מטה משה· רבי משה מאט
עמוד גמילות חסדים · חלק רביעי
- בביקור חולים
פרק א
- במעלת ביקור חולים
אמר ר' יצחק בריה דר' יהודה, לעולם יבקש אדם שלא יחלה, שאם חלה אומרים לו הבא זכות ותפטר (שבת לב א). וכיון שחלה האדם מצוה על כל אדם לבקרו, שכן מצינו בהקב"ה שמבקר חולים, כדגרסינן בפ"ק דסוטה (יד א) א"ר חמא בר חנינא, מאי דכתיב אחר ה' אלהיכם תלכו (דברים יג, ה), וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כתיב (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אכלה הוא אל קנא. אלא הלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא מלביש ערומים, דכתיב (בראשית ג, כא) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים. הקדוש ברוך הוא מבקר חולים, שנאמר (שם יח, א) וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו', אף אתה בקר חולים כו'.
וגרסינן במסכת נדרים פרק אין בין המודר (עי' לט ב) אמר רשב"ל מניין לביקור חולים מן התורה, דכתיב (במדבר טז, כט) אם כמות כל אדם וגו' ופקודת כל אדם יפקד עליהם. מאי משמע, אמר רבא אם כמות כל אדם שהם חולים ומוטלין על מטותיהם ובני אדם מבקרים אותם. וגרסינן נמי במסכת בבא מציעא פרק אלו מציאות (ל ב) תנא רב יוסף והודעת להם (שמות יח, כ) זה בית חייהם. את הדרך, זו גמילות חסדים. ילכו, זו ביקור חולים. בה, זו קבורה כו'. ומצוה גדולה היא לבקר שמתוך כך יבקש עליו רחמים ונמצא כאילו מחיה אותו, כדגרסינן בפרק אין בין המודר (נדרים מ א) רבי חלבו חליש, נפיק אכריז רב כהנא רבי חלבו באיש, לא איכא דקאתי. אמר להו לא בך היה מעשה בתלמיד אחד מתלמידי דרבי עקיבא שחלה ולא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס רבי עקיבא לבקרו, ובשביל שכבד ורבץ לפניו חיה, א"ל רבי החייתני. יצא רבי עקיבא ודרש, כל שאינו מבקר חולים כאילו שופך דמים. כי אתא רב דימי אמר כל המבקר חולה גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות. מאי גרמא, אלא אימא כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה מבקש עליו רחמים שימות. שימות סלקא דעתך, אלא אימא כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה אינו מבקש עליו רחמים לא שימות ולא שיחיה.
וגדול שכר המבקר חולים, כדגרסינן במסכת שבת פרק מפנין (קכז א) אמר רבי יוחנן, ששה דברים אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ואחד מהם ביקור חולים. וגרסינן נמי בנדרים פרק אין בין המודר (שם) אמר רב יודא אמר שמואל, כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם, שנאמר (תהילים מא, ב) אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה', ואין דל אלא חולה, שנאמר (ישעיה לח, יב) דודי נסע ונגלה מני כאוהל רעי קפדתי כארג חיי מדלה יבצעני מיום עד לילה תשלימני. אי נמי מן הדין קרא מדוע אתה ככה דל בן המלך (שמואל ב' יג, ד). ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר (משלי טז, ד) כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה. ואם ביקר מה שכרו, כדאמרינן ניצול מדינה של גיהנם. אלא מה שכרו בעולם הזה, ה' ישמרהו ויחייהו יאושר בארץ (תהילים מא, ג), ישמרהו מיצר הרע ויחייהו מן היסורים. יאושר בארץ, שיהיו הכל מתכבדים בו. ואל תתנהו בנפש אויביו, שיזדמנו לו רעים כנעמן שרפאוהו מצרעתו, ואל יזדמנו לו רעים כרחבעם שחלקו את ממלכתו.
וגרסינן נמי במדרש תהילים (מ"א) אשרי משכיל אל דל וגו', זה שאמר הכתוב מלוה ה' חונן דל (משלי יט, יז). אמר ר"א הקפר, מי שהוא מבקר את החולה מתיש ממנו אחד מששים בחליו, ומי שאינו מבקרו מוסיף אחד משישים לחוליו. דבר אחר אשרי משכיל אל דל, מי שהוא קובר מת מצוה. ר' אבא אומר, מי שהוא משכיל יצר טוב על יצר הרע. ר' אסא אמר, מי שהוא נותן פרוטה לעני, שנאמר (שם) ה' ישמרהו ויחייהו. ורבנן אמרי למי שבורח מן המלכות. מאי טעמא דר"א הקפר דאמר מבקר חולים, דכתיב ה' יסעדנו על ערש דוי. מאי טעמא דמאן דאמר מי שהוא קובר מת מצוה, משום דכתיב יאושר בארץ. מאי טעמא דרבי אבא דאמר משכיל יצר טוב על יצר הרע, משום דכתיב ביום רעה ימלטהו ה', שהוא ממלט יצר טוב מיצר הרע. ומאי טעמא דר' אסא דאמר הנותן פרוטה לעני, משום דכתיב ויחייהו. ומאי טעמייהו דרבנן דאמרי למי שהוא בורח מן המלכות, משום דאמר ואל תתנהו בנפש אויביו. כלל הדברים כל העושה חסד עם נצרך או עם נשבר או עם נדכה שלא על מנת שלא לקבל שכר אלא לשם שמים, שכרו הרבה מאוד.
פרק ב
- באיכות ביקור חולים
גרסינן בפרק אין בין המודר (נדרים לט ב) ביקור חולים אין לו שיעור, מאי אין לו שיעור, סבר רב יוסף למימר אין שיעור למתן שכרו. א"ל אביי וכל המצוות יש שיעור למתן שכרן, והא תנן הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות (אבות ב, א). אלא אמר אביי אפילו גדול אצל קטן. רבא אמר אפילו ק' פעמים ביום. א"ר אחא בר חנינא כל המבקר את החולה נוטל אחד מששים מחליו, א"ל אביי א"כ נעיילי שיתין גברא ולוקמוהו, א"ל כעשורייתא דבי רבי אמרי ובבן גילו, דתניא רבי אומר בת הנזונת מנכסי אחים נוטלת עישור נכסים. א"ל לרבי לדבריך מי שהניח עשר בנות ובן אחד אין לבן במקום בנות כלום. אמר להם כך אני אומר, ראשונה נוטלת עישור נכסים, שנייה במה שהניחה חברתה, שלישית במה ששיירה חברתה, וחוזרות וחולקות בשוה. רבא ביומא קדמאה דחלש אמר להו לא תגלו מלתא לאיניש דלא ליתרע מזלי, מכאן ואילך אמר להו פוקו אכריזו בשוקא. רבא חלש, דסני לי חדא לי, וכתיב (משלי כד, יז) בנפול אויביך אל תשמח וגו', והשיב וגו' דרחים לי לבעי עלי רחמי (ברכות נה ב).
מכאן הוכיח המהר"י מולן בתשובותיו סי' קצ"ז, שיכול השונא לבקר, ואדרבא מצוה טפי לבקר מאינש אחריני דכופה את יצרו, והאריך בראיות. אף כי חכם אחרון חולק עליו (רמ"א סי' של"ה ס"ב), נראין דבריו, וכן נכון לעשות אם כוונתו לשם שמים. וכתב בספר חסידים סי' שס"א, עני חולה ועשיר חולה, ורבים הולכים לעשיר לכבדו, תלך אתה אצל העני, ואפילו אם העשיר תלמיד חכם, כיון שרבים מצויים אצלו ואצל העני אין הולך אדם. אבל אם תלמיד חכם צריך והעני צריך, כבוד תורה עדיף. ואם תלמיד חכם אינו ירא שמים והעני עם הארץ ירא שמים, וירא שמים קודם שנאמר (משלי טו, ד) ראשית חכמה יראת ה', ואת יראי ה' יכבד, וכתיב אצל ביקור חולים של עני אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה', וכתיב ה' יסעדנו על ערש דוי ישמרהו ויחייהו ע"כ (תהילים מא, ב - ד).
ואין מבקרין אותו לא בשלש שעות ראשונות של יום, ולא בשלש שעות אחרונות, כדגרסינן בפרק אין בין המודר (שם) א"ר ששת בריה דרב אידי, לא לסעוד אינש קצירא, כלומר לא לבקר את החולה, לא בתלת שעי קמייתא ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא, כי היכא דלא ליסח דעתיה מן רחמי. בתלת שעי קמייתא דניחא דעתיה, פירוש שכל חולה מיקל עליו חליו בבקר ולא יחוש לבקש עליו רחמים. בתלת שעי בתרייתא תקיף חולשיה, פירוש דאז מכביד חליו עליו ויתייאש מלבקש עליו רחמים. ואיתא נמי התם אין מבקרין לא לחולי מעים ולא לחולי העין ולא לחולי הראש. חולי המעים משום כיסופא, חולי העין והראש משום שהדבור קשה להם. הלכך כל חולה דתקיף ליה עלמא וקשה ליה דבורא, אין מבקרין אותו בפניו, אלא נכנסין בבית החיצון ושואלין ודורשין בו מה שצריך לו, ושומעין צערו ומבקשים עליו רחמים (טור יו"ד סי' של"ה).
וגרסינן בפ"ק דשבת (יב ב) ובפרק אין בין המודר (נדרים שם) הנכנס לבקר את החולה, לא ישב לא על גבי המטה, ולא על גבי הכסא, ולא על גבי ספסל, ולא על גבי שרפרף, אלא מתעטף ויושב לפניו, מפני שהשכינה שרויה למעלה מראשותיו, שנאמר (תהילים מא, ד) ה' יסעדנו על ערש דוי. וכתב הר"ן (בחידושיו נדרים שם) איכא מאן דאמר דדוקא כשהחולה שוכב על גבי קרקע, שנמצא שהמבקר גבוה ממקום שכיבה, וכך כתבו התוס' בפ"ק דשבת, וכ"כ הגהות מיימוני בסוף הלכות אבל (פי"ד אות א'). אבל כששוכב על המטה מותר לישב על כסא וספסל, וכן עמא דבר. וכשבאין לפניו מזכירין לו שיתן דעתו על עניניו, דתניא במסכת שמחות משעלה אדם למטה, נכנסין אצלו ואומרים לו דברים מחיים ולא דברים ממתים, שמא הלוית, או שמא הלוך אדם, או שמא הפקדת אצל בני אדם או הפקידו אצלך. פירוש אומרים לו שיתן דעתו על עניניו ואל יפחד מפני זה המות יותר כי אין הדברים ממיתים. כן מצינו ביחזקיה שאמר לו ישעיה צו לביתך כי מת אתה (ישעיה לח, א).
וכתב בספר חסידים (סי' תשכ"ט) שפעמים רוחו של מת בא בחלום לחי שילך עמו. ומה יתרון יש למת, כי פעמים הממונה שלחו או המת המבקש שיתן לו רשות ללכת אחריו, כדי שישוב בתשובה או להכין תקנתו, שהרי נאמר לחזקיה צו לביתך כו'. ובמקום אחר כתב (סי' תשי"ט) כשאדם חולה אל יבטיח עצמו לומר הוא יבריא וירפא ואין צריך לצוות, אלא יאמר עתה בידו ליתן ולצוות ולדבר פן ימות פתאום. וכשמבקש עליו רחמים אם מבקש לפניו יכול לבקש בין בכל לשון בין בלשון הקודש, ושלא בפניו לא יבקש אלא בלשון הקודש כשאר תפלת יחיד, דגרסינן בפ"ק דשבת (יב ב) אמר רבה בר בר חנה כי הוה אזילנא בתריה דר"א לשיולי בתפיחא, פירוש לבקר את החולה, זימנין אמר המקום יפקדינך לשלם, וזימנא אמר רחמנא ידכרינך לשלם, היכי עביד הכי והאמר רב יודא לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, ואמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי. שאני חולה דשכינה עמו, כלומר ואין מתפלל צריך שיזדקקו לו מלאכי השרת להכניס תפלתו.
ויכלול אותו עם חולי ישראל שיאמר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל, דאמרינן בפ"ק דשבת (יב א), תנו רבנן הנכנס לבקר את החולה בשבת, אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא. ר"א אומר יכולה שבת שתרחם בזכותה. ר' יודא אומר המקום ירחם עליך ועל עמו ישראל. ר' יוסי אומר המקום ירחם עליך בתוך חולי עמו ישראל. שבנא איש ירושלים, בכניסתו אומר שלום וביציאתו שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא, ורחמיו מרובים ושבתו בשלום. כמאן אזלא הא דאמר רבי חנינא מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו עם חולי ישראל, כמאן כר' יוסי. ופירש רש"י בתוך חולי ישראל, שמתוך שכוללו עם האחרים תפלתו נשמעת בזכותן של רבים. ולכאורה נראה כיון דר' חנינא אתי כר' יוסי הלכה כמותו, וכן פסק הרמב"ן (תורת האדם עמ' י"ח) והטור יו"ד סימן של"ה. ובשבת פסק הטור כשבנא איש ירושלים, וכן היה נוהג מורי הגאון ז"ל. אבל [הרמב"ם] בפרק כ"ד מהלכות שבת (ה"ה) פסק כתנא קמא, וכן רוב העולם נוהגין.
וגרסינן בבבא בתרא בפרק יש נוחלין (קטז א) דרש ר' פנחס בן חמא, מי שיש לו צער או חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר (משלי טז, יד) חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה. וכן מצינו בחכמי התלמוד, כדאיתא בברכות (לד ב) מעשה שחלה בנו של רבי גמליאל, ושיגר ב' תלמידי חכמים אצל ר' חנינא בן דוסא לבקש רחמים עליו. וכתב בנימוקי יוסף (שם נג. ד"ה מנהג) מנהג זה בצרפת, שכל מי שיש לו חולה מבקש פני הרב התופס ישיבה שיברך אותו. ועכשיו נוהגין לברך את החולה בבית הכנסת. ובשבת כתב מהר"י וויי"ל (סי' קט"ו) כשהיו הרבנים בנורענבערק, והיה גם מהר"ר נתן לשם והיה לשם חולי, ומהר"ן היה רוצה לברכו, ואמרתי שנראה לי שאסור, וראייתי שכתב המיימוני פרק ל' דהלכות שבת (הי"ב) אסור להתענות ולזעוק ולבקש רחמים אפילו על הצרות שהצבור מתענין כו'. ומהר"ן וכל הלומדים שהיו שם הודו לדברי, וכן אני נוהג ע"כ. אכן הר"ן כתב בפ"ק דמסכת תענית (ח: ד"ה ויחיד) על ברייתא דעיר שהקיפוה גוים כו' וז"ל, מפני רוח רעה שנכנס בו רוח שד ורץ והולך שמא יטבע בנהר או יפול וימות, או שהוא חולה ממיני החולאים. ולפי זה יש ללמוד לכל חולי שיש בו סכנת היום שמתריעין עליו בשבת, שלא אמרו מפני רוח רעה אלא מפני שהוא חולי של סכנה ביומו. ואפשר שעל זה סמכו בהרבה מקומות שאמרו מצלאין בשבת. ומכל מקום דוקא שיש בו סכנת היום, שלא שנינו רוח רעה אלא דומיא דספינה מטורפת בים, ויחיד הנרדף מפני גוים עכ"ל. ואני מצאתי בתוספתא דשבת פי"ז (הי"ד) בית שמאי אומרים, אין מתפללין על החולה בשבת ובית הלל מתירין. על כן נראה לי דבמקום סכנות נפשות אין לסמוך אדברי הרבנים הנ"ל, ומברכין אפילו בשבת.
ונוהגין בשעה שמברכין את החולה לקרוא לו שם, דגרסינן במסכת ראש השנה (טז ב) ארבע דברים קורעים גזר דינו של אדם, וחד מינייהו שנוי השם. וכתב בספר חסידים (סי' רמ"ה) אם נגזר עליו על פלוני ששמו כך, הרי הגיע עד שערי מות וקורא לו שם שנוי וחי, כמו יולד בן לנעמי (רות ד, יז) והוא בן רות. כמו ראובן שיש לו בן ונוטה למות, ויבא שמעון ויאמר לאביו ולאמו פלוני בן פלוני הא לכם שקל הא לכם ככר ובשר ויין ואני פודה את בנכם שיהא בני ויחיה, כך עושים למי שאין מתקיימים לו בנים ואין בו משום ניחוש ע"כ.
השם ישים לבנו ליראתו ולעבדו בלבב שלם, ואז יקוים בנו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך (שמות טו, כו).
פרק ג
- בענין רפואות
תנא דבי ר' ישמעאל ורפא ירפא (שמות כא, יט), מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, שלא יאמר מה לי לצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות (ברכות ס א), אלא ירפא כפי השגת חכמתו והוא שיזהר מפשיעה. וכן לא יאמר הקדוש ברוך הוא מוחץ ואיך ארפא אני, שכן מנהג של בני אדם ברפואות. ובלבד שלא יסיר בטחונו מהשם, ושיהיה בליבו שהכל תלוי ברצונו, ויתפלל תמיד לחזור לרופא שלא יטעה בו ושירפאהו על ידו שהוא שלוחו של מקום, אם זאת כוונתו. ולא יהיה מאשר נאמר עליו (דה"ב טז, יב) גם בחוליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים, ובזה סר בטחונו מהשם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו. וכתב האבן עזרא (שמות שם) ורפא ירפא לאות שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו בחוץ, רק כל חולי שהוא בפנים בגוף ביד השם לרפאותו להתיר דבר הרופאים. דברי יחיד הם כי לפי דעתי, כי האמת להאמין ולהשען ישר דרך על בוראו ולא על בינתו. וכן בדרך המזלות ודרך הרפואות, כי הכתוב אמר כי אני ה' רופאך ואין צריך לעשות רופא אחר שותף. וכן אמר והסירותי מחלה מקרבך וברך את לחמך ואת מימיך, והיפך זה אשר לא תוכל להרפא (דברים כח, כז). גם כתוב באסא (דברי הימים שם) גם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים. גם כתוב (דברים לב, לט) מחצתי ואני ארפא, כי הוא יכאיב ויחבש (איוב ה, יח). והנה הכתוב הפריש כי לא אמר ורפא ירפא מן הבנין הקל, רק ורפא ירפא שהוא מבנין הכבד, והמכה היא מיד אדם ויוכל לרפאתו אדם. אך מי ירפא מכת הש"י רק הכתוב אמר (הושע ו, א) יך ויחבשנו, וטעם אשר לא תוכל להרפא כאשר תרפא ממכת בן אדם ע"כ. אף שבספרי ראב"ע שלפנינו אינו כל כך באריכות, המקור חיים הביאו בלשון שכתבתי. וכתב עליו מה שאמר והנה הכתוב הפריש כו', רצה לומר כי הקל מזה השורש הוא יוצא כמו אל נא רפא נא לה, וזה הקל ראוי לייחסו להש"י, כי הוא רופא על דרך האמת. אמנם ורפא ירפא שהוא מן הכבד והוא יוצא לשלישי, כלומר שגורם לרפאתו בסמים ובענינים אחרים, אבל אינו רופא ממש.
ורבינו בחיי (שמות שם) כתב, כל רפואה בבשר ודם לא מצאנוהו בכל הכתובים כי אם בדגש. וכן רפאנו את בבל ולא נרפתה (ירמיה נא, ט), אבל בהקב"ה מצינו ברפה, והוא שכתוב (שם יז, יד) רפאני ה' וארפא, וכתיב (תהילים קמז, ג) הרופא לשבורי לב, ארפא משובתם (הושע יד, ה), וירפא אלהים את אבימלך (בראשית כ, יז), כי אני ה' רופאך (שמות טו, כו). והטעם בזה, כי הרפואה בבשר ודם אינה אלא ע"י צער וטורח, הוא שיסבול הסם או המשקה המר. אבל רפואה של הקדוש ברוך הוא בנחת אין שם צער כלל, כי ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה (משלי יב, כב). ומה שאמרו רז"ל ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמר אלא במכה שבחוץ, שהכתוב מדבר בה. אבל חולי בפנים אין זה תלוי ביד הרופא, אלא ביד הרופא כל בשר אשר בידו נפש כל חי. הנה ראב"ע מחלק בין מכת האדם למכת השם, ורבינו בחיי מחלק בין מכת פנים למכת חוץ.
והעולם לא נהגו כותייהו בתרוייהו כמו שכתב הרמב"ן פרשת בחקותי (ויקרא כו, יא) וז"ל, הכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם ולא בארצם, לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימהם, ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא. ולא להשתמר בדרך מדרכי רפואות כלל, כמו שאמר כי אני ה' רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כאשר היה ענין אסא וחזקיה בחלותו, ואמר הכתוב (דה"ב שם) גם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים. ואילו היה דבר הרופאים נהגו בהם מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם פלוני לא אכל מצה בחג המצות כי אם חמץ. אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו. וכן אמרו (ברכות סד א) כל כ"ב שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתא לא קרא. והמשל להם (במ"ר ט, ג) תרעא דלא פתיח למצות פתיח לאסיא. והוא מאמרם שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו (ברכות ס א), שאילו לא היו דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה'. אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים. זהו כוונתם באמרם ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נוהג ברפואות, והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו ברפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר שכבר נהגו עכ"ל. וכן כתב בתורת אדם (שער הסכנה) הביאו הטור יורה דיעה סימן של"ו.
ואם הוא כדברי ראב"ע וכדברי רבינו בחיי דסברי מה שדרשו חז"ל שנתנו רשות לרופא לרפאות במכות שחוץ לגוף נאמר, למה הורו לנו חז"ל בכמה דוכתי בתלמוד עניני רפואות, בפרק המוציא במסכת שבת (עז ב), ובפרק מי שאחזו במסכת גיטין (סז ב), ובפרק אין מעמידין במסכת עבודה זרה (כח א), ובפרק אין בין המודר בנדרים (שם), ורובם על עניני מכות פנימים. ואם לא ניתן רשות לרפאות מכות הללו וכי עשו תקנה לעוברי עבירה. גם מה דאיתא בבבא מציעא פרק הפועלים (פה ב) שמואל ירחינאה אסייאה דרבי הוי, חלש ר' בעיניה כו'. והתם במכת פנימית שבאת על ידי השם יתברך מיירי, וחלילה להו לשני מאורות הגדולים לעשות שלא ניתן רשות לעשותו. אלא מה שאמרו שניתן רשות לרופא לרפאות בכל עניני רפואות קמיירי, הן פנימית הן חיצונית, והאי רשות, רשות דמצוה הוא לרפאות, ובכלל פיקוח נפש הוא והזריז הרי זה משובח, ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים. ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות.
לכן אל ימנע אדם עצמו מן הרפואות, ואין להניח האדם לטבע, אלא יבטח בשם ה'. ואם יהיה בקי הרופא אולי יועילוהו בשיכיר חליו וימנעהו שלא יאכל דברים שיכבידו חליו, ויאכילהו דברים המועילים, הן במיני מאכלים הן במיני הסמנין. מיהו לא יתעסק ברפואה אלא אם כן יהא בקי ויודע בחכמה ובמלאכה ולא יהא שם גדול ממנו, אבל כל מי שאינו יודע בטיב מלאכת הרפואה לא יהיה לו עסק בה אם ירצה שלא להתחייב בנפשו, כי רבים חללים הפילה חסרון הידיעה ועצומים כל הרוגיה. ואם שאינו בקי בהוראות איסור והיתר. ובמקום שיש גדול ממנו אין לו להורות. מה לעשות בסכנות נפשות שההא שופך דמים וסופו יורד לגיהנם. ואפילו הבקי אם ריפא שלא ברשות בית דין חייב לשלם, וכל שכן מי שאינו בקי, ואם הרשו בו למי שאינו בקי פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
הרופא רשאי ליטול שכר טורחו ובטלתו, אבל שכר לימוד החכמה אסור. שהרי אמרו על לימוד התורה והמצות (נדרים לז א) מה אני בחנם אף אתה בחנם, כל שכן בסכנות נפשות ואבדת הגוף. מי שיש לו סמנין וחבירו חולה וצריך להם, אסור לעלות בדמיהם יותר מן הראוי. ולא עוד אלא אפילו פסקו לו בדמיהם הרבה מפני צורך השעה, אין לו אלא כדי דמיהם לפי ראות אומני הבשמים או הרופאים היודעים סך הסם לפי הרגילות הרופא שהתנה בשכר גדול רשאי, שהרי שכר חכמתו הוא מוכר, ואין לו לחכמה ערך יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה. ואף על פי שמצוה עליו לרפאות, שהרי כל מצות עשה המוטלת על כל ישראל אם נזדמנה לאחד ולא עשאה אלא בדמים אין מוציאין ממנו ולא מפקיעין ממנו חיובו, שאין זה דומה לרבית שיוצא בדיינים התורה אמרה וחי אחיך עמך החזר לו מה שלקחת ממנו כדי שיחיה עמך. אבל זה שנתן לו החיים והשלום אינו מן הדין שיקפחו שכרו, דאם לא כן נעלת דלת בפני חולים.
רופא שאסר הנאתו על שמעון וחלה שמעון, אם אין המנהג ליתן לרופא שכר יכול לרפאותו אפילו בידו, ואפילו יש אחר שירפאנו. אבל אם דרך ליתן שכר לרופא לא ירפאנו בחנם לפי שאסור הנאתו על חבירו, לא יגהה ממנו מזורו, אם יכאב עליו בשרו, אם שכיר הוא בא בשכרו (טור סי' של"ו).