מטה משה· רבי משה מאט
עמוד גמילות חסדים · חלק שני
- במעלת הצדקה
פרק א
- במעלת הצדקה
באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות (משלי יב, כח). שלמה המלך ע"ה בא לפרסם בכתוב הזה, על שבח מדת הצדקה, כי בשמרם עקב רב וימים על ימי המחזיק בה תוסיף. והנה היא תשועת הנפש והגוף, והיא העולה על משפט מערכת הכוכבים. שהרי בידוע כי חיי האדם נגזרים הם כפי משפט המערכה, ומעיד על זה מה שכתוב (שמואל א' כו, י) או יומו יבא, כלומר יתקרב זמנו ויומו האחרון. וכן ויקרבו ימי דוד למות (מלכים א' ב, א), הן קרבו ימיך למות (דברים לא, יד), ואין ענין קריבה אלא על עת הנגזר. ואף עפ"י שמערכת הכוכבים מחייבת היות ימי האדם נגזרים, יש על כח המערכה כח עליון כפי השכר והעונש להוסיף על הנגזר, כמו שהוסיף לחזקיה, שנאמר (ישעיה לח, ה) הנני מוסיף על ימיך ט"ו שנה. ולקצר מן הנגזר, כמו שקצר מן יהורם בן אחזיה בעונש שדרש בחליו לעבודה זרה, שכן אמר לו (מלכים ב' א, טז) המבלי אין אלהים בישראל לדרוש בדברו, כה אמר ה' יען אשר הלכת לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון, לכן המטה אשר עלית שמה לא תרד ממנה כי מות תמות.
ועל כן אמר שלמה כי הצדקה היא מדה עליונה ועצומה, כוחה גדול ופריה חיים, זהו שאמר באורח צדקה חיים, כלומר תוספת חיים על הנגזר. וכמו שדרשו רז"ל (ב"ב יא א) בבנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה, באה לפניו אשה בשני בצורת, אמרה לו רבי פרנסני, אמר לה העבודה שאין בקופה של צדקה כלום, אמרה לו אם אין אתה מפרנסני הרי אשה ושבעה בניה מתים, עמד ופרנסה משלו, לימים חלה בנימין הצדיק ונטה למות, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבש"ע אתה אמרת על המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ובנימין הצדיק שקיים אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות, תנא הוסיפו לו כ"ב שנה. ודרך נתיבה אל מות, כלומר וכיון שכן בטוח הוא כי בדרך נתיבה לא ימצא מות, כי כל הדורך נתיבה לא יראה מות קודם הנגזר וקודם זמנו לא ימות, וכענין שכתוב (משלי י, ב) וצדקה תציל ממות. כלומר שהיא מגינה עליו שלא ימות קודם זמנו, כי מאחר שהצדקה הוא מוסיפה על הנגזר, כל שכן שתגינה ותקרב הימים על הנגזר, ולא ימצא מות קודם בא זמנו.
גם מגינה לבטל כל גזירה, כדגרסינן בפ"ק דראש השנה (טז ב) א"ר יצחק ארבעה דברים קורעים גזר דינו של אדם, ואלו הן, צעקה, צדקה, שנוי השם ושנוי מעשה. צדקה דכתיב (משלי י, ב) וצדקה תציל ממות כו'. וגרסינן נמי בפ"ק דבתרא (ד א) א"ר יודא אמר רב, מפני מה נענש דניאל מפני שהשיא עצה לנובכדנצר מלכא, שנאמר (דניאל ד, כד) להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטאך בצדקה פרוק. וכתיב כולא מטא על נבוכדנצר מלכא, ולקצת ירחין תרי עשר על היכל מלכותא דבבל מהלך הוה. מלמד שהאריך שנה אחת גזרתו בצדקה, וכל שכן אם היה שב בתשובה. ואם זה מצינו בגוי כל שכן בישראל שתתבטל הגזרה מכל וכל. למדנו שהצדקה מבטלת הגזרה וגם מצלת ממיתה עצמה כההיא דבנימין הצדיק דלעיל.
וגרסינן בבראשית רבה פרשה נ"ט, ר' מאיר אזיל לחדא ממלא, ראה אותן שחורי ראש, אמר להם שמא ממשפחת עלי אתם, דכתיב (שמואל א' ב, לג) וכל מרבית ביתך ימותו אנשים. אמרו ליה התפלל עלינו, אמר להם הטפלו בצדקה ותהיו זקנים, שנאמר (משלי טז, לא) עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא. וגרסינן בפ"ק דבבא בתרא (י א) מיתה קשה צדקה מבטלתה, שנאמר (משלי י, ב) וצדקה תציל ממות. וגרסינן נמי במסכת שבת סוף פרק מי שהחשיך (קנו ב) דשמואל ואבלט הוי יתבי, חזנהי להנך אנשי דקאזלי לאגמי, אמר אבלט לשמואל האי גברא אזיל ולא אתי דקטריק ליה חויא ומאית. א"ל שמואל אם מישראל הוא אזיל ואתי, אדהכי והכי אזיל ואתי קם אבלט שדייא לטיניה אשכח בי' חויא דפסיק ושדי בתרתי גובי, פירוש ב' חתיכות, א"ל שמואל מאי עבדת, א"ל כל יומא הוי מרמינן ריפתא בהדי הדדי ואכלינא, האידנא הוי איכא חד גבן ולא הוה ריפתא בהדיה הוי קמכסיף. אמינא להו אנא קאימנא ומרמינא ריפתא, כי מטאי לגביה שווי נפשאי כמאן דשקל מיניה כי היכא דלא ליכסף, אמר מצוה עבדת, נפק שמואל ודרש וצדקה תציל ממות, ולא ממיתה משונה בלבד אלא אפילו ממיתה עצמה. ואמרינן נמי התם, ר' עקיבא הוה ליה ברתא, ואמרו ליה כלדאי, פירוש חוזי כוכבים, ההיא יומא דעיילי לבי גננא טריק לה חויא ומתה, והוי דאיגא מילתא טובא. ההיא יומא קרי עניא אבבא, הוי כולי עלמא טרידי בסעודתא, ונפקת איהי ושקלת לדיסתנא פירוש חלק ויהבת ליה. כי מטאת לבי גננא שקלת לאכבנתא, דצתה בבצעא דגודא, פירוש תחבה בחור הכותל, איתרמא לה בעינה דחויא, למחר כי קא שקלה קא כריך ואתי בתרה, אפיקתא קמיה דאבוה. אמר לה מאי עבדת, אמרה ליה הכי והכי הוי עובדא, א"ל מצוה עבדת, נפק ר' עקיבא ודרש וצדקה תציל ממות, לא ממיתה משונה אלא אפילו ממיתה עצמה.
ולא עוד אלא אף יזכה לבנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה, כדאיתא בפ"ק דבבא בתרא (ט ב) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד (משלי כא, כא). ריב"ל אמר זוכה לבנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה. בעלי חכמה, דכתיב (משלי כא, כא) ימצא חיים, ובחכמה כתיב כי מוצאי מצא חיים. בעלי עושר, דכתיב צדקה. בעלי אגדה, כתיב הכא כבוד וכתיב התם (שם ג, לה) כבוד חכמים ינחלו. ואף אחרי מותו מצילתו מדינה של גיהנם, כדגרסינן בפ"ק דב"ב (י א) תניא היה ר"מ אומר, אם יש לו פתחון פה לבעל דין להשיבך ולומר אם אלהיכם אוהב את העניים למה אינו מפרנסן. ואף אתה אמור לו כדי שתנצל אנו מדינה של גיהנם. וזאת השאלה שאל טורנוסרופוס את ר' עקיבא, א"ל אם אלהיכם אוהב את העניים מפני מה אינו מפרנסן, כדי שתנצל אנו מדינה של גיהנם. א"ל אדרבה זו שמחייבת אתכם לגיהנם, אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורים, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כשישמע המלך לא כועס עליו, ואתם קרוים עבדים, שנאמר (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים. א"ל ר' עקיבא אמשול לך משל, למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורים, וגזר עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, ובא אדם אחד והאכילו והשקהו, וכששמע המלך לא דורון משגר לו. ואנו קרוים בנים, שנאמר (דברים יא, א) בנים אתם לה' אלהיכם. א"ל אתם קרוים בנים ואתם קרוים עבדים, בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אתם קרוים בנים, ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום אתם קרוים עבדים, ועכשיו אין אתם עושין רצונו של מקום. א"ל הרי הוא אומר (ישעיה נח, ז) הלא פרוס לרעב לחמך וגו'. אימתי עניים מרודים תביא בית, האידנא, וקאמר הלא פרוס וגו'. וקאמרי עלה א"ר חייא בר אבא רמי, כתיב (משלי יא, ד) לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות. וכתיב (שם י, ב) לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות. ב' צדקות הללו למה, אחת שמצלת ממיתה משונה, ואחת שמצלת מדינה של גיהנם, ההוא דכתיב ביה עברה, דכתיב (צפניה א, טו) יום עברה היום ההוא. ואיזה היא שמצלת ממיתה משונה, נותנה ואינה יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע, למי נוטלה. נותנה ואינו יודע למי נותנה, לאפוקי מדמר עוקבא. נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה, לאפוקי מדר' אבא כדלקמן פרק ד'. אלא היכי לעביד, ליתבי בארנקי של צדקה.
וגרסינן נמי התם בפ"ק דגיטין (ז א) תנא דבי ר' ישמעאל, כל המיגז מנכסיו ועושה מהן צדקה ניצול מדינה של גיהנם. וגרסינן נמי בפ"ק דבבא בתרא (י א) וילבש צדקה כשריון (ישעיה נט, יז), מה שריון זה מגין על לבושו של אדם במלחמה, אף הצדקה מגינה על בעלה מדינה של גיהנם. וגרסינן נמי התם, ונהי כטמא כלנו וכבגד עדים כל צדקותינו (ישעיה סד, ה), מה בגד זה מגין על בעלה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני גשמים, אף צדקה מגינה על בעליה מדינה של גיהנם, ולא עוד שמצלת מדינה של גיהנם אלא אף זוכה להקביל פני השכינה, כדגרסינן נמי התם, דרש ר' דוסתאי בר ינאי, בא וראה שלא כמדת בשר ודם מדת הקדוש ברוך הוא, מדת בשר ודם מביא דורון למלך ספק מקבלין ממנו ספק אין מקבלין ממנו. ואם תאמר מקבלין ממנו, ספק רואה פני המלך ספק אינו רואה פני המלך. והקב"ה אינו כן, אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני השכינה, שנאמר (תהילים יז, טו) אני בצדק אחזה פניך. ר' אלעזר יהיב פרוטה לעני ומצלי, אמר אני בצדק אחזה פניך. ואמרינן נמי הנותן צדקה לעני זוכה ומקבל פני השכינה, שנאמר (תהילים יא, ז) כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו.
ואפשר שלזה אמרו בכתובות פרק מציאת האשה (סח א) תנא חייא בר רב מדפתי, כל המעלים עינו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה, כתיב הכא (דברים טו, ט) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, וכתיב התם (שם יג, יד) יצאו אנשים בני בליעל מקרבך. ירצה כי הנותן צדקה לעני זוכה ורואה פני השכינה, ומי שמעלים עינו ממנו מתרחק עצמו מהשכינה והוי כאילו עובד עבודה זרה. וגרסינן בחופת אליה רבה הנותן צדקה עולה ויושב כנגד כסא הכבוד, שנאמר (ישעיה לג, טו) הולך צדקות ודובר משרים וגו', וכתיב בתריה והוא מרומים ישכון, וכתיב (ישעיה לג, יז) מלך ביפיו תחזינה עיניך וגו'. וכל העושה צדקות נקרא ישר דרך, שנאמר (משלי יא, ה) צדקת תמים תיישר דרכו. והעושה צדקות נוטל שכר בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה מנין, שנאמר (תהילים פה, יד) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. כשאדם יורד ימים ונהרות והולך הרים ומדברות ונוה לסטים וחיות, צדקתו הולכת עמו ומשמרתו מכל רע, ומורה אותר דרך ישר, ושומרת פעמיו שלא יכשלו. בעולם הבא מנין, שנאמר (ישעיה נח, ח) והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך. כשיפטר אדם מן העולם הזה ובידו צדקות ומעשים טובים, צדקותיו הולכים לפניו לתור לו מנוחה, ויהיו מליצי יושר בינו ובין קונו, ולא יניחו מקטרג לקטרג עליו, שנאמר (איוב לג, כג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד להגיד לאדם ישרו. ואמרו רז"ל (שבת לב א) אפילו ט' מאות ותשעה ותשעים מליצי רע ואחד מליץ טוב להגיד יושרו ניצול מדינה של גיהנם, שנאמר (איוב לג, כד) ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר.
גדולה הצדקה שהקב"ה נקדש בה, שנאמר (ישעיה ה, טז) ויגבה ה' צבאות במשפט וגו'. וכסא הכבוד הוכן בצדקה, שנאמר (תהילים פט, טו) צדק ומשפט מכון כסאך. ודוד המלך שבחו הכתוב בצדקה, שנאמר (שמואל ב' ח, טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. וגרסינן בפ"ק דבבא בתרא (י א) א"ר אבהו שאלו את שלמה בן דוד, עד היכן כחה של צדקה, אמר להם צאו וראו מה פירש דוד אבא פזר נתן לאביונים (שם קיב, ט). רבא אמר מהכא, והוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים (ישעיה לג, טז). וגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר (שם נו, א) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. והמלך המשיח שנגלה במהרה בימינו עתיד לעשות משפט וצדקה בארץ, שנאמר (תהילים עב, ב) ידין עמך בצדק וגו'. ובימיו יהיה שלום וצדקה בארץ, שנאמר (שם ג) ישאו הרים שלום לעם וגבעות בצדקה.
וגרסינן במסכת שבת פרק ר' אליעזר (קלט א) אמר עולא אין ירושלים נפדית אלא בצדקה, שנאמר (ישעיה א, כז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. וגרסינן בפרק לולב וערבה (סוכה מט ב) א"ר אליעזר, גדולה צדקה מכל הקרבנות, שנאמר (משלי כא, ג) עושה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. ובכח הצדקה עתידין המתים להחיות, כדאיתא במדרש (ילק"ש מלכים א' רט) א"ר שמעון, בכח הצדקה המתים עתידין לחיות, מנין אנו למדין מאליה התשבי שהיה הולך מהר להר וממערה למערה, הלך לו לצרפת וקבלתו אשה אלמנה בכבוד גדול, והיתה אמו של יונה, ומפתה ומיינה היו אוכלין היא והוא ובנה ימים רבים. לימים חלה בן האשה ומת, עמד אליהו והתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר רבון העולמים לא די לי כל הרעות שעברו על ראשי, הגם אל האשה האלמנה אשר אני מגורר אתה בבית הרעותה להמית את בנה, השב את נפש הילד אל קרבו, וידעו וילמדו הדורות שיש תחייה למתים. ונעתר לו, שנאמר (מלכים א' יז, כב) וישמע ה' בקול אליהו ותשב את נפש הילד אל קרבו ויחי. הרי מתוך הצדקה ניצל הנותן מגזרה רעה וממיתה ומדינה של גיהנם, וזוכה לראות פני השכינה ולביאת הגואל ולבניין ירושלים ולתחיית המתים.
וכן כתוב בתנא דבי אליהו (זוטא פ"א) משום אדם אחד אמרו, גדולה צדקה שמיום שנברא העולם ועד אותה שעה שנתנה הרי זה משתבח וקולט עצמו מדינה של גיהנם, שנאמר (תהילים מא, ב) אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'. ואין יום רעה אלא יום מדינה של גיהנם, שנאמר (משלי טז, ד) וגם רשע ליום רעה, ואומר (תהילים קו, ג) שומרי משפט עושה צדקה בכל עת.
אבותינו הראשונים מפני מה זכו בעולם הזה ולימות המשיח ולעולם הבא, מפני שנהגו עצמן בצדקה. אברהם מנין, שנאמר (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וגו'. יצחק לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר (שם כו, יב) ויזרע יצחק, אין זריעה אלא צדקה, שנאמר (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה. יעקב לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר (בראשית לב, יא) קטנתי מכל החסדים, אין קטנתי אלא מעט, אין מעט אלא צדקה, שנאמר (משלי טז, ח) טוב מעט בצדקה. משה לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה. אהרן לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר (מלאכי ב, ו) תורת אמת היתה בפיהו, ואין אמת אלא צדקה, שנאמר (תהילים פה, יב) אמת מארץ תצמח וצדק וגו'. דוד אינו משתבח אלא בצדקה, שנאמר (שם עב, א) וצדקתך לבן מלך. אף הקדוש ברוך הוא נשתבח בצדקה, שנאמר (ישעיה ה, טז) והאל הקדוש נקדש בצדקה. אף כסא הכבוד נשתבח בצדקה, שנאמר (תהילים צז, ב) צדק ומשפט מכון כסאך.
אדם נותן צדקה לחברו, מתכוון אליו שיחיה ולא ימות, אף הקדוש ברוך הוא נותן שיחיה ולא ימות, שנמר (משלי י, ב) וצדקה תציל ממות. מנין אתה אומר למי שיש סיפק בידו לעשות צדקה ואינו עושה, לקיים נפשות ואינו מקיים, גורם מיתה לעצמו, שנאמר (שמואל א' כה, י) ויען נבל אל עבדי דוד ויאמר מי דוד ומי בן ישי ולקחתי את לחמי וגו', וכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל. מנין שמארכת ימיו של אדם, שנאמר (דברים ל, כ) כי היא חייך, במצוה קלה שבתורה כתיב למען ייטב לך והארכת ימים (שם כב, ז) קל וחומר לצדקה שהיא חמורה בתורה. מנין שהיא מביאה את האדם לחיי עולם הבא, שנאמר (תהילים א, א) אשרי האיש אשר לא הלך וגו', וכתיב (שם קו, ג) אשרי שומרי משפט עושה צדקה וגו', מה אשרי האמור להלן בן עולם הבא, אף אשרי האמור כאן בן עולם הבא. מנין ששוה לתורה, שנאמר (ויקרא כו, ג) אם בחוקותי תלכו וגומר ונתתי שלום בארץ, ובצדקה הוא אומר (ישעיה לב, יז) והיה מעשה הצדקה שלום. ומנין שהתורה משולה בצדקה, שנאמר (דברים ו, כה) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וגומר. ומנין שהיא ממהרת להביא לימות המשיח ואת הגאולה, שנאמר (ישעיה נו, א) שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. ומנין שהיא מעלה ומשיבה את נותנה כנגד כסא הכבוד, שנאמר (שם לג, טו) הולך צדקות ודובר מישרים וגו' הוא מרומים ישכון. על כן יהא אדם זריז בצדקה כפי מיסת ידו לשם שמים, והרודף צדקה ימצא צדקה וחיים וכבוד ממלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה.
פרק ב
- מהו ענין הצדקה
ענין הצדקה הוא שיתן האדם משלו למי שצריך, ויתן פזר לאביונים ומלחמו לדל. ואל יעלה בליבו עצה לומר איך אחסר ממוני ליתנו לעניים, כי יש לו לדעת שאין הממון שלו, אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד, וזה רצונו שיחלק לעניים ממנו. וזה החלק הטוב שיהיה לו ממנו כדכתיב והלך לפניך צדקך (ישעיה נח, ח), והצדקה היא כלי של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (דניאל ט, ז) לך ה' הצדקה. ועוד כי אין אדם עושה צדקה אלא משל הקדוש ברוך הוא, שנאמר (דה"א כט, יא) לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש והעושר והכבוד מלפניך, וכתיב (חגי ב, ח) לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות, ושנינו (דה"א שם יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. והקב"ה נותן לאדם עושר וכבוד לנסותו, אם יעשה ממנו צדקה יקיימו בידו ויוסיף לו עושר על עשרו. מעשה בחסיד אחד שירד מנכסיו, והיתה אשתו כשרה, לסוף נעשה שכיר. פעם אחת היה חורש בשדה, פגע בו אליהו ז"ל בדמות ערבי אחד, אמר לו יש לך ז' שנים טובות, אימתי אתה מבקש עכשיו או בסוף ימיך. אמר לו קוסם אתה אין לי מה ליתן לך אלא הפטר מעלי בשלום. וחזר אצלו עד ג' פעמים, בפעם שלישית אמר לו אלך ואמלוך באשתי. הלך אצל אשתו ואמר לה בא אלי אחד והטריח אותי עד ג' פעמים, ואמר יש לך ז' שנים טובות, אימתי אתה מבקש אותם עכשיו או בסוף ימיך. אמר לי ומה אתה אומר, אמרה לו לך אמור לו הבא אותם עכשיו. אמר לו לך הבא אותם עכשיו, א"ל לך לביתך ואין אתה מגיע לשער חצרך עד שתראה ברכה פרוסה בבית. והיו יושבין בניו לחפש בידם בעפר, ומצאו ממון שיזונו בו ז' שנים, וקראו לאמן, ולא הגיע לשער עד שיצאתה אשתו לקראתו ובשרה אותו. מיד הודה להקב"ה ונחה דעתו עליו. מה עשתה אשתו הכשרה, אמרה לו מכל מקום כבר משך עליו הקדוש ברוך הוא חוט של חסד ונתן לנו ממון מזון ז' שנים נעסוק בגמילות חסדים שנים הללו, שמא הקדוש ברוך הוא מוסיף לנו מאצלו. וכן עשתה, כל מה שעשתה בכל יום ויום אמרה לבנה הקטן כתוב כל מה שאנו נותנים וכן עשה. לסוף ז' שנים בא אליהו ז"ל אמר ליה כבר הגיע עונה ליטול מה שנתתי לך, אמר ליה כשנטלתי לא נטלתי אלא מדעת אשתי, אף כשאני מחזיר לא אחזיר אלא מדעת אשתי. הלך אצלה אמר לה כבר בא הזקן ליטול את שלו, אמרה ליה לך אמור לו אם מצאת בני אדם נאמנים ממנו תן להם פקדונך. וראה הקדוש ברוך הוא דבריהם וגמילות חסדים שעשו, והוסיף להם טובה על טובה, לקיים מה שנאמר (ישעיה לב, יז) והיה מעשה הצדקה שלום.
וגרסינן במסכת ביצה פרק יום טוב (טו ב) אמר ר"י משום ר' אלעזר בר שמעון, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בני לוו עלי ואני פורע. ואמר ר"י משום ר' אלעזר ב"ר שמעון, הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר, שנאמר (תהילים צג, ד) אדיר במרום ה'. אי נמי אדרא כשמיה דקיימי לדרי דרי, פירש בעל הערוך (ערך אדר) אדיר במרום ה', יעשה מהן צדקה שהיא חשובה לפני ה' במרום, כדכתיב (שם פה, יב) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף ע"כ.
ואני בחדושי במסכת ביצה הוספתי קצת על דבריו כדי להלם ולהתקשר הענין יפה. והכי צריך לומר ואמר ר' יוחנן, כלומר כמו שאמר שצוה הש"י להלוות עליו ולקדש קדושת היום והוא פורע, כמו כן אמר עוד ענין שצוה הקדוש ברוך הוא להלוות לו, והוא פורע באחרית הימים, וזהו היא ההלואה לה' כדכתיב (משלי יט, יז) מלוה ה' חונן דל. וזהו שאמרו הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר. רצה לומר אל יחשוב אדם איך אם אתן צדקה מהוני ואנכי עמלתי בזה וכחי ועוצם ידי עשה החיל הזה, ואיך יאכלו אחרים חילי, את חילי לאחר לא אתן. לזה אמר הנתינה הזאת אינה מחסר ממון, אדרבה הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, כלומר יעשה בהן צדקה, ובצדקה שייך לשון נטיעה, זרעו לכם לצדקה (הושע י, יב). ונקראת אדר על שם שהצדקה דומה למים, כמו דאתה אומר (קהלת יא, א) שלח לחמך על פני המים. המים מכבים באש הטבעי, כמו כן הצדקה מכבה חימום חרון אש הרוחני. כמו שנאמר (משלי כא, יד) מתן בסתר יכבה אף. וכאמרם ז"ל במדרש קינות (עי' ויק"ר כ"ו, ח) ממרום שלח אש (איכה א, יג), שש שנים היו גחלים עמומות ביד גבריאל, סבור שיחזרו ישראל בתשובה, כיון שראה שלא חזרו בקש להשליך עליהם בחימה שפוכה. אמר ליה הקדוש ברוך הוא גבריאל גבריאל, יש להם בעלי צדקה שנאמר (יחזקאל י, ח) וירא לכרובים מתבנית יד אדם תחת כנפיהם. וכן נמשלה הצדקה למים חיים נובעים שכל עוד שנמשך מים מהמעיין עוד יוסיפו לנבוע. כמו ענין הצדקה יותר שמפזר עוד נוסף, על דרך שאמרו ז"ל בפ"ק דגטין (ז א) אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהם צדקה. והם המה המים האדירים הכתובים בהאי קרא דאדיר במרום ה', לכך נקראת אדר. והנותן צדקה בלי ספק יתקיימו נכסיו כאשר הבאתי ממסכת גיטין. ואיתא נמי בכתובות (סו ב) מלח ממון חסר. רצה לומר נחשבת לפני המקום במרום, כדכתיב (תהילים פה, יב) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. אי נמי אדרא כשמיה כדאמרו אינשי דקיימי לדרי דרי, כלומר זכות הצדקה קיימי לדרי דרי. וסמך לזה שיאמר ישעיה (נא, ח) ויעמוד לעד צדקתו וישועתו לדור דורים, וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהילים קיב, ג) הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד. כלומר אם יעשה צדקה אזי יתקיים הון ועושר שבביתו, וזכות צדקתו יעמוד לעד ולדור דורים.
וגרסינן בפ"ק דבבא בתרא (ט ב) אמר ר' יצחק כל הרודף צדקה, הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות לעשות מהם צדקה, שנאמר (משלי כא, כא) אוהב צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. וגרסינן במסכת שבת (קנא ב) תניא אמר ר"ג בר רבי מאי דכתיב (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים. והוא מפני שהעניים מבקשים עליו רחמים, והקב"ה שומע תפלתן, שנאמר (תהילים סט, לד) כי שומע אל אביונים ה', וכתיב (שם לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב, וכתיב (עי' איוב לד, כח) שועת עניים אתה תשמע, וכתיב (איוב כט, יג) ברכת אובד עלי תבא. והוא יבורך בנדבת לבו, שנאמר (משלי כב, ט) טוב עין הוא יבורך. והקב"ה מברך אותו, שנאמר (דברים טו, י) כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו'. אבל אם העשיר לא יעשה צדקה מממונו, הולך הוא וממונו מן העולם, שנאמר (קהלת ה, יג) ואבד העושר ההוא בענין רע, וכתיב (משלי כג, ה) התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים וגו'. ואיתא במדרש הנותן צדקה לעני מתעשר, שנאמר (משלי יא, כד) יש מפזר ונוסף עוד, וכתיב (שם כח, כז) נותן לרש אין מחסור.
והקופץ את ידו מלעשות צדקה מתרושש, שנאמר (שם יא, כד) וחושך מיושר אך למחסור, וכתיב (שם כח, כז) ומעלים עיניו רב מאירות. ואפילו אם נותן ואינו עושה כפי ממונו נענש, כדאיתא בכתובות פרק מציאת האשה (סו ב) מעשה בר' יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על חמור, והיה יוצא מירושלים והיו מהלכין תלמידיו אחריו. ראה אשה אחת שהיתה מלקטת שעורים בין רגלי בהמתן של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, ואמרה לו רבי פרנסני, אמר לה בת מי את, אמרה אני בתו של נקדימון בן גוריון. אמר ממון של אביך היכן הוא, אמרה ליה רבי ולא כדין מתלין מתלא במערבא מלח ממון חסר. רוצה לומר אם תחסר ממונך בצדקות כאילו נתת בו מלח שמולחים בו הבשר כדי שיתקיים ויעמוד ימים רבים. ואמרי לה חסד, רצה לומר הרוצה שישמור ממונו יעשה ממנו חסד עם עניים. ושל חמיך היכן הוא, אמרה בא זה ואיבד את זה. אמרה לו רבי זכור אתה כשחתמת על כתובתי, אמר להם לתלמידיו כשחתמתי על כתובה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב של בית אביה חוץ משל חמיה. בכה ר' יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה. ונקדימון בן גוריון לא עבד צדקה, והתניא אמרו עליו על נקדימון בן גוריון כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש כלי מילת היו מציעין תחתיו ומקפלין אותו העניים מאחריו. איבעית אימא לכבודו דעבד, ואבעית אימא כדבעי ליה למעבד לא עבד, כדאמרי אינשי לפום גמלא שיחנא. על כן צריך האדם למלוח ממונו, כלומר לעשות צדקה כפי הראוי כדי שיתקיים בידו, ויאכל פירותיו בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא.
ואמרו רז"ל בשעה שהאדם עשיר יעשה צדקה ויחסר ממונו קודם שיחזור עליו הגלגל ויתרושש. ומעשה בחסיד אחד כשהיו העניים עומדין על פתחו היה אומר לאשתו רחמי על העניים הללו כדי שירחמו בני אדם על בניך אם יצטרכו לבריות. אמרה לו אשתו למה תפתח פיך לשטן, אמר לה גלגל הוא שחוזר בעולם. וגרסינן בפרק חבית במסכת שבת (קנא ב) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ (דברים טו, יא), תניא ר' אליעזר הקפר אומר, לעולם יבקש אדם על מדה זו, שאם לא בא הוא בא בנו, ואם לא בנו בא בן בנו, שנאמר (שם טו, י) כי בגלל הדבר הזה. ותנא דבי ר' ישמעאל גלגל הוא שחוזר בעולם. וכל לבבות דורש ה' ורואה הסתפקותו של אדם ונדבת לבו וכוונתו. וכשם שבזמן שבית המקדש קיים הקדוש ברוך הוא מקבל מנחת קמח כמו פר בן בקר, כך בזמן הזה שחרב בית המקדש בעונותינו מקבל נדבת פרוטה למי שאין ידו משגת כמאה מנה לעשיר, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים (מנחות קי א).
ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה ממנו צדקה, כדגרסינן בפ"ק דגטין (ז א) דרש רב עוירא, זמנין אמר ליה משמיה דר' אמי, וזמנין אמר ליה משמיה דר' אסי, כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר ועניתך לא אענך עוד (נחום א, יב). אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהם צדקה, וכל שכן כשהם מרובים. וכן נגוזו ועבר, תנא דבי ר' ישמעאל, כל המגיז מנכסיו ועשה מהם צדקה ניצול מדינה של גיהנם. משל לשתי רחילות שהיו עוברות במים, אחת גזוזה ואחת שאינה גזוזה, גזוזה עוברת שאינה גזוזה אינה עוברת. ועיניתך, אמר מר זוטרא אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה. ולא אענך עוד, תנא רב יוסף, כל המקיים בעצמו כך שוב אין מראין לו סימן עניות. נמצא שבזכות הצדקה ניצול מעונש גדול כזה שהוא קשה מכל מכות שבעולם, כדגרסינן במסכת בתרא פרק יש נוחלין (קטז א) דרש רבי פנחס בר חמא, קשה עניות בתוך ביתו של אדם יותר מחמשים מכות, שנאמר (איוב יט, כא) חנוני חנוני אתם רעי כי יד אלוה נגעה בי. ומאי אהדרוה חבריה לאיוב, השמר אל תפן אל און כי על זה בחרתה מעוני (שם לו, כא). ואעפ"י שהעוני לישראל בכלל הדרם בגלות זה, כדגרסינן בפ"ק דחגיגה (עי' ט: ובתוד"ה כברזא) אמר ליה אליה לבר הא הא, מאי דכתיב הנה צרפתיך ולא בכסף בחנתיך בכור עוני (ישעיה מח, י). מלמד שחזר הקדוש ברוך הוא על כל מדות טובות ולא מצא תקנה לישראל אלא עניות. אמר שמואל ואיתימא רב יוסף היינו דאמרי אינשי יאי עניותא לישראל כוורדא סומקא לסוסיא חיוריה. להראותינו שהיו צריכין לשפלות הלב כדי שלא יגיסו דעתם, נמצא שאין דוחק גדול מזה.
והנוטל מן הצדקה ונותן ממנו לעני אפילו אינו נצרך גדול שכרו. כדגרסינן (עי' שקלים פ"ה ה"ד) אמרו עליו על רבי זכריה חתניה דריב"ל, שהיה נוטל מקופה של צדקה, והיו מרננין אחריו שהיה נוטל שלא לצורך. וכשמת חפשו אחריו שהיה נותן מה שהיה נוטל מן הצדקה לעניים אחרים. רבי יעקב בר אידי ורב נחמן בר יצחק גבאי צדקה היו, והיו נותנין מן הצדקה לרב חמא מפני שהיה עני והיה צריך לה, והיה נוטל מהם הצדקה ומחלקה לעניים אחרים. ומי שאין ידו משגת אעפ"י שלא יתן אלא פרוטה, כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לו לחשבון גדול, כדגרסינן בפ"ק דבבא בתרא (ט א) אמר רבא האי מילתא אישתעי לי עולא משגש ארחתיה דאמיה משמיה דר"א, מאי דכתיב (ישעיה נט, יז) וילבש צדקה כשריון, מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפין לשריון גדול, אף צדקה כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול. ורבי חנינא אמר מהכא (שם סד, ה) ונהי כטמא כלנו וכבגד עדים כל צדקתינו, מה בגד זה כל נימא ונימא מצטרפת לבגד גדול, אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וגרסינן בואלה שמות רבה (לא, ג) אם כסף תלוה את עמי (שמות כב, כד), הדא הוא דכתיב (קהלת ה, יב) יש רעה חולה ראיתי תחת השמש וגו', ואבד העושר ההוא בענין רע.
אשרי אדם שהוא עומד בנסיונו, שאין לך בריה שאין הקדוש ברוך הוא מנסה אותה, העשיר מנסה אותו אם תהא ידו פתוחה לענים, והעני מנסה אותו אם יכול לעמוד ביסורין ואינו בועט. אם עמד בנסיונו העשיר ועושה צדקה, הרי אוכל ממונו בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. ואם עמד העני בנסיונו, הרי הוא נוטל כפליים לעתיד לבא, שנאמר (תהילים יח, כח) כי אתה עם עני תושיע. והעשיר שעינו רעה בשל אחרים, הולך הוא וממונו מן העולם, שנאמר (קהלת ה, יג) ואבד העושר ההוא בענין רע, ואומר (משלי כג, ה) התעיף עיניך בו ואיננו. ואל ידמה בנפשו שהוא מטיב לעני, אלא שהעני מטיב לו ומנחילו חיי עולם הבא, כדגרסינן בויקרא רבה (לד, י) אמר רבי סימון אמר ריב"ל, יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, שכך אמרה רות לנעמי (רות ב, יט) שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז. עשה עמי אין כתיב כאן, אלא עשיתי עמו, כלומר אני עשיתי עמו יותר ממה שהוא עשה. אמר רבי אבין, העני הזה עומד על פתחך והקב"ה עומד על ימינו, שנאמר (תהילים קט, לא) כי יעמוד לימין אביון. אם אתה נותן לו דע שאני עומד לימין אביון ועתיד אני לשלם שכרך, ואם לא תתן לו דע שאני עומד על ימינו ועתיד ליפרע מאותו איש, דכתיב להושיע משופטי נפשו.
ולא צותה תורה שיפזר, כדאיתא בכתובות פרק נערה (סז ב) תנו רבנן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות. מעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש, ולא הניחו חבירו ומנו רבי ישבב כו'. והממעיט אל ימעט משלישית השקל בשנה, כדגרסינן בפ"ק דבבא בתרא (ט א) אמר רבי אשי לעולם אל ימנע אדם משלישית השקל לשנה, שנאמר (נחמיה י, לג) והעמדנו עלינו מצוה לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו. והנותן כפי כחו כן ירבה וכן יפרוץ.
פרק ג
- בכמות הצדקה
לא צותה תורה שיפזר אדם את כל אשר לו וימות ברעב, או יבא להתפרנס מן הצדקה. כי חייב אדם להקדים פרנסת נפשו על כל בני אדם, ואינו חייב לתת צדקה אלא שיהיה לו פרנסתו. וכשיהיה לו יותר מפרנסתו הוא חייב לתת צדקה לנצרך, שנאמר (ויקרא כה, לו) וחי אחיך עמך, ואמרו רז"ל (ב"מ סב א) חייך קודמין לחיי אחיך. כלומר כשיהיו לו יותר מפרנסתו הוא חייב לתת לנצרך, שנאמר וחי אחיך עמך. וכאשר תשבע השביע רעבים, וכאשר תשקה השקה לצמאים. וכן אמרה הצרפתית לאליהו ע"ה (מלכים א' יז, יב) ובאתי ועשיתיהו לי ולבני, לי בראשונה ואחר כך לבני. והודה לה אליהו ואמר לה ולך ולבנך תעשי באחרונה, הקדים גם הוא חייה לחיי בנה. ואחר שיפרנס נפשו יקדים פרנסת אביו ואמו לפרנסת בניו, לפי שהם ראויים לכבדם, והיא צדקה גדולה למעלה ממנה, על כן שכרה אריכות ימים, הוא שכתוב (שמות כ, יא) למען יאריכון ימיך, ועל צדקה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יב, כח) באורח צדקה חיים. ואחר פרנסת אביו ואמו יפרנס בניו, וכן אמרו בני יעקב לאביהם (בראשית מג, ח) ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפינו, הקדימו את עצמם תחלה ואחר כך אביהם ואחר כך בניהם. וגרסינן נמי במסכת כתובות פרק נערה (נ א) אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת (תהילים קו, ג), וכי אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת, רבותינו שביבנה ואמרי לה ר"א אומר, זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים. רבי שמואל בר נחמני אומר זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן. ואחר כך נותן לו לקרוביו, שנאמר (ישעיה נח, ז) ומבשרך לא תתעלם. ואחר כך לעניי עירו. ואחר כך לעניי עיר אחרת, שנאמר (דברים טו, יא) פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך. ואמרו (ספרי דברים קטז) על פסוק זה אחיך קודמים לענייך, וענייך קודמים לעניי עירך, ועניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת. ואמרו גם כן במציעא פרק איזהו נשך (עא א) על פסוק אם כסף תלוה את עמי כו' (שמות כב, כד), ענייך ועניי עירך ענייך קודמים, עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמים.
ומאלה האמורים מקדים אשה לאיש, מפני שהאשה בושה לבקש פרנסתה. ומקדים הזקן לבחור, והחולה לבריא, לפי שאינן חזקים ליגע. היו לפניו עניים הרבה ואין לו לתת לכולם, מקדים כל אחד לפי מעלתו, הכהן ללוי, ולוי לישראל, וישראל לחלל, וחלל לשתוקי, ושתוקי לאסופי, ואסופי לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, וגר לעבד משוחרר, ועבד משוחרר לגוי. כי מפרנסים עניים גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום (ב"ב שם). ומה שאנו נותנין לאומות העולם להעמידנו בתורת אלהינו נקרא צדקה, שנאמר (ישעיה ס, יז) ושמתי פקודתך שלום ונוגשיך צדקה (הקדמת ספר המנהיג). וכל אלו האמורים במה דברים אמורים בזמן ששניהם שווים בחכמה, אבל אם היה כהן גדול עם הארץ וממזר תלמיד חכם, תלמיד חכם קודם, דכתיב (משלי ג, טו) יקרה היא מפנינים, יקרה היא מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים (סוטה ד ב). וכן מצינו ברבי בשני בצורת שהקדים כל לומד מקרא או משנה או תלמוד לעם הארץ. דגרסינן בפ"ק דבתרא (ח א) רבי פתח אוצרותיו בשני בצורת, אמר יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה בעלי תלמוד, ועם הארץ אל יכנס. דחק ר' יונתן בן עמרם ונכנס, א"ל רבי פרנסני, א"ל קרית, א"ל לאו, א"ל במה אפרנסך, א"ל פרנסני ככלב וכעורב, פרנסיה. לבתר דנפיק יתיב רבי וקא מצטער, אמר אוי לי שנתתי מפתי לעם הארץ. אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי שמא יונתן בן עמרם הוא שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה, בדקו ומצאו כדבריו. א"ר יוסי רבי לטעמיה, דאמר רבי אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עם הארץ.
והצדקה שאדם נותן לפרנסת יתומים היא מצוה גדולה, לפי שהם קטנים ועגומים ואין להם אב שירחם עליהם, ועל זה קראוה (תהילים קו, ג) עושה צדקה בכל עת. וחייבין לתת להם מזונות ולהשיאן. והיתומה קודמת ליתום, כדגרסינן בפרק מציאת האשה (כתובות) דף ס"ז (ע"א), תנו רבנן יתום ויתומה שבאו להתפרנס מפרנסין את היתומה, אחר כך מפרנסין את היתום, מפני שהאיש דרכו לחזור ואשה אין דרכה לחזור. יתום ויתומה שבאו לישא, משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את היתום, מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש. תנו רבנן יתום שבא לישא, שוכרים לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו, ואחר כך משיאין לו אשה, שנאמר (דברים טו, ח) די מחסורו אשר יחסר לו. די מחסורו, זה בית. אשר יחסר, זה מטה וכסא ושלחן. לו, זה אשה. וכן הכתוב אומר (בראשית ב, יח) אעשה לו עזר כנגדו. גם מצינו לחסידי ישראל דהיו זהירין מאד בצדקת יתום ויתומה, כדגרסינן בפרק סדר תעניות האלו (תענית) דף כ"ד (ע"א), אלעזר איש כפר ברתותא כד הוו חזו ליה גבאי צדקה טשו מיניה, דכל דהוי נקיט הוי יהיב להו. יומא חד סליק לשוקא למיזבן ליה נידוניא לברתיה, חזייה גבאי צדקה טשו מניה, אזיל בתרייהו אמר להו במאי עסיקתו, אמרי ליה ביתום ויתומה, אמר להם העבודה שהן קודמין לבתי, שקל כל דהוי בידו יהב לן, פש בהדיה חד זוזא, זבין ביה חטי ואסיק שדיא באכלתא, אתא דביתהו אמרה לה לברתיה מאי אייתי לך אבוך, א"ל כל מאי דאייתי באכלבא אסיק. סלקא חזייה לאכלבא דמליא חטי וקא נפיק בצינורא דדשא, כי אתא מבי מדרשא אמרה ליה בא וראה מה עשה לך אוהבך. אמר ליה העבודה הקדש הן עליך ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל. וברור הוא שצדקת יתום ויתומה שכרו גדול.
פרק ד
- באיכות הצדקה
מתן בסתר יכפה אף ושוחד בחיק חימה עזה (משלי כא, יד), שלמה המלך ע"ה בא לשבח מדת הצדקה, שהיא דוחה את הצרות ומסלקת את הפורענות כשהיא נעשית בסתר. ומתן בסתר הוא שלא ידע הנותן למי ניתן, גם העני לא ידע ממי נוטלה. ודרכי נותני הצדקה נחלקים לי"א חלקים, והם י"א מדרגות זו למעלה מזו.
המדרגה הראשונה קטנה שבכולם, והוא הנותן צדקה ברבים או נודר ברבים לעשות לו שם, שכרו קטן שבכולם. וכל שכן הנודר ברבים ואינו נותן, כדגרסינן בתענית (ח ב) אמר ר"י אין הגשמים נעצרים אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואין נותנין, שנאמר (משלי כה, יד) נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר.
המדרגה השנייה גדולה מן הראשונה, והוא הנותן או נודר וכוונתו לשם שמים כדי שיהיה לו שכר, אף כי דעתו גם כן שיהללוהו בני אדם, שכרו גדול מן הראשון והואיל וזאת הוא לשם שמים
המדרגה השלישית גדולה מן השנייה, והוא נותן צדקה בסתר לשם שמים ואין שום אדם בעולם יודע צדקה זו אלא נותנו ומקבלו לבד, אך נותן לו בעצבון.
המדרגה הרביעית גדולה מן השלישית, שיתן בסבר פנים יפות פחות מן הראוי.
המדרגה החמישית גדולה ממנה, שיתן לו בסבר פנים יפות וכראוי רק אחר שישאל.
המדרגה הששית גדולה ממנה, שיתן לעני בידו קודם שישאל, כדגרסינן במסכת שבת פרק הבונה (קד א) אמרו ליה רבנן לר' יהושע, אתו דרדקי האידנא מבי מדרשא ואמרי מלין דאפילו בימי יהושע בר נון לא אתאמר כוותייהו, אל"ף בי"ת אלף בינה. גמ"ל דל"ת גמול דלים. מאי טעמא פשטא כרעא דג' לגבי ד', שכן דרכם של גומלי חסדים לרוץ אחר דלים. מאי טעמא פשטא כרעא דד' לגבי ג', דלמצי לי נפשיה ולא לצעוריה. מאי טעמא אהדר אפיה דד' מג', דליתן ליה בצנעה כי היכי דלא ליכסף מיניה. ה"ו שמו של הקדוש ברוך הוא. ז"מ ט"י כ"ל, אם עושה כן הקדוש ברוך הוא זן אותך, וחן אותך, ומטיב לך, ונותן לך ירושה, וקושר לך כתר לעולם הבא.
אעפ"י שהנותן צדקה בסתר טוב, יש לך אחרת גדולה הימנה, והיא המדרגה השביעית, שיתן לעני וידע העני ממי נטל, ולא ידע הנותן למי נתן, כעובדא דר' אבא, דגרסינן בפרק מציאת האשה (כתובות סז ב) ר' אבא הוה צייר בסודריה זוזי ושדי ליה לאחוריה וממציא לנפשיה בין עניי, ומצלי עיניה מרמאי, והיה עושה כדי שלא יתביישו.
המדרגה השמינית, שיתן וידע למי נתן אבל העני לא ידע ממי נטל, כעובדא דמר עוקבא (שם) הוי איכא עניים בשבבותיה, דהוי רגיל כל יומא דשדי ד' זוזי בצנורא דדשא. יומא חד אמר אזיל ואחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא. ההוא יומא נגה ליה למר עוקבא ביה מדרשא, אתיא דביתהו בהדיה, כיון דחזינהו דקא מצלו ליה לדושא נפיק בתרייהו, רהיט וקם בהדי אתונא דהוי גרופא נורא, הוי קמקליין כרעיה דמר עוקבא, אמרה לה דביתהו שקול כרעך אויתב אכרעי, חלש דעתיה, ואמרה ליה אנא שכיחנא בגו דביתא ומקרבא הנייתא. ומאי כולי האי, אמר מר זוטרא בר טוביא אמר רב חנה בר ביזנא אמר ר"ש חסידא, ואמרי לה א"ר יוחנן משום רשב"י, נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנלן מתמר, דכתיב (בראשית לח, כה) היא מוצאת כו'.
המדרגה התשיעית, והיא גדולה מכל אלו, שיתן צדקה לעני ולא ידע הנותן למי נותן, ולא ידע העני ממי נטל. והנה זאת המצוה לשמה כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש שהיו צדיקים נותנין בה, והעניים בני טובים מתפרנסים בה בחשאי (שקלים פ"ה מ"ד). וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה, שהיא צדקה הניתנת בחשאי, שאין הנותן יודע למי נותן ואין הנוטל יודע ממי נוטל, ועל צדקה כזו אמר שלמה (משלי כא, יד) מתן בסתר יכפה אף. יאמר כי גם אם הפורענות ראויה לבא עליו, זכות מתן בסתר יסלקנו מעליו. והנה זה בהיפך מפעולת השוחד שהוא אבן חן אצל הנוטל, וכן אמר שלמה (שם יז, ח) אבן חן השוחד בעיני בעליו אל כל אשר יפנה ישכיל. ובאור הכתוב כי הנותן מתן בסתר שהוא מחסר לעצמו, הלא בחסרון זה תרויח שידחה הפורענות מעליו שהוא ראוי לבא עליו, והשוחד שהוא נוטל בידו ומביאו אל חיקו בסתר וביתרון הזה, יפסיד שיבא על עצמו חימה עזה. והא למדת שהחסרון הזה למצוה גורם לו שכר, והיתרון הזה בגזל וחמס גורם לו הפסד.
המדרגה העשירית, והיא המלוה לעני ממון או ישתתף עמו כדי להחזיקו שלא ימוט ויהא נצרך לבריות. שנאמר (ויקרא כה, לה) כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו, יד גר ותושב וחי אחיך עמך, ואומר וחי אחיך. וגרסינן במסכת שבת פרק במה אשה יוצאה (סג א) א"ר אבהו אמר ר' שמעון בן לוי, גדול המלוה מן העושה צדקה, ומטיל לכיס יותר מכולם. והמלוה לעני לטוב לו ולהרחיב לו מצרתו נקרא חונן, שנאמר (תהילים קיב, ה) טוב איש חונן ומלוה. ורז"ל אמרו גדול המלוה לעני בשעת דוחקו מן הנותן צדקה. וצדקת המלוה מתקיימת לעד, שנאמר (שם קיא, ג) וצדקתו עומדת לעד, איזהו צדקה שעומדת לעד, זה המרגיל עצמו להלוות לעניים, וכשישיבו אל המלוה ילונו לעניים אחרים, וכשישיבנו אחרים ילוונו לאחרים, נמצאת הקרן קיימת לעד וזוכה כמה פעמים בה, ובצדקה אין לו אלא שכר מצוה אחת. ויש אומרים זה הכותב או הקונה ספרים להשאיל לתלמידים.
ואם יקשה בעיניו להלוות בלא משכון ילוה להם במשכון, ויקבע לו זמן להלוואתו. ובתוך ימי ההלואה לא יקרא אותו לעשות מלאכתו או כל דבר אם לא יתן לו שכירות, מפני שמחזי כרבית (ספר היראה לרבינו יונה). וגרסינן במסכת סנהדרין פרק הנשרפים (עו ב) וביבמות פרק הבא על יבמתו (סב ב) תנו רבנן האוהב את שכניו, והמקרב את קרוביו, והנושא בת אחותו, והמלוה סלע לעני בשעת דחקו, עליו הכתוב אומר (ישעיה נח, ט) אז תקרא וה' יענה וגו'. והטעם שהיא גדולה מכולם לפי שההלואה גדולה מן המתנה, שהוא מחזיק בידו ואינו מתבייש בזה. ולפיכך נצטוינו במצות עשה שבתורה על חיוב ההלואה לעני. וזהו שכתב אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, קבלו רז"ל (מכילתא דר"י) אם זה חובה, וכמו אם מזבח אבנים תעשה לי (שמות כ, כה). וכן אם כופר יושת עליו (שם כא, ל). ובאור הכתוב אם כסף תלוה, חייב אתה להלוות כסף, ולמי את עמי, שאם בא אהובך גוי ללות ממך וישראל גם כן, ישראל קודם. את העני, שאם בא ישראל וגוי ללות ממך, גוי בריבית ועני בחנם, עני קודם, שנאמר את העני עמך. עשיר ועני, עני קודם. עניי עירך ועניי משפחתך, עניי משפחתך קודמין, שנאמר עמך. עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין, שנאמר עמך, אותם שעמך. את העני, אתה עני כלומר חייב אתה להלות לו, ואם לאו דע כי העניות עמך, זהו את העני עמך. לא תהיה לו כנושה. לא תהיה לו כמלוה שהוא מושל בלוה, כענין שכתוב (משלי כב, ז) עבד לוה לאיש מלוה. אלא תהיה לו בכל דבר כאילו לא לוה ממך מעות. ולא תשים עליו נשך, שהוא נשך כסף נשך אוכל, אבל תהיה ההלואה חסד. לא תטול ממנו תועלת כבוד ולא תועלת ממון, ואפילו להקדים לך שלום אם אינו רגיל בכך. והוא שכתוב במקום אחר נשך (דברים כג, כ) כל דבר אפילו דבור אסור.
ובמדרש (שמו"ר לא, טז) אם כסף תלוה את עמי, כל בריותיו של הקדוש ברוך הוא לווין זה מזה, היום לוה מן הלילה, והלילה לוה מן היום, ואין דנין זה עם זה כמו הבריות. שנאמר (תהילים יט, ג) יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם. הלבנה לוה מן הכוכבים, והכוכבים לוין מן הלבנה, וכשהקב"ה רוצה אין מוציאה, שנאמר (איוב ט, ז) האומר לחרס לא יזרח ובעד כוכבים יחתום. האור לוה מן השמש, והשמש לוה מן האור, שנאמר (חבקוק ג, יא) שמש ירח עמד זבולה. החכמה לוה מן הבינה, והבינה לוה מן החכמה, שנאמר (משלי ז, ד) אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא. השמים לוין מן הארץ, והארץ לוה מן השמים, שנאמר (דברים כח, יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת את מטר ארצך בעתו. בריותי לוין זה מזה ומשלמין זה לזה, ובשר ודם לוה מחבירו ומבקש לבלעו בריבית. זהו שאמר הכתוב (תהילים טו, ה) כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח. בא וראה שכל מי שיש לו עושר ונותן צדקה לעניים ואינו מלוה ברבית, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים את כולן, שנאמר (שם) עושה אלה לא ימוט לעולם. ומי זה, זה עובדיה שהיה עשיר ואפוטרופוס של אחאב מלך ישראל, שנאמר (מלכים א' יח, ג) ויקרא אחאב אל עובדיה אשר על הבית. והיה עשיר יותר מדאי והוציא כל ממונו בצדקה שהיה זן את הנביאים, שנאמר (שם יג) ואחביא מנביאי ה' מאת איש חמשים חמשים איש במערה ואכלכלם לחם ומים. וכיון שבא אל אותו רעב הוצרך ללות מן יהורם בן אחאב כדי להציל נפשות ושיהא מספיק לנביאים, והיה מחשבתו שלא יתננו, זה קיים כספו לא נתן בנשך, אבל יהורם שחשב בלבו ליטול ברבית, אמר הקדוש ברוך הוא יבא יהוא ויהרגנו, שנאמר (מלכים ב' ט, כד) ויהוא מלא ידו בקשת ויך את יהורם בזרועיו ויצא החצי מלבו. לקיים מה שנאמר ע"י יחזקאל (יח, יג) בנשך נתן ותרבית לקח וחיה לא יחיה. לכך מזהיר הכתוב אם כסף תלוה.
המדרגה האחד עשר, והיא המעלה הגדולה שבכל חלקי הצדקה, היא הניתנת לפדיון שבויים. ועל כן מקדימין נתינה זו לפרנסת עניים ולכסותן, ולכל דברי צדקה. לפיכך אם גבו מעות לכל דבר מצוה ואפילו לבנין בית הכנסת, יכולין לשנותן וליתנם לפדיון שבויים. ואפילו שהתחילו לקנות הדברים הנצרכים לבנין הבית, מוכרין אותן לפדיון שבויים שהוא נקרא מצוה רבה, כדגרסינן בפ"ק דבתרא (ח א) איפרא הורמיז אמיה דשבור מלכא, שדרה ארנקי דדינרי לקמיה דרב יוסף, אמרה ליה ליהוו למצוה רבה. יתיב רב יוסף וקא מעיין בה מה היא מצוה רבה, א"ל אביי מדתני רב שמואל בר יהודא אין פוסקין צדקה על היתומים ואפילו לפדיון שבויים, שמע מינה פדיון שבויים מצוה רבה היא. א"ל רבא לרבה בר מרי מנא, הא מילתא דאמור רבנן פדיון שבויים מצוה רבה היא, א"ל דכתיב (ירמיה טו, ב) והיו כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי. ואמר רבי יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו, חרב קשה ממות, איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא. אבעית אימא סברא, הא קא מנוול והא לא קמנוול. ואבעית אימא קרא, יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (תהילים קטז, טו). רעב קשה מחרב, אבעית אימא קרא אבעית אימא סברא. אבעית אימא סברא, הא קמצטער הא לא קמצטער. אבעית אימא קרא, טובים היו חללי חרב מחללי רעב (איכה ד, ט), שבי כולהו איתנהו בו.
ועל כל זאת אמרו רז"ל (גיטין מג ב) אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן, שלא ימסרו האויבים את נפשם עליהם בראותם שמוסיפין על קצבתם. וגם אין מניחין לקרוביהם לפדותם יותר מכדי דמיהן, אבל פודה אדם את עצמו בכל מה שירצה, כי לב יודע מרת נפשו. וגם פודה את אשתו בכל מה שירצה, לפי שהיא כגופו. גם למדנו מדבריהם שפודין תלמידי חכמים בכל מה שיוכלו לפדותו, ואפילו שאינו מובהק, אלא אם ראו בו שהוא ראוי להיות תלמיד חכם אם ירגיל עצמו בלימוד, פודין אותו בכל עניין. כדגרסינן במסכת גיטין בפרק הניזקין (נח א) תנו רבנן מעשה בר' יהושע בר חנניה שהלך לכרך גדול של רומא, אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי, קווצותיו סדורות לו תלתלים, הלך ועמד על פתח בית האסורים ואמר, מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים (ישעיה מב, כד), נענע אותו תינוק ואמר הלא ה' זו כו'. אמר מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל, העבודה שאין אני זז מכאן עד שאפדנו בכל דמים שפוסקין עליו. אמרו לא זז מכאן עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראות בישראל, ומנו רבי ישמעאל בן אלישע. גם אמרו (שם מה א) אין מבריחין את השבויים כדי שלא יכבידו תפיסות עליהם. גם אמרו מי שמכר עצמו לגוי או ששבה אותו הגוי בחובו, פעם ראשונה ושנייה פודין אותו, שלישית אין פודין אותו. אבל פודין את בניו אחר מיתת אביהם. פודין את האשה קודם לאיש, ואם תבעו שניהם לדבר עבירה, פודין את האיש קודם לאשה לפי שאין דרכו בכך. וכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה, הנותן מנכסיו לפדיון שבויים הקדוש ברוך הוא יצילנו לו ולזרעו מליפול בשבי. מחלק מנכסיו לא יבא הוא וזרעו לצטרך לקבל צדקה. שכן כתיב (דברים טו, י) כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו'. ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים (מנחות קי א).
וכנגד אלו י"א מדרגות הצדקה מצינו בתורה שהזהירה י"א פעמים על ענין הצדקה. א', אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (שמות כב, כד). ב', לא תכלה פאת שדך (ויקרא יט, ט). ג', ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם (שם כג, כב). ד' וכי ימוך אחיך עמך ומטה ידו והחזקת בו (שם כה, לה). ה', אל תקח מאתו נשך ותרבית כו' וחי אחיך עמך (שם לו). ו', וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך וגו' (שם מז). ז', לא תאמץ (דברים טז, ז). ח', לא תקפוץ (שם). ט', פתוח תפתח (שם ח). י'. נתן תתן לו (שם י). י"א, כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר וגו' (שם כד, יט). וכנגדן אמר ישעיה י"א ברכות, שנאמר (ישעיה נח, י) ותפק לרעב נפשך וגו'. והזכיר אחר כך י"א ברכות האלו הן. א', וזרח בחשך אורך. ב', ואפלתך בצהרים. ג', ונחך ה' תמיד. ד', והשביע בצחצחות נפשך. ה', ועצמותיך יחליץ. ו', והיתה כגן רוה. ז', וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. ח', ובנו ממך חרבות עולם. ט', מוסדי דור ודור תקומה. י', וקורא לך גודר פרץ. י"א. משובב נתיבות לשבת. וכולן בפסוק והיה מעשה הצדקה שלום. עשרה תיבות כנגד עשרה מעלות הצדקה. ועם הקריאה הוא אחד עשר, כנגד המעלה הי"א הגדול שבכולם. וכן משמרו משפט ועשו צדקה (שם נו, א) עד סוף הפסוק עשרה תיבות, ועם הקריאה אחד עשר תיבות, כנגד י"א מדרגות הללו.
וכתיב בתורה (דברים כט, כח) הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם. נראה פירושו על עניין הצדקה, הנסתרות רצה לומר הצדקות שהם נסתרות, אותן צדקות הם לה' אלהינו, כלומר לשם שמים, כי מי שיתן צדקה בסתר בודאי כוונתו לשם שמים. או בדרך זה, הנסתרות אלו צדקות שעושין בנסתר, הם לד' אלהינו, כי על צדקה כזו נאמר (משלי יט, יז) מלוה ה' חונן דל כאילו הלוה לה' אלהינו. אבל מי שנותן צדקה בגלוי לא ימנע משני דרכים אלו, או כוונתו בדי שיראוהו המון וישבחוהו ויהיה לשם ולתהלה לו ולזרעו אחריו, או כוונתו כדעת אותו חסיד שכשהיו עניים עומדים על פתחו היה אומר לאשתו, רחמי על העניים הללו כדי שירחמו בני אדם על בניך, אם יצטרכו לברכות כו' כדכתבתי לעיל פרק ב' מהצדקה. וזהו שאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, רצה לומר הצדקות הנגלות הם לנו ולבנינו עד עולם, או לקנות שם לנו ולבנינו, או כדי שירחמו לנו ולבנינו, כי גלגל חוזר בעולם כנזכר.
או בדרך זה, הנסתרות רצה לומר הצדקות לה' אלהינו, כאילו אמר לפני ה' אלהינו. כלומר התשלומין יהיה לעולם הבא לפני ה' אלהינו, כענין (דברים ו', כה) וצדקה תהיה לנו לפני ה' אלהינו, וכמו (שם כד, יג) ולך תהיה צדקה לפי ה' אלהיך. כי הנותן צדקה לשם שמים זוכה לעולם הבא, וזוכה לראות פני השכינה, כדכתבתי לעיל פרק א' מהצדקה. והנגלות לנו ולבנינו, רצה לומר הצדקות הנגלות, אזי התשלומין לנו ולבנינו בעולם הזה, שלא יבא הוא וזרעו ליצטרך לקיבול צדקה, וזהו שאמר עד עולם על דרך גלגל חוזר בעולם. וכן כתיב (דברים טו, י) כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך וגו', ונקוד על לנו ולבנינו להורות שלא הנגלות לבד הם לנו ולבנינו, רצה לומר שכרם בעולם הזה, אבל הנסתרות שכרם בעולם הבא ולא בעולם הבא, אלא אף הנסתרות הם לנו ולבנינו, ואוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא. ומאחר שהפסוק הזה מדבר בצדקה הוצרך לנקוד עי"ן דעד, כדי להשלים אחר עשר נקודות, כנגד אחד עשר מעלות הצדקה שאמרנו. ואף שהוא אינו מעניין הפרשה, הפירוש בעצמו נכון הוא, כאשר גם מה שפירש בו הרמב"ם אינו מעניין הפרשה.
וכתב עליו רבינו בחיי הפירוש הזה בעצמו, שהם יקר וספור, כי כל התורה כולה זולת פשטי העניין יש בכל דבר ודבר רמזים וסודות עד אין תכלית. וכן כל איש ישראל ישים עין השגחתו על עני ואביון, וכאשר יתננה יתן אותה בסבר פנים יפות בשמחה ובטוב לב, ומתאונן עם העני בצערו ומדבר לו דברי תנחומים ונחמות. ואם נתנם בפנים זועפות ורעות מפסיד את זכותו, ועל זה הזהירה התורה באומרה (שם טו, י) נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו. הוזהרנו בזה להרחיק מנפשינו צרות העין ולהיותנו טובי העין, כעניין שנאמר (משלי כב, ט) טוב עין הוא יבורך. ולא די במתנות היד עד אשר נטע בנפשותינו מדת הנדיבות, על כן הזהיר ואמר לא ירע לבבך אחר שאמר נתן תתן לו לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך. הזהרנו בזה להסיר מנפשותינו מדת האכזריות, ולנטוע בה נטעי נאמנים הם הרחמים והחסדים הנאמנים, כמו שכתוב (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו. ובעבור כי מן האפשר שלא יקפוץ ידו ויתן את העני ולא מן דרך רחמנות, כעניין שנאמר (משלי יב, י) ורחמי רשעים אכזרי. על כן כתוב לא תאמץ את לבבך.
ומיד בבואו העני לידו, יתן לו מיד בלי בדיקה ובלא עיכוב, שמא ימות ברעב. שכך אמרו רז"ל (ב"ב ט א) א"ר יודא בודקין לכסות ואין בודקין למזונות. תניא כוותיה דרבי יודא אמר כסוני בודקין אחריו, פרנסוני אין בודקין אחריו ואין מעכבין מלהאכיל אותו מיד, כדי שלא ימות ברעב. ומעשה נחום איש גם זו יוכיח, כדגרסינן במסכת תענית פרק סדר תעניות אלו (כא א) אמרו עליו על נחום איש גם זו, שהיה סומא משתי עיניו, וגידם בשתי ידיו, וקיטע בשתי רגליו, והיה כל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחין בספלים של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים. פעם אחת בקשו תלמידיו לפנות מטתו ואחר כך לפנות כלים. אמר להם פנו את הכלים ואחר כך פנו את מטתי, שכל זמן שמטתי בתוך הבית מובטח לכם שלא תפול. פינו את הכלים ואחר כך פינו את מטתו מן הבית ומיד נפל הבית. אמרו תלמידיו רבינו וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך. אמר להם אני עשיתי בעצמי, שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה לי משוי שלשה חמורים טעונים, אחד של מאכל ואחד של משקה, ואחד של מיני מגדים. נזדמן לי אדם אחד, אמר אמר לי רבי פרנסני, אמרתי לו המתן עד שאפרק מן החמור, לאחר שפרקתי חזרתי לאחורי ומצאתיו שמת, ונפלתי עליו ואמרתי עיני שלא חסו עליך כך וכך תעלה להן, ידי שלא מהרו לפרוק מן החמור כך וכך תעלה להן, ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי יהיה כל גופי מלא שחין. אמרו לו אוי לנו שראינוך בכך. אמר להם אוי לי אם לא ראיתוני בכך. על כן אמרו רבותינו ז"ל אם אמר העני פרנסוני אין בודקין אחריו אלא מאכילין אותו מיד.
ואל יתן לו בפרהסיא כי אם בצנעא כנזכר. אבל אם נותן כדי להתייהר, לא זו שאינו מקבל שכר אלא אף נופל בגיהנם, כדאיתא בפ"ק דבבא בתרא (י ב) רבן גמליאל אומר, מאי צדקה תרומם גוי (משלי יד, לד) אלו ישראל, וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין חטאת היא להם, שאין עושין אלא להתייהר. וכל המתייהר נופל בגיהנם, שנאמר (שם כא, כד) זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר (צפניה א, טו) יום עברה היום ההוא. ואם יבואו כמה עניים אל ידחה לשום אחד מהם, כדתניא (מדרש משלי כח, כז) א"ר עקיבא, אם עני בא אצלך בשחרית ונתת לו איסר והלך לו, ובא אחר במנחה, אל תאמר כבר נתתי לראשון ודי לי, אלא תן לשני ואל תחזירהו ריקם שנאמר (קהלת יא, ו) בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך, ואין זריעה אלא צדקה. והנותן לעשרה עניים יש לו יותר שכר מהנותן עשרה פרוטות לעני אחד, והטעם לפי שכשנותן עשרה פעמים לבו מתעורר לטובה בכל פעם ופעם, אבל כשנותן בפעם אחת אין לבו מתעורר אלא פעם אחת, ונראה כאדם המשליך מעליו המשוי. ולזה כוונו רז"ל במה שאמרו במסכת אבות (פ"ג מט"ו) והכל לפי רוב המעשה, פירוש לפי רוב מספר המעשים, שאם יתן אדם אלף זהובים בבת אחת למי שראוי, לא יעלה בידו מדת הנדיבות כמי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים, שעשה אלף פעמים מעשה הנדיבות, כי ברבוי מספר המעשים מצד ההרגל קנה קניין מעלת הנדיבות ויהיה קיים בנפשו.
ואם אין לו מה ליתן, לא יגער בו ויגביה את קולו עליו, אלא יפייסנו בדברים ויהא מראה לו שדעתו ליתן לו אלא שאין ידו משגת. ובזה שכרו גדול, כדאמר רב יצחק (ב"ב ט ב) כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים באחד עשר ברכות, שנאמר (ישעיה נח, ט) ותפק לרעב נפשך וגו'. וזרח בחשך אורך. ומונה ואזיל אחד עשר ברכות כנזכר לעיל. ואם אתה מראה לו פנים שוחקות ומאירות במעשה הצדק שלום, אז יאר ה' פניו אליך וישם לך שלום
פרק ה
- בשיעור נתינתה
מלכינו וצורינו השוכן את דכא, צוונו בתורה לתת צדקה לעניים לכל אחד ואחד די מחסורו, שנאמר (דברים טו, ח) כי פתוח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו. ולא נתברר לנו שיעור הצדקה כמה יהיה, וממעתיקי השמועה קבלו ולימדונו שיעור הצדקה שהוא על שמונה מעלות.
המעלה הראשונה, כמה נותנים לעני המחזיר על הפתחים. איתא בפ"ק דב"ב (ט א) ההוא עניא דהוי מחזיר על הפתחים דאתא לקמיה דרב פפא, לא מזדקק ליה, אמר ליה רב סמא בריה דרב ייבא לרב פפא אי מר לא מזדקק ליה אינש אחרינא לא מזדקק לי, לימת ליה, והתניא עני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו. אמר ליה אמי אין נזקקין למתנה מרובה אבל נזקקין למתנה מועטת. ופירש רש"י אין נזקקין ליה לתת מעות מן הקופה, אחרי שלמד לחזר על הפתחים דיו בכך, ולא אזקק ליה אפילו לפרנסו. וכן פירשו התוספות והרא"ש דרב פפא גבאי צדקה הוה ולא נתן לו מן הקופה, אבל כל יחיד ויחיד אל ישוב דך נכלם ולא יחזירהו ריקם, ואם יתן הרבה שכרו הרבה מאוד.
המעלה השנייה, כמה נותנים לעני האורח העובר ממקום למקום. תנן במסכת פאה (פ"ח מ"ז) אין פוחתים לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מד' סלעים בסלע ביום, ואם לן נותנין לו פרנסת לינה, שבת נותנין לו מזון ג' סעודות. בפ"ק דב"ב (ט א) ובפרק כל כתבי (שבת קיח א) מאי פרנסת לינה, פוריא ובי סדיא פירוש כר. ובתוספתא דסוף פאה (פ"ד ה"ח) תניא לן נותנין לו פרנסת לינה שמן וקטניות. ונראה דפירושו דהתוספתא לינה לחוד ושמן וקטנית לחוד, דלינה הוא פוריא ובי סדיא כדמפרש בגמרא, וכן כתב הטור יורה דיעה סימן ר"ן.
המעלה השלישית, כמה יתנו בנשואי יתומה ענייה. אין נותנין לה פחות מחמשים זוז, כדתנן בפרק מציאות האשה (כתובות סז ב) כשמשיאים את היתומה לא יפחתו לה פחות מחמשים זוז, ואם יש בכיס מפרנסים לה לפי כבודה. וכתב הר"ן (שם כט. ד"ה מתניתין) אפשר דחמשים זוז נותנים לה אפילו אינם בכיס, שמחייבים את הגבאים ללוות, דאי בישנן בכיס דווקא מאי אריא נ' אפילו טובא נמי לפי כבודה, ופלוגתא היא בירושלמי (שם פ"ו ה"ה).
המעלה הרביעית, שיעור מה שיתנו ליתום עני. כשנושא אשה חייבים להשכיר לו בית דירה ולתת לו מטה ושלחן וכלי תשמיש ובגדים שילבש, כדאיתא בספרי (דברים קיח) די מחסורו אשר יחסר לו, למה נאמרו כולם, ללמדך שהראוי ליתן לו פת נותנים לו פת, עיסה נותנים לו עיסה, מעה מעה, הראוי ליתן לו פת חמה חמה, צונן צונן, להאכילו לתוך פיו מאכילו. אין לו אשה ובא לישא, משיאים לו אשה ושוכרים לו בית ומציעים לו מטה וכלי תשמישו, ואחר כך משיאין לו. ע"כ.
המעלה החמישית, כמה נותנים לעני בן טובים. אמרו רז"ל (שם סו ב) די מחסורו, אתה מצווה לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו. אשר יחסר לו, אפילו סוס לרכוב ואפילו לרוץ לפניו, כדגרסינן במסכת כתובות בפרק מציאות האשה, ת"ר די מחסורו אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני אחד סוס לרכוב ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא לו עבד לרוץ לפניו, ורץ הוא לפניו שלשה מילין. תנו רבנן מעשה באנשי גליל העליון שלקחו לעני אחד בן טובים מציפרא ליטרא בשר בכל יום ויום. מאי רבותן, אמר רב הונא ליטרא משל עופות. וצריך אדם לזון את העני כפי מה שהיה רגיל לאכול קודם שנתדלדל. בפרק הנזכר, ההוא דאתי לקמיה דרבי נחמיה, אמר לו פרנסני, אמר לו מה היית רגיל לאכול, אמר ליה בשר שמן ויין ישן. א"ל רבי נחמיה, רצונך שתגלגל עמי בעדשים, גלגל עמו בעדשים ומת, אמרו עליו אוי לזה שהרגו רבי נחמיה, אדרבא אוי לנחמיה שהרגו לזה מבעי ליה. אלא איהו לא בעי לפנקא נפשיה כולי האי, מפני שגלגל עמו בעדשים, ומפני שלא כלכלו במה שהיה רגיל אמרו עליו שהרגו. והחסד שאדם עושה עם העני אינו משלו אלא משל הקדוש ברוך הוא, והוא מזמין פרנסת העני והעשיר, כדגרסינן בפרק הנזכר, ההוא דאתא לקמיה דרבא, אמר לו פרנסני, אמר ליה מה היית רגיל לאכול, אמר לו תרנגולת פטומה ויין ישן, אמר לו לא חיישת לדוחקא דציבורא, אמר לו אטו מדידהו קאכילנא מדרחמנא קאכילנא, דתניא עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו (תהילים קמה, טו), בעתם לא נאמר אלא בעתו, מלמד שהקב"ה נותן לכל אחד ואחד מזונותיו בעתו. עודם מדברים והנה אחותו של רבא באה לעיר מעיר אחרת, והיה לה שנים רבות שלא באתה לעיר אלא אותו היום, והביאה לאחיה תרנגולת ויין ישן. מיד ידע רבא כי בשביל אותו עני זימן לו הקדוש ברוך הוא התרנגולת והיין לפרנסו כמו שהיה רגיל לאכול קודם. אמר ליה רבא נענתי לך קום אכול.
המעלה הששית, כשיתבייש העני לקבל צדקה חייבים ישראל לכבדו ולפקדו במתנות, ואם אינו רוצה ליקח, נותנים לו לשם הלואה ואחר כך נותנים לו במתנה. דתנו רבנן (שם) והעבט תעביטנו (דברים טו, ח) זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס ממה שנותנים לו, נותנים לו לשם הלואה וחוזרים ונותנים לו לשם מתנה. לא רצה אומרים לו הבא משכון וטול כדי שתזוח דעתו. וכן אמר רבי שמעון בפרק מציאת האשה. וגרסינן בויקרא רבה (לד, א) אשרי משכיל אל דל ביום רעה וגו' (תהילים מא, ב), אמר רבי מונא אשרי נותן אל דל לא כתיב, אלא אשרי משכיל, הוי מסתכל בו איך יקבל לזכות בו. רבי מונא כך היה עושה, כשהיה רואה בן טובים או בן גדולים שהיה יורד מנכסיו והיה מתבייש ליקח, היה הולך אצלו ואמר ליה שמעתי בשבילך שנפלה לך ירושה במדינת הים, הא לך חפץ זה, וכיון שאתה נוטל דמיה אתה נותנה לי, ובשעה שהיה נותן לו אומר לו במתנה נתונים לך. אמר ר' אלעזר כתיב (שם קלו, כה) נותן לחם לכל בשר ובא זה וחטף את המצוה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא עלי לשלם לו גמולו, הדא הוא דכתיב (משלי יטף יז) וגמולו ישלם לו.
ויש לך אחר שאינו רוצה לקבל בהלואה ממש על משכון או בלי משכון עד שירויח לאומנתו או עד שימכור את שלו ופורע מיד. מי שהוא מטיל לכיסו זהו מצוה גדולה בלי חסרון כיס, שאינו בוש העני בדבר. דגרסינן במסכת שבת פרק במה אשה (סג א) אמר רבי שמעון בן לוי, גדול המלוה יותר מן העושה, והמטיל לכיס יותר מכולם. פירוש המטיל לכיס מעות ומלאי להשתכר מהן למחצית השכר.
המעלה השביעית, אם יהיה עני תלמיד חכם חייבים לתת לו כפי כבודו. ואם אינו רוצה לקבל מתעסקים לו לסחורה, מוכרים לו בזול וקונים ממנו סחורתו ביוקר כדי שיתפרנס בכבוד. ואם היה יודע להתעסק בפרקמטיא בעצמו, מלוין לו לעשות בו סחורה. וזה נקרא מטיל מלאי לכיס תלמיד חכם, ושבחוהו רבותינו ז"ל בכמה מקומות (עי' פסחים נג ב), ושכרו הרבה מאוד כנ"ל בשער ה' מעמוד התורה.
הרוצה שיזכה לעולם הבא יתעסק בצרכי התלמידים והרבנים העוסקים בתורה לשם שמים, ויעזור לשכירות הרבנים כדי שיעמדו בעירו ויהיו עוסקים בתורה על ידו. ופירשו רבותינו ז"ל בספרי (עי' ויק"ר כה, א) עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח), ללומדיה לא נאמר אלא למחזיקים בה, והם המחזיקים בצורכי הרבנים ותלמידיהם. ואם מחויבים להטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים קל וחומר שאין להכביד עליהם במסים וארנונים. והמטיל עליהם והכופה אותם עובר אדאורייתא ואדנביאי ואדכתיבי, כדאיתא בהדיא בפרק השותפין (ב"ב ח א) רב חנן רמי כרגא אדרבנן, אמר ליה רב נחמן בר יצחק עבר מר אדאורייתא אדנביאי אדכתיבי כו'. וכמו שכתב הרמב"ם בתשובתו לרבי אפרים מצור (שו"ת הרמב"ם סי' שכ"ה), זה לשונו בחתימת דבריו, ודבר ידוע הוא שהגובה כסף מס או גולגלתא או סעודת מלך וכיוצא בזה מן התלמיד חכם, שהוא עובר על דברי תורה ודברי נביאים ודברי כתובים, כמו שאמרו חכמים עבר מר אדאורייתא אדנביאי אכתובי כו'. ולא דיין שאין עוסקין במלאכתך וטורחין להרויח לך כמו שראוי להם להטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים, אלא שהן גובין ממך, קשה עלינו הדבר הזה מאוד כו', עד וכל מה שיטלו ממך גזל הוא בידם.
ובפירוש מסכת אבות פ"ד (מ"ה) כתב וז"ל, הקילה התורה מתלמידי חכמים חק המלכות מן הארנוניות ואכסניות החיל, וחוקים המיוחדים בכל איש ואיש והם הנקראים כסף גולגלתם יפרעו בעבורם הקהל, וכן בניין החומות וכיוצא בהן. ואפילו היה תלמיד חכם בעל ממון לא יתחייב מכל זה. וכבר הורה רבינו יוסף הלוי לאיש במקום אחד שהיה לו גנות ופרדסים שהיה חייב בעבורם אלפים זהובים, ואמר שיפטר מתת בעבורם דבר מכל מה שזכרנו, מפני שהיה תלמיד חכם, ואעפ"י שהיה נותן במס ההוא אפילו עני שבישראל עכ"ל. וכן כתב בפ"ו מהלכות תלמוד תורה (ה"י) וז"ל, אין מחייבים אותו ליתן מס בין מס שהוא קצוב על בני העיר בין מס הקצוב על כל איש ואיש. וכן כתב הרא"ש בפ"ק דבבא בתרא (סי' כ"ו) בשם ר"י הלוי דשמעינן מההוא עובדא דכובס, דאיתא התם, ומדאמר רב נחמן עבר מר אדאורייתא כו' דכל מיני מסים ותשחורת המוטלים על הציבור בין קבועים בין אינם קבועים אין תלמידי חכמים חייבים לסייע בהם את הציבור עכ"ל. ומדסתם ולא חילק נראה דאפילו אמר המלך שיתן כל אחד כסף גולגלתו ומעשר תבואתו פטורים התלמידי חכמים. וכן גלה דעתו בתשובותיו (כלל טו, סי' ח') שהביא תשובת הרמ"ה, וכתוב בה כל מיני מסים וארנונים ותשחורת בין קבועים בין שאינן קבועים, אין תלמידי חכמים חייבים בהם לסייע בהם את הציבור כלל. ואפילו המס הקצוב על כל איש ואיש בפני עצמו, הציבור חייבים לפרוע משלהם כדי המס הקצוב על תלמיד חכם כדי לפוטרן, דהא כרגא דהיא כסף גולגלתא אקרקף גברא מנח כדמוכח בכמה דוכתא. ואמרינן דרבנן פטירי ואי לא משלמי ציבורא עלייהו מדידהו היכא יכול למפטרינהו מבי גנזא דמלכא, אלא דחייבי ציבורא למיפרע עלייהו ממונא דנפשייהו לבי גנזא דמלכא. ואפילו היו עשירים שבישראל, הציבור חייבים לפרוע בעבורם. שלא מפני עניות נפטרו, אלא מפני תורתן עכ"ל.
אף שהר"ן כתב (ב"ב ה: ד"ה בלו) מסתברא דכי אמרינן הכא דרבנן פטירי מכסף גולגלתא ומעישור תבואותיהם, דווקא כגון שהמלך הטיל על בני העיר ליתן כך וכך מחמת מעשר תבואותיהם, או מחמת מניין גולגלתם, שיכולין תלמידי חכמים לומר לא הטיל המלך עליכם כלום אלא בשבילכם. אבל אם אמר המלך שיתן כל אחד ואחד כסף גולגלתו ומעשר תבואתו, אין עמי הארץ פורעין בשביל תלמידי חכמים. והיינו דאשכחן מקצת רבנן דיהבי כרגא, כדאמר בסנהדרין (כז ב) דבר חמא קביל עליה כרגא דרב פפא כולי שני. והיכא משכחת לה דר' פפא יהיב כרגא, אלא שמע מינה כדכתיבנא. וכן נראה מדברי ר"ח, וכן כתב הרמב"ן ז"ל (ב"ב שם) עכ"ל (ב"י יו"ד סי' רמ"ג). הלא גם הטור ראה דבריהם והביא סברתם בטור חושן משפט סי' קפ"ג וכתב שאינו נראה להרא"ש אלא שבכל ענין פטורים, ושכן כתב הרמ"ה והרמב"ם ז"ל, וגם בטור יורה דיעה סימן רמ"ג סתם כדבריהם. ומה שהביא הר"ן ראייה לדבריו מסנהדרין מההיא דבר חמא קביל כרגא דרב פפא כולהו שני, כתב הב"י בטור חושן משפט דיש לדחות דדילמא רב פפא נושא ונותן להתעשר הוה, וכיון שכן לא הוה תורתו אומנתו ולא מיפטר מכרגא. אי נמי לפי שהיה עשיר גדול היה פורע כרגא ממדת חסידות, והשתא קביל עליה בר חמא כרגא דכולהו שני. ובטור יו"ד כתב די"ל דעד אותו הזמן שהיו פורעים הציבור כרגא דרב פפא, ובר חמא קביל עליה לפרעו בעדו כולהו שני ולא יצטרך רב פפא להחזיק טובה לציבור.
ובתשובה אחת מצאתי כתוב שאפילו פירש המלך ואמר שהתלמידים יפרעו חלקם במס, יש מן הדין על הקהל שהתלמידים שוכנים בתוכה לפרוע חלקם, דהא תלמידים כסף גולגלתם אקרקפתא דגברא מנח, אפילו הכי אמרינן בפרק השותפין שהם פטורין. ואם הדור כפני הכלב ויעיזו פניהם ולא ירצו להבריח זהרורי דמלכא מיניה, יוכל התלמיד לנדות ולשמת על זה, ואפילו החרימו הקהל לפרוע המס וכללו התלמידים בכלל החרם, אין החרם חל דארור בו שבועה, ואין נשבעין לעבור על המצות. ואם תקשה לדברינו מההיא דבר חמא דקביל עליה כרגא דרב פפא דכולהו שני אלמא דצורבא מרבנן יהיב כרגא. תירץ הר"ר מאיר ז"ל דהתם שלא כדין היו מטילין עליו, וכעובדא דבעי עם הארץ למירמא רמי כלילא ארבנן, והיינו דשקיל רב פפא כרגא דבר חמא ולא חש לשוחדא, דאינו אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו עכ"ל. עד כאן דברי הב"י.
ומה שכתב שמצא כתוב בתשובה אחת, בקשתי את שאהבה נפשי ומצאתי גם אני תשובה זו והיא אשר השיב הר"ר נחמיה להר"ר יעקב והר"ר יהודא בני הרב רבינו אשר ז"ל, והאריך בתשובתו (זכרון יהודה סי' ק'), וחתימת דבריו ואפילו תלמיד חכם המלוה בריבית אין מחייבין אותו בשום מקום, שלא הותרה הריבית אלא לצורבא מרבנן, כדאיתא בפרק איזהו נשך (ב"מ עה א) ולעם הארץ כדי חייו. וכל זמן שתורתו עיקר אעפ"י שהיה לו מלאכה אחרת הוא פטור, שהרי רבותינו שבתלמוד רובם היו בעלי מלאכה, אלא שהיתה טפלה לתורתם. כל שכן כשאין לו שום מלאכה אלא שהוא מלוה מעותיו לגוי בריבית שהוא פטור כמו שכתבנו. מיהו בעינן שיהיה התלמיד חכם בעל מעשה וחסיד, דכתיב (דברים לג, ג) כל קדושיו בידיך. אבל אם הוא צורבא מרבנן וסני שומעניה, הרי הוא כעם הארץ וגרע ממנו, כדאמרינן במועד קטן (יז א), דוק ותשכח. אבל כל זמן שהוא בעל מעשה ותורתו עיקר הרי הוא פטור כמו שכתבנו, וכן היה דן הרי"ף ז"ל והר"ר יוסף תלמידו, וכן הרמ"ה וכל הגאונים ואנשי מעשה ז"ל. ואם בדורות הראשונים שהיו תלמידי חכמים מצויין לאלפים ולרבבות כך, כל שכן עתה שנתמעטה התורה ולומדיה שהם פטורין, עכ"ל בתשובתו הנכונה.
אך רבים מהמון חשבו דזהו דווקא בתלמיד חכם שתורתו אומנתו ויהגה בתורת ה' יומם ולילה ולא יצא החוצה, אבל תלמיד חכם שתורתו אומנתו ומקצת היום הולך להתעסק בעסקיו בסחורה או להלוות בריבית, או לעשות איזה מלאכה כדי לפרנס ממנו את עצמו ואת אנשי ביתו, וחוזר ללמודו בענין שאינו מתבטל מלמודו אלא לבקש טרף לביתו, על זה אומרים שישא בעול עמהם וכאחד מהם. אבל המה לא ידעו ולא יבינו דברי חז"ל, שהרי כתב הרשב"א והעיד על רבינו הגדול רבי יהוסף הלוי ז"ל, שהיה דן שלא נאמרו דברים הללו אלא בתלמיד חכם שתורתו אומנתו, כלומר שתורתו קבע ועסקיו עראי, אבל לא במי שעסקו קבועה ואין תורתו קבע ע"כ. וכן נמי השיב הרמ"ה ז"ל (עי' שו"ת הרא"ש כלל טו סי' ח') להר"ר יונתן דקונק"א, וכתב בחתימת דבריו וז"ל, ומכלהו הני שמעתתא שמעינן דכי פטרוהו רבנן בגמרא לרבנן דעסקי באורייתא לאו אדעתיה דלא טרחי במזונייהו ופרנסתן ופרנסת אנשי ביתו פטרונהי, אלא כל היכא דמקיימא והגית בו יומם ולילה כפי כחן וכפי יכלתן, ולא בטלי מדברי תורה אלא לדברי מצוה, לבקש כדי מזונתן ופרנסתן ופרנסת אנשי ביתם ומזונותיהם, בכלל דרבנן הוא דפטירי מכל הני מילי דאמרן. אבל מי שאין תורתן אומנתן, ולפעמים הם שונים ולפעמים יוצאים, לא פטרי מהני מילי ע"כ. וכן כתב הרא"ש שם פרק השותפין (סי' כ"ו) וז"ל, ונראה שהתלמיד חכם שיש לו אומנות או קצת משא ומתן להתפרנס כדי חייו ולא להתעשר, ובכל עת שהוא פנוי מעסקו מחזר על דברי תורה ולומד דברי תורה, הוא הנקרא תורתו אומנתו ע"כ. כן כתב בתשובה (כלל ט"ו סי' ח') וכ"כ בנו בטור יורה דיעה סימן רמ"ג ובחושן משפט סי' קפ"ג, וכן כתבו האחרונים.
ונראה דמה שכתב הרא"ש ז"ל כדי להתפרנס כדי חייו, לאו דווקא כדי חייו בצמצום, אלא כל שיהיה מתעסק כדי להחיות נפשו כדי חייו קרינן ביה. ודוקא דכתב ולא להתעשר, ולא כתב ולא ליותר מכדי חייו. ודבר פשוט הוא שיבואו על אדם פתאום כמה מקריים מחולאים וזולתם, שיצטרך בהם להוצאה מרובה, ודבר שאין לו קצבה הוא. ודוגמא זו כתבו התוס' במציעא (ע: ד"ה תשיך) גבי רבית דגוי, אעפ"י דללישנא קמא לא הותר לעם הארץ אלא בכדי חייו, אפילו הכי יש להתיר, לפי שיש עלינו מס מלך ושרים והכל הוי כדי חייו. והרמב"ם שכתב בפ"ג מהל' תלמוד תורה (ה"ט) גבי תלמיד חכם וז"ל, ועשה מלאכה מעט כדי חייו אם אין לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו יעסוק בתורה. נראה שבכדי חייו דווקא הוא היינו בשאין לו מה יאכל, הא אם אין לו מה יאכל דכתב הרמב"ם על כרחין לאו דוקא הוא, דאפילו אם היה לו מה יאכל הנה צריך לבגד ללבוש ולכל הדברים הצריכים לכל אדם לבד האכילה. ואדרבה הרי אמרו חכמים בפרק כסוי הדם (חולין פד ב) לעולם יאכל אדם וישתה בפחות ממה שיש לו, וילבוש ויתכסה ממה שיש לו. עוד אמרו (ב"מ נב א) דאמרי אנשי עשיק לגבך ושוי לכריסך. וזהו ג"כ דעת רש"י בפרשת ויצא (בראשית כח, כ) שפירש ונתן לי לחם לאכול כמי שאמר לא אעזבך. והמבקש לחם קרוי נעזב, שנאמר (תהילים לז, כה) ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. אעפ"י שאמר יעקב אבינו ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, והיכן הבטיחו הש"י על בגד, שהרי אינו בכלל לא אעזבך רק לחם. אלא דעת יעקב אבינו ע"ה, מאחר שהבטיחו הש"י ליתן לו לחם לאכול במה שאמר לא אעזבך, בכלל זה הוא גם כן בגד ללבוש, דאם לא היה נותן לו בגד ללבוש כראוי כנוהג שבעולם, היה ודאי מצמצם בתכלית באכילת לחם כדי למכור המותר ולקנות בגד ללבוש כראוי כנוהג שבעולם, והמבקש לחם כלומר שאין לו כל צרכו לחם נקרא נעזב. אם כן על כרחיך לומר דגם דעת הרמב"ם במה שכתב אם אין לו מה יאכל אף בגדים במשמע, ומכל שכן דאף אם היה לו מה לאכול אם אין לו בגדים צריך למכור ולקנות להלביש ולכסות, על דרך עשיק לגבך כנזכר. ובפרט התלמיד חכם שצריך להיות יותר מצויין בבגדים מעם הארץ, כאשר אמרנו לעיל בעמוד התורה שער ד. והנה הרב ז"ל כתב שם בסמוך וז"ל, כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חילל השם ובזה את התורה וכו' ע"כ. ולא נתנה תורה למלאכי השרת שאין צריכין לדבר מצרכי העולם.
כללא דמילתא דנקיטנא מכלל דבריהם דהני רבוותא, דתלמיד שעושה את תורתו קבע ואינו מתבטל מלמודו כי אם לזון את בניו ואת בני ביתו ולפרנסם, ואפילו שהוא עשיר, הרי הוא פטור מכל מיני מסים וארנוניות. מיהו מצאתי כתוב בשם הרמב"ן ז"ל (עי' שיטמ"ק ב"ב שם) דאותן תלמידי חכמים הלומדים עם התלמידים בשכר, אין מן הדין לפוטרן מן המס, דבשכר הם לומדים.
המעלה השמינית, תיקון עניי העיר לתת לכל אחד ואחד כפי עניותו, וכפי חסרונו וכפי מעלתו וכפי עניינו שלא לכלכלם בשוה, מצאו רז"ל (ויק"ר ל"ד, ו, ותנחומא בהר ג') שמות מיני העניים הכתובים בכתוב. ואמרו שבעה שמות יש לו לעני, ואלו הן, דל, מך, תכך, עני, ורש, מסכן, אביון, דל, מי שהיה עשיר ונתדלדל, ועליו נאמר (משלי יט, ד) ודל מרעהו יפרד. מלמד שהיו לו אחים ורעים ואהובים כשהיה עשיר, וכשנתדלדל נתפרדו ממנו חבריו ויודעיו לפנים. ועל כן ראוי לפרנסו ולעשות עמו חסד ולנהלו במנהגו כמו שבארנו. תכך, הוא הבינוני שיש לו פרנסתו בצימצום, וכשאירע לו חולי או שום מקרה יתרושש מיד ונגלה עניותו, ועל זה נאמר (שם כט, יג) רש ואיש תככים נפגשו, כלומר התכך חבר לרש, על כן ראוי לתמוך ידו קודם שיתרושש. רש, הוא שהיה מתפרנס בכבוד ונסתר, ואחר כך נתדלדל ונגלה עניות ולא נשאר לו כלום, עליו הכתוב אומר (שם יט, ז) כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו. מך, הוא הנצרך לבריות כל ימיו מפני קורות הזמן וגלגליו שסבבוהו, ועליו הכתוב אומר (ויקרא כה, לה) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו'. עני, פירוש יגע ועמל, שיגע כל ימיו לבקש כל פרנסתו ולא ישיג אלא מקצת צרכו בטורח גדול, ולא יספיק לו וכל ימיו מכאובים, ועליו נאמר (שם טו, טו) כל ימי עני רעים. מסכן, המצפה למנות בני אדם והם לועגים עליו ובוזזים אותו, ואפילו יהיה חכם ובעל תורה, ועליו נאמר (קהלת ט, טז) וחכמת מסכן בזויה. אביון, הוא המתאוה לפרנסה ולא ישיג אליה, והוא אדם שאינו יודע לעשות מלאכה ולא להתעסק בסחורה, ואפילו לבקש צדקה אינו יודע לדבר כהוגן, ולפיכך הוא כל ימיו מתאוה ואינו משיג, מפני שהוא עצל, ועליו נאמר (דברים טו, יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. וחייבין שיהיו הגבאים חכמים ונבונים, ויודעים כל אלו הענינים ומיני העניים, ושיעור הראוי לתת לכל עני ועני מהצדקה.