מטה משה· רבי משה מאט
עמוד גמילות חסדים · חלק חמישי
- בהלוית המת וקבורתו והספדו
פרק א
- כל עניני עסקי המת
א. הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו (אבל רבתי פ"ג ה"א), לכן אין עושין לו שום דבר שהוא מעניין עיסקי המת. ואין חוצבין לו קבר, ואפילו אם היה גוסס בערב שבת אין חוצבין כדי שאם ימות קודם שבת שיקבר בו ביום. וכתב הרוקח (סי' שט"ז) בשם רב יהודא החסיד, דאין לחפור שום קבר אם אין נותנין את המת בתוכו מבעוד יום, כי כל קבר אשר יחצב וישאר פתוח עד למחר, לא ילכו ימים מועטים שימות אדם מן בני העיר עכ"ל. וכן אסור לגרום למת שימות מהרה, כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להפרד אסור להשמיט הכר והכסת מתחתיו, מכח שאומרים שיש נוצות מקצת עופות שגורמין זה, וכן לא יזיזנו ממקומו. וכן אסור לשום מפתחות בית הכנסת תחת ראשו כדי שיפרד. אבל אם שם דבר שגורם עיכוב יציאת הנפש, כגון יש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים, או שיש מלח על לשונו, ואלו מעכבים יציאת הנפש, מותר להסירו משם דאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר המונע.
ב. כתב הכלבו (סי' קיד) כתב (הרוקח) [הרב] (ארחות חיים אבל סי' ד'), כיון שנטה אדם למות אין רשאי ליפרד ממנו כדי שלא תצא נפשו והוא יחידי וימות בעגמת נפש, מפני שהנפש משתוממת בשעה שהיא יוצאת מן הגוף. ועוד שמא יקשו איבריו ויבא לידי גנות ע"כ. ומצוה לעמוד על האדם בשעת יציאת נשמה, שנאמר (תהילים מט, יא) ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו וגו'. וכתב בספר חסידים (סי' תשמ"ב) מי שיושב לפני חולה בשעה שנוטה למות, ואין שם אדם אחר שידע בענין המת לעיין עליו מתי תצא נפשו, ויפשוט אבריו ויעצים עיניו ויעסוק בו, והגיע זמן תפלה אל יצא משם להתפלל.
ג. כתב הכלבו (שם) מנהג לשפוך כל המים שאובים שבשכונת המת. וטעם המנהג לסימן שידעו הכל שיש בו מקרה מות, ולא יהיה מודיע בפה ויהיה מוציא דבה. ויש אומרים כי הטעם לפי שמלאך המות מפיל במים טפת סם המות. וטעם הראשון כתבוהו התוספות בפרק אלו מגלחין. ולפי הטעם הזה אם אין שופך אותן אין חשש לשתותן. אבל יש לחוש לטעם השני, ואין לשתותן אלא על הארץ ישפכנו, כמו שכתב התשב"ץ (סי' תמ"ב) פעם אחת נפטר מת אחד בבית אחד ושתה אחד מן המים שהיו בבית בשעת פטירת המת, וכשראה החכם גער בו שלא לשתות בשעת פטירת המת, ולאחר שעה קלה יצאה נשמתו של אותו ששתה. ושאלו לחכם מה ראית שגערת בו, אמר אני ראיתי את המלאך המות ששפשף את סכינו במים שהיו באותו הבית לאחר פטירת המת עכ"ל. בסימן תמ"ז כתב עוד טעם למנהג זה, שכשמתה מרים הנביאה פסק הבאר, דכתיב (במדבר כ, ב) ולא היו מים לעדה, שבזכותה היה הבאר הולך, ואנו מרמזין לזה שהוא גדול ובדין הוא שיפסקו המים בשבילו.
ד. כתב עוד התשב"ץ (שם) מדרש, מה שמטהרין המת לפי שכשהנשמה יוצא מן הגוף רואה פני השכינה, ומחמת פחד פולטת זרע ומטמא את הגוף. והספר חסידים (סי' תק"ס) כתב כלעומת שבא כן ילך (קהלת ה, טו), כשנולד רוחצים אותו וכשמת רוחצים אותו. וכתב הרוקח (סי' שט"ז) בשם רבינו יהודה החסיד, דכשמטהרין את המת אין מהפכין את הדף שטהרוהו עליו, כי יש סכנה שמא ימות אחד בתוך ג' ימים. וכתב עוד כשמוציאין המת מן הבית יש ליזהר שלא יצא אדם ראשון.
ה. כשהמת קבור אז ילקטו עשבים ויאמרו יציצו ויפרחו מעיר כעשב השדה (תהילים עב, טז). ויש לוקחין וזורקין עפר, ואומרים זכור כי עפר אנחנו. מה שנוהגין לתלוש העשבים, כתבו הרוקח (שם) והתשב"ץ (שם) נרמז מהאי קרא יציצו ויפרחו מעיר כעשב השדה, שיהו מציצין המתים כמו עשב בתחיית המתים, ולפי שנמשלו לעשב תולשים העשב. ומה שמשליכים אחוריהם ולא לפניהם, שראיתי במדרש שהנשמה מלווה את הגוף של מת עד הקבר, ואינה רשאית לחזור לאחוריה עד שיתנו לה הקהל רשות, וזריקה לאחורה הוא סימן לרשות, כמו תלכי למנוחייכי. וכתב עוד מה שנוטלין ידיהם כשבאין מן המת לקוברו, זהו סימן שלא מת בעון הקהל, כלומר ידינו לא היו במיתת האיש הזה. כדאמרינן גבי עגלה ערופה (דברים כא, ז) ורחצו ידיהם ואמרו ידינו לא שפכו ועינינו לא ראו כפר לעמך ישראל. והטור יורה דעה (סי' שע"ו) כתב ונהגו לקנח בעפר ולתלוש עשב מן המחובר, ולרחוץ ידיהם במים. והם אומרים שהן רומזים ליצירת אדם, כענין שאמרו בהגדה (ירושלמי סוטה פ"ב ה"ב) ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרס ומן העפר (במדבר ה, יז), למה מים ועפר, שתחילתה מן המים וסופה לעפר, לפיכך נבדקת במים ועפר אם טהורה היא כברייתה, ואם לאו חוזרת לעפר. וכן המים ועפר אלו רמז ליצירה ולמיתה, והעשב רמז לתחיית המתים, כענין שנאמר (תהילים עב, טז) ויציצו מעיר כעשב הארץ, וכן כתב הרמב"ן בתורת האדם (שער האבל ענין ההתחלה).
וכתב עוד על מה שנהגו לקנח בעפר ולתלוש עשב ולרחוץ ידיהם, מפי אחד מרבותי שמעתי קבלה בידו שהוא רמז לטהרת הטומאה, לומר טומאה זו אינה נטהרת אלא כבעין ג' דברים הללו מים ואפר פרה ואזוב, זה טעם יפה עכ"ל. ואף על גב דאין אנו נוהגין לקנח בעפר, יש לתלוש עשבים עם עפר, לזכור שלשתן אלו. וכן כתב הכלבו (סי' קי"ד) תולשין עשבים בצרור עפרם וזורקין על ראשם דרך צער, על דרך ויזרקו עפר על ראשיהם השמימה (איוב ב, יב) עכ"ל. אף כי הוא כתב כן מטעם אחר ולא מהטעמים דלעיל, נכון לנהוג כוותיה, כדי לרמוז לדברים הללו שבשני הטעמים דלעיל כי נכונים הן. ורבינו בחיי בפרשת חקת (במדבר יט, יא) כתב טעם לרחיצת ידים, שהוא רמז לתחיית המתים, שכל העולם יהיה נזהר מן הטומאות, הוא שאמר הנביא וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם (יחזקאל לו, ה).
ומהר"י מולי"ן בתשובה סימן כ"ג כתב, יפה עושין שרוחצין ידיהם, ומשום רוח הטומאה השורה בבית הקברות שתשרה עליו רוח הטומאה, ונטילת ידים מעבירו. דמהאי טעמא נטלינן שחרית, דשינה אחת מס' במיתה משום בת מלך (שבת קח ב). וכמה מיני נטילות מנו רבותינו פרק ערבי פסחים (קיא ב) דמעביר רוחות רעות. ונטילה שאחר המת מנהגא הוא ואסמכוה אקרא ירחצו א'ת ידיה'ם סופי תיבות מת, כך נמצא בנימוקים. ומקובלני מפי מורי ז"ל שיש לרחוץ גם הפנים, על שם ובלע המות לנצח ומחה אלהים דמעה מעל כל פנים וגו' (ישעיה כה, ח). ושוב מצאתי כן ברוקח (סי' שט"ז), ועיקר הטעם להעביר רוח הטומאה כדלעיל, דמשום דמלאך המות מרקד בין הנשים בחזירתן כדאיתא בברכות (נא א), אלמא דמתלוה עם החוזרים. וכמו שפירש רשב"ם בפרק המוכר פירות (ב"ב ק. ד"ה משבעה) שהשדים מתלוים עם החוזרים ע"כ. ומפני זה יושבים גם כן ג' פעמים, דכל זמן שיושבין בורחין ממנו, ולכן נוהגין לומר ויהי נועם. ויש לכפול אורך ימים כמו שכתבתי לעיל סימן שצ"ב בעמוד העבודה. אז מתחילין יושב בסתר עד כי אתה ה' מחסי כדלעיל, לא כאותן המתחילים יושב בסתר עד אליך לא יגש, ולא ידעו ולא יבינו מה ידברו. וכתב בתשובת מהרי"ל (סי' כ"ג) שיש להקפיד מאוד שלא יכנוס אדם לבית אחר קודם שירחץ וישב ג' פעמים בחצר בית הכנסת, ומנהג אבותינו תורה היא. וכתב התשב"ץ (סי' תמ"ז) כי הקדמונים החרימו שלא ליטול מן הנהר, כי פעם אחת בקשו גויים עלילה והרגו כמה יהודים.
וגרסינן במועד קטן (כט א) א"ר לוי, הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, שהרי יתרו אמר לו למשה לך לשלום (שמות ד, יח) עלה והצליח, דוד שאמר לאבשלום לך בשלום (שמואל ב' טו, ט) הלך ונתלה. והנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום, שנאמר (בראשית טו, טו) ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. ופירשוהו רש"י והתוס', והנפטר מן המת, כשהיו מוליכין ארונות ממקום למקום לקבורה היו מלוין אותו מעיר לעיר, וחוזרין אלו ומלווין אחרים אותו משם והלאה, והחוזרין קרי נפטרין ונוטלין רשות להפטר ממנו.
וכתב מהרר"י חביב בביאורו (עין יעקב שם) הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום, וכפי הפשט הוא טעם אמתי ונכון בנוי על שורש אמיתי הקדום אצלנו, והוא כי כל איש ישראל חייב להשתדל בהיותו בחיים לעשות רצון אבינו שבשמים בעיון ובמעשה, ועולם הבא הוא עולם הגמול, כמו שאמרו חז"ל (ע"ז ג א) היום לעשותם ומחר ליטול שכרם. ואם יתחייב לכל נפטר מן המת שלא יאמר לו לך לשלום, שהכוונה בו להשתדל איך ישיג השלום, אלא לך בשלום, שרצה לומר עם השלום אשר יגעת בו בהיות בחיים. ומטעם זה הנפטר מן החי יאמר לו בהפך לך לשלום, שרוצה לומר להוסיף על שלמותך כל ימי חייך, ואל יאמר לו לך בשלום, שזה יורה שילך בשלום, שכבר דרש עד היום ולא יוסיף עוד חס ושלום.
פרק ב
- בהלוית המת וקבורתו
לויה למת וקבורתו היא גמילות חסדים עם החיים ועם המתים. ולקיים מצוה זאת מתבטלין בני אדם מכל דבר אחר, ואפילו מתלמוד תורה שהיא מצוה שקולה כנגד כל המצות כולן, כדגרסינן במגלה פרק בני העיר (כט א) ובכתובות פרק האשה שנתארמלה (יז א), תנו רבנן מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה לחופה. אמרו עליו על ר' יודא בר אילעאי, שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. במה דברים אמורים בשאין שם כל צרכו, אבל יש שם כל צרכו אין מבטלין. וכמה כל צרכו, א"ר שמואל בר אויא משמיה דרב פפא תליסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורא, ואמרי לה תריסר אלפי גברי ומנייהו שיתא אלפי שיפורא. אמר רב ששת ואיתימא ר' אמי, ואיתימא ר' יוחנן, כנתינתה כך נטילתה, מה נתינתה בששים רבוא אף נטילתה בששים רבוא. והני מילי למאן דקרי, אבל למאן דמתני, פירוש לאחרים לית ליה שיעורא. ולמאן דלא קרי ותני, כתב בהלכות גדולות (הל' אבל) שכיון שיש לו מי שמתעסק עמו אין צריך להתבטל בשבילו. ורב נטרונאי כתב, דכי ליכא עשרה מבטלין. וכתב הרמב"ן (תורת האדם עמ' ק"ד) דטעמא דמסתבר הוא, דהא איכא שורה וקדיש וברכת אבלים דבעי עשרה. וכתב עוד דאין צריך שידע בודאי שיש לו כל צרכו, אלא כיון שיש בעיר מי שראוי לעסוק בו אין צריך לראות אם יש מי שיעסוק בו, אלא כיון שיש מי שיעסוק תלמוד תורה קודם. והרא"ש כתב במסכת מועד קטן (סי' ס"א) והתוס' (כתובות שם ד"ה אבל) ורש"י פרק ב' דכתובות בשם השאלתות כדברי בה"ג, ולא הביאו חולק בדבר. והריטב"א בפ"ב דכתובות (יז א) כתב בלשון הזה, למאן דלא קרי ותני אמרו בשאלתות דבעשרה סגי. ומיהו כתב בספר מצות לר"ם מקוצי, דעכשיו בכל אדם מישראל מבטלין מן הסתם, שכולם מלאים מצות כרימון, ואין לך אחד מישראל שאינו או במקרא או במשנה, ולאשה בעשרה סגי לה, עכ"ל הריטב"א. וכן נהגו באשה ותינוק לקולא.
ונראה דאף מי שסובר דאשה דינה כמאן דלא קרי ותני, הני נשי דתלמידי חכמים אשר מצפין יום ולילה לביאת בעליהן מבית המדרש, ואז מאכילין ומשקין אותן, דינן כמי שקרו ותנו בעצמן, כדאיתא במסכת יומא שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שינה (תהילים קכז, ב). א"ר יצחק אלו נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה מעיניהם בעולם הזה וזוכות לחיי העולם הבא.
וכל זה לא איירי אלא בשעת הוצאתן שצריכין להתבטל ללוותו, אבל כל זמן שמוטל לקוברו אין מבטלין בשבילו תלמוד תורה, אלא אם יש חבורות בעיר שכל אחת מתעסקת יומה, אותה שאינה יומה מותרת בין בתלמוד בין בשאר מלאכות. ובשעת הוצאתה מבטלין כל שאר מלאכות ובאין ללוותו אפילו אי לא קרי ותני, דלא מפלגינן בין קרי ותני אלא בביטול תלמוד תורה, אבל בשאר מלאכות אפילו אי לא קרי ותני הכל בטלים ובאין ללוותו. ואם אין חבורות בעיר כל בעלי מלאכות צריכין להתבטל ולהעסק בו עד שיקבר, אבל מתלמוד תורה אין צריכין להתבטל אלא בשעת הוצאתו כדפרישית, ואיתא בפרק מי שמתו (ברכות יח א) אמר רחבה אמר רב יודא אמר רב, הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו. וכתב הר"ר יונה (יא. ד"ה כל) כל הרואה את המת ואינו מלווהו, כלומר אעפ"י שאינו נושאים אותו לקוברו, כיון שרואה שנושאים אותו בדרך ואינו מלוה אותו עובר משום לועג לרש, ואם לווהו מה שכרו, עליו הכתוב אומר (משלי יט, יז) מלוה ה' חונן דל.
ירושלמי (בכורים פ"ג ה"ג) א"ר יוסי אילין דקיימי מקמי מיתא לא קיימי אלא מקמי אילין דגמלין ליה חסד. וכתב הרי"ץ גיאות (הל' אבל עמ' ריג) שמע מינה עומדין לפני המת, וכן ראינו חסידים ואנשי מעשה עושים. רצה לומר במקום שאין צריכין ללוותו צריכין לעמוד מפניו. ואין ראוי לקבור צדיק אצל רשע ורשע אצל צדיק, וראייה מאלישע שנאמר (מלכים ב' יג, כא) ויהי הם קוברים איש וכו' וישליכו האיש בקבר אלישע ויחי ויקם על רגליו. ואמרו רז"ל בפרק נגמר הדין (סנהדרין מז א) על רגליו עמד ולביתו לא הלך כדי שלא ישארו עצמותיו אצל עצמות אלישע. וכן אין קוברין צדיק וכשר בינוני אצל חסיד מופלג, כההוא צורבא מרבנן דאמרי בפרק אלו מגלחין (מו"ק יז א) עיילוה למערתא דחסידי ולא קבלוה, למערתא דדיייני וקבלוה דעבד כר' אלעאי כו'. ואיתא בפרק הפועלים (ב"מ פג ב) כשבאו לקבור את ר"א בר שמעון, אמרו יקבר הבן אצל האב, לא הניחם נחש לקברו לפי שלא סבל עמו צער מערה. וכתב הציוני פרשת ויחי, וא"ת מה מזיק לאב או לצדיק אחר להקבר אצלם. אלא כשהצדיקים נחים על משכבותם מגלין להם רזין עליונים ותחתונים, ואם נקבר אחר אצלם שאין לשוה להם במעלתם, ימעטו העליונים מלהגיד להם סודות אשר בהם יהנו כאילו יאכלו כל טוב שבעולם הזה. וכן ר' יהושע בן לוי הלך עם אליהו עד ר' שמעון בן יוחאי, א"ל אליהו לר' שמעון אם ברשותך יכנוס ריב"ל לשאול לך הלכה ממה שאמרת, א"ל אם נראה הקשת בימיו אינו ראוי לבא אלי. ולמה היה קשה לו, כי היה ירא פן ימעיטו לו סתרי עליונים ורזי תחתונים בעבור ר' יהושע בן לוי, וא"ת אם נקברים זה אצל זה מה מזיק להם הלא הנשמות אינם יחד. אלא לבסוף מניחין הנשמות על העצמות, ומדברים תמיד עם המתים והנשמות חוזרות אצל עצמות. וידוע למקובלים שבעצמות של אדם יש דעת לשמוע ויכולת בהם להפוך את עצמם אם יעשום מרובעות מכל צד, ולא אוכל לפרש פן יחטאו בהם אנשי און כאשר כתב איש סודי רזיי.
שוב כתב, אם אין תחייה ואין דעת לרוח אחרי צאתה מן הגוף כשמת, אם כן למה צוה יעקב אבינו ע"ה לקברו אצל אבותיו. הנה יש מחכמי חיצונית אומרים מופת אמיתי שיוכל אדם לדעת שאין הרוח מת במיתת הגוף, שהרי אדם יוכל לתקן מעצמות המתים קוביאות, שכל מי שירצה להרויח בשחוק ירויח כחפצו כמבואר, עכ"ל בפרשת ויחי. ובפרשת בשלח הוסיף וכתב וז"ל, כתב סודי רזי למה צוו יעקב ויוסף להעלות עצמותיהן לארץ ישראל. הוא טעם מבואר ממה שנאמר (ירמיה ח, א) ביום ההוא יוציאו עצמות מלכי יהודה ושטחום לשמש וגו', כי היו מכוונים לצערם שלא יבא להם מנוחה אפילו אחר מיתתם. כההוא עובדא דמלכה אחת תקנה מן שיני אויביה קוביאות לווצ"ו בל"ש, ומן שיני אויביה ט"ז מלמטה וט"ז מלמעלה לשחוק שקאק"י, כדי שלא יהא להם מנוחה, וכן השחוק עוד היום ט"ז שחורים וט"ז לבנים. לכך יוציאו עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ושטחום האויבים כדי לשחק בהן לצערם כל הימים, דוגמת עצמות יוסף שהיו מגולגלים עד בואם אל המנוחה כי עוד רוח עליהם כאשר ביארנו.
וכתב רבינו ירוחם (נתיב כ"ח ח"א) בשם רבינו יהודא החסיד (צוואה אות א') אין לקבור ב' מתים יחד שהיו שונאים זה את זה, שאף במותם אין להם מנוחה יחד. וכן כתב הרוקח (סי' שט"ז) בשם החסיד ז"ל.
פרק ג
- בעניני הספד
מצוה גדולה להספיד על המת כראוי. ומצותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים הלב כדי להרבות בכייה, כדאיתא בפ"ק דברכות (ו ב) אגרא דהספדא דלויי. ופירש הרמב"ן (שם) דלויי שיגביה קולו בהספד על החכמים והכשרים, כדאמרינן (שבת קנג א) אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא, ויש להזכיר שבחו, ואסור להפליג יותר מדאי, אלא מזכירין מדותיו הטובות שבו ומוסיפין קצת, רק שלא יפליג ביותר. ואם לא היה בו מדות טובות כלל לא יזכיר עליו. וחכם וחסיד מזכירין להם חכמתן וחסידות. וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל מי שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו, גורם רע לעצמו ולמת, כדאיתא באבל רבתי (פ"ג ה"ה) ובברכות פרק הרואה (סב א), אמר רשב"ג כשם שנפרעין מן המתים כך נפרעים מן הספדנים כו'. ופירש הרא"ש בפרק אלו מגלחין (מו"ק פ"ג סי' ס"ג) נפרעים מן המתים כשמספידים את המת דבר שאין בו כלל הוא לו למזכרת עון.
והמספידו כראוי שכרו הרבה מאד, כדאיתא בפרק האורג (שבת קה ב) תניא מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים, כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר. אטו עירבונא שקלי מיניה, אלא מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר, שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על עונותיו בשביל כבוד שעשה. וגרסינן נמי התם, אמר ר"ש בן פזי אמר ריב"ל משום בר קפרא, כל המוריד דמעות על אדם כשר הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנאמר (תהילים נו, ט) נודי ספרת אתה שימה דמעתי וגו'. אבל מי שמתעצל בהספדו של חכם עונשו גדול, כדאיתא התם אמר רב יהודא אמר רב, כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי לקברו חיים בחייו, שנאמר (יהושע כד, ל) ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש. מאי להר געש, מלמד שגעש עליהם ההר לקוברן.
ויש להקשות על מאמר זה, מה ענין עונש זה למתעצל בהספדו של חכם, והלא כל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה, כדאיתא נמי במאמר הסמוך לזה, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים מדה כנגד מדה. פירש רש"י הוא לא נתאבל על שנקצרו ימי החכם אף לחייו לא יחושו מן השמים. ונראה ליישב דעונש זה גם כן מדה כנגד מדה, והוא כי ידוע הוא שכל זמן שאדם בחיים חיותו, אי אפשר לספר בשבחו, שמתוך שמרבין לספר בשבחו יש שם שמזכירין גנותו, יש משנאה ויש מקנאה, ולזה אמר שלמה ע"ה (משלי כז, יד) מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו. ואיתא נמי בפרק גט פשוט (ב"ב קסד ב) תני רב דימי אחוה דרב ספרא, לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו. אבל לאחר מותו של אדם יכול לספר עד תכלית שבחו, ויהיה לו לשם ולתהלה, כי כולם כאחד עונים ואומרים ברוך יאמרו. ולזה הזהירו חכמים בחי שלא לספר בשבחו כדלעיל, אבל במת הזהירו בהיפוך שיש לספר בשבחו, ואפילו להוסיף מעט, כדאיתא באבל רבתי (שם) אין מוסיפין בתחלה אבל מוסיפין על העיקר. פירוש אין מספידין בכבוד מי שאינו ראוי לכך בשעת הספד, אבל אם היה ראוי בכבוד מועט מאריכין בכבוד ומוסיפין מקצת. וזהו שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ד, ב) ושבח אני המתים שכבר מתו מן החיים אשר חיים עודנה. כי במתים לא זו שיוכל לשבחם עד תכלית שבחם בלי מונע, אלא הוא אפילו מצווה לשבחם. ואמר שהוא מקיים מצוה זו ומשבח המתים, וזהו משבח אני את המתים וגו' מן החיים אשר חיים עדנה, כי אנכי משבח את החיים שלא אוכל לשבחו עד תכלית שבחו, ואדרבה שבחו הוא גנותו. וזה שמתעצל בהספד ולא רצה לספר בשבחו של מת כאילו הוא חי שאין מספרין בשבחו. נמצא במה שהוא לא רצה לספר בשבחו של קבור כאילו הוא חי, לכן ראוי הוא לקוברו חיים מדה כנגד מדה. ולפי זה מאי דקאמר תלמודא מדה כנגד מדה אתרוייהו קאי.
וכשבני אדם מספידין על אדם כשר על פחד עצמם מספידים, מאחר שתחלת הקללה על אדם כשר, מה יעשו האחרים שהם מזומנים למקריים. כדגרסינן בפרק אלו מגלחין (מו"ק כה ב) א"ל רב אשי לבר קפוק, ההוא יומא מאי אמרת, כלומר כי נח נפשיה דרב אשי אמר בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי הקיר, לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי הרקק, בנחל שוטף נפלה חכה מה יעשו גבים קטנים. א"ל בר אבין ח"ו דחכה ושלהבת אמינא בצדיקי, אלא מאי אמרת בכו לאובדים ולא לאבדה, שהוא למנוחה ואנן לאנחה. וזהו שאמר ירמיה (כב, י) אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכו להולך, כלומר אל תבכו למת שהוא האבדה, אלא להולכים אחריו שהם האובדים, כי המה לאנחה, אבל המת למנוחה. וזהו שמסיים בקרא כי לא ישוב עוד, רצה לומר לעולם הזה, וראה את ארץ מולדתו, רצה לומר הוא מקום מחצבה אשר ממנה נחצב והוא העולם הנשמות, אשר שם ישובו כולם ויתענגו ברב טוב. והנה אומרו כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו כאילו אמר לא ישוב עוד לעולם הזה, רק אל ארץ מולדתו ושבה אל בית אביה אשר משתוקקת אליו תמיד. על כן כל בן דעת יאנח על כל אדם הבא עליו שום מקרה, וכל שכן על הפטירה שהיא רשת פרושה על כל אדם, וההתחלה מקלקלת את השורה, ויפחד על עצמו וישוב בתשובה.
וזהו שאמרו רז"ל בפרק אלו מגלחין (שם כח א) למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת. רצה לומר על דרך בקרובי אקדש ועל פני העם אכבד (ויקרא י, ג), כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא מתעלה ומתקלס (רש"י שם). אם כך באלו כל שכן ברשעים. וכן הוא אומר (תהילים סח, לו) נורא אלהים ממקדשיך, אל תקרי ממקדשיך אלא ממקודשיך. הרי מתוך מיתת הצדיקים ישימו על לב, ויפחדו על עצמם ויהרהרו בתשובה ומתוך כך מתכפרת עון.
אך עדיין קשה, דהתם הפרה עצמה היא מכפרת, וכאן ע"י מיתתו נתגלגל ונסתבב הדבר שבאים לידי כפרת עון. ועוד למה נסמכה לפרה אדומה ולא לשאר קרבנות שבפרשת פנחס. ונראה לפרש כשם שיש מזבח למטה כך יש מזבח למעלה. וכהן המקריב למטה הוא אהרן, והמקריב למעלה הוא מיכאל. ושניהם רמוזים בחד קרא, כי ה' נראה אליכם (ויקרא ט, ד). "נראה" הוא אותיות "אהרן", "אליכם" הוא אותיות "מיכאל" (זוהר ח"ג ק"ג ע"א), רצה לומר ע"י מיכאל ואהרן המקריבים ה' נראה אליכם. ואיתא במדרש (עי' תוס' מנחות קי. וזוהר ח"ג ל' ע"ב) מיכאל שר הגדול מקריב נשמתן של צדיקים על המזבח של מעלה, ועל זה תקנו ואשי ישראל ותפלתן. ופירושו אישי ישראל עצמן שנקרבים ע"י מיכאל, גם תפלתן של ישראל הכל תקבל ברצון, כמו שכתב הטור או"ח סי' ק"ך, הרי שכמו שבזמן שבית המקדש קיים היו הקרבנות לרצון לפני ה' לכפר על נפשותם, כך בזמן חורבנו הם נשמת הצדיקים לרצון לפני ה'. ולכן אף על פי שאין עתה עבודה מתפללין ואישי ישראל ותפלתן תקבל ברצון כנזכר. וצדיק מת כדי שיקריב נשמתו לפני ה' לרצון, ואז צדקו דבריהם מה קרבנות מכפרים אף מיתת צדיקים מכפרת.
ולכן נסמכה לפרה אדומה, מה פרה אדומה שמטמאת העוסקים ומטהרת הטמאים, אף מיתת צדיקים הוא עצמו הולך למיתה ומכפר לאחרים. וכמו שדרשו רז"ל (תנחומא חוקת ז') ד' דברים יצר הרע משיב עליהן וכתיב בהן חוקה, אשת אח, כלאים, שעיר המשתלח, פרה אדומה. אשת אח, דכתיב (ויקרא יח, טז) ערות אשת אחיך לא תגלה, וכתיב בה (שם כ, כב) ושמרתם את כל חקותי. ואם מת בלא בנים ולא נתן לה גט יבמה יבא עליה (דברים כה, ה). כלאים, דכתיב (שם כב, יא) לא תלבש שעטנז, וסדין בציצית של תכלת שהוא של צמר מותר. שעיר המשתלח, דכתיב (ויקרא טז, כו) והמשלח השעיר לעזאזל יכבס בגדיו, והוא עצמו הולך למיתה ומכפר לאחרים. פרה אדומה דתנן כל העוסקים בפרה כו'. הרי שמדמה מיתת שעיר שהוא מכפר ועצמו הולך למיתה, כן בדמיון זה דמוהו מיתת צדיק שהולך למיתה ומכפר לאחרים, אשר לזה מתפללין ואישי ישראל ותפלתן. וישובב אל עליון דברים להויתן, לוים לשירן וכהנים לעבודתן, וישראל אל נוה איתן, עינינו תראנה ירושלים גינת ביתן, וארמון על משפטו היכל ידביר על מכונתן, ובנות יהודה בשלוותן, וערבה לה' מנחת יהודה כימי עולם וכשנים בקדמותן, יעלו על רצון מזבחו תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן, ויגונן עלינו בסוכת לויתן, וישיש עלינו כמשוש חתן.