אור ברסלב
מטה משה עמוד גמילות חסדים › חלק ששי

מטה משה· רבי משה מאט

עמוד גמילות חסדים · חלק ששי

חלק חמישי

- לנחם אבלים

טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו (קהלת ז, ב). כי מתוך שילך אל בית האבל יתן אל לבו ויפשפש במעשיו ויעשה תשובה, ומתוך זה יכופר עון, כמו שתרגם המתרגם וזה תרגומו דקרא, טב למיזל לגבר אבילא לנחמותיה מלמיזל לבית משתיא דחמרא, דמתעלבין די בית אבילא תמן הוא סוף כל אנשא למיזל די על כולן אתגזירת גזירת מותנא, ומן בגלל דילך לבית אבילא גברא צדיקא יתיב ויתן ללביה מילי דמותא, ואי אית בידיה מידעם ביש שבקיניה ויתיב בתיובתא קדם מרי עלמא. וזולת זה ההולך לנחם אבלים העגומים ביגון ואנחה ומדבר על לבם דברי נחומים, גומל עמהם חסד ומתדבק במדותיו של הקדוש ברוך הוא, כדגרסינן במסכת סוטה (יד א) הקדוש ברוך הוא מנחם אבלים שנאמר (בראשית כה, יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים כו'.

והבא בבית אבלים לנחמם יאמר להם דברים של טעם, כדי שיצדיקו דין יוצרם ויקבלו תנחומים ולא יבכו ויאנחו עליו יותר מדאי, כדגרסינן בב"ק פרק שור שנגח ד' וה' (לח א), רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא, אמרו ליה רבנן לעולא קום ניזל ונינחמיה. אמר מאי אית לגבי נחמתא דבבלאי דגדיפא הוא, דאמרי מאי אפשר למעבד הא אפשר להו למעבד עבדי. אזל איהו לחודיה לגביה, א"ל ויאמר ה' אלי אל תצור את מואב וגו' (דברים ב, ט), וכי עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות, אלא נשא משה קל וחומר בעצמו, השתא ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדינים (במדבר כה, יז) מואבים עצמם לא כל שכן. אמר לו הקדוש ברוך הוא לא כשעלתה על דעתך עולה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהם רות המאביה ונעמה העמונית. והלא דברים קל וחומר, מה בשביל שתי פרידות טובות חס המקום על שתי אומות של רשעה ולא החריבן, בתו של רבי שכשרה היתה אם ראוי לצאת ממנה דבר טוב על אחת כמה וכמה דהות חיה.

ואמרו לאבל שלא יבכה על מתו יותר מדאי, כדגרסינן בפרק אלו מגלחין (מו"ק כז ב) אמר רב יודא אמר רב כל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה. כי הא דרב הונא הויא הך איתתא בשיבבותא דהוי לה שבע בני, שכיב חד מנייהו, הויא בכיא עליה טובא, אמר לה רב הונא לא תעביד הכי, ולא אשגחה ביה. שלח לה אי ציית מוטב, ואם לאו תכנוס ההיא איתתא זוודתא, פירוש תכריכין לאידך ומתו כולהו, והות קבכית, שלח לה תימוש, פירוש תתקן זוודתא לנפשה ומתה. אל תבכו למת ואל תנידו לו (ירמיה כב, י), אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור, שלשה לבכי, שבעה להספד, שלשים לתספורת, מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא אין אתם מרחמים עליו יותר ממני.

וכתוב בספר חסידים (סי' רל"ו), מעשה היה באחד תלמיד חכם שהיה לו בן והיה בחור גדול, והאב מלמדו תורה, ונפטר הבן בלא בנים, והאב צועק במר נפש יוסף בני בא ללמוד תורה, וכשהיה לו לאכול היה צועק בני יוסף בא לאכול. פעם אחת השכים האב ללמוד והיה צועק יוסף בני בא ללמוד כמו שהיה רגיל לקרות כשהיה חי, ובא השד בדמות בנו ועמד כנגדו. מיד הבין שלא היה בנו אלא שד הוא, ורקק עליו צא צא טמא מכאן וברח לך, וברח השד. לכך אין לאדם להצטער יותר מדאי אלא כמנהג אחרים. על כן כדברים האלה ידבר על לב האבל, ואחר כך ידבר דברי נחמות, כמו שהיו עושין חכמי התלמוד וכתבום בגמרא כדי שילמדו מהם דברי תנחומין, והם בכמה דוכתי בתלמוד, בכתובות פרק מציאת האשה (סט ב), ובמועד קטן פרק ואלו מגלחין (כז א), ובבבא קמא פרק הפרה (שם), ובשבת פרק שואל (קנב א).

והאבל יודה למספידים ולמנחמים על הכבוד שעשו לו ויפטרום בשלום. כדאיתא בפרק אלו מגלחין (כא ב) מעשה ומתו בניו של ר' עקיבא, ובאו כל ישראל והספידום הספד גדול בשעת פטירתם. עמד ר' עקיבא על ספסל גדול ואמר, אם בשביל שני בני עשיתם לי זה הכבוד, ואם בשביל עקיבא באתם הרי כמה עקיבא איכא בשוקא, אלא כך אמרתם תורת אלהיו בקרבו לא תמעד אשוריו (תהילים לז, לא) כל שכן ששכרכם הוא רב, ועתה לכו לבתיכם לשלום. ובמסכת שמחות (פ"ח הי"ג) כשמת שמעון בנו של רבי עקיבא, נתקבצו קהל גדול לקברו, אמר להם ר' עקיבא הוציאו לי ספסל בין הקברות וישב עליו ודרש, ואמר אחינו ישראל שמעוני, לא שאני חכם יש כאן חכמים ממני, לא שאני עשיר יש כאן עשירים ממני, אנשי דרום מכירין את ר' עקיבא, אנשי הגליל מנין. האנשים מכירין את עקיבא, נשים והטף מנין. א"ל יודע אני ששכרכם מרובה, שלא נצטערתם ובאתם אלא לשם תורה לשם מצוה, מנוחם אני שאילו היה לי ז' בנים וקברתים יודע אני שבני בן עולם הבא הוא, שזיכה את הרבים כו'.

והנחמה הוא גמילות חסדים לנפטר כמו שהוא לאבליו, כדגרסינן במסכת שבת פרק שואל (קנב א) א"ר יודא, מת שאין לו מנחמין הולכין י' בני אדם ויושבין במקומו. ההוא דשכיב בשבבותא דרב יודא לא הוה ליה מנחמין, כל יומא מדבר ר' יהודא בעשרה ויתבי בדוכתיה, אתחזי ליה בחלמא, א"ל תנוח דעתך שהנחתם את דעתי. ומזה נתפשט מה שכתב במהרי"ל (שמחות ד') נוהגים להתפלל בי' כל ז' במקום שנפטר שם האדם, והיינו על אדם שלא הניח קרובים ידועים להתאבל עליו, אבל אם יש לו בשום מקום שמתאבלים עליו אין צריך עכ"ל. כללא דמילתא ידבר דברי נחמות המתקבלים על לב מר. וכל המרבה בנחמות יזכה ויראה בנחמות ציון.

תוכן העניינים

מטה משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה