אור ברסלב
מטה משה עמוד גמילות חסדים › חלק שלישי

מטה משה· רבי משה מאט

עמוד גמילות חסדים · חלק שלישי

חלק שני

- בהכנסת כלה

פרק א

- בהכנסת כלה וטעמם

א. משנתנה תורה נצטוו ישראל, שאם ירצה איש להיות נושא אשה, שיקנה אותה לו תחלה בפני עדים, ואחר כך תהיה לו לאשה. ומצות עשה של תורה שיקח איש אשה שתהיה מיוחדת לו לאשה לפרות ולרבות. ותהיה כונתו בזה לקיום המין לא להנאת עצמו. ובאחד משלשה דברים האשה נקנית אליו, בכסף בשטר ובביאה. ואחר שנקנית באחד מג' דברים נקראת מקודשת, כלומר שנאסרה לכל זולתו כהקדש, ואם ירצה לגרשה שצריכה גט, שהרי היא אשת איש גמורה.

ונהגו כל ישראל לקדש בכסף ולא באחד משני דרכים אחרים, ואין מקדשין בביאה, והמקדש בביאה מכין אותו מכות מרדות אף על פי שקדושיו גמורים. ובזמן חכמי התלמוד ז"ל היו מקדשין מיד ששדכו ולא היו נושאין עד אחר זמן, והאידנא אין נוהגין ליארס אלא בשעת חופה, ומברכין ברכת אירוסין וברכת נישואין יחד זה אחר זה. וצריך כוס לכל אחד ואחד, כמו שכתב הטור אבן העזר סי' ס"ב.

והחופה הוא שחופפין אותו בטלית או בסודר ומכניסין אותם תחתיו, וזהו נקרא נשואין. ועוד שכל המנהגים של חתן וכלה אנו למדין ממתן תורה שהשם היה מראה עצמו כחתן נגד כלה שהם ישראל, כמו שכתב התשב"ץ סימן תס"ז, ולכן מכניסין אותם תחת החופה, כויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז). וביש מקומות עושין החופה בטלית, הרמז כי יקח איש אשה וסמיך ליה גדילים תעשה לך (דברים כב, יב - יג). ונוהגין לעשות החופה תחת השמים לסימן טוב, שיהיה זרעם ככוכבי השמים לרוב (הגהות מנהגים יוצרות י"ג).

ב. וכשמוליכין החתן להכניסו לחופה, אזי ב' שושבינים מוליכים אותו אחד מימין ואחד משמאל, כדאיתא בבראשית רבה פרשת שבעה (ח, יג) א"ר יודא בר סימן מיכאל וגבריאל היו שושביניו של אדם הראשון. והתשב"ץ (סי' תס"ה) כתב, החתן דומה למלך (פרקי דר"א פט"ז), מה מלך חייליו מקיפים אותו אף חתן שושביניו מקיפים אותו. ויש מקומות שנוהגים שכל השייכים בה נושאים נרות הרבה לפניו, וביש מקומות זורקין נרות דולקות, כמו שכתב התשב"ץ (שם) רמז למתן תורה, שנאמר (שמות יט, טז) ויהי קולות וברקים. וביש מקומות אין המנהג הזה, רק השני שושבינים כל אחד יש לו נר אחד בידו.

ונראה לי הטעם לשני נרות אלו, כי לאשה יש לה רנ"ב אברים (בכורות מה א) ולאיש רמ"ח, ובדבוק איש ואשה הם ת"ק, ב' פעמים נר, לכן נושאין שתי נרות לפניהם לרמוז לזיווג איש ואשה (ע"פ מהרי"ל שבת ב'). ועוד ב' פעמים נר בגימטריא פרו ורבו, והוא סימן שיהיו פרין ורבין. ומתעטפין החתן בטלית לבנה, כדי לקיים בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט, ח), כן כתב הכלבו סימן ע"ה, ומטעם זה מלבישין אותו הקיטל בשעת כניסת חופה. ולי נראה טעם למנהג זה, על דרך דאיתא במדרש שלשה מוחלין להם עונותיהם מלך ונשיא וחתן, מלך, דכתיב (שמואל א' יג, א) בן שנה שאול במלכו, פירוש כבן שנה בלא עון. נשיא, דכתיב (ויקרא יט, לב) מפני שיבה וגו', סמוך ליה וכי יגור אתכם גר, וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות כב א). חתן, דכתיב (בראשית כח, ו) וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת, וכי מחלת שמה והלא בשמת שמה, שנאמר את בשמת בת ישמעאל, אלא מלמד שנמחלו לה עונותיה. ומהר"ם (תשב"ץ סי' תס"ה) כתב סמך לזה מהמסורת, דמצינו ונקה שלשה במסורת, כנגד אלו שלשה שמוחלין להם עונותיהם. חתן, דכתיב (במדבר ה, לא) ונקה האיש מעון. נשיא, דכתיב (שמואל א' כו, ט) אשר שלח ידו במשיח ה' ונקה. חולה, דכתיב (שמות כא, יט) על משענתו ונקה. ומאחר שנמחלין עונותיהם לכן הוא לבוש הקיטל להראות הסליחה, על דרך אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיה א, יח). ומטעם זה נוהגים גם כן שיתענה החתן יום שלפני חופתו, כי הוא יום כפור שלו. ויש אומרים כדי שלא ישתכר ויבא לידי קדושי טעות. והרוקח כתב מה שמתענין החתנים עד לאחר הברכה, מצאתי באגדה מפני שמצוה חביבה עליהם, כדרך שעושין חסידים הראשונים שהיו מתענין על מצוה חביבה כגון לולב ושאר דברים, עכ"ל בסימן שנ"ג.

ג. ומשימין אפר מקלה על ראשו, כדאיתא בפרק חזקת הבתים (ב"ב ס ב) אם אשכחך ירושלים וגו', ולא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי (תהילים קלז, ו). מאי על ראש שמחתי, אמר רבי יצחק זו אפר מקלה שבראש חתנים. אמר ליה רב פפא לאביי היכא מנח לה, אמר ליה במקום תפילין, שנאמר (ישעיה סא, ג) לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר. פירש (רש"י) [רשב"ם] פאר תחת אפר, מכלל שהיו רגילין ליתן אפר במקום פאר דהיינו תפילין, כדכתיב (יחזקאל כד, יז) פארך חבוש עליך.

ד. ואחר כך מביאין הכלה ומוסרין אותה להחתן שלשה פעמים. וכתב מהר"ם (תשב"ץ סי' תס"ה) טעם למנהג זה, נגד כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה (דברים כב, יג), וכי יקח איש אשה ובעלה (שם כד, א), וכי יקח איש אשה חדשה (שם ה) רמז ג' מסירות. ואחר כך מעמידין אותה לימן החתן, וכתב הרוקח (סי' שנ"ג) סמך, נצב'ה שג'ל לימינ'ך (תהילים מה, י) סופי תיבות כלה.

ה. צריכין להודיע להחתן אם היא טהורה מיד אם לאו, דשמא חובת בעילה קנין, ואילו ידע החתן שאינו יכול לבעול עתה לא היה כונס עתה, אבל אם מודיעים אותו שהיא נדה ואעפ"י כן כנסה לחופה, הא ודאי קנויה לו מיד, כן כתב המרדכי בשם ר"י פרק אף על פי (כתובות סי' קע"ח), וכן כתבו הגהות אשירי שם (פ"ה סי' ו'), וכן הוא בכלבו סי' ע"ה.

ו. בענין ברכת אירוסין, יש שכתבו שצריך לברך ברכת אירוסין קודם הקידושין, כדאמרינן (פסחים ז ב) כל המצות מברך עובר לעשייתן. ויש שכתבו שצריך לברך אחר הקידושין, דלמא הדרא בה האשה והוי ברכה לבטלה. ועוד שכל המצות שמברכין עובר לעשייתן, היינו לפי שמזכירים עשיית המצוה, אבל כאן אין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש את האשה. וכיון שאין המברך מזכיר עשיית המצוה אין צריך לברך עובר לעשייתן.

ז. נוסח ברכת אירוסין, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה וקידושין, ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין. וזה ביאורה, וצונו על העריות, ודוגמא לו ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך ה' אלהיך (דברים ד, טז) כלומר שלא לעשות. ואסר לנו את הארוסות, פירש רש"י (כתובות ז: ד"ה ואסר) מדרבנן היא שגזרו על הייחוד פנויה, ואף ארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה ובברכה, כדאמרינן כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ע"כ. ואף על גב שאיסור זה הוא מדרבנן, נוכל לברך כמו שמברכין על הנר חנוכה ומקרא מגילה. והתיר לנו את הנשואות, כלומר את נשותינו הנשואות לנו ע"י חופה וקידושין. ורבינו תם הגיה בנוסח והתיר לנו את הנשואות לנו ע"י חופה וקידושין, פירוש על ידי ברכת חופה שהיא גומרת הקידושין. ואעפ"י שהחופה היא באחרונה, הקדים להזכירה לפי שבה היא ניתרת ועליה אנו סומכין. אבל בעל העיטור (שער ב' ברכת חתנים) כתב שצ"ל ע"י חופה בקדושין, שהעולם הוא שטעו לומר ע"י חופה וקידושין, מפני שבג"ד כפ"ת הסמוך לי' הוא נח לעולם רפה, ובכאן סמוכה היא וי"ו של וקידושין לה"א של חופה.

וכתב הר"ן (שם ב. ד"ה ואסר) ואם תאמר היכא מצינו ברכה כגון זו, שמברכין על האיסור, והלא אין מברכין שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט. ועוד למה אין מברכין במטבע קצר, אשר קדשנו על הקידושין, כמו שמברכין על כל המצות במטבע קצר על המילה על השחיטה. יש לומר דבודאי אין ברכה זו ברכת מצוה ממש, שאי אפשר לברך כפי מה שראוי לברך בברכת המצוה, שאין לברך בשעת קידושין אשר קדשנו במצוותיו וצונו על קידושין, משום דאין מברכין על המצוה שאין עשייתה גמר מלאכה, כי הא דאכתי מחסרי מסירה לחופה. ובשעת כניסה לחופה אי אפשר לברך על הקידושין וחופה כיון שכבר קדש מזמן מרובה. וכשבא לקדש ולכנוס כאחת נמי לא ראו לתקן לה ברכה בפני עצמה כדי שיהא תופס ברכה לכל שוה. וכיון דברכת המצוה ממש אי אפשר, לא רצו להוציא מצוה זו בלא ברכה כלל, ותקנו לברך בה על קדושתן של ישראל, והיינו שהקב"ה בחר בהם וקידשן בענין זיווג באסור להם ומותר להם, והיינו שצונו על העריות. וכדי שלא יטעה השומע לומר שבקדושין אלו בלבד הותרו המותרות, הוצרכו לומר ואסר לנו את הארוסות, והזכיר היתרן היינו ע"י חופה וקידושין עכ"ל.

והרא"ש (שם פ"א סי' י"ב) הקשה גם כן קושיות אלו, ותירץ כי ברכה זו אינה ברכה על עשיית המצוה, כי פריה ורביה היינו קיום המצוה, ואם לקח פילגש וקיים פריה ורביה בלא קידושין אינו מחויב לקדש אשה, וכן הנושא זקנה או איילונית או עקרה, וכן סריס חמה שנשא מברכין ברכת חתנים, ואין חיוב במצוה זו מפני שאין בה קיום מצות פריה ורביה. הלכך לא נתקנה ברכה במצוה אף בנושא אשה לשם פריה ורביה, כיון שאפשר לקיים מצות פריה ורביה בלא קידושין. ולא דמי לשחיטה שאינו מחויב לשחוט ולאכול, ואפילו הכי בשהוא שוחט לאכול מברך, התם אי אפשר לו לאכול בלא שחיטה, אבל הכא אפשר לו לקיים מצות פריה ורביה בלא קידושין. וגם התם אפקיה קרא בלשון צווי, שנאמר (דברים כז, ז) וזבחת ואכלת, אבל הכא כתיב כי יקח איש אשה (דברים כב, יג). ועוד דבקדשים אי אפשר בלא שחיטה, הלכך מברכין על השחיטה. וברכה זו נתקנה לתת שבח להקב"ה אשר קדשנו במצותיו והבדילנו מן העמים, וצונו לקדש אשה המותרת לנו ולא אחת מן העריות. והזכיר בו איסור ארוסות והיתר נשואות בחופה וקידושין, שלא יטעה אדם לומר שהברכה נתקנה להתירה לו, לכך הזכירו חופה לומר דווקא ברכת חופה היא המתרת הכלה. ולהכי נמי הקדימו חופה לקידושין, לומר והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה שאמר ברכת הקדושין, עכ"ל.

ומקדש אותה בטבעת שאין בה אבן, או בפרוטה או בשוה פרוטה. ואומר לה בפני עדים כשרים הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל. כלומר הרי את לי ולא לאחרים מזומנת ומוכנת על ידי טבעת זו, והוא מלשון וקדשתם היום (שמות יט, י). כדת משה וישראל, כלומר וזה הזימון שתהא מזומנת לי יהיה כדת משה, והוא בזמן שהאשה טהורה ולא בזמן שהיא נדה. וישראל, רצה לומר וכדת שהנהיגו בנות ישראל, שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים (ברכות לא א). ובעל העיטור (שם) פירש, כדת משה וישראל, כלומר שמסרה האב לבעל או לשלוחי בעל, ולא כעובדא דבר נש דלא כדת משה וישראל הוא, כדאיתא ביבמות בפרק בית שמאי (קי א) הוה עובדא דבר נש דאקדשה כשהיא קטנה ואותבוה אבי כורסיה אתא אינש וחטפה מיניה. רב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו התם ולא אצרכוה גיטא מבתרא. ומפרש טעמא הוא עשה שלא כהוגן ואפקעוה לקדושין מיניה, דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש. והטעם שאין מקדשין בטבעת שיש בו אבן, מפני שאפשר שסמכה דעתה על האבן ששוה יותר משהיא סבורה, הוה להו קידושין בטעות ואינה מקודשת. ומהר"י סג"ל (מהרי"ל נישואין ה') היה קורא לשני עדים והראה להם טבעת הקדושין אי הוה שוה פרוטה. ואם היתה קטנה היה שואל עליה כמה ימי שנותיה, לדעת אם ראויה היא לקבל קדושיה.

ח. כתב בעל צדה לדרך (מאמר ג' פ"ב) וז"ל, במקומות יש נוהגים לגלות פני הכלה קודם הקידושין, ובטוליטולה חזרו לנהוג כן, וישר כחם ע"כ.

ט. ואחר הברכה, נותנין לחתן לשתות ואחר כך הוא משבר הזכוכית. וכתב הרוקח סי' שנ"ג, מה ששוברין כלי זכוכית בנישואין, לפי שנאמר (תהילים ב, יא) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, במקום גילה שם תהא רעדה (ברכות ל ב). ואחר כך מברכין ברכת חתנים, וכתב אבן הירחי (המנהיג עמ' תקמ"א) ברכת אירוסין ונשואין אין לאומרה על כוס אחד, שהרי בשתי מקומות נתקנו, דתניא (כתובות ז ב) מברכין ברכת אירוסין בבית האירוסין, וברכת חתנים בבית חתנים. ר' יודא אומר אף בבית האירוסין מברכין ברכת חתנים. וביהודה שנו כדי שיהיה לבו גס בה, אבל בשאר מקומות בבית חתנים מברכים אותה. וכיון שנתקנו בשני מקומות אי אפשר להיותה בכוס אחד. ועוד שזה מותר במועד וזה אסור במועד, דתנן מארסין אבל לא כונסין. ובברכת אירוסין היא ארוסה ובסקילה הבא עליה, ובברכת חתנים היא נשואה ובחנק הבא עליה. ועוד דאמרינן בירושלמי ובמסכת סופרים אין עושין ברכת אירוסין ונישואין על כוס אחד לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות. ואין לדמות זה ליקנה"ז, דהתם מעלת שבת ויום טוב קא חשיבא, וקדושא ואבדלתא חדא מילתא היא, שהרי בהבדלה עצמה מזכיר קדושת שבת וקדושת יום טוב, בין קודש חמור לקודש קל, והבדלה הוא צורך הקידוש ע"כ. וכן כתב רבינו תם שצריך שני כוסות, לפי שאומר ברכת אירוסין בבית אירוסין, וגם פעמים אדם מקדש אשה ונושאה לאחר זמן מרובה.

יא. אמרינן בפ"ק דכתובות (ז א) ברכת חתנים בעשרה, וחתנים מן המניין, שנאמר (רות ד, ב) ויקח בועז עשרה אנשים וגו'. אי נמי ממה שכתוב (תהילים סח, כז) במקהלות ברכו אלהים ממקור ישראל. ומפרש התם ממקור ישראל דהיינו על עסקי מקור, מלשון את מקורה הערה (ויקרא כ, יח). ומקשינן בירושלמי על ראייה זו של במקהלות תרי קהל משמע, ומתרץ במקהלות כתיב חסר וי"ו. וכתב רב אחאי (שאילתא ט"ז) דברכת אירוסין נמי בעשרה. והנגיד (הובא ברא"ש כתובות פ"א סי"ב ובטור אה"ע סי' ל"ד) חולק עליו ואומר שאין צריך עשרה אלא לברכת חתנים בלבד, שלא הוזכרו עשרה אלא בה. ועוד הרי קידושין בפני שנים, ואתה מצריך עשרה, וכתב הרא"ש ז"ל, נראה כדברי רב אחאי דלמאי דילפינן מבועז הרי בועז עשה גם כן ברכת אירוסין בעשרה, ולמאי דילפינן ממקהלות גם ברכת אירוסין על עסקי מקור, דאי אפשר לישא בלא ברכת אירוסין, ודי בשנים לקידושין ובברכה צריך עשרה. ואם לא היו שם עשרה שרי בב' עדים, אבל ז' ברכות אי אפשר לאומרם אלא בעשרה.

יב. ברכת חתנים הם שבע ברכות. וכתב הכלבו (סי' ע"ה) דשבע ברכות אלו הם כנגד שבע חופות שעשה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון בגן עדן. ולי נראה שהם כנגד שבעת ימי בראשית אשר העולם נברא בהם, כי סיבת הזווג היא עיקר יצירת העולם התחתון, שלא נברא אלא לפריה ורביה, שנאמר (ישעיה מה, יח) לא תהו בראה לשבת יצרה (גיטין מא ב), ולכן הם שבעת ימי המשתה גם כן.

וסדר הברכות כך הוא, מתחלה מברך בורא פרי הגפן, ואחר כך מברך שהכל ברא לכבודו, על שם עושה שלום ובורא את הכל. ופירש רש"י (כתובות ח א) ברכה זו נתקנה לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד לכבוד המקום, זכר לחסדיו שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו. ומשעת אסיפה היא ראויה לברך ברכה זו, אלא מכיון שיש שם ברכה על הכוס תקנו לסדר עליו, כמו ברכת בשמים וברכת על האור במוצאי שבת, כדאמרינן בירושלמי דברכות (פ"א ה"ה) דרבי היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס, ור' חייא היה מכנסן על הכוס הואיל ויש שם כוס. והרמ"ה פירש שנתקנה ברכה זו כדי להזכיר סבת הזיווג שהוא עיקר יצירת העולם כדלעיל. וזהו כבודו של מקום, שאין כבוד הבורא נודע אלא ע"י בריאותיו, שנאמר (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי וגו', כנגד שהכל ברא לכבודו. יצרתיו, יוצר האדם. אף עשיתיו, כנגד יוצר האדם. ולפי שהיא מטבע קצר וכולה הודאה אחת לא חתמי בה בברוך כמו ברכת הפירות וברכת המצות. וכן יוצר האדם שתקנוהו ז"ל ליצירה ראשונה של אדם הראשון, ואינה מסדר ברכת הזיווג, שהרי עדיין באותה יצירה לא נבראת הנקבה היא גם כן אינה חותמת בברוך. ואחר כך מתחילין סדר הברכות שתקנו ז"ל על עסקי הזיווג, והוא מאשר יצר ואילך שאותה ברכה מתחלת לדבר בשניהם. אשר יצר את האדם, מדבר על הזכר, והתקין לו ממנו בניין עדי עד מדבר על הנקבה, כמו שכתוב (בראשית ב, כא) ויקח אחת מצלעותיו. ופירוש בניין עדי עד נוהג לדורות, קורא אותו בניין על שם ויבן ה' אלהים את הצלע (שם כב). ולפיכך ברכה זו פותחת בברוך ואינה נקראת סמוכה לחברתה, לפי שממנה מתחיל לדבר בענין זיווג שהוא עיקר ברכות אלו. וכן מוכח בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה) שלעולם אין ברכה פותחת בברוך אלא כשהיא התחלת הדבר. ומתוך שאנו מברכין על היצירה השנית שבה היתה יצירת הנקבה, תקנו לברך אף על הראשונה. שוש תשיש, ברכה זו נתקנה כנגד שמחת ירושלים העתידה שנמשל לזיווג חתן וכלה, כמו שנאמר (ישעיה סב, ה) ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך. והטעם שהקדימו ברכה זו קודם ברכת זיווג חתונה, משום שנאמר (תהילים קלז, ו) תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, וגם עיקר ברכה זו משום פסוק זה נתקנה. שמח תשמח, ברכה לחתן וכלה שהם רעים אהובים, ואנו מתפללין להשם שישמחם, כמו ששמח אדם הראשון יצירו בגן עדן, והראהו הטוב הצפון לו בגן עדן מקדם, כמו ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם (בראשית ב, ח). אשר ברא, פותחת בברוך, לפי שמברכין אותה בפני עצמה מיום א' ואילך כי ליכא פנים חדשות.

לכן היא מעין כל שאר ברכות, מעין שהכל ברא לכבודו, כי שהכל ברא לכבודו יש רמז שלא יעשה זיווג אם לא לקיום המין לכבוד השם יתברך, וזהו אשר ברא ששון ושמחה, רצה לומר לכבודו. שכבוד השם בשמחת הנפש כדי שתהיה מוכנת לקבל מהודו, כי היגון סותם מקום הנפש והיא מחיצה מפסקת בינה לבין אלהיה. שאין ראוי לאדם שיכעוס רק שיקבל גזרת השם מאהבה, שכל מי שנותן מחשבת היגון בלבו קרוב לכפור בהשם יתברך. הלא תראה שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה (שבת ל ב), וזהו כבודו יתברך. ואחר כך חתן וכלה, כנגד יצירת אדם וחוה. ואחר כך גילה רנה, כנגד רני עקרה (ישעיה נד, א) שהיא ירושלים, וזהו שוש תשיש. ואחר כך שלום וריעות, כנגד שמח תשמח רעים אהובים. והוא על דרך הפסוק למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך (תהילים קכב, ח). פירוש בסיבת אחים ורעים שהם מזווגים אתפלל בשלום ירושלים. ומסיים משמח חתן עם הכלה.

ודע כי ברכת שמח תשמח היא דרך בקשה, לבקש רחמים על חתן וכלה לשמחם בזוגם ולהצליחם במעשה ידיהם כשמחת זיווג אדם הראשון בגן עדן. וברכה זו היא דרך שבח והודאה למקום על יצירת השמחה והזיווג בעולם לשעבר, ולצעוק לעתיד לבא על שמחת ירושלים. ולפיכך חותם באותה ברכה משמח חתן וכלה, מפני שהיא דרך בקשה, וצריך לבקש רחמים על שניהם. ואם היה חותם משמח החתן עם הכלה, לא היה במשמע שמחה אלא לחתן בלבד שישמח הכלה, אבל אינו משתמע לשמח הכלה עם החתן. אבל ברכת אשר ברא שהיא דרך שבח והודאה על שמחת הזיווג, חותם משמח חתן עם הכלה, שמשמח החתן לבדו שישמח על עסקי הכלה, שכן כתיב (ישעיה סב, ה) ומשוש חתן על הכלה. ועוד מפני שבתולה יש לה צער בתולים.

ויש מקשים על דאמרינן מברך שהשמחה במעונו, דמשמע שהיא ברכה בפני עצמה, מדלא קאמר מזכיר שהשמחה במעונו. והרמ"ה כתב דלאו למימרא דמברך לה ברכה בפני עצמה, אלא דלימא הכי נברך לאלהינו שהשמחה במעונו. ופירוש שהשמחה במעונו, רצה לומר שהשמחה שאנו משמחין לחתן וכלה לא ממנו היא, כי השמחה במעונו, על שם שאין לפניו עצבות, שנאמר (דה"א טז, כז) עוז וחדוה במקומו. וכתב בעל העיטור ואבן הירחי (המנהיג עמ' תקל"ט), שלכך תקנו שהשמחה במעונו ולא במכונו ולא בזבולו, משום דאמרינן בחגיגה פרק אין דורשין (יב א) ז' רקיעים הם, וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות. ומפרש שם מעון שבו כיתות של מלאכי השרת אומרים שירה לפני המקום. והשירה היא השמחה לפני המקום, כמו שנאמר (שופטים ט, יג) החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים, לפיכך אומרים שהשמחה במעונו. והכלבו (סי' ע"ה) כתב, שהשמחה השלמה במעונו של ה' ולא לפנינו, לפי שהיכולת שלו לחדש לו פנים חדשות, שהרי הרקיע שבו מלאכי השרת אומרים שירה נקרא מעון, ובכל יום ויום נבראים מלאכים. אבל השמחה השפלה והחסרה אצלנו, שאין אנו יכולים להביא פנים חדשות לרצונינו.

יג. גרסינן בפ"ק דכתובות (ח א) רב אסי איקלע לבי רב כהנא, יומא קמא בריך כולהו, מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות מברך כולהו, ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא. ונחלקו המפרשים בפירוש פנים חדשות, יש מפרשים שלא היו שם מאתמול שלשום, ויש מפרשים שלא היו שם בשעת הנשואין. אבל הרמ"ה פירש שלא אכלו בחופה עד עתה אפילו היה שם בשעת ברכת נשואין, ואפילו היו שם בשעת חופה, והביא ראיות הרבה לדבריו, וכן הוא דעת רש"י ורי"ף והרא"ש. וכתב עוד הרא"ש (סי' י"ב) ונראה דלא מקרי פנים חדשות אלא לבני אדם שמרבים בשבילם שמחה יותר. ואמרי רבוותא אעפ"י שאין שם פנים חדשות בשבת, מברך ברכת חתנים, ששבת היא כפנים חדשות, כדאמרינן בבראשית רבה ויכל אלהים ביום השביעי (בראשית ב, ב) אמר הקדוש ברוך הוא. בואו ואמרו שירה פנים חדשות באו לכאן, וזהו שנאמר מזמור שיר ליום השבת. ויש אומרים שגם יום טוב מקרי פנים חדשות ומברך בו ברכת חתנים כל שני הימים. ובשבת בסעודה שלישית בירך הר"ר יעקב מנוטרהויזן שבע ברכות והכי נהוג. ויש אומרים משום שהדרשה הוא כמו פנים חדשות (הגהות מנהגים יוצרות י"ג).

יד. וצריך ב' כוסות לברכת המזון לחתן אפילו לאשר ברא. ומברכין ברכת המזון על כוס אחת, ולוקחין כוס שני ומברכין שש ברכות עליו או אשר ברא. וחוזר ולוקח כוס ראשון ומברך עליו בורא פרי הגפן, לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות.

טו. ואם המסובין מרובין ואוכלין בשנים ושלשה מקומות, ואפילו חוץ מבית החופה, כיון שהתחילו לאכול כולן יחד ואוכלין מסעודת החתן מברכין שבעה ברכות, וכן עמא דבר ואפילו אין השמש מצרפן. עיין באבן העזר סי' ס"ב.

טז. מה שאמרו רז"ל (כתובות ח א) דמברכין שהשמחה במעונו מכי רמו שערי באסינתא, כתב הכלבו (סי' ע"ה) הני מילין לדידהו דמקדשי מעיקרא, וכבר התחילו השמחה, אבל אנן דלא מקדשינן רובא דעלמא עד יום הנישואין, לא מברכינן שהשמחה במעונו אפילו בסעודת ליל חמישי שעושה שושבין לחתן, וכן נוהגים. וכן בדין היה לברך שהשמחה במעונו עד שלשים יום, אבל כתב בספר המצוות (סמ"ג עשין מח) דהאידנא ערבה כל שמחה אין לומר אותה כלל אחר שבעה, והכי נהוג.

יז. כתב בהגהות סמ"ק בהלכות חול המועד (סי' קצ"ה), יש שנזהרים שלא לעשות שני חופות ביום אחד, משום דאמרינן שלא לערב שמחה בשמחה. וגם בירושלמי (מו"ק פ"א ה"ז) מפיק הא בשלא לערב כו' מיעקב אבינו, דאמר ליה לבן מלא שבוע זאת (בראשית כט, כז). מיהו לא דמי, דהתם שתי שמחות לאדם אחד כו', אבל שני חופות לשני בני אדם לא שייך בזה משום עירוב שמחה בשמחה. וכן היה נוהג רבי יחיאל בר יוסף לעשות חופות יתום או יתומות עם חופת אחד מבניו הכל ביום אחד. אך משתי אחיות פירש בספר חסידים (סי' תע"ז) שאין לעשות בשבוע אחד. וכן היו הראשונים נזהרים אפילו בנכריים שני חופות ביום אחד היכא שהאחת מגונה מחברתה משום איבה, מרדכי פ"ק דמועד קטן (סי' תתמ"ג) וכן אגודה (חידושי מו"ק סי' ו') ומביא ממדרש רבתי בריש מועד קטן (מסכת שמחות פי"א).

פרק ב

- בשמחת חתנים

מצינו להקב"ה שהוא אדון כל העולם, ויצר את האדם מאין, התקין לו חופה עם חוה כלתו, ושמח לאדם הראשון בחופתו, ושלח לו מלאכי השרת שיהיו שושביניו לגמול חסד עמו. והוא ברכם ברכת חתנים כדגרסינן בפ"ג מפרקי ר' אליעזר, עשרה חופות עשה הקדוש ברוך הוא לאדם בגן עדן, וכולן של אבנים טובות ומרגליות. והלא לכל חתן אין עושין אלא חופה אחת, ולמלך המשיח עושין י' חופות, שנאמר (יחזקאל כח, יג) בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסוכתיך אודם פטדה ויהלום תרשיש שוהם וישפה ספיר נופך וברקת וזהב מלאכת תופיך ונקביך בך ביום הבראך כוננו, הרי אלו עשר חופות. והיו מלאכים מתופפים ומרקדים כנקבות, שנאמר מלאכות תופיך וגו'. וגרסינן נמי במסכת בתרא פרק המוכר את הספינה (עה א) א"ר חמא בר חנינא, עשר חופות עשה לו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון בגן עדן, שנאמר בעדן גן אלהים היית וגו'. מר זוטרא אמר י"א דכתיב כל אבן יקרה. וגרסינן נמי במסכת עירובין פרק עושין פסין (יח ב) ויביאה אל האדם (בראשית ב, כב), מלמד שעשה הקדוש ברוך הוא שושבינות לאדם הראשון. למדה תורה דרך ארץ שיעשה הגדול שושבינות לקטן ולא ירע לו. וגרסינן נמי בבראשית רבה פרק (ז') [ח] (יג), אמר ר' אבהו נטל הקדוש ברוך הוא כוס של ברכה וברכן. אמר רבי יודא בר ר' סימון מיכאל וגבריאל היו שושביניו של אדם הראשון, אמר רבי שמלאי מצינו שהקב"ה מברך חתנים, ומקשט כלות, ומבקר חולים, וקובר מתים, ומנחם אבלים. מברך חתנים, דכתיב (בראשית א, כב) ויברך אותם אלהים וגו'. ומקשט כלות, דכתיב (שם ב, כב) ויבן ה' אלהים את הצלע, בראה וקשטה. מבקר חולים, דכתיב (שם יח, א) וירא אליו ה' באלוני ממרא. קובר מתים, דכתיב (דברים לד, ז) ויקבור אותו בגיא. מנחם אבלים, דכתיב (בראשית כה, יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו. אמר ר' שמואל בר נחמני אומר מראה פנים לאבל, הדא הוא דכתיב עוד בבואו מפדן אדם ויברך אותו. מה ברכה דאמר ר' חייא בשם ר' יונתן ברכת אבלים ברכו.

ואם זה עשה הקדוש ברוך הוא עם בריותיו, מה לעשות לבני אדם שהם חייבים לגמול חסד זה עם זה. והרוצה לידבק בשכינה ילמוד ממדת בוראו, ואם ירגיל במידותיו נמצא שמתדבק בשכינה, כדגרסינן בפ"ק דסוטה (יד א) א"ר חמא בר חנינא, מאי דכתיב אחרי ה' תלכו (דברים יג, ה), וכי אפשר לו לאדם להלוך אחר השכינה, והלא כתיב (שם ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא, אלא הלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא. ומי שהולך אחר מדותיו והולך בדרכיו עליו נאמר (תהילים קכח, א) אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל, רצה לומר כי תאכל בסעודת חתן ותאכל ביגיעת נפשך, כלומר שתהיה מטפח לפניו, כדאיתא במדרש (פדר"א י"ז) למה לא אכלו הכלבים כפות ידיה ורגליה של איזבל, לפי שהיתה מרקדת ומטפחת לפני חתן וכלה. אשריך וטוב לך, כלומר אם לא תהנה מסעודת חתן אם לא שתשמחו ביגיעת כפיך. אז אשריך שתקבל שכר וטוב לך, רצה לומר ומתוך כך תזכה לתורה שנקראת טוב, שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב וגו'. כדגרסינן בפ"ק דברכות (ו ב) אמר רב הונא א"ר חלבו, כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות כו'. ואם משמחו מה שכרו, אריב"ל זוכה לתורה שנתנה בה' קולות. אשתך כגפן פוריה אחר זה מתחיל במה שראוי לשמחו.

ואיתא במסכת כתובות (טז ב) כיצד מרקדין לפני הכלה, כלה נאה וחסודה. ואמר הכתוב שבשעה שמרקד ומטפח לפניו יש לשבח הכלה ולומר אשתך כגפן פוריה. מה גפן פריו לברכה אף אשתך פריה לברכה, רצה לומר על דרך השורה בלא אשה שורה בלא ברכה, שנאמר (יחזקאל מד, ל) להניח ברכה אל תוך ביתך, כדאיתא במסכת יבמות פרק הבא על יבמתו (סב ב), או נימא פריה ממש, כי במה שהוא מקיים פריה ורביה עמה הוא לו ברכה, כדכתיב (בראשית א, כח) ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו. בירכתי ביתך שתהא צנועה ולא תהא יצאנית, וזהו שבח האשה, שנאמר (תהילים מה, יד) כל כבודה בת מלך פנימה. בניך כשתילי זתים, רצה לומר מתוך שהיא צנועה יהיו בניך ממנה כשתילי זתים. והמשילה לזתים מפני שאין לך אילן שאינו מקבל הרכבה חוץ מאילן זית שאינו מקבל הרכבה כלל. וכן הבנים בני אביהם, שהרי אמם צנועה בירכתי הבית לא נזקקה כי אם לבעלה. ועוד המשילם לזתים לכוונה אחרת, והוא שהזית נושא פריו לתשעה חדשים, וכן האשה הזאת בשכר צניעותה אינה מפלת, אבל תלד בניה לתשעה חדשים. וכן דרשו ז"ל בבכורות (ח א) בהמה גסה טהורה לתשעה חדשים, וכנגדה באילן זית.

וכן תמצא במעלות שהם חמשה עשר, שבא הכתוב הזה במעלה הט'. סביב לשלחנך, שלא היו צריכין לבריות אלא סומכין על שלחן אביהם. הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', כלומר הנה כי כן יבורך הכלה לפני החתן אותו גבר ירא ה' הנזכר, אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו. יברכך ה' מציון, על דרך דאיתא בפ"ק דברכות (ו ב) המשמח את החתן, רבי אבהו אמר כאילו הקריב תודה, שנאמר (ירמיה לג, יא) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, וסיפא דקרא ומביאי תודה בית ה' והוא ציון. לכן יזכה שיהא מבורך מהשם יתברך המשרה שכינתו בציון. וראה בטוב ירושלים, על דרך דאיתא התם בברכות, רב נחמן אמר כאילו בנה אחד מחורבות ירושלים, לכן יזכה לראות בטוב ירושלים. וראה בנים לבניך, בשכר שהוא משמחו שיהיה לו בנים כשתילי זתים יזכה הוא לראות בנים ובני בנים. שלום על ישראל, בשכר שעשה שלום וגרם אהבה ושלום ביניהם יזכה לראות בנים לבנים ובזה יהיה שלום על ישראל. כמו שדרשו בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נ א) אמר ריב"ל כיון שבנים לבניך שלום על ישראל דלא אתו לידי חליצה ויבום. רבי שמואל בר נחמני אמר כיון שבנים לבניך שלום על דייני ישראל דלא אתו לאנצויי. או נאמר בזכות שהוא משמח חתן וכלה וגורם שלום ביניהם, יזכה לשמחה שעתיד הקדוש ברוך הוא לשמח את ישראל בזמן הנחמה, כשמחת חתן עם הכלה, כמו שנאמר (ישעיהו סב, ה) ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך. ואז יהיה שלום על ישראל, כי בעבור גמילות חסדים הקדוש ברוך הוא נותן צדקה ושלום בארץ, שנאמר (תהילים פה, יא) חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו.

אך עדיין אנו צריכין למודעי למה אמר הכתוב ומשוש חתן על הכלה לא הזכיר רק שמחת חתן. גם רבי חלבו לא אמר רק כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, ולא הזכירו שיש לשמח את הכלה. ועל דרך הפשט נראה כי עיקר המצוה הוא לשמח את החתן, ולשבח ולהלל הכלה לפניו כדי שתהא חביבה עליו, ולא תהא קלה בעיניו לגרשה, אבל אשה בכל דהו ניחא לה. נוסף על הפשט נראה, כי ידוע שעיקר אמונת דת ישראלית הם שלשה עקרים, והם מציאות השם, ותורה מן השמים, ושכר ועונש, כנזכר לעיל בענייני תקיעת ראש השנה (סי' תתה). וכל הכופר באחד מהם נופל הדת בכללה, והן המה השלשה עמודים אשר האמונה והעולם נכון עליהם. ולזה רמזו באומרם בפ"ק דאבות (מ"ב) על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, הוא התורה מן השמים, ועל העבודה שהוא מציאות השם יתברך, כי מתוך השם יתברך אשר צונו לעבדו ולשמרו יתאמת מציאות השם, דאם היה העולם קדמון ח"ו לא היה מצוה לנו מצוות, כדכתיב בפרשת ואתחנן (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו', והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום. ופרש"י מהו האהבה, והיו הדברים האלה שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומדבק בדרכיו, והוא בספרי (שם לג). ופירושו דאם לא כן היאך תפול אהבה בדבר שלא ראה ולא השיג מעולם, אלא מתוך שהיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום שהם המצוות שעל ידו אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, שלולא שברא העולם אם היה העולם קדמון ח"ו לא היה מצוה לנו מצוות. ועל ידי שידעת שהוא הבורא שברא את הכל, אתה אוהבו ומתאוה לדעת אותו.

ועל גמילות חסדים הוא שכר ועונש, שהקב"ה גומל לאיש כפרי מעלליו. ואמרו בפרק ארבע מיתות (סנהדרין לח ב) אדם הראשון כופר בעיקר היה, כתיב הכא (הושע ו, ז) המה כאדם עברו ברית, וכתיב התם (בראשית יז, יד) את בריתי הפר, והוא שחוה היסתהו מאלו שלשה עקרים. כי במה שאמר (בראשית ג, ו) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, ופרש"י להיות כאלהים. ובזה כפרה במציאת השם הנקרא טוב, שנאמר (תהילים קמה, ט) טוב ה' לכל, וחשבה שאין אלוה הטוב נמצא, כי טוב הוא העץ וביום אכלי ממנו הייתי כאלהים. ובמה שאמרה וכי תאוה הוא לעינים, חשבה בלבה עיקר הצלחה היא התאוה שהיא לעינים בעודנו חי ורואה, אבל אחר מיתה אין גמול ועונש, הרי כפירת שכר ועונש. ונחמד להשכיל, כלומר העץ הזה הוא נחמד להשכיל כל חכמות הכלולות בחכמת התורה, וממנה משכילין לדעת טוב ורע, דהיינו מצוות עשה ולא תעשה, הרי כפירת תורה מן השמים. ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל, ואז גרמה מיתה לעצמה ולבעלה. ולכן נצטוותה בשלשה מצוות חלה נדה הדלקה, כנגד כפירת מציאת השם יתברך שהוא ראשית כל ראשית, לכן נצטוות בחלה, ראשית עריסותיכם תרימו (במדבר טו, כ), להורות שיש אלוה נמצא שהוא ראשית כל. וכנגד כפירת שכר ועונש הבא אחר ימי שנותנו שבעים שנה, אז תבא הנשמה למקום טהרה וקדושה, נצטוות שבעת ימים תשב בנדתה ואחר תטהר (ויקרא טו, יט). וכנגד כפירת תורה מן השמים אשר היא נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג), נצטוותה בהדלקת הנר בשבת שהיא בת זוגה של תורה. ומאחר שהזיווג הראשון גרמה מיתה לה ולבעלה, לכן ראוי לשמח החתן שלא ידאג שהזיווג יגרום לו מיתה, רק יראה חיים עם האשה.

וזהו דאיתא במסכת ברכות (לא א) אמרי ליה רבנן לרב המנונא זוטרא בהלולא דמר בריה דרבינא, לישרי לן מר, אמר להו וי לן דמיתנן וי לן דמיתנן, רצה לומר שהיו החכמים שמחים בטוב לב, וראוי להזכיר דבר המעציב ביום השמחה. לכן אמר רב המנונא אף על גב דאנו שמחים ביותר אין אנו צריכים לעשות דבר המעציב, ולא נצטרך לשבר כלי חשוב כמו שעשו הראשונים, כי די לנו בזה שמתוך השמחה הזה אנו זוכרים יום המיתה, כי השמחה היא בשביל שגרמה הזיווג הראשון מיתה לעולם, אם כן מתוך השמחה זו אנו זוכרין יום המיתה. וזהו וי לן דמיתנן, כלומר די לנו עצב בזה, וי לן בזה דמיתנן, כלומר שמתוך כך זוכרין שצריכין אנו למות. אבל על כל פנים מצוה גם כן לשמח הכלה ולרקד לפניה, כמו שמצינו חכמים הראשונים שהיו מרקדים לפניה כדי לחבבה בעיני בעלה. על כן הרוצה להיות חסיד ולאחוז בסנסני דרכי הראשונים, יגמול חסד עם החתנים לשם שמים ויכבדם וישבחם, ומהאל יתברך יבא משכורתו שלמה ויקבל ברכה ושלום.

תוכן העניינים

מטה משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה