מטה משה· רבי משה מאט
עמוד גמילות חסדים · חלק שביעי
- בעניני מילה
פרק א
- בגודל ענינה
אברהם אבינו ע"ה מצא את בני דורו שלא היה בהם משיג אמיתת המציאות ומי היה מניע את העולם, והוא ברוב חכמתו שחננו האל יתברך, השיג את האמת מקטנותו, ואחר שגדל התחיל לריב עמהם ולהביאם לידע שהכל בא מהמניע הראשון, כדגרסינן בסוף פרק ארבעה נדרים (לב א) אמר רמי בר חמא, בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, שנאמר (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי, שנותיו של אברהם קע"ה שנה, נשארו ג' למנין עקב. ואמר רמי בר חמא כתיב, אברהם וכתיב אברם, בתחלה המליכו הקדוש ברוך הוא לאברם על רמ"ג אברים, ולבסוף על רמ"ח אברים. ואלו הן, ב' עינים, ב' אזנים, וראש הגויה. ולא ניתן לו טעם לדבר המילה, ולזה רומז באומרו התהלך לפני והיה תמים (שם יז, א), רצה לומר שלא ישאל טעם. ועם כל זה לא הניחו אחרונים מלדבר בטעם המילה.
כתב הרב מורה צדק (מורה נבוכים) בסוף ספרו בטעמי המצות פרק מ"ט, וכן המילה אצלי אחד מטעמיה למעט תאות המשגל, ולהחליש זה האבר כפי היכולת, עד שימעט במעשה הזה. וכבר חשבו שאת המילה היא השלמת חסרון יצירה, נמצא לכל חולק יש מקום לחלוק ולומר איך היו הדברים הטבעיים חסרים עד שיצטרכו להשלמה מחוץ, עם מה שהתבאר מתועלת העור ההוא לאבר ההוא. ולא ניתנה מצוה להשלים חסרון הבריאה, רק להשלים חסרון המידות, והנזק ההוא הגופני המגיע לאבר ההוא, הוא המכוון אשר לא יפסד בו דבר מן הפעולות שבהם עמידת האיש ולא תבטל בעבורה ההולדה, אבל תחסר בו התאוה היתירה על הצורך. והיות מילה מחלשת כח הקושי, ופעמים שתחסר ההנאה הוא דבר שאין בו ספק, כי האבר כשישפוך דמו ויוסר מחסהו מתחלת ברייתו יחלש בלא ספק. ובביאור אמרו רז"ל (ב"ר פ, י) הנבעלת לערל קשה לפרוש ממנו. זה הטעם החזק שבטעמי המילה אצלי. ומי היה מתחיל בזה המעשה אלא אברהם אשר נודע ביראת חטאו, מה שזכרו חז"ל (ב"ב טז א) באמרו הנה נא ידעתי וגו' (בראשית יב, יא), ויש במילה עוד ענין אחר צריך מאד לאנשי זאת האמונה כולם, רצה לומר מאמיני יחוד השם, אות אחת גשמי שיקבצם ולא יוכל מי שאינו מהם לומר שהוא מהם והוא נכרי. כי פעמים יעשה האדם זה כדי להגיע אל תועלת, או כדי להתנכל על אנשי הדת הזה. אך זה המעשה כלומר המילה לא יעשנו אדם בו או בבנו רק מתוך אמונת אמתית, כי אין זה שרט בשוק, ולא כויה בזרוע, אבל הוא ענין קשה מאד, וידוע גם כן רוב האהבה והעזר הנמצא בין אנשים שהם כולם בסימן אחד, ושהוא על צורת ברית. וכן זאת המילה הוא הברית אשר כרת את אברהם אבינו על אמונת יחוד השם. וכן כל מי שיכול יכנוס בברית אברהם להאמין היחוד, להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, וגם זה ענין חזק כראשון בטעם המילה, ואפשר שהוא חזק יותר מן הראשון. ושלמות זאת התורה וקיומה לא נשלם רק במילה ע"כ.
והטעם הראשון שכתב הרב מורה צדק, כתבוהו גם כן מהר"י אבוהב בספר מנורת המאור (נר ג' פ"א) אלא שהוסיף ביאור, וכתב וז"ל, נראה לי כי כמו שראתה התורה למעט תאות המאכל, וצוה לכלות הפרי היוצא ראשונה מהנטעים, ולפי שרוב הנטעים נותנין פרי בתוך ג' שנים, על כן אמרה תורה (ויקרא יט, כג) שלש שנים יהיה לכם ערלים וגו'. כך קרא ערלה לעור שבראש הגיד שהוא התחיל הנאת המשגל, וצוה למולו כדכתיב (בראשית יז, יד) וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו וגו', להרגילנו במעוט הנאות לטובתינו לגוף ולנפש. ומכאן למדנו מפורש שהמילה במקום זה להרגילנו במעוט ההנאות לטובתינו לגוף ולנפש. ועל דא גרסינן במסכת שבת פרק שמונה שרצים (קח א) מנין למילה שהוא באותו מקום, נאמר כאן ערלתו, ונאמר להלן ערלתו, מה להלן מקום שעושה פרי אף כאן מקום שעושה פרי. וכתב עוד טעם שלישי וז"ל, וכלל הדברים מצוה זו היא עטרה ויופי לישראל, שקבלה אברהם בשמחה ובטוב לבב בעדו ובעד כל זרעו, להבדל ולהדר ולקידוש השם, ולהקריב כל אדם בנו, בזה קרבן אשה לה', וכל הגוים שהם ערלים נשארו מאוסים ומגונים ומלוכלכים, כמו ששנינו בפ"ד דנדרים (לא ב) ר' אליעזר בן עזריה אומר מאוסה היא הערלה שנתגנו בה הרשעים, שנאמר (ירמיה ט, כה) כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב. וכעין זה כתב רבינו בחיי (בראשית יז, יג) וז"ל, ועל דרך המדרש (פדר"א פכ"ט) מצות מילה הוא כענין קרבן, וכשם שדם הקרבן לכפרה על המזבח, כן דם המילה מכפר. ועל כן מצותה ביום השמיני, כי הקרבן לא יכשר עד יום שמיני, שנאמר (ויקרא כב, כז) ומיום השמיני והלאה ירצה. וכשם שכתוב בקרבן (שמות כט, לג) ואכלו אותם אשר כופר בהם, שאכילת הקרבן לכפרה, כך ישראל עושין סעודה ביום המילה. ועוד גדול כחה יותר מן הקרבן, שהקרבן בממונו והמילה בגופו מהאבר שכל גידי האברים נקשרים בו, אשר מטעם זה נקרא ראש הגויה, כלומר ראש כל הגוף. ועל כן חשוב לו לעקדה וזבח כאילו עקד את עצמו. וכתיב (תהילים נ, ה) כורתי בריתי עלי זבח. ובספר הזוהר (ח"א צ"ג ע"א) כתב גם כן, זכאין אינון ישראל דעבדין קרבנא דרעוא לקב"ה, דמקריבין בנייהו לתמניא יומין לקרבנא כו'.
הטעם הרביעי, כמו שכתב רבינו בחיי בספר כד הקמח (ערך מילה) וז"ל, טעם המצוה הזאת על דרך הפשט הוא שנצטוינו שנעשה אות קבוע בבשר על אמונת היחוד, לא ישתנה ולא יסור לעולם בין מחיים בין לאחר מיתה. וזהו לשון הכתוב (בראשית יז, יא) ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית. למדך כי המצוה הזו היא אות קבוע בבשר, והיה הבשר לאות ברית. ולכך נקראת מצוה זו אות כמצות שבת ותפלין, כי שלשתם בלבד נקראים אות. וזהו שאנו אומרים בברכה וצאצאיו חתם באות ברית קדש. ובמדרש שיר השירים אמרו חכמי האמת השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות (שה"ש ב, ז), צבא שיש לי בה אות. ועל אות זה נקרא האדם תמים, שכן כתיב באברהם (בראשית שם, א) התהלך לפני והיה תמים. וכל מי שהוא נימול הוא נכנס באמונת הייחוד ובבריתו של אברהם אבינו, וכענין שכתוב (בראשית יז, ז) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך. וכל מי שהוא נימול ראוי להשתמר מהעריות, וכן אמר דוד (תהילים יח, כד) ואהיה תמים עמו ואשתמר מעוני. ומפני שנהיה חק לאמוריים שהיו חוקקים בבשר גופם שם עבודה זרה שלהם, והיא כתיבת קעקע שאסרה תורה, שהיו האמוריים עושין לכבוד יראתם, והיה להם לסימן כי הם עובדים אותו הכח והיו חוקקים חקקי און ומכתבי עמל. לכך נצטוינו אנחנו זרע יעקב שנעשה אות זה בבשרינו, כדי שיהיה לנו סימן שאנו חלק ה' וזרעו של אברהם המקודשים לשמו.
ובספרו בפרשת לך לך (יז, כד) הוסיף ביאור וכתב, שלש מצות בתורה הן שנקראו אות, ואלו הן מילה שבת ותפלין. ושלשתן עדות ואות על היחוד והאמונה. ואין ראוי לכל אחד מישראל לעמוד זולת השתים מהן, כי קיום כל דבר על פי שנים עדים, ועל זה יצטרך שילכו שני עדים עמו. לפיכך חייב אדם להזהר במצות תפלין, ואז יהיו שני עדיו נמצאים עמו והם מילה ותפלין לא יסורו ממנו, כאותו שנשתבח בו אותו חכם (מגילה כח א) מימי לא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין. וביום השבת שהוא פטור מתפלין, מילה ושבת נמצאת בו. מלמד שכל הזהיר במצות תפלין אין שני עדיו זזין ממנו לא בחול ולא בשבת.
הטעם החמישי, כתבו רבינו שם טוב (דרשות התורה לך לך) וזה לשונו, ואמנם למה שייעדנו לדבר בפרק מילה נביא מאמרי רז"ל ונפרשם. אמרו (ב"ר מט, ב) מאי דכתיב סוד ה' ליראיו וגו' (תהילים כה, יד), איזה סוד שגילה ליראיו, הוי אומר זה מילה שגילה לאברהם, שנאמר כי ירא אלהים אתה (בראשית כב, יב). מהו אמר ליה לאברהם כשבראתי עולמי הייתי מגלגל כ' דורות בשבילך, אם אין אתה נוטל את המילה אני אל שדי שאמרתי לעולמי די ומחזירו לתהו ובהו. ואמרו עוד (תנחומא לך לך כג) ובריתו להודיעם, משל למלך שהיה לו אוהב, והיה עשיר יותר מדאי, אמר ליה המלך מה אתן לך כסף וזהב יש לך הרבה, אלא הריני חוגרך כלי זייני. כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם, מה אתן לך כסף וזהב יש לך, שנאמר (בראשית יג, ב) ואברהם כבד מאד וגו'. אלא דייך שתהא כמוני, שנאמר ואתנה בריתי ביני וביניך.
אין ספק כי העולם לא נברא אלא בעבור שימצאו בכאן אנשים חכמים יודעים מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור, ויהיה מדרגתם מדרגת מלאכי השרת נקיים מזו החרפה הנמצאת במין האנושי, והוא תענוג המשגל אשר רבים נשחתים בעבורו. הלא תראה מה שעשו לדוד עם שהיה קדוש ה', אשר בעבור זה ההפעלות קרא עצמו טמא, כמו שכתוב (תהילים נא, ד) הרב כבסני מעוני, ולקחו ממנו רוח הקודש, ונשלך מישיבתו של מעלה, כמו שאמר (שם יג) אל תשליכני מלפניך וגו'. וכן מה שעשו לשלמה ע"ה, עם היותו בתכלית החכמה, וכן מה שעשו לשמשון שהיה בתכלית הגבורה. ואם לגבור בתכלית עשו חלש, ולקדוש בתכלית עשו טמא, ולחכם בתכלית עשו סכל, כל שכן שיעשו לשאר אנשים. ולכן אין להמלט מזה החטא, ומי שימשך אחריו לא יראה יה בארץ החיים. ולכן אמר השם לאברהם שיקבל ברית מילה, כי זה יהיה סבה לידע את השי"ת, ואם לא היה הדבר כן לא ימצא אות מיוחדת שיכירהו ויהיה העולם לבטלה. ולכן אמר שיקבל זאת המצוה, ואם לא שיחזור העולם לתהו ובהו ויהיה העולם לבטלה. והנה נתגלגלו כל מה שקודם אברהם בעבור אברהם, כמו שנתקיים העולם בשת כי הוא היה בצלם אלהים, וכלי זיינו של הקדוש ברוך הוא אינו אלא היותו קדוש ופרוש, כמו שאמר (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני, מה אני קדוש אף אתם קדושים.
הגה. וזהו שמסיים במאמר מה אתן לך כו', אלא דייק שתהא כמוני שנאמר ואתה כו'. כלומר ובזה תהיה קדושים כמוני. ע"כ.
וכל מי שהוא פרוש הוא נבדל מחומר, וכל נבדל מחומר הוא משכיל בפועל, אם כן הפרוש יודע ומשכיל. ולכן מי שהוא מהול יש לו פרישות, ומאז יכול להדבק עם אלוהיו. הלא תראה הנראה במאמר הנבחר (שמות יט, טו) אל תגשו אל אשה ואמר הסבה כי ביום השלישי וגו'. ואמרו בבראשית רבה (עי' מח, ב) ואחר עורי נקפו זאת (איוב יט, כו), אמר אברהם לולי המילה מאין הייתי רואה אלוה, שנאמר וירא אליו ה'. והכוונה בזה כי הערלה סבת רבוי המשגל, ורבוי המשגל סבה שלא יהיה דבקות בין הש"י ובין הנמשכים אחר זה התענוג. זהו שאמר בזה המאמר הנכבד שנתן לו כלי זיינו, והבין אמרו כלי זיינו, כי הכלי זיין אינה מכוונת לעצמם אבל לעשות חיל בהם, כן המילה הוא בעבור שימשוך מזה השגת השם יתברך.
הגה. ואומר אני שכוונתו באמרו הריני חוגרך כלי זיני, כי ידוע שכלי זינו וחרבו של הקדוש ברוך הוא הוא שם שד"י, ומי שהוא מהול חתום בבשרו שם של שד"י כמו שאכתוב בפרק שאחרי זה, הרי הוא חגור בכלי זינו של הקדוש ברוך הוא. ע"כ.
ולכן אמרו (עירובין יט א) לעתיד לבא, אברהם יושב על פתח גיהנם ואין מניח לאדם מהול לירד בתוכה. ואותם שחטאו יותר מדאי, מעביר ערלה מעל התינוק שלא מלו ונותנה להם ומוריד לגיהנם, שנאמר (תהילים נה, כא) שלח ידיו בשלומיו וגו'. והכוונה בזה כי הרשע חטא עם היותו מהול בבשר הוא ערל בלב, ולכן הוה כאילו לא מל. ולכן אמר (שבת קלז ב) מל ולא פרע כאילו לא מל, הרמז בזה שאם האדם מל ערלתו ונשאר ערל הלב, כאילו לא מל ושב כתינוק בן יומו שאין לו שכל, כי אין הפרש בין הנער כפי שניו או כפי מדות הנערות. ואחר שהיה הדבר כן, ימשך כשהאדם יראה בעצמו שהוא מהול שישכיל וידע שהעונג איננו התכלית האחרון, אבל נברא לקיום המין לא להרבות המשגל. ואחר קיום המין ראוי שישוב הנפש לתת לו החיים הנצחיים והתמידיים. ולכן אמר השם לאברהם שילך לפניו ויהיה תמים, רצה לומר שישלים נפשו וביתו אחריו כשיהיה מהול. ואמרו רז"ל במדרש (ב"ר מו, ה) התהלך לפני והיה תמים, א"ר שמואל אברהם כהן היה, שנאמר (תהילים קי, ד) אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק. אמר אם ימול מן האוזן אינו כשר להקריב, מן הפה אינו כשר להקריב, מן הלב אינו כשר להקריב, הוי אומר זו ערלת הגוף. אמר ר' עקיבא ארבע ערלות הן כו', עד אם ימול מן האוזן אינו שומע כו'.
הנה עיניך תחזינה מישרים, אשר לערלת האבר המיוחד הנזכר קראוהו ערלת הגוף בכל עת שזכרוהו. מה שלא עשו לשאר האברים אבר אבר לבדו, אשר זה תורה כי אותה הערלה היא ערלה כוללת כל ערלות הגוף, ובהסרתה יוסרו כל המדות הפחותות אשר בכל הגוף. והנה ר' ישמעאל אמר דרך כלל כי להיות אברהם ע"ה כהן לאל עליון קונה שמים וארץ, לבו ראה בהשקפה צרופה איזהו דרך ישכון אור בתקון טבע החומר שיהיה תקון כולל. ואמר אם ימול מן האוזן אינו כשר, כלומר אם יתוקן הרע אשר אפשר שימשוך מהשמיעה, הנה בזה לא יתוקן כי אם המדות הנמשכות מן האוזן, ויתוקן בזה שלא ישמע לשון הרע וכיוצא באלה הדברים התלוים בחוש השמע. ואם נימול מן הפה אינו כשר, כי לא יתוקנו גם בזה אלא הדברים התלוים בפה, והוא הדבור הרע והאכילה והשתיה וכיוצא באלה, ואם נימול מן הלב אינו כשר, כי גם בזה לא תתוקן רק המחשבה לא הפועל, הוי אומר זו ערלת הגוף, והוא רמז לתקון כל הגוף.
והנה בא ר' עקיבא לפרש דברי ר' ישמעאל ולא כחולק עליו, ואמר ד' ערלות הן, נאמר ערלה באוזן, הנה ערלה אזנם (ירמיה ו, י). ונאמר ערלה בפה, הן אני ערל שפתים (שמות ו, ל). ונאמר ערלה בלב, וכל בית ישראל ערלי לב (ירמיה ט, כה). ונאמר ערלה בגוף, וערל זכר, ונאמר לו התהלך לפני והיה תמים, אם ימול מן האוזן אינו תמים, מן הפה אינו תמים, מן הלב אינו תמים, ומהיכן יומל ויהיה תמים, הוי אומר זו ערלת הגוף. כלומר בד' מקומות צריך תקון, אם יתוקן האוזן אינו תמים כי עדיין חסר הג' הנשארים, וכן מן הפה וכן מן הלב, הוי אומר זו ערלת הגוף, והוא כולל לארבעתם. ופירוש הענין למה לא יהיה תמים, ואמר כי אם ימול מן האוזן אינו שומע, כלומר לא יתוקן כי אם השמיעה אשר לא ישמע לקול מלחשים. ואם מן הפה אינו יכול לדבר, ובזה יתוקן גם כן הדבור הרע והבלתי נאות. ואם מן הלב אינו יכול לחשוב מחשבות רעות, אך אמנם יפעול הפעולות הפחותות והמגונות. הוי אומר זו ערלת הגוף, וזהו תיקון כל כללות הכוחות החמריות, ולזה הוסכם להיות האבר המיוחד ההוא אשר הוא סיבת תיקון כל הגוף כאמור.
הטעם הששי מה שכתב מהר"י אבוהב (מנורת המאור נר ג' כלל ג', ח"ה פ"ב) וז"ל, האדם החסיד הוא השלם במעלות המדות ובמעלות השכליות, המעשים הרצויים המתמידים ממלטים את הנפש מהפכיה ומגיעים אותה אל השלימות. וזו היא גזרת התורה, ובזה הסכימו גם כן הפלוסופים האלהיים, באמרם כי במדע ובמעשה תדבק הנפש בעולם העליון. וכן אמר אריסטו, אין החפץ המבוקש לדעת בלבד אלא לדעת ולעשות. ולהיות החסידים נקשרים בדתות ותכלית עשיית המצות, הוא ליראה את השם ברוך הוא, והיא המיישרת לעולם התמידי, כדכתיב (תהילים יט, י) יראת ה' טהורה עומדת לעד, רצה לומר להשארות התמידי והמצוות הם ב' סוגים עליונים. והאחד הוא קיום אמונה בבורא יתברך וציורה בשכל על דרך האמת, והשני התמדת הישוב. וזהו אומרו (זכריה ח, יט) האמת והשלום אהבו.
והסוג האחד נחלק למינים, והמין האחד הוא לידע שיש שם אלוה מצוי ואחדותו וקדמותו ושלימותו בתכלית השלימות כולו. ובמין הזה נכללין מצוות, לאהבו וליראה ממנו, ולהתפלל ולדבק בו, ולהשבע בשמו ולהדמות בדרכיו, לקדש את שמו ולקרות קריאת שמע פעמיים בכל יום, וללמוד תורה וללמדה, למול כל זכר ולהתעטף בציצית ולהניח תפלין. ואלו השלשה מצוות תפילין וציצית ומילה הם מיישרים להשיג אמיתת מציאותו, ואין אדם יכול להשיגו כי אם מצד פעולותיו הבאים ממנו שהם נחלקים לשלשה מעלות זו למעלה מזו. האחת היא נקראת עולם העליון, והוא עולם השכל שהוא מציאות השכלים הנבדלים. והשני הוא עולם האמצעי, והוא מציאות הגלגלים עם הכוכבים שבהם. והג' היא נקראת עולם השפל, הכולל מה שתחת גלגל הלבנה. ואלו הג' מצות תפלין וציצית ומילה הם מראות להסתכל ולהתבונן בהם לאלו הג' עולמות, מצות תפלין לאות מציאות שכלים הנבדלים שבעולם השכל. לפיכך צותה התורה להניחם בראש ובזרוע כנגד המוח והלב שהם משכני השכל, על כן אמר בפרשת יציאת מצרים (שמות יג, ט) והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך. והתורה היא מעולם השכל והמלאכים, כדגרסינן פרק אין דורשין (חגיגה יד א) אמר שמואל בר נחמני כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נברא ממנו מלאך, שנאמר (תהילים לג, ו) וברוח פיו כל צבאם. ועל כן מצוה זאת נקראת קדושה, ויש בה פרשיות של עול מלכות שמים, וכלי תשמישיה נקראים כלי תשמישי קדושה. ולפי שרומזת לעולם שאינו נראה לעין, על כן עיקר המצוה שהיא הכתב אינה נראית לעין אלא תשמישיה שהיא העור, ועל כן היא חוץ מגופו של אדם כמו עולם השכל, אלא רצועותיה שהן נקשרות בה רומז להשגות השכל הנקשרות באדם השלם. וגם אמרו שיהא מגיעות רצועות הראש עד טבורו שהוא אמצעית גופו של אדם, לרמוז שהשפעת עולם השכל במצות בוראו באה עד טבור העולם, לאפוקי מלבן של אומרים שהשגחת המשגיח מגעת עד גלגל הלבנה ולא יותר.
מצות ציצית דומות לעולם האמצעי, ויש בם הערה למציאות גלגל העליון המכסה ומחופף על כל מה שבתוכה, שהם שאר הגלגלים המתנועעים בתנועתו בתנועה החלה בכל ועדיו הכסות. וארבע כנפים כדמיון הרקיע שעל ארבע חיות שהן מצויירות בארבע תקופות השנה, אשר הם חקוקות בגלגל המזלות אשר תחת לרקיע. וגם הטלית וציציותיה מובדלים מעצם גוף האדם כמו התפלין, לפי ששניהם למעלה מעולם השפל אשר בו שוכן האדם. אלא שמכסה בהן רוב גופו, מה שאינו מכסה בתפלין. מפני שהעולם אמצעים הוא יותר קרוב לאדם, והציציות נראים לעין כמו הרקיע שהוא נראה לעין. והם נקראין תשמישי מצוה ולא קדושה, לפי שהם רומזות לגלגלים שאין בו קדושה כמו בעולם השכל. וגם מצוה זו נזכרת בה ראות העין שהיא השגה הרגשית, מה שלא נזכר בתפלין. שנאמר בציצית (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וזכרתם, שהראות מביאה לידי זכירה. ועל כי בראות האדם נפלאות השם שבעולם הגלגלים יזכור שיש מניע לכל, ויתן בלבו להשיג כל מה שיוכל. וכך אמר הנביא ע"ה (ישעיה מ, כו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו'. לא אמר שאו מרום עיניכם וראו הכוכבים אלא מי בראם, הכוונה שמתוך ראייתם נמצא מתעורר למציאת בוראם. והתכלת שבציצית הוא דומה לצבע השמים כפי הנראה לעין מפני גובה האויר, לא שהשמים בעלי גוונים כפי האמת. ולפיכך אין התכלת מעכב.
מצות מילה יש בה סודות וטעמים רבים, ואחד מהם היותה הערה להתבוננות מציאות זה העולם השפל, ולפי שעצם האדם הוא חלק מזה העולם ולא נבדל ממנו בשום זמן. לפיכך מצוה זו בגופו חותם תמידי באבר הויה למעשה, ובדבר שהתאוה בו יותר מוטבעת בבחרות האדם. וצותה תורה לחתוך המותר למעט ממנה בענין שלא ישחת דבר מכל הפעלים הראויים לבא ממנו, להיות תמיד לאות ולזכרון בעיני האדם להתבונן במציאת זה החומר ההיולי שהוא כל העולם השפל שנברא לתשמיש האדם, ולמאוס בכל מותר חמדותיו, לולי מה שצריך לקיום הגוף והמין. נמצא שהאדם הזריז השלם במצות ובמושכלות כאילו הוא עולם כללי בפני עצמו, מוכתר בתפלין, עטוף בציצית, נרשם במילה, לבל יליזו מעיניו פעולת הש"י במציאות העליונים והאמצעים והתחתונים, שמתוך כך מכיר את מי שאמר והיה העולם ויעבדנו בלבב שלם וחי לעולם.
הטעם השביעי, הוא מה שכתב המאור הקדוש ז"ל (זוהר ח"א צ"ג ע"א), וז"ל א"ר אבא, זכאין אינון ישראל דקב"ה אתרעי בהון מכל שאר עמין, ויהיב לון את קיימא דא, דכל מאן דאית ביה האי אות לא נחית לגיהנם, אי נטיר ליה כדקא יאות דלא עייל ליה לרשותא אחרא משקר בשמיה דמלכא. דכל מאן דמשקר בהאי כמאן דמשקר בשמיה דקב"ה, דכתיב (הושע ה, ז) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. וכתיב עוד (איוב יט, כו) ומבשרי אחזה אלוה. מאי ומבשרי מעצמי מבעי ליה, אלא ומבשרי ממש. ומאי היא דכתיב (ירמיה יא, טו) ובשר קודש יעברו מעליך, וכתיב (בראשית יז, יג) והיתה בריתי בבשרכם. דתניא בכל זימנא דאתרשים בר נש בהאי רשומה קדישיא דהאי את מניה חמי לקבלה ממש, ונשמתא קדישא אתאחדת ביה. אי לא זכי דלא נטיר האי אות, מאי כתיב (איוב ד, ט) מנשמת אלוה יאבדו, דהאי רשומה דקב"ה לא אתנטר. ואי דכי ליה שכינתא לא אתפרשא מניה כו'.
הטעם השמיני, אענה ואומר אף אני, כי ידוע הוא שהאדם החומרי הוא מעשה אלהים בצירוף מעשה אדם. כי הנשמה החשובה עם העשרה העניינים הנמשכים ממנה, דהיינו רוח, ונשמה, וקלסתר פנים, וראיית עין, ושמיעת האוזן, ודיבור שפתים, והילוך רגלים, ודעת ובינה והשכל (נדה לא א). כולם חלק אלוה ממעל. והגוף הנגוף הלז עפר מן האדמה עם עשרה חלקיו, דהיינו עצמות, וגידין, וצפרנים, ומוח שבראש, ולובן שבעין, ועור, ובשר, ודם, ושערות, ושחור שבעין. הן המה מעשה הטבע ע"י בני אדם, שהיא הטפה שמזריע הזכר והנקבה, שמשם מתהוה החומר עם חלקיו הללו. כדגרסינן במסכת נדה (שם) ת"ר שלשה שותפין יש באדם אביו ואמו והקב"ה, אביו מזריע לובן שממנו עצמות וגידין וצפרנים ומוח שבראש ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושערות ושחור שבעין, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית עין כו'. והוא מה שנרמז בפסוק (דברים כט, כח) הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. אמר הנסתרות, רצה לומר חלקי הנפש, והם רוח ונשמה וקלסתר פנים וחוש הראייה והשמיעה ודיבור שפתים כנזכר, אשר כולם הם נסתרים. לה' אלהינו, כלומר הם חלקי ה' ממעל. והנגלות שהם העשרה ענינים גופניים כנזכר, לנו ולבנינו עד עולם, כי הם מעשה אדם. ולכן נקוד על לנו ולבנינו עשרה נקודות, לומר שגם הנגלות אשר המה מעשה הטבע המיוחסים לנו ולבנינו, אינם לגמרי מעשה אדם, כי אף הנגלות אי אפשר בלתי עזר אלהים. או יאמר הנסתרות לה' אלהינו, רצה לומר הנשמה וחלקיה הוא חלק אלוה ממעל, ואף אחרי מות האדם הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, והנגלות שהם חלקי הגופני, לנו ולבנינו עד עולם. וכדי שלא תבין שחלקי הגוף המיוחסים לנו ולבנינו הוא עד עולם כמשמעו, אלא אף הנגלות אינה לנו ולבנינו לעולמי עד, לכן נקוד עשרה נקודות, להורות שאינם לנו ולבנינו לעולמי עד רק עד עולם, והוא עולמו של אדם שהוא ימי שנותינו שבעים שנה. ולכן נקוד על עי"ן דעד, שלא תבין עד עולם כפשוטו.
וביאר הטעם לזה למה ברא אותו משנים אלו גוף ונפש שני הפכים, למה לא ברא אותו כולו שכלי מעשה אלהים, ויהיה שכל בפועל כמלאכי מעלה. לזה אמר לעשות את כל דברי התורה הזאת. דאילו היה כולו שכלי כמלאכי השרת לא נתנה תורה למלאכי השרת, וכן אילו היה כולו גופני עפר מן האדמה כחיתו יער ובהמות שדה, לא היה יוכל לקיים ולשמור ולעשות את דברי התורה הזאת. לכן חייבם החכמה לברא אותו מן העליונים והתחתונים, כאמרם ז"ל בב"ר (יב, ח) וז"ל, ר' תפראי בשם ר' אחא אומר, אם אני בורא אותו מן העליונים הוא חי ואינו מת, ואם מן התחתונים הוא מת ואינו חי, אלא הרי אני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים, שאם יחטא ימות, ואם לא יחטא יחיה ע"כ.
והכוונה הנכונה מבוארת בדבריהם, כי לא רצו על החיים הגשמיים והזמניים חלילה, רק על חיי השלמות בלי ספק. אך יש לראות למה לא היה בורא אותו מן העליונים ויהיה שכל בפועל תמיד, שנראה שיש כיליות למעלה חלילה. אשר על כן יראה באמת שכוונו למה שבארנו, ואומר שאם היה בורא אותו שכל בפועל כמו העליונים, היה חי משכיל בפועל תמיד ולא היה זוכה להשיג השלימות מצד עצמו בהוציאו שכלו מן הכח אל הפועל. ואם היה בורא אותו מן התחתונים כבהמות שדה וחיתו יער, היה מת בהחלט בלתי שלימות, שכל כלל נמשך בהחלט אחר הדמיון. על כן רצה לזכותו וברא אותו מן העליונים ומן התחתונים, שאם יחטא בבחירתו איהו הוא דאביד אנפשיה, ואם לא יחטא הנה במה שנשמר מחטא לבד יתחייב לו שיחיה וחי לעולם לאור באור החיים, כאומרם ז"ל (סנהדרין צג א) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. והוא על זה הדרך שאין בהם מנגד מצד הרכבתם כמו שיש לצדיקים כנזכר.
והוא מכוון למה שאמר התנא במסכת אבות פרק חמישי (פ"א) בעשרה מאמרות נברא העולם, ומה ת"ל והלא במאמר אחד היה יכול להבראות, אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. אשר לדעתי כוונתו על עולם הקטן האמור בעשרה מאמרות נברא העולם. ירצה שהקב"ה נתן בו עשרה דברים שכליים, ואביו ואמו עשרה דברים חומרים כנזכר. נמצא שהוא נברא מחומר וחלקיה וצורה וחלקיה. והיתה שאלת התנא והלא במאמר אחד יכול להבראות, כאילו אמר שלא היה צריך לברוא הש"י מדרגות מתחלפות מהנמצאים, אלא שיברא אותם כולם נצחיים ולא יהיה באדם חומר כלל, או יהיה חומרו כחומר הגלגלים בלי יצר הרע ולא יהיה אפשר לחטוא. באה התשובה שרצה הש"י לברא נברא אחד שיהיה אמצעי בין התחתונים והעליונים, שיהיה בעל בחירה ורצון אפשרי אל הטוב ואל הרע. שאז כשיחטא יהיה ראוי לעונש, וכשלא יחטא יהיה ראוי לשכר. וזהו אומרו אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. והם העשרה חלקי נפשיי אשר הרשע מאבד אותם בחיים חייתו, כי רשעים בחייהם קרוים מתים (ברכות יח ב), והוא כי הרשע הלא הוא משתדל בעודו בחיים חיותו לעשות נחת רוח ליצרו הרע, למלאות רצון חומרו הגוף הנגוף. וזה יהיה סבה להקרא מת בחייו מהחלק הנפשיי ואף כי אחרי מותו, כי במות אדם רשע תאבד תקוה (משלי יא, ז). לא אמר במות רשע אלא במות אדם רשע, לבאר כי הנמשך אחר תולדות האדמה, והמשתקע בתאות הגופנית נקרא רשע. ועל כן במותו תאבד תקותו עמו, כי לא היתה תקותו כי אם בעניני גופו לא בעניני נפשו. ומפני זה באבדן גופו תאבד תקותו ולא ראוי לאור באור החיים. נמצא שמאבד הרשע הכח השכלי בעולם הזה ובעולם הבא.
אבל לא כן הצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. לא זו שמקיימין אותו בעולם הזה שיחיה חיי שעה, אלא אף אחרי מותו יחיה חיי עולם, כי צדיקים במיתתם קרויים חיים, כמבואר הרבה מזה במסכת ברכות פרק מי שמתו (יח א). לכן האדם הנברא מחומר וצורה, צריך שיכניע יצרו הרע הכרוך בחומר, להיותו נכנע להנפש להיותה בהצמדם יחדיו יעבדו שכם אחד את עבודת בוראו. כמו שהזהיר שלמה בחכמתו, אמר (קהלת ז, יג) ראה את מעשה אלהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו. ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעומת זה עשה אלהים. על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה.
וכוונתו בשני הפסוקים האלה הוא, שמעשה אלהים הנזכר פה הוא הנפש והנשמה החצובה מתחת כסא הכבוד שמשפיע אותה הש"י באדם שהוא מעשה ידיו יתברך ביחוד, על דרך (ישעיה נז, טז) ונשמות אני עשיתי. כי החומר הוא מעשה הטבע ע"י בני אדם, שהיא הטפה שמזריע הזכר והנקבה שמשם מתהוה החומר כנזכר. ובכן אמר שלמה ע"ה אל השלם אשר הזהירו שלא יטה אחר התענוג הגשמיי ויבחר בחכמה שהיא שלימות השכל, והיא תחיה את בעליה בחיים הנצחיים כמדובר. ועל כן אמר ראה את מעשה האלהים, ירצה הסתכל היטב במעשה האלהים שהיא הנשמה והשתדל להשלימה. והוא כאילו אמר הזהר והשמר שלא תניח עצמך להתפתות מהחומר. וביאר הטעם לזה, והוא כי אחר שיתפתה האדם מהחומר ויטה אל התענוג ויעשה דבר רע, לא יוכל לתקנו עוד, כי אף על פי שיעשה אחר כך כל טובות שבעולם הרע שכבר עשה, אי אפשר לתקנו בעצמו. כי עם היות שאפשר שיכופר לו בטובו ויעשה טובות הרבה, הנה הרע ההוא שהיה רע לא יוכל לתקנו לעולם. כמו שהחושך שעבר לא יהיה אור בשום זמן בעולם אף אחר שיאיר יום, רק נאמר שנעדר החשך ובא האור, אך החושך לא יהיה אור יען הם הפכיים ולא ימצאו שניהם יחד. כן הרע לא יתוקן לעולם אף אחר שיעדר ונעבר. וזה אמרו כי מי יוכל לתקן את אשר עוותו האדם הרוצה לתקנו. והוא טעם לשראוי שישתדל האדם להשמר מעשות הרע, כי אחר שיעשה אותו הנה הוא עשוי. ואעפ"י שיוסר העוות ויעדר, לא יצדק בו שיתוקן רק שיעדר. ועל כן אמר שהעצה הנכונה בהנהגת השכל והצורה עם החומר הוא שביום שבת הנפש שהיא הטובה סתם ישתלם בה ויתענג בתענוג הנפשיי. וזה שאמר ביום טובה היה בטוב, ואמר שבהיותו ביום טובה יהיה תמיד זהיר לראות ביום רעה לנפש שאפשר שתבא עליו מפאת החומר, יען החומר נוטה בטבע אל התענוג החמרי, ואם יניחוהו מעט לעצמו ולא ישגיחו בו יטה האדם בטבעו אל המוחשות. ועל כן אמר וביום רעה ראה, ירצה בהיותך פועל הטוב ביום טובה ראה ביום רעה שאפשר שתבא עליך מפאת החומר. וביאר הטעם לזה והוא שאת זה לעומת זה עשה האלהים, ירצה שהאלהים עשה שיהיה האדם אפשרי אל הטוב ואל הרע, זה לעומת זה, מפאת בחירת האדם שבמה שעשה אותו בעל בחירה ורצון, עשה בו את זה לעומת זה. ואמר שעשאו בעל בחירה ורצון בעבור שלא ימצא אחריו מאומה, ירצה שלא ימצא האדם אחריו יתברך מאומה מתערומות ותלונה, כמו שפירשו המפרשים, כי על כן רצה הוא יתברך שיהיה הטוב והרע נמשך מאת האדם עצמו, כדי שכל תלונתו תהיה על עצמו ולא עליו יתברך.
ובזה יתיישבו הפסוקים על נכון. אך אי אפשר לעצת החכם שלמה שלא יוכל להזהר ולהשמר שלא יניח עצמו להתפתות מהחומר, אם לא בהמול בשר ערלתו. כי האדם הזה אשר הוא העולם קטן נשען על שלשה עמודים, והם מוח לב כבד, כי בם משכן הנשמה והרוח והנפש. כי הנשמה היא החכמה ומושבה במוח הראש וממנה יצא כח כל ההרגשות ותנועת החפץ. והרוח בלב ובו חיי האדם והיא המבקשת שררה להתגבר על כל העומד כנגדה, וממנה חמדת קנייני העולם להשתוקק אחר רדיפת העושר והכבוד, כאומרם ז"ל (במ"ר י, סב) העין רואה והלב חומד. והנפש בכבד, וככה כתיב (דברים יב, כג) כי הדם הוא הנפש, וכבדא כולה דמא והיא המתאוה לאכול, וככה כתיב כי תאוה נפשך (שם יב, כ), ותאות המשגל ממנה. וסימן לדבר מל"ך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט, ד). מלך היינו מ'וח ל'ב כ'בד. אם הם במשפט שהם בשלום ובמישור יעמיד ארץ. והוא הגוף הנברא מארץ, כי קיום האדם הוא עם החיבור הזה לעמוד יחדיו להשתמש זה עם זה לפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו ולעבדו שכם אחד. כי הרוח והנפש התלויים בלב וכבד, נבראו לעבוד את הנשמה ולהיותם סרים למשמעת הנשמה, ושלשתן יחד לעבוד ליוצרם, ולא הפך הדבר שהנשמה סרה אל משמעת רוח ונפש יען הם נוטים בטבעם אל תאות הגשמיי. אך באשר המה שנים והנשמה אחת יחידה כגר בארץ, וטובים השנים מן האחד כי אם יפלו האחד יקים את חבירו, ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו (ע"פ קהלת ד, י). ולא תוכל הנשמה להתגבר ולהתאמץ עליהם למושכם בחבלי אהבת הבורא. כי כל אברי הגוף סרים אל משמעתם, וכשזה קם זה נופל.
בכן חייבה החכמה אלהית שיהיה האדם ממעט חמדת לבבו, באומרו ומלתם את ערלת לבבכם, ואחר כך למצוץ הדם כדי להחליש כח התאוה התלוי בכבד שכולו דם. גם פורעים ונתגלה העטרה, להורות כי בהתמעט כח החמדה התלוי בהסרת הערלה, ובהחליש כח התאוני התלוי בכבד. אז תוכל להם הנשמה למושכם בעבותות האהבה לעבוד את בוראם ולהדבק בו. בכן מיד נתגלה העטרה שהיא כדמות יו"ד, ונתמלא השם של שדי החתום בבשר ישראל. והוא על דרך מ'י י'עלה ל'נו ה'שמימה (דברים ל, יב) שהיא ראשי תיבות מילה, וסופי תיבות שם של ד'. להורות כי לא נוכל להשיג עבודת השם ולהתדבק בדרכיו אם לא מי שנימול
ומכוון לזה אמר בספר הזוהר (שם צה ע"א) תנא עבד קב"ה כתרין תתאין דלא קדישין לתתא, וכל אינון דלא אתגזרין אסתאבון בהון ורשימון בהון. מאי רשומא דבהוו דאחזי בהו שי"ן דלי"ת ולא יתיר, ובגין כן יסתאבון בהון ויתדבקון בהו, בתר דאיתגזרו נפקו מאילין ואעלו בגדפוהי דשכינתא, ואתגלייא בהו יו"ד רשומא קדישא את קיימא שלים ואתרשים בהו שד"י, ואשתלים בקיומא שלים. ועל דא כתיב בהאי אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים, שלים דעד השתא אתה חסרא ברשימא דשי"ן ודל"ת, גזר גרמך ותהוי שלים ברשימא דשדי. אפשר שכוונתו דעבד הקדוש ברוך הוא כתרין תתאין, אמר זה כנגד לב וכבד שבאדם. וכל מאן דלא נימול מסתאב בהון, כי הנשמה סרה למשמעתם, ורשומא בהון אות שי"ן ודלי"ת ולא יותר. כי באשר ראשו של אדם ושתי זרועותיו זקיפין למעלה, נראית כדמות שי"ן. וכאשר זרוע השמאל פשוט והימיני נח, נראה כדמות דלי"ת, וכיון שנימול ועשה פריעה ונתגלה העטרה כדמות יו"ד, אז נתמלא השם של שדי ונכנס תחת כנפי השכינה.
ולכן מכסין הערלה ודם המציצה בעפר, להורות כי ראוי להכניע אלו האברים, כי כל הסר למשמעת בעניני גופני, כאשר בא מן העפר כן שב לעפר, כמקרה בהמה כן יקרהו. אכן הסר למשמעת הנשמה תשוב אל האלהים אשר נתנה. ולכן עושין פריעה ומגלין העטרה למלאות שם של שדי, להורות כי בהכניע אדם האברים הללו בעבור שהם באים מן העפר ושבים לעפר, וסר אל משמעת הנשמה, אז הנשמה תשוב אל האלהים אשר נתנה, והוא שם של שדי, כדכתיב (איוב לב, ח) ונשמת שדי תבינם. ואף גם זאת לא הגיע האדם בזה אל תכלית השלימות אם לא בהתעסקו בתורת ה' תמימה כי היא המשלמת אותנו. כמו שכתב החכם הראב"ע בפרשת משפטים (שמות כג, כה) על אלו שלשה אברים שהזכרתי וז"ל, והנה יש אדם שנברא שתהיינה לו אלו השלש הנזכרות חזקות, או כולן רפות, או זו חזקה וזו רפה, או לא חזקה ולא רפה. והנה בני אדם על כל זאת מינין משונין, והשם הנכבד נתן התורה לחזק ולהגביר ולהגדיל הנשמה העליונה, ואז לא ימשול הגוף עליה כו'. וכמו שהארכתי בשער א' מעמוד התורה.
והוא המכוון לדוד המלך ע"ה, באומרו (תהילים יט) תורת ה' כו', עדות ה', כו' פקודי ה' כו', מצות ה' כו', יראת ה' כו', משפטי ה' כו', אמר זה כנגד ג' אברים הללו איך התורה משלמת אותם להשיבם אל ה' ולהיישירם בדרך הישר. ואמר תורת ה' משיבת נפש, רצה לומר היא משיבה את הנפש התלוי בכבד להיותה סר למשמעת הנשמה לעבוד עבודת בוראה. ואחר כך ביאר דבריו במה היא משיבה את הנפש, ואמר עדות ה' מחכימת פתי, כי בה כבד תלוי, תשוקת הערב לאכול ולשתות בכוונה ורצון מה שיערב לו, בכוונה ורצון כבהמת השדה וחיתו יער ולא בבחירה. והתורה מחכימתו שלא יאכל רק לשובע נפשו לקיום גופו. ועוד כי הכבד הוא בעל הכעס, כמו שאמרו בברכות פרק הרואה (סא ב) הכבד כועס, וכתיב (קהלת ז, ט) כעס בחיק כסילים ינוח, ועדות ה' היא מחכימת פתי שיסיר כעס מלבו. פקודי ה' ישרים משמחי לב, אמר זה כנגד הלב אשר הוא בעל חמדת עושר וקנייני עולם כנזכר. וכל מי שהוא חומד דבר ואינו משיגו, אזי כל ימיו בכעס ומכאובים ובדאגה. ואף אם השיגו אז הוא חומד דבר יותר טוב ממנו, ונמצא כל ימיו בצער, ופקודי ה' משמחי לב. וביאר אחר כך במה היא משמחו, ואמר מצות ה' ברה מאירת עינים. ירצה כי שוריינא דעינא בלבא תליא (ע"ז כח ב), ועין רואה והלב חומד (במ"ר ו, ב). ומצות ה' ברה מאירת עינים, שיראה כי אין טוב לאדם כי אם לשמוח בחלקו, ויראה טוב בעמלו ואז לא יחמוד ממון רעהו. ואמר יראת ה' כו', רצה בזה כי אלו השנים צריכים תיקון להפכם מטבעם להיישירם לעבודת האל, אבל הנשמה היא בטבעה לעלות במעלות השכליות ותשוקתה אל בית אביה תמיד. לזה אמר יראת ה' טהורה היא הנשמה, כאמרם ז"ל בברכות (י א) מה הנשמה טהורה עומדת לעד, ירצה היא עומדת לעד ביראת ה'. ושלא תאמר מאחר שהנשמה תשוקתה אל בית אביה תמיד, וכל מגמתה ומחשבתה לעבוד עבודת בוראה. אם כן למה ברוך הוא מעניש הנשמה מאחר שהיא לא עשתה מאומה, ונראה ח"ו כעול במשפטו. לזה אמר משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, רצה לומר משפטי ה' אמת כי צדקו יחדיו שדן הנשמה והגוף יחדיו. כמו שהמשילו חז"ל בסומא וחיגר בפרק חלק (סנהדרין צא א).
ואם לחשך אדם לומר, מאחר שטעם מצות מילה היא להכנעת הגוף לנפש לעבוד עבודת האל, הלא התורה הקדושה היא המשלמת אותנו, אם כן למה נימול ונצער גופינו מאחר שנוכל לבא אל התכלית באמצעות התורה. אף אתה אמור לו, כשם שאי אפשר לבא אל התכלית זולת התורה, כן אי אפשר זולת המילה, ואפילו ללמוד תורה אי אפשר זולת המילה, כדכתיב (בראשית יז, יג) והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם, וכתבו קצת המפרשים והיתה בריתי בבשרכם זו ברית בשר, לברית עולם זו ברית הלשון. ירצה שלא יוכל אדם לבא לברית הלשון שהוא לימוד התורה אם לא בברית הבשר שהיא ברית מילה. וכמו שהשיב אונקלוס הגר לדודו אדריינוס (שמו"ר ל, יב) שאמר לו היה לך ללמוד ולא למול, והשיב לו אין אתה יכול ללמוד תורה עד שתמול, שנאמר (תהילים קמז, יט) מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, למי שהוא מל כיעקב, לא עשה כן לכל גוי שכל הגוים ערלים. זהו מה שרצינו לדבר בעניני מילה בזה הפרק הראשון.
פרק ב
- בגודל שכרה
גרסינן במסכת בבא בתרא פרק המוכר את הספינה (עג ב), אמר רבה בר בר חנה, זימנא חדא הוה אזילנא במדברא, וחזינן הנהו תרי אווזי דשמטי גדפייהו משמנייהו וקא נגדי נחלי מחא מתותייהו, ואמינא להו איתא לי מנייכו חלקא לעלמא דאתי, חדא דליא לי אטמא וחדא דליא לי גדפא. כי אתאי לקמיה דרבי אליעזר אמר לי עתידין ישראל ליתן עליהן את הדין ע"כ. והנה המאמר הזה קשה ההבנה ונתחבטו רבים מהמפרשים בכוונות שונות, כגון רבינו בחיי פרשת נצבים (דברים ל, ז), ועקדה פרשת מטות שער פ"ה, ודרך אמונה מאמר ג' שער ד' דף צ"א, ועבודת הקודש חלק שני פרק מ"ו. ולדעתי כוונת המאמר הזה מכוון אל המאמר דפרק חלק (סנהדרין קיא א) וז"ל, לכך הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק (ישעיה ה, יד) אמר ריש לקיש למי שמשייר אפילו חק אחד. אמר ר' יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי, אלא אפילו לא למד אלא חק אחד ע"כ. הרי שנראה לפום ריהטא שסברת ריש לקיש היא שצריך לקיים כל התורה כולה כדי שישיג התכלית האחרון שהוא גן עדן, ואם נשתייר אפילו חק אחד הנה הוא נופל בגיהנם והרחיבה שאול נפשה וכו'. וסברת ר' יוחנן נראה שהיה להיפך, שפערה פיה למי שלא קיים אפילו חק אחד לבד זאז נופל בגיהנם. ויהיה מחלקותם מן הקצה אל הקצה. והנה לענ"ד לא יציירוהו השכל האנושי שיצדק שום צד מהשני צדדים האלה בהחלט, וחלילה שיאמין ר"ל שכל מי שמשייר אפילו חק אחד מהתורה שלא ישיג עולם הבא, וכל שכן שיהיה נופל בגיהנם ח"ו, דאם כן איפה אין גם אחד בכל אישי המין שיקיים כל התורה. וכמו כן סברת ר' יוחנן שהיא אל הקצה האחר שהיא זרה עד מאוד, כי לא יתכן שהגיהנם הוא פתוח למי שלא קיים כלל שום חלק מהתורה, שאם קיים אפילו חק אחד אינו נופל בגיהנם, שזה גם כן היפך השורש המושרש אצלינו שאם עונותיו של אדם הם מרובים מזכיותיו, ויש ביניהם עונות חמורות הוא נופל בגיהנם, כדאיתא בפ"ק דראש השנה (יז א).
אלא ודאי יש לנו להאמין באמת ובתמים כי לא זו הדרך ולא זו העיר להעיר אוזן בלימודים, ולא היתה זאת חלילה כוונת ריש לקיש ור' יוחנן, כי לא יצוייר שיהיו חולקין ח"ו בענין קנין תקותינו לעולם, כי לפי דעתי הקצרה כלם מסכימים בשורש הדרוש על נכון.
הנה התבאר באר היטב כי שני מצות גדולות הם הנקראים חק, המילה היא נקראת חק, כדכתיב (תהילים קה, י) ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם, וכן אמר בברכת מילה חק בשארו שם. ותפילין גם כן נקראים חק, דכתיב בהו (שמות יג, י) ושמרת החוקה הזאת למועדה מימים ימימה. ודרשו בסוף פרק הקומץ אחוקת תפילין. ואמרינן נמי בפרק בא סימן (נדה נא א) ובפרק כיצד מערבין (עירובין צו א) דבני מערבא מברכין בתר דמסלקי תפלייהו לשמור חוקיו. ועל דרך זה יהיה מחלוקת ריש לקיש ור' יוחנן, שיחלקו בחומר העבירות הללו, דאף שהם מצות יחידיות ואין כל התורה כולה תלוי בהם במו בעבודה זרה, דאמרו רז"ל (ספרי דברים נד) המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה, אפילו הכי עונשן קשה ושכרן מרובה.
והנה דעת ריש לקיש שהגיהנם הוא פתוח למי שמשייר אפילו חק אחד, דהיינו אחד מהשני מצות הנזכרים, דאם קיים אפילו כל התורה כולה רק שמשייר מצות תפילין שלא קיים נופל בגיהנם, כדאיתא בפ"ק דראש השנה (טז ב) פושעי ישראל בגופן יורדין בגיהנם ונדונין בגיהנם ונידונין בה י"ב חודש כו'. ומפרש בגמרא פושעי ישראל בגופן מאי נינהו, אמר רב קרקפתא דלא מנח תפלין. וכן אם קיים כל התורה כולה ולא קיים מצות מילה נופל בגיהנם, כדאיתא במדרש (תנחומא לך לך כ') גדולה מילה שכל מי שהוא מהול אינו יורד לגיהנם, כתיב הכא (בראשית יז, כד) ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית, וכתיב התם (ויקרא יב, ג) וביום השמיני ימול. ומי יורד לגיהנם מי שכתוב אחריו את הקני ואת הקניזי ואת הקדמוני שכולם ערלי לב (נדרים לא ב). וכל הערלים יורדים לגיהנם, שכן מצינו ביחזקאל (לב, יח, כב, ל) בן אדם נהה על המון מצרים והורידוהו שם אשור וכל קהליו כולם ערלים מחללי חרב שם משך ותובל וכל המונה שמה נסיכי צפון. וכן אמר ישעיה (ה, יד) לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק. למי פערה פיה למי שאין להם חק, שנאמר ויעמידה ליעקב לחק (תהילים קה, י). ואמר עוד הפסוק (זכריה ט, יא) גם את בדם ברית שלחתי אסיריך, כלומר בזכות דם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין בו מים ע"כ. הרי שהמדרש הזה סבר דהגיהנם פערה פיה למי שלא משייר אלא חק של מילה. ואמנם ר' יוחנן אמר לא ניחא להו למרייהו דמרת להו הכי, דאפילו קיים כל התורה כולה זולת חק אחד מהחקים נופל בגיהנם. אלא לא אמר הכתוב אלא למי שלא קיים החקים האלה תרוייהו, אבל מי שלא למד אלא אפילו חק אחד אינו נופל בגיהנם, שהרי אם קיים מצוות ובתוכם מצות מילה לבד אינו נופל בגיהנם, כמו שהבאתי במדרש גם את בדם ברית כו'.
ואיתא בבראשית רבה (כא, יד) את להט החרב המתהפכת (בראשית ג, כד), רב הונא ורבנן רב הונא בשם ר' אבא אמר החרב זו מילה, שנאמר (יהושע ה, ב) עשה לך חרבות צורים. רבנן אמרי החרב זו תורה, שנאמר (תהילים קמט, ו) וחרב פפיות בידם. רב אבדימי אמר, ואת להט החרב זו גיהנם שמלהטת האדם מראשו ועד רגליו, החרב זו מילה. אמר הקדוש ברוך הוא מי מציל את בני מאש לוהט הוי אומר זו המילה. לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים (משלי לא, כא), משלג זו גיהנם, שנאמר (תהילים סח, טו) תשלג בצלמון בזכות מילה. כי כל ביתה לבוש שנים, זה דם מילה. ובפרשת וירא (מח, ח) א"ר לוי לעתיד לבא אברהם יושב על פתח גיהנם ואינו מניח אדם מהול מישראל לירד לתוכה, ואותן שחטאו יותר מדאי מהו עושה להם, מעביר את הערלה מעל גבי התינוקות שמתו עד שלא מלו ונותנם עליהם ומוריד לגיהנם. הרי מי שנמול אינו יורד לגיהנם אם לא מי שחטא יותר מדאי, ואת אמרת אפילו קיים כל התורה כולה זולת מצות תפילין אין זה קרוי חוטא יותר מדאי. ומה דאיתא בפ"ק דראש השנה פושעי ישראל בגופן נדונים בגיהנם כו' כנזכר, לא קשיא לר' יוחנן, די"ל דהכי פירושה, אם מחצה עונות ומחצה זכיות ויש בהם עון תפילין נדונין בגיהנם, ואם אין בהם עון תפילין אז ורב חסד מטה כלפי חסד. אבל אם קיים כל התורה כו' זולת מצות תפילין, קצת מצות רק שלא חטא יותר מדאי המילה, מצילתו מדינה של גיהנם כנזכר.
וכן איתא בספר הזוהר (ח"א צ"ג ע"א) זכאין אינון ישראל דקב"ה אתרעי בהון מכל שאר עמין, ויהיב לון את קיימא דא. דכל מאן דאית ביה האי אות, לא נחית לגיהנם. עוד שם מאן דאתגור כל אינון דלא קדישין אתרחקין מיניה ולא שלטין ביה, ולא עוד אלא דלא נחית לגיהנם. עוד מצאתי (שבלי הלקט מילה סי' א') אמרינן במסכת תענית (י א) עולם אחד מששים בגן. העולם הוא כמלא זרת, שנאמר (ישעיה מ, יב) ושמים בזרת תכן, נמצא שהגן ששים זרתות, הזרת הוא ג' טפחים, נמצא שהגן הוא ק"פ טפחים. מילה במלוי מ"ם יו"ד למ"ד ה"א יעלה ק"פ. לומר המקיים מצות מילה זוכה לגן. ובציוני (פרשת בראשית גליון) בראשי"ת אותיות א"ש ברי"ת, מלמד שהמילה מצלת מדינה של גיהנם.
וכן מה שאמר ריש לקיש שאם קיים כל התורה ולא קיים מצות מילה נופל בגיהנם. וזה גם כן פליג עליו ר' יוחנן, הרי אם קיים מצות תפילין זוכה לעולם הבא, כדאיתא במדרש (עי' קידושין לז ב) למה נסמכה ביאת הארץ לפרשת תפילין, כך אמר הקדוש ברוך הוא עשו מצוה זו שבשבילה תכנסו לארץ ותזכו לארץ ותזכו לחיי עולם הבא. ואיתא בשימושא רבה (הובא ברא"ש הלכות תפילין לב) אמר רבא כל המניח תפילין ומתעטף בציצית וקורא קריאת שמע ומתפלל, מובטח לו שהוא בן עולם הבא. ואמר אביי מערב אני בו שאין גיהנם שולטת בו. רב פפא אמר מערב אני בו שעונותיו נמחלין. ומה דאיתא במדרש שהבאתי וכל הערלים יורדים לגיהנם, דמשמע אף קיים כל התורה כדברי ריש לקיש, י"ל בערלי גוים משתעי, דלא עבדי שום מצוה, אבל מי שקבל עליו התורה וקיים מצות תפילין כתקנה מצילתו מגיהנם ומביאהו לחיי עולם הבא, ואין הגיהנם פערה פיה אלא למי שלא למד אפילו חק אחד. ובזה יתיישב המאמר על נכון.
ועל דרך זה יתיישב המאמר דהמוכר את הספינה, במה שאמר רבה בר בר חנה דהוי אזיל במדבר, רצה בו שהתבודד במדבר שהוא מקום ההתבודדות, והעמיק בסוד תכלית עולם הבא. ואמר כי ראה הני תרי אווזי, רצה לומר ראה השכל העיוני השכלי, והשכל המעשה הגופניי, כמו שאמרו רז"ל (ברכות נז א) הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה, שנאמר (משלי א, כ) חכמות בחוץ תרונה. דשמטי גדפייהו כו', רצה לומר שראה והתבונן בתכלית תענוגי עולם הבא ורב טוב הצפון אשר הוא כל כך גדול אשר לא יוכל הגוף לקבל התענוג ההוא. והוא העולם החיים אשר ממנו האור העליון, כדכתיב (תהילים לו, י) כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. וקנגדי נחלי משחא מתותייהו, על דרך דאיתא בבראשית רבה (סב, ח) שר' אבהו כשנטה למות הראה לו הקדוש ברוך הוא תלת עשר נהרין אפרסמון. וכמו שיסד הפייט (בפיוט אקדמות לשבועות) נגיד ונפיק קדמיהון אפרסמון נהרתא. ואמינא להו איתא לי מנייהו לעלמא דאתי, חדא דליא ליה גדפא וחדא דליא לי אטמא. כלומר התבונן אם יש לו חלק בשפע הטובה ההוא לעתיד, והשיג שבזכות התפילין אשר רמז אליהם גדפא בעבור שבתפילין הן בזרוע, או על דרך שאמר אלישע בעל כנפיים על התפילין וקראם כנפי יונה (שבת מט א).
גם בזכות המילה אשר הירך רמז לה, בזכות אלו השנים יהיה לו חלק לעולם הבא, כמו שכתב רבינו בחיי בפרשת בראשית (א, יד) וז"ל, והיו למאורות ברקיע השמים, היה לו לומר והיה לרקיע השמים כמו שאמר והיו לאותות. אבל הכוונה שיהיו מן האור הראשון שהוא מאורות למאורות שעל הארץ, כי לא אמר הכתוב יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ. ואם כן הבן כי המאורות הראשונים שהזכיר יהי מאורות הם מאורות רוחניים מקבלין אורן מן האור הראשון, ומשפיעין אותן במאורות של מטה. והם תענוגי נפשות הצדיקים מקיימי התורה והמצות, וזהו שאמר והיו לאותות, כלומר והיו אותן המאורות לאותן שקיימו אותיות התורה שהיו זוכין ומתעדנין בהן, או שקיימו המצות שנאמר בהן אות, כגון מילה ושבת ותפילין. על כן כי אתאי לקמיה דרבי אליעזר א"ל עתידין כו', לא זו שזוכין בזכותם לעולם הבא אלא אף אם לא קיימו אלו אף על פי שקיימו כל התורה כו' עתידין ליתן את הדין כמבואר לעיל. הרי שבזכות המילה ניצול מדינה של גיהנם וזוכין לעולם הבא.
ואמרינן במדרש (ירושלמי נדרים פ"ג מ"ט) גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל התורה, דכתיב (דברים ל, יב) מ'י י'עלה ל'נו ה'שמימה ראשי תיבות מילה. דבר אחר מילה ים לה, רצה לומר גזר הים בשבילה, וכמו כן לגוזר ים סוף לגזרים, אמרו רז"ל אל תקרי לגזרים אלא לגוזרים פירוש בשביל המילה. ובתהילים (סו, ה) נורא עליל'ה ע'ל בנ'י אד'ם סופי תיבות למפרע מילה, וסמך ליה הפך ים ליבשה, רמז שבזכות המילה הפך ים ליבשה. דבר אחר מילה מי בכל המצות דומה לה. גדולה מילה בזכותה מקבלין ישראל פני השכינה, שנאמר (איוב יט, כו) מבשרי אחזה אלוה. רצה לומר בזכות המילה שבבשרי אחזה אלוה. גדולה מילה שבזכותה ירשו ישראל את הארץ, שנאמר (בראשית טו, יח) ביום ההוא כרת ה' את אברם וגו'. וכשבטלוה גלו מן הארץ, שנאמר (ירמיה יא, טו) ובשר קודש יעברו מעליך (עי' מנחות נג ב).
ובספר הזוהר (שם) פתח ר' אבא ואמר, בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' (שופטים ה, ב). מאי קא חמו דבורה וברק דפתחו בהאי קרא, אלא הכי תנינן לית עלמא מתקיימת אלא על האי ברית, דכתיב (ירמיה לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. דהא שמיא וארעא על הא קיימיה, כל זימנא דישראל קיימין האי ברית נימוסי שמיא וארעא בקיומייהו, וכל זימנא דח"ו ישראל מבטלין האי ברית, שמיא וארעא לא מתקיימין וברכאן לא משתכחין בעלמא תלמידי חכמים, לא שליטו שאר עמין על ישראל אלא כד ביטלו מנייהו קיומא דא, ומה בטילו מנייהו דלא אתפרען ולא אתגליין. ועל זה כתיב (שמואל א' יב, ט) ויעזבו בני ישראל את ה' וימכר אותם ביד סיסרא וגו'. ויעזבו את ה' ממש עד דאתת דבורה ואנדיבת לכל ישראל במלה דא, כדין אתכניעו שנאיהון תחותייהו. והיינו דתנינן אמר קב"ה ליהושע, וכי ישראל אטימין אינון ולא אתפרעו ולא קיימי דילי, ואת בעי לאעלא להו לארעא לאכנעא שנאיהון, ושוב מול את בני ישראל שנית. הגה. שנית בגימטריא פריעת, וזהו אמרו ומול את בני ישראל שנית. ועד דאתפרעו ואתגליא האי ברית לא עאלו לארעא ולא אתכנעי שנאיהון. אוף הכי כיון דאתנדבו ישראל בהאי את איתכניעו שנאיהון תחותייהו, וברכאן אתחזרו לעלמא, הדא הוא דכתיב בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'.
וכתוב במדרש כל איש ואשה אשר יבא אל המלך וגו' אחת דתו להמית (עי' אסתר ד, א). רצה לומר כל הגויים איש או אשה אשר לא יקרא לקבל התורה אחת דתם להמית המיתה האמיתית שהיא עונשה של גיהנם, לבד מ'אשר י'ושיט ל'ו ה'מלך ראשי תיבות מילה. ונשי ישראל שלא נימולו מנין שניצולות, דכתיב א'ת ש'רביט ה'זהב ראש תיבות אשה, רצה לומר אשה שלא נימולה. ועל זה אומרים בברכת המילה על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורינו צוה להציל וגו'. ומאהבת הש"י בזרע אברהם אוהבו חתם בריתו בבשרם לאות ולברית עולם, שנאמר (בראשית יז, יג) והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם, רצה לומר לאות ולמגן בעדם. וזה שאמרו בבראשית רבה (מו, ט) ונתתי לך ולזרעך אחריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים (שם יז, ח), אם בניך מקבלין אלהותי אני אהיה להם לאלהים פטרון. לפיכך יש לנו לקיים תורתו, ולשמוח בבריתו, ולקבל אלהותו, והוא יגן בעדינו.
פרק ג
- בשמחתה
כל המצוה שעושה אדם מאהבה ובשמחה ובטוב לבב נקראת מצוה מן המובחר. ועל כולם כשהאדם זוכה למצות מילת בנו יש לו לשמוח שמחה יתירה, ולהלל לבוראו אשר זיכהו והגיעו להוליד בן לקיים בו מצוה זאת. ולפי שקבלוה עליהם ישראל בשמחה, שמחים בה עדי עד, כדגרסינן במסכת שבת פרק ר' אליעזר (קל א) תניא אמר רשב"ג כל מצוה שקבלוה ישראל עליהם בשמחה כגון מילה, דכתיב (תהילים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתיך, עדיין עושין אותה בשמחה. ופירש רש"י בשמחה שעושין משתה. וגרסינן במדרש תהילים (עא, יד) ואני תמיד אייחל והוספתי על כל תהלתך, אמר רשב"י בא וראה שאין חביב לאדם יותר מבניו, וכדי לעשות רצון בוראו רואה בנו שנשפך ממנו דם מילה ומקבלו עליו בשמחה. אמר רב הונא ולא עוד אלא שמוציא הוצאות ועושה אותו היום יום שמחה מה שלא נצטווה. וזהו שאמר ואני תמיד אייחל וגו'. בספר הזוהר (ח"א צ"ה ע"א) זכאה חולקיה מאן דקריב האי קורבנא לחדוותא קמיה קב"ה, ובעי למחדא בהאי חולקא כל ההוא יומא דכתיב (תהילים ה, יב) וישמחו בך כל חוסי בך לעולם ירננו וגו'.
וכתב האבודרהם (מילה וברכותיה) נהגו לעשות סעודה ביום המילה, ויש סמך לזה במדרש (פדר"א כ"ט) שאומר ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק (בראשית כא, ח) ביום ה"ג מל את יצחק, שעשה משתה ביום שמיני שנמול. וכן משמע (בנדה) [בכתובות] (ח א) שהיו עושים סעודה ביום המילה, דרב פפא סבר לברוכי שהשמחה במעונו אי לאו משום דאיכא צערא דינוקא. וכן אמר דוד, אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח (תהילים נ, ה), ודרשו ז"ל אמרו זו סעודת מילה, ומפרשים עלי זבח זב ח', דם המילה שהוא זב לשמונה ימים.
ורבינו בחיי כתב בפרשת לך לך (יז, ג. כא, ט) ובספר כד הקמח (ערך מילה) מצות המילה כעין קרבן הוא, שאדם מקריב פרי בטנו לכבוד הש"י לקיים מצותו. וכשם שדם הקרבן מכפר כך דם המילה מכפר, ולכך עיקר המילה ביום ח' בדמיון קרבן שלא יכשר עד יום ח', שנאמר (ויקרא כב, כז) ומיום השמיני והלאה ירצה. וכשם שכתוב בקרבן (שמות כט, לג) ואכלו אותם אשר כופר בהם שאכילת קרבן מכפר, כן המנהג בישראל שעושין סעודה ביום המילה ומתאספים הכל ובאין שם ומנהג כשר הוא. ועל כן הזכיר דוד ע"ה (תהילים שם) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. ופירש הר"ר משה כהן שהטעם בזה, שהקב"ה חפץ כפי היות שאר כחות הנפש נמשכות ונגררות אחר הנפש המשכלת בעשיית המצות ובדרישת החכמה שיהיה להם חלק בשמחה אשר תגיע לנפש המשכלת בעשותה המצוה או בהגיעהו לחכמה, וזה יהיה בעשותו סעודה במאכל ובמשתה. וכן אמרו רז"ל (קה"ר א, א) כי כשאמר הקדוש ברוך הוא אל שלמה בחלום הלילה שאל מה אתן לך. ושאל החכמה והמדע ונתנם לו. כאשר מבואר שם בפסוק (מלכים א' ג, טו) שאמר אמר כן ויקץ שלמה והנה חלום ויעש משתה לכל עבדיו. ואמרו ז"ל מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה עד כאן. וזכר לדבר מילה ראשי תיבות מ'שתה י'עשה ל'כל ה'קרואים.
פרק ד
- בהנהגתה
א. איתא בפרק מרובה (ב"ק פ א) רב ושמואל ורב אסי איקלעו לגבי שבוע הבן, ואמרי לה לבי ישוע הבן. ופירש ר"ת (תוד"ה לבי) שנולד שם בן, ועל שם שהולד נושע ונמלט ממעי אמו, כדכתיב והמליטה זכר נקט ישועה. והיו רגילין לעשות סעודה, ואחד מן הגדולים (אור זרוע סי' קז) הוכיח מכאן דסעודת מצוה היא מדאיקלע רב להתם, דהא אמרינן פרק גיד הנשה (חולין צה ב) דרב לא הוי מתהני מסעודת הרשות. והיה רוצה לומר, דמה שאנו נוהגים עכשיו לאחר שנולד זכר נכנסים לשם לטעום בלילי שבת הסמוך ללידה דהיא סעודת מצוה. והיינו אותה סעודה דפירש ר"ת, וקבעה בלילי שבת בשעה שהכל מצויין בבתיהם.
ב. נוהגין להקיץ ולשמור הנער בליל שמיני. ומצאתי כתוב טעם מנהג זה, שהשטן מכוון להזיק לנער ולמונעו ממצות מילה, לפי שקשה לו שישראל מקיימין המצוה שבזכותה ניצולין מדינה של גיהנם. וסמך לדבר ואתה את בריתי תשמור (בראשית יז, ט), שבשעת הברית צריכין שמירה.
ג. מנהג בישראל שאחד נעשה בעל ברית לתינוק לתופסו על יריכו להמול. וסמך לאותו מנהג, האמור בשוחר טוב (עי' ילק"ש ח"ב תשכ"ג) דכתיב החזק מגן וצנה (תהילים לה, ב). אמר הקדוש ברוך הוא מה אתה עושה לי אני משביחך בכל אברי אשר בי. אשר בראש אני קורא בתפילין, בשערי לא תקיפו, בירכי אני עושה סנדיקים לילדים הנימולים. וצריך לחפש אחר יהודי כשר לעשותו סנדיק, דהוא הבעל ברית כדי שיבא אליה ז"ל. וישב על הקתדרא מכוסה במעיל אצל בעל ברית. וצריך גם כן לחזור בתר אדם כשר למול, כדאיתא במדרש (שהש"ר ד, סו) המול ימול, יבא טהור ויטפל עם טהור. ולא יקח מוהל באהבת אדם רק אומן ומוחזק לכך (מהרי"ל מילה ג - ד). והחסיד מהר"י סגל כשנעשה הוא בעל ברית, היה נוהג לרחוץ ולטבול עצמו להכניס התינוק בטהרה לברית. ואמר גדול מצות בעל ברית ממצות המוהל, מפני שרגליו דומה למזבח כאילו מקטיר קטורת לשמים. ומאותו טעם כתב רבינו פרץ ז"ל (מהרי"ל שם) מה שאין כופלין לתת לבעל ברית אחד פעמים ושלש רק לכל בן בורר בעל ברית אחר, משום דאתמר פ"ק דיומא (כו א) כהן שהקטיר קטורת פעם אחת לא שינה עוד לעולם, מפני שהקטורת היה מעשיר, דכתיב (דברים לג, י) ישימו קטורה באפך, וסמיך ליה ברך ה' חילו. לפיכך בכל פעם היו מעשרין כהן אחר, הכי נמי לא שנא. ומטעם זה דגדול בעל ברית יותר ממוהל, אמר מהר"י סג"ל דמקדימין אותו בקריאת התורה קודם המוהל.
ד. מצאתי כתוב, מעשה שבקשו לחסיד להיות בעל ברית ולהיות שושבין לחתן. אמר למבקשים מוטב לקנות לכם אוהבים, תבקשו לאחרים ויאהבו אתכם, ואני מעלה עליכם שכר כאילו עשיתם. אמרו לחסיד למה תמנע מן המצוה, אמר להם אפילו שכר טוב אקבל שקניתי לזה אוהבים ושחדלתי מן הכבוד. ועוד יהנה מהם יותר ממני, אלו הייתי בעל ברית נמצאתי גוזל את העני ממה שיהיו מהנים אותו. ועוד בשעה שחבריי יוכלו לקיים, אעסוק בתורה ובמצוות. אבל מצוה שאין רודפים אחריה רדוף אחריה.
ה. כתב התשב"ץ סימן שצ"ז, שלא תיכנס האשה בבית הכנסת בין האנשים להיותה סנדק להימול תינוק בחיקה, דאפילו אם בעלה מוהל או אביה או בנה, דלאו אורחא ליכנס מקושטת בין האנשים כו'. וכתב מהר"י מולי"ן (מהרי"ל שם א') מסתמא מדהקפיד מהר"ם שלא תיכנס האשה בעזרה בין האנשים, מסתמא גם כן לא יכנס איש בין הנשים ליקח הילד מהיולדת. אך האשה שהיא בעלת ברית תקח הילד מהיולדת ותביאנו עד פתח הכנסת ולא תיכנס אל תוכה, ובעל ברית יקחנו מידה.
ו. כתב האגודה בסוף פרק אלו מגלחין (הובא במהרי"ל שם י"ד) אבל אחר ג' ימול, ואם אין שם אומן אלא הוא אף ימול ביום ראשון, ולעולם ילך יחף לבית הכנסת, וכן הוא בפרנס סי' קנ"ח. וכתב עוד בפרנס אבל מותר להיות בעל ברית בכל יום כו', עד מוהר"ם היה בעל ברית תוך ל' של אביו, ורחץ בלילה שלפני המילה, וטעם נתן לדבריו דהוי כרגל לגבי דידיה. וחומרא בעלמא נהגו אבותינו ברחיצה, והאבל הוא ואשתו תוך שלשים לובשים בגדי שבת כשהן בעלי ברית עד לאחר יציאת בית הכנסת עכ"ל. ומדחשיב רגל דידהו מותר נמי לכנוס לסעודה, וכן כתב תשב"ץ סימן תכ"ה להדיא דמותר הבעל ברית והמוהל לאכול שם. אלא דבהג"ה גמגם וכתב דנהגו לאכול עם השמשים. וכתב מהר"י מולין בתשובה סימן קט"ז דגמגומו הוא דלא חשיב סעודות מצוה אלא כשאין שם שמחה, כגון של עיבור, ו (אין) מסקנת התוס' דמו"ק (כב: ד"ה ולשמחת) ויתר רבותינו הקדמונים הכי. הלכך לענ"ד האוכל שם לשם שמים כשהוא בעל ברית הרי זה זריז ונשכר עכ"ל.
ז. נוהגים לעשות כסא לאליהו, ויש סמך לדבר בפרקי ר' אליעזר (פכ"ט) כשגזרו בימיו על הברית ונתקנא לדבר וברח לו ונחבא במערה, ויאמר ה' לו מה לך פה אליה. ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי ישראל כי עברו בריתך בני ישראל (מלכים א' יט, י). אמר ליה הקדוש ברוך הוא חייך על מה שקנאת על המילה, כל זמן שיעשו את המילה תעיד עליהם שקיימוה. לפיכך מושיבין כסא למלאך הברית שנקרא אליהו, שנאמר (מלאכי ג, א) ומלאך הברית אשר אתם חפצים בו הנה בא אמר ה' צבאות. כך כתבו כל הפוסקים קמאי דקמאי ובתראי דבתראי, וכולם כאחד לא הביאו ראייה רק מפרקי ר' אליעזר. ואני מצאתי עוד סמך לזה מספר הזוהר (ח"א צ"ג ע"א) שכתב בהדיא מנהג זה וז"ל, א"ר אבא בזימנא דאפיק בריה לא עליה להאי ברית, קרי קב"ה לפמליא דיליה ואמר, חמו מה בריה עבדית בעלמא, ביה שעתא איזדמן ליה אליה ז"ל, וטאס עלמא בארבע טאסין ואיזדמן תמן. ועל דא תנינן דבעי בר נש לתקן כרסיה חדא ליקרא דיליה. הוא סליק ואסהיד קמיה קב"ה, תא חזי בקדמיתא כתיב מה לך פה אליהו וגו', וכתיב קנא קנאתי לה' וגו' כי עזבו בריתך בני ישראל וגו'. אמר ליה חייך בכל אתר תזדמן ופומא דאסהיד האי יסהיד דישראל קיימין האי קיימא.
וכתב רבי מאיר בן גבאי בספר תולעת יעקב (סוד המילה) וצריך לומר בפירוש זה כסאו של אליהו זכור לטוב, ואם אין אומרים כן אין בא לשם. כך ראיתי במדרשו של רשב"י ע"ה (עי' זהר ח"א י"ג ע"א, ח"ב קס"ט ע"א) ע"כ. ונוהגין להניח הכסא הזה שלשה ימים אחר המילה, וכן יסד הפייטן בשלמונית למילה יען קנא גלעדי בקנאתיך, ושנית על עזבו תורתיך כסאו לעדות מוכן לעדתיך, ערוכים הכסאות שלשה ימים.
ח. כתב בספר תניא (הל' מילה, והוא משבלי הלקט סי' ז') מנהג להדליק נרות בבית הכנסת שיש בו ברית מילה, ונראה לי על שם כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג) והוא דרך שמחה וכבוד. עוד נראה לי טעם אחר, שסמכו על האגדה או על הירושלמי שכך היו נוהגין בימי השמד להדליק נרות בבית שיש בו ברית מילה, לאות ולסימן לעוברים דרך שם שיכירו וידעו ישראל שיש שם ברית מילה, וילכו שם לשמוע הברכות. כמו שיסד הקלירי בימי ח' של חנוכה באור הנר ברור חיל אשם ברית מגנבת. ואף על גב דבתלמודא דידן בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות (לב א) לא משמע הכי, דהכי גרסינן התם קול רחיים בבורני שבוע הבן, שבוע הבן אור הנר, בברור חיל משתה שם משתה שם. י"ל דהתם תני איפכא דרוב פיוטים של קלירי על פי הירושלמי וע"פ האגדות, עוד מצאתי מה שעושין נר גדול בבית הכנסת ביום המילה סימן למשתה, כדאמרינן באחד דיני ממונות אור הנר בברור חיל משתה שם כו'.
ט. כתב רב צמח גאון בתשובת שאלה היכא דליכא אלא אומנא דמהיל וגברא דתפיס לינוקא, מברך על המילה, דהיכא דאפשר בעשרה עביד, והיכא דלא אפשר מברך בפחות מעשרה. אבל לכתחלה עכ"פ צריכים עשרה, יהיב טעמא משום שהתינוק יצא מבית האסורים, וצריך להודות בפני עשרה, ולכך אומר הודו. ולפי שהברכה באה בשבילו מטעימין לו. ובהגה במהרא"ק (מהרי"ל מילה ב') משום דאיתא בפרקי ר"א (פי"ט) דאין שום עדות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל לא היה אלא בעשרה, והנה נמי יעידו עדה העשרה על האב שהכניס בנו בבריתו של אברהם, עד כאן דבריו.
י. מנהג שמוהל יורד לפני התיבה, וסמך רוממות אל בגרונם וחרב פפיות בידם (תהילים קמט, ו). ומהר"ם מינץ כתב בתשובה סימן מ"ג, דהאי דרשה לא נמצא בשום דוכתא, והדרשנים אומרים כו' ובברכות נדרש כו' עוד כו', ומתוך זה כתב דאין צריך. ובפסיקתא נדרש לדחות האבל ביום המילה מלהתפלל ע"כ. ועיקר הטעם לפי שעסק במצוה לכך ראוי לו להתפלל עכ"ל (הגהות מנהגים טבת מ'). ולי נראה טעם מנהג זה כי ש"ץ הוא עתה בזמן הזה במקום כהן המקריב, כמו שכתבתי לעיל בעמוד העבודה סימן נ"ט בשם הירושלמי (ברכות פ"ד ה"א) רבי יוחנן בשם ר' מנחם דמן גליא, זה שעבר לפני התיבה אין אומרים לו בא והתפלל, אלא בא וקרב עשה קרבנינו כו'. לכן מאחר שעתה הוא מקריב קרבן זו במה שמל התינוק, ראוי להקריב קרבנינו בתפלה, וזכר לדבר מילה ראשי תיבות מ'והל י'ורד ל'פני ה'תיבה, ונוהגין שהמוהל ילבוש בגדים נאים דרגל דידיה הוא, ורמז לדבר מ'אוד ה'וד ו'הדר ל'בשת (תהילים קד, א) ראשי תיבות מוהל (מנהגות וורמיזא לר"י קירכום).
פרק ה
יא. סדר המילה וברכותיה מרחיצין התינוק קודם המילה, ובשבת באר הרמב"ם לחכמי לוניל שלא התירו רק בחמין שהוחמו מערב שבת. ואחר כך מלבישין הילד מעיל כחתן, כי נקרא חתן, שנאמר (שמות ד, כה) חתן דמים למולות (הגהות מנהגים שם). ולוקחת אותו האשה שהיא בעלת ברית ומביאתו עד פתח בית הכנסת, ואז הבעל ברית לוקח אותו ממנה ומביאו לבית הכנסת, והעם צועקים בקול רם ברוך הבא. כי הבא בגימטריא ח', רצה לומר ברוך הנימול לח', כן כתב מנורת המאור (נר ג' כלל א' ח"א פ"ב) ואבודרהם (עמ' שנב) ותניא (רבתי סי' צ"ו) וכל האחרונים. וכשמביאו עד הכסא שהוכן משימו הולד עליו כדי שיברכו אליהו, ואחר כך ישב בעל ברית ויטול התינוק בחיקו, ויעמוד המוהל לפניו ואבי הבן עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו, כדאמרינן לגבי קרבן (תענית כו א) אפשר שיהא קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו. כן מסיק בטור יורה דעה סימן רס"ה.
יב. יש אומרים שצריך לכסות ערות הקטן בשעת הברכה, כן כתב רבינו יונה בסוף פרק מי שמתו (יז. ד"ה הא). וכתב עוד דיש אומרים שאין צריך, דהא בניו קטנים אעפ"י שישן עמהם בטלית קורא קריאת שמע ואינו חושש. ואינה ראיה דהתם אינו רואה את הערוה, ואין צריך לכסותו בשעת הברכה ע"כ. והרא"ש (סי' נ"ב) כתב דברי הר"ר יונה והוסיף וכתב, וגם נראה כיון דלתקוני המילה קאתי קרינא ביה שפיר והיה מחניך קדוש (דברים כג, טו), ואין בו אותה שעה ולא יראה בך ערות דבר. והכלבו (סי' ע"ג) כתב וז"ל, כתב הרבינו פרץ (הגהת סמ"ק סי' קנ"ח) בקטן פחות מט' שנים אין לחוש, דלא שייך בזה ערוה, אך כשהוא מטונף בצואה יש מקפידין אפי' בן ח' ימים. ומיהו הא דאמרינן (סוכה מב ב) אין מרחיקין מצואת קטן עד שיאכל כזית דגן, אעפ"כ טוב לנקותו קודם ברכה. ומורי ר' יחיאל ז"ל היה רגיל לכסות הערוה אפילו בלא שום טינוף, ואפילו בקטן בן ח' ימים בשעת הברכה עכ"ל. והמרדכי במסכת שבת פכ"א (סי' תכ"א) הכריע וכתב וז"ל, כתב ראבי"ה מנהג חסידות (שלא) יגלה המוהל ערות התינוק עד אחר הברכה. ואם לבו נקפה ובהול מוטב שיגלה קודם, וכן כתב האגודה שם (שבת סי' קס"ט).
יג. המל מברך ברוך אתה ה' וכו' אשר קדשנו במצוותיו וציונו על המילה. ואפילו אם אבי הבן מל בעצמו אינו משנה. גם אינו מברך שהחיינו אם לא שמל בנו הבכור שחייב לפדותו מברך שהחיינו בשעת מילה ואינו מברך בשעת פדיון, אבל כשפטור מפדיון אינו מברך שהחיינו, כמו שכתב בדרשות המהרי"ל (מילה י"ח) פעם אחת מל האב את בנו הבכור והאם היתה כהנת, וצוה מהר"י סג"ל שיברך גם כן אשר קדשנו במצוותיו על המילה. ואמר לו למול ולאלתר תיכף יברך להכניסו ואחר כן ימול. ושאלו את הרב הנ"ל אם צריך לברך גם כן שהחיינו מאחר דהאם כהנת והפקיעה את בנה מן הפדיון נתבטל ברכת זמן של פדיון, ולכן אם יברך עתה הזמן בשעת המילה. ואמר שלא יברך זמן, ולא היה משנה בברכה אשר קידש מאומה ואמר פלוני בר פלוני ע"כ.
יד. ואבי הבן מברך להכניסו, ואם הוא עצמו מל את בנו מברך קודם שימול כדלעיל, ואם אחר מל אותו אינו מברך אלא לאחר המילה. והא דאמרינן כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן, שאני הכא מאחר שאינו מוהל אלא ע"י שליח אין לו לברך ברכה זו עד אחר המילה, שמא לא ימול זה המוהל ונמצא שברך לבטלה, כן כתב הכלבו בשם הראב"ד ז"ל בסימן ע"ג, וכך הוא דעת התוס' (פסחים ז. ד"ה בלבער). ובדין ברכת הריח כתב שמא נתקלקל המילה ונמצא ברבה לבטלה. וכתב האבודרהם בריש ספרו שער שלישי (ברכת המצוות ומשפטיהן) וז"ל, וא"ת והרי ברכת אבי הבן אחר המילה ולא הוי עובר לעשייתה. וי"ל שמא תתקלקל המילה ונמצא מוציא שם שמים לבטלה. וא"ת בשחיטה ובתקיעת שופר נמי ליחוש. וי"ל ששחיטה ותקיעת שופר הם תלויות בידו ובדעתו, אבל מילה היא תלויה באדם אחר אין מברכין עובר לעשייתה. ויש אומרים שהטעם שמברכין ברכת להכניסו בבריתו כו' אחר המילה, לפי שאינה כשאר ברכות שמברכין לעשות המצוה, אלא ברכת שבח והודאה היא שהאב מודה לשם שזכהו לבן ולהכניסו בבריתו של אברהם אבינו, וזה הנכון עכ"ל. וטעם וה האחרון כתבוהו הר"ן בפרק ר' אליעזר (שבת נה: ד"ה אבי).
והרא"ש כתב שם (פי"ט סי' י') ואומר ר"ת דברכה זו אינה דווקא על מילה זו שנעשית עכשיו קאי, אלא מודה ומשבח להקב"ה שצוה לעשות מצוה זו כשתבוא עוד לידו. ותקנו לה מקום זה לגלות ולהודיע דזאת המצוה נעשית לשם הקדוש ברוך הוא ולא לשם הר גריזים, והוא מדברי התוס' בפ"ק דפסחים (שם). ובזה מיושב גם כן שאומרין אותו בלמ"ד, וכן כתב הכלבו (שם) מאחר שברכה זו מברך אותה אחר המילה היאך מברך בלמ"ד. ותירץ ר' יצחק הזקן שעיקר ברכה זו להודיע שלא היתה המילה לכוונת מראית עין בלבד, אלא לכוונת מצוה, ודבוקה היא עם הברכה שברכו על המילה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. וז"ל הטור יו"ד (סי' רס"ה) ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב, וטוב לברך מיד אחר ברכת המילה קודם שעשה פריעה, וחשיב שפיר עובר לעשייתן ולהבא דמל ולא פרע כאילו לא מל ע"כ. ויש להקשות קודם המילה למה לא יברך, אלא הואיל ותלוי בדעת המוהל ושמא יתחרט ונמצא שם שמים לבטלה. א"כ קודם הפריעה נמי ניחוש שמא יבא לידי ברכה לבטלה. תירץ הכלבו כי אחר שהתחיל באמת לא ימלך מלגמור. ואם אין שם אבי הבן נוהגין שמי שתופס הילד יברך אותה. כן כתב הטור יו"ד (שם) והגהות מיימוני (דפוס קושטא פ"ג ה"ב) בשם סמ"ק (הגהות הר"פ סי' קנ"ז א'), וכתבו ושמא היינו משום שהוא כמו שליח בית דין. וכן כתב הכלבו בשם הר"ף ז"ל והאבודרהם בשם הראב"ד ז"ל.
טו. ואם היו אחרים עומדים שם, אומרים כשם שהכנסתו לברית כו', כדאיתא בפרק ר' אלעזר דמילה (שבת קלז ב) אבי הבן אומר להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, והעומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית כו'. וכתב האבודרהם כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, שאלו הן מצות הבן המוטלות על האב כמו שאמרנו, וסדרום על זה הסדר, דאמרינן (קידושין כט ב) לעולם ילמד אדם תורה ואחר כן ישא אשה. והזכיר אחר כן מעשים טובים אעפ"י שהוא חייב במצות משהוא בן י"ג, מכל מקום אינו בן עונש עד עשרים, וכבר היה בן שמונה עשרה לחופה.
טז. מהא דאיתא התם העומדים שם אומרים כשם כו', הביא מהר"ם מרוטנבורג ראייה שיש לעמוד בשעה שמלין את התינוק, ועוד דכתיב (מלכים ב' כג, ג) ויעמוד העם בברית. כן כתב התשב"ץ סימן שצ"ו, והמרדכי פרק ר"א דמילה (שבת סי' תכ"ב), והכלבו (סי' ע"ג), והאבודרהם. והגהות חדשות סביב המרדכי (שלטי הגבורים) פר"א דמילה דף קע"ו (אות א') הביאו עוד ראייה מהירושלמי (ביכורים פ"ג ה"ג) שיש לעמוד.
יז. כתב האבודרהם בשם אבן הירחי (המנהיג עמ' תקפ"ד) נהגו בצרפת להביא ספל מלא חול ועפר, וטומנין שם את חתך הערלה. ויש סמך לדבר בפרקי ר' אליעזר (פכ"ט), כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא היו פורעים משום עינוי הדרך, וכשהיו מוהלין היו נוטלין אותה ערלה וטומנין אותה בעפר, ומאותה שעה ואילך היו נותנין את הערלה בעפר. ויש סמך לחול ושמתי את זרעך כחול הים (בראשית לב, יג), ולעפר ושמתי את זרעך כעפר הארץ (שם יג, טז). וכן כתב הטור יו"ד (סי' רס"ה) והמנורת המאור (נר ג' כלל א' ח"א פ"ב) והציוני (פרשת לך לך) והמהרי"ל (מילה יב) והתניא (הל' מילה) והרוקח (סי' קי"ג). וכולם לא זזו מטעם זה, זולת הצרור המור (לך לך ד"ה ואתנה, וכי תצא ד"ה ואח"כ) כתב, בעבור שלא יקטרג עלינו הצורר הוא נחש הקדמוני אנו משימים בשעת המילה כלי עם עפר לתת שם הערלה, לקיים שנאמר (משלי כה, א) אם רעב שונאיך האכילהו לחם, וכתיב ביה (ישעיה סה, כה) ונחש עפר לחמו.
ואני בקשתי את שאהבה נפשי, ומצאתי בתוספתא בספר הזוהר (רע"מ ח"ג מ"ד ע"א) ולההוא ערלה מתקני מאנא חדא בעפרא לאשראה ההוא ערלה בגויה, ברזא דכתיב ונחש עפר לחמו, ועפר תאכל כל ימי חייך, בתר דההוא נחש אתעבר מקמי אדם שוי מדוריה בעפרא ואתקין ליה כך. כההוא גוונא ממש אנן צריכין כד מעברין לערלה לאתקנא ליה עפרא למיהוי ביה מדוריה. ואחרון אחרון חביב מאור הקדוש ז"ל כתב (ח"א צ"ה ע"א), תנא כל מאן דקריב בריה לקרבנא דא, כאילו הקריב כל קרבנא דעלמא קמי קב"ה, וכאילו בני מדבחא שלימתא קמיה. בגין כן בעי לסדרא מדבחא במאנא חד מליא ארעא למיגזר עליה האי קיימא קדישא, ואתחשב קמי קב"ה כאילו מדבח עליה עלוון וקרבנין ענאי ותורי. וניחא ליה יתיר מכולהו, דכתיב (שמות כ, כ) וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו'. בכל מקום אשר אזכיר את שמי, דא מילה דכתיב (תהילים כה, יד) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם ע"כ. והבעל טורים (בראשית כו, טו) הביא ראיה לזה מן המסורת וימלאום ב' במסורת חד וימלאום עפר (בראשית כו, טו), ואידך וימלאום למלך שאול (שמואל א' יח, כז) גבי מאה ערלות פלשתים. רמז למה שנותנין הערלה בעפר. הרי שכל מנהג שנהגו קדמונינו לא דבר ריק הוא, ומנהג אבותינו תורה הוא. ומה שאין לוקחין עפר רק חול, כתבו הגהות מיימוני (מילה פ"ג אות ה') בני ארץ ישראל נותנין אותה במים, משום וארחצך במים (יחזקאל טז, ט). בני בבל נותנין אותה בעפר, משום דכתיב (זכריה ט, יא) גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. ולכך לוקחים חול לקיים דברי שניהם, שהחול נקרא עפר ומים, כדאמרינן בחולין (כז ב) עופות מן הרקק נבראו עכ"ל. וכתב המהרי"ל (שם) דנוהגין לזרוק מפיו דם המציצה בחול כמו הערלה.
יח. אחר כך יטול המוהל את ידיו כדי שיברך בנקיות, ויברך הברכה עד כורת הברית, ואומר קיים את הילד הזה לאביו ולאמו. ואם ח"ו נפטר אביו או אמו של תינוק מדלג מן הברכה איזה שהוא, ואומר קיים הילד הזה לאביו או לאמו תניא (רבתי הל' מילה, משבלי הלקט סי' ח'). וקורא לו שם, כי אברם לא נקרא אברהם כי אם בשעת המילה (סדור הר"ש מגרמייזא אות קי"ט).
יט. ומנהג כשאומר ואומר לך בדמייך חיי נותן באצבעו מן היין על שפת התינוק. וכתב האבודרהם הטעם, משום דאמרינן בבמדבר סיני רבה (יא, ד) שימו איש חרבו על יריכו (שמות לב, ב) משה מל, ואהרן פורע, ויהושע משקה. פירוש לפי שכל אותם ארבעים שנה לא היו מולים במדבר מפני טורח הדרך ומפני שלא נשבה רוח צפונית, ועכשיו שהיו עומדים ליהרג לא רצו משה ואהרן שיהרגו בלא מילה ובלא קבלת מצוה, ולכך היה משה מל ואהרן פורע ויהושע משקה אותם עפר העגל. כמו שנאמר (שם כ) ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחון עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל. ואמרו רבנן ז"ל (ע"ז מד א) מלמד שבדקן כסוטות. ואותה השקאה היתה להם בשעת מילה ופריעה למות ולא לחיים. ואנו אומרים השקאה זו של שעת מילה והפריעה יהיה לחיים, לא כאותה של יהושע. ומה שאומר ואומר לך בדמיך חיי שני פעמים, לרמוז שזוכה על ידי המילה לשני עולמים, העולם הזה והעולם הבא.
כ. ואומר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, וכתב המהרי"ל (מילה ו') נראה בעיני הטעם, משום דאיתא בגמרא (ברכות נט ב) אמרו לו אשתו ילדה זכר מברך הטוב והמטיב. ויש מפרשים משום ארבע צריכין להודות, ואחד מהם היוצא מבית האסורים, וכן התינוק יצא מאסורי מעי אמו ע"כ. והחזקוני (שמות ב, ב) כתב, לפי שכתיב גבי משה ותרא אותו כי טוב הוא, ואומרין שנולד מהול, וכן כתב האבודרהם. והרוקח (סי' ק"י) כתב דאין נראה, וכתב בשם רבי יהודא ז"ל, דכתיב גבי אברהם (נחמיה ט, ח) וכרות עמו הברית, ואמרינן (ב"ר מט, ב) מלמד שהקב"ה מסייע לכרות, וכתיב בתריה לתת לך את ארץ כנען פירוש בזכות המילה. ובפסוק אחר כתב (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, אלמא דקרי לשבועת הארץ חסד, ומשום הכי אמרינן כי לעולם חסדו במילה, דהיינו שבועת ארץ ישראל שנקראת חסד שניתנה ע"י מילה.
כא. כתב הטור יו"ד (סי' רס"ה) וז"ל, כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה (כלל כ"ו סי' ד') מי שיש לו שני תינוקות למול יברך ברכה אחת לשניהם, ואפילו אם שנים מלין הראשון יברך על המילה ועולה לשני. והשני יברך אשר קידש ועולה לראשון. ואפילו אין הנער השני לפניו בעת הברכה, כיון שדעתו עליו, רק שלא יסיח דעתו בינתיים. וכן כתב הריב"ש בתשובה (סי' שפ"ד), וכדבריהם כתב המרדכי בסוף פרק כסוי הדם (חולין סי' תרנ"ז), וכן כתב האגודה. וכך הורה מהר"י מול"ן (מהרי"ל מילה י"ז), ואמר שיש לומר קיים את הילדים, והאב יברך להכניסם, וכן הוא באגודה.
כב. שאל הר"ר ליזר בן הר"ר אהרן מאיגר"א ז"ל ממהר"י סג"ל (מהרי"ל מילה ט"ז, ובשו"ת סי' קע"ה) על המל ולא פרע דכאילו לא מל, אם חוזר ומברך בשעת פריעה או לא. והשיב הא לך לשון אגודה (שבת סי' קסח), מל ולא פרע כאילו לא מל כהאי גוונא או היאך שהוא שצריך למול פעם אחרת צריך לברך פעם אחרת לפניה ולאחריה, ולא יאמר קיים את הילד עכ"ל.