה דאם לא בדקה בעונת העונה בינוני אסורה עד שתבדוק אבל אם יש לה וסת קבוע ושינתה פעם אחד ולא ראתה ביום הוסת הקבוע רק ראתה פחות מעונה בינונית צריכה לחוש לו לכתחילה לפרוש באותו העונה אבל כשעברה העונה ולא בדקה טהורה דאין חילוק כלל בין מעוברת קטנה ומניקה להיותה במחבא רק בכולם א"צ לפרוש עונה הסמוכה לוסת ולא לבדוק וכן אחר הוסת כשלא בדקה מותרת וטהורה. אבל בשעת וסתה צריך לפרוש וגם צריכה בדיקה לענין ליגע בו ושאר הדברים שבסי' קצ"ה. ושאר נשים כשעבר הוסת ולא בדקה אסורה עד שתבדוק אם יצאה טמאה טמאה ואם מצאה עצמה טהורה אף ששהתה יותר מכדי שתטול עד ותקנח לאחר הוסת או אף יותר הרבה טהורה אבל לכתחילה בשעת עונת הוסת אף שיש לה שעה קבוע לראיה צריכה לבדוק כל עונת הוסת שיהיה בה מוך דחוק. ויוצא לדרך מותר בתשמיש אף בעונה הסמוך לוסת אבל בשעת הוסת עצמו אסור והמחמיר אף בעונה הסמוכה לוסת בתשמיש תע"ב אבל בדברי ריצוי וחיבוק ונישוק א"צ להחמיר וכ"ז ביוצא לדבר הרשות אבל ביוצא לדבר מצוה אסור מדינא בסמוך לוסת וכל הנ"ל כשרוכב או יושב בעגלה אבל כשהולך בדרך ברגליו אסור לבעול ביום יציאה לדרך וביאה מהדרך משום סכנה אף שלא בעונת וסתה, וכלה ביום חופתה בין בתולה או בעולה כשהטבילה בזמנה אף בסמוך לוסתה מותר לבעול ואפשר אף בשאר אשה שאינה כלה כשעדיין לא קיים פ"ו והטבילה בזמנה מותר לבעול אבל מעוברת ומניקה ושעור שמסולקים דמים אסור אבל כשליל טבילה בזמנה וגם יוצא לדרך אף במעוברת והשאר מותר לבעול דאף ר"ת לא אוסר רק כיון שהוא סמוך לוסת ובלא"ה לא יבעול עוד ועד עכשיו כבר בעל או כיון שהיה מותר לבעול לא היה יצרו תוקפו אבל בליל טבילה דעד עכשיו היה יצרו תוקפו ועכשיו יוצא לדרך גם ר"ת מודה. והרגשה שמרגשת בפתיחת המקור או ששותת מהמקור דוקא. ודם מכה שבמקור טהור אף הדם לגמרי אם לא החזיקה נדה או זיבה מקודם וכן דם ירוק ושאר מראות הטהורים שממקור אף הדם טהור לגמרי אבל אם הוחזקה נדה קודם ואח"כ הרגישה דם מכה מטמא ברביעית טומאת ערב מדרבנן הדם והאשה אבל לא לבעלה. וכן מקור שנעקר ונפל לארץ אף שלא הוחזקה בנדה וכן מקור שהזיע כשני טיפין לבן אך שלא הוחזקה נדה מטמא טומאת ערב הדם והאשה מדאורייתא אבל לא לבעלה אבל טפה אחד לבן טהור לגמרי ואף כשהוחזקה נדה וזבה וילדה ולד דרך דופן ודם יצא דרך רחם טמאה שבעה כנדה וזיבה וצריכה ז"נ ואסורה לבעלה אבל כשילדה ולד דרך דופן וגם דם יצא דרך דופן ולא דרך רחם כלל הדם טמאה טומאת ערב מדאורייתא אף במשהו דם וטהורה האשה אף בהרבה דם אף מטומאת ערב כשלא הוחזקה נדה אבל אם הוחזקה נדה טמאה מדרבנן טומאת ערב ברביעית דם. ודם מראה טמא אם בלא הרגשה מדאורייתא טהור אף מטומאת ערב אף הדם ומדרבנן אסורה אף האשה לבעלה וצריכה ז"נ:

תוכן העניינים

מי טהרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה