אור ברסלב
מטה דן ויכוח שלישי

מטה דן· רבי דוד ניטו

ויכוח שלישי

ויכוח שני

פרק א

יוכיח שמחלוקות רז״ל אינן על העקרים המקובלים. אלא על פירוש קצתן:

אה״כ ראיתי ונתון אל לבי שכל מה שאמרת לזכות חז״ל ואמתתם הוא אמת ויציב אמנם עדיין יש מקום למכחישים לרדות. שהרי יאמרו דאם איתא שכל דברי חז״ל הן קבלה איך ראינו אותם חולקין מן הקצה אל הקצה. זה מכשיר וזה פוסל. זה מטהר וזה מטמא. זה אוסר וזה מתיר, זה מחייב וזה פוטר. וסוף דבר זה אומר בכה וזה אומר בכה:

פרק ב

אה״ח דע אדוני המלך שמעולם לא נפל מחלוקת בין חז״ל על העיקרים המקובלים אלא על פירוש קצתם. כגון תקיעות שופר בראש השנה נכתבה בתורה ברמז שנאמר (במדבר כט:א) יום תרועה יהיה לכם ונזכרה במשנה כדבר ידוע לכל ישראל כדאיתא (בפ״ג דר״ה משנה ב) כל השופרות כשרין חוץ משל פרה. ואע״ג דנאמרה תקיעה ותרועה בחצוצרות מעולם לא עלה על לב איש ישראל לומר שתרועה של ר״ה תעשה בחצוצרות או בכלי אחר שלא יהיה שופר. וכן בפ״ג דסוכה (משנה ג) מזכיר האתרוג כדבר ידוע אעפ״י שלא מצינו בתורה אלא פרי עץ הדר דתנן רבי ישמעאל אומר ג׳ הדסים ושתי ערבות. לולב א׳ ואתרוג א׳. ואין חולק על זה מפני שהוא עיקר מקובל בכל ישראל שפרי עץ הדר האמור בתורה הוא אתרוג. והמכחיש זה כאילו מכחיש בתורת משה וכן בשופר. אמנם המחלוקת היא על פירוש קצת העיקר. כגון רבי יוסי שמכשיר של פרה שסובר שגם הוא בכלל שופר והמחלוקת הזאת אינה נוגעת בעיקר בשום פנים. וכן בענף עץ עבות, כ״ע לא פליגי שהוא הדס מפני שזה עיקר מקובל אבל יחלקו אם צריך שיהיה א׳ שלם לפחות או לא איכפת לן אם אפילו שלשתן קטומים. וזו אינה מחלוקת בעיקר המקובל כלל. וכן במלאכות של שבת כ״ע לא פליגי שהן ט״ל מפני שזה קבלה. וכן בטרפיות וכן כמעט בכל הדינים שכולם עיקרים מקובלים ואין חולק עליהם. ולא מבעיא נמצא זה בתנאים אלא אפילו האמוראים יש להם קצת דברי קבלה שאין חולק עליהם כי הא דאיתא בפ׳ אלו טריפות (דף מו וריש דף מ״ז) כמה וכמה מימרות של רבא ואין חולק עליו וז״ל אמר רבא ריאה שיבשה מקצת׳ טרפה ואמר רבא הני תרתי בועי דסמיכי להדדי טרפה. ואמר רבא הני תרתי אוני דסריכן להדדי שלא כסדרן טרפה. ואמר רבא ה׳ אוני אית לה לריאה אפה כלפי גברא תלתא מימינא. ותרי משמאלא. אי חסיר אי יתיר אי חלוף טרפה. וכן בכל הדינים בין דיני ממונות בין דיני נפשות:

פרק ג

אה״כ הוסף והבא עוד משל אחר:

פרק ד

אה״ח נחלקו בפ׳ אלו טרפות (דף מ״ה ע״ב) על חוט השדרה שנפסק ברובו אם רובו היינו רוב עורו או רוב מוחו. הנך רואה בעיניך שחולקים על פירוש העיקיר לא על העיקר עצמו. ומה שמורה ביתר שאת ויתר עז שהעיקרים כולן קבלה ממשה בסיני הוא שהתנאים עצמם אינם חולקים בעיקרים אלא בפירושם ג״כ כמו שהוכחתי משופר והדס:

פרק ה

אה״כ דכירנא כד הוינא טליא שמצאתי בהקדמת הרמב״ם ז״ל לספר היד החזקה שלו שכתב וז״ל (וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מביאור התורה ומהלכותי׳ כמו ששמע ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה מי״ג מדות והסכימו עליהם ב״ד הגדול וכן היה הדבר תמיד וכו׳) ואם משה קבל תורה מסיני עם כל פירושיה וכלליה ופרטיה ודקדוקיה. איך כתב הרמב״ם דברים שנתחדשו בכל דור ודור וכו׳ ומה צורך היה לחידוש:

פרק ו

אה״ח כתיב בתורה (שמוח כג) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלהיך, וכתיב בהבאת הביכורים (דברים כ״ו) וענית ואמרת וגו׳ ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה׳. והנה אין ספק שהקב״ה הורה למשה בסיני כל הדינים העיקריים הנוגעים לביכורים.

אבל הדינים שאינם עיקריים אעפ״י שנוגעים בהם עזבם לסנהדרין. ונכללו תחת כי יפלא. כגון הא דאיתא פ״ד דגיטין (השולח דף מ״ז ע״ב) המוכר שדהו לפירות דפליגי רבי יוחנן ור״ל רי״א מביא וקורא קנין פירות כקנין הגוף דמי. ר״ל אמר מביא ואינו קורא. קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ופירש״י ז״ל לפירות שיאכל הלוקח פירות עד עשר שנים. ותחזור הקרקע לבעליה ובזמן דאין היובל נוהג קאמר דהיינו וכו׳ דאי בזמן שהיובל נוהג סתם מכירה לפירות היא שהרי סופו לחזור ביובל. כקנין הגוף דמי ויכול לומר אשר נתת לי. הגע עצמך שראובן מכר שדהו לפירות לעשר שנים לשמעון וירד שמעון לשדה וראה תאנה שבכרה אשכול שבכר רמון שבכר מה יעשה יקרא או לא יקרא:

פרק ז

אה״כ יביא ויקרא יען אין נזק בקריאה:

פרק ח

אה״ח אל יאמר המלך כן, שהרי יש כאן נזק גדול שצריך שיאמר הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה׳ ונמצא מעיד עדות שקר על עצמו שהרי אין לו קרקע וכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני:

פרק ט

אה״כ טעיתי. אמנם כיון דמילתא דשכיחא היא שימכור אדם שדהו לפירותיו איך שכחו הדין עד שהוכרחו לחלק בו ריש לקיש ור׳ יוחנן:

פרק י

אה״ח דע אדוני המלך (הרמב״ם רפ״ב מה׳ בכורים) שהביכורים לא היו נוהגין אלא בפני הבית, ובית שני נחרב לפי חשבון הצמח דוד בשנת ג׳ אלפי׳ תתכ״ח ור״י ור״ל היו בג׳ אלפים תתק״ץ. הרי שעברו יותר מק״ס שנים אחר החרבן. נמצא שאינו דבר תימא ששכחו דין זה כיון שלא היה נוהג בימיהם. ובבואם לעיין בה׳ ביכורים נסתפקו מה יהיה משפט הלוקח שדה לפירותיו ובקשו לפסוק אותו בדרך סברא. ואין ספק אצלי שהיה פשוט בזמן שב״ה קיים מפני שהיה אז דבר מצוי בין לגבי מכירת שדה לפירותיו בין לגבי הביכורים:

פרק יא

אה״כ שפתים ישק משיב דברים נכוחים:

פרק יב

אה״ח בפ״ק דר״ה (דף ו׳ סע״ב) בעי רבי זירא יורש מהו בבל תאחר (על נדר אביו) כי תדור נדר אמר רחמנא והא לא נדר. או דילמא ובאת שמה והבאתם שמה והא מחייב, ת״ש דתני רבי חייא מעמך פרט ליורש. גם בזה נסתפק רבי זירא משום שהיה קרוב למאתים שנה אחר החרבן, ולא ידע איך היו נוהגין בנידון זה בזמן שב״ה קיים. והשיבו לו דיורש אינו עובר משום דכתיב מעמך וזה הספק עצמו נולד בימי רבי חייא. והוא התיר אותו בהבין במקרא, ובודאי שבזמן שב״ה קיים היו יודעין הדין לפי שהיו מוכרחים משום דמילתא דשכיחא היא שימות הנודר קודם שישלם נדרו. ויסתפק היורש אם הוא עובר בבל תאחר בעבור מורישו. ואלה וכיוצא הן הדינים שנתחדשו שאמר הרמב״ם אבל לא שחידשו דינים ממש. דהכתיב לא תוסיף עליו:

פרק יג

אה״כ זהו פשט הרמב״ם לפי דעתי:

פרק יד

אה״ח אעפ״י שהרמב״ם ז״ל כתב שנתחדשו דינים שלא למדום מפי השמועה באחת מי״ג מדות לא סלקא דעתך שכל מה שנלמד בי״ג מדות הוא מחודש. אדרבא רובא דרובא הוא ישן נושן לענין הדין אלא שהתנאים והאמוראים למדהו אותו הדין הידוע והנהוג מזמן מתן תורה במדה מן המדות. והילך המשל עצמו שהבאתי (ויכוח שני סי׳ קל״ד) על יום הכפורים שאי אפשר שמימות מרע״ה לא יודע לכל ישראל מהו עינוי נפש האמור בתורה ואעפ״כ אם תשים לבך אל דברי הברייתא תאמר שלא נודע מהו עד שבא תנא דברייתא ופירשו, וזה אי אפשר. צריך לומר אם כן שכשם שבעינוי יה״כ שהוא דבר קדמון כתבו התנא כאילו הוא חדש. כן רוב הנלמדים בי״ג מדות:

ובפרק לולב הגזול (דף ל״ח רע״א) דרש רבי אבהו הדר אל תקרא הדר אלא הדר לשון דירה דבר שדר באילן משנה לשנה. וכי ס״ד שקודם דרשת רבי אבהו לא היו יודעין שפרי עץ הדר הוא אתרוג והא במשנה א״ר ישמעאל שהיה הרבה שנים קודם לו לולב א׳ ואתרוג א׳ ואין חולק עליו. אלא ודאי שלא נלמד מלשון הכתוב אלא כך היה מקובל בכל ישראל וקרא אסמכתא בעלמא. ודע אדוני ששמרו כל העיקרים הצריכים לכל הדינים בין בזמן שבה״מ קיים בין אחר החרבן:

פרק טו

אה״כ כבר נתקררה דעתי במה שתירצת דברי הרמב״ם ז״ל אבל עדיין מערערים על חז״ל לומר שמחלקותם הם דקדוקים ודקדוקי דקדוקים עד אין מספר באופן שגורמים עמל ורעות רוח לקורא בהם וכל שכן למעיין:

פרק טז

אה״ח אם יצא דבר מלכות מלפניך שכל איש ואיש יתן לך מעשר מכל מה שמרויח סתם. יתחלקו כל בני עמך לשתי כתות. האחת תחשוב שכונתך על מה שאדם מרויח בדרך משא ומתן אבל לא על תנובות השדה. והשניה תאמר שכונתך על הכל. ולהשקיט מחלקותם ילכו אל אנשים יודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם להבין אמרי ספר והם יעיינו בדבריך פעמים רבות. וידקדקו בהם ברוב דקדוק ועיון ופלפול. ויתוכחו זה עם זה. זה יאמר בכה וזה יאמר בכה זה יביא ראיה לדבריו וזה יביא ראיה לדבריו. ובזה הדרך עצמו יתנהגו להבין דברי שטר או צואה כדי להבין כוונת הדברים. ואם על דברי בשר ודם מדקדקים ומפלפלין כל כך למה לא ידקדקו ויפלפלו ויעיינו יותר. ויותר בדברי ממההקב״ה שהם חיינו ואורך ימינו:

פרק יז

אה״כ אין ספק שכך חובתנו וכך נאה לנו אבל מה נעשה שהרי המכחישים אומרים שכל הדקדוקים המציאום חז״ל,מעצמם מבלתי שיהיה להם שורש לא בכתוב ולא בשכל:

פרק יח

אה״ח אני אוכיח בהפך אם יגזור ה׳:

פרק יט

אה״כ השמיעני את קולך כי קולך ערב לי:

פרק כ

אה״ח חייבין אנו לקרות קריאת שמע שחרית וערבית שנאמר (דברים ו׳) ודברת בם וגו׳ ובשכבך ובקומך. וכיון שהתורה הגבילה זמנה ממילא צריכין אנו לחפש מאימתי מתחילין ומסיימין השחר והערב. וצריך שנדע אם השחר מתחיל משיעלה עמוד השחר או מהנץ החמה. וכן אם הערב מתחיל אחר ביאת השמש או אחר צאת הכוכבים, ואם כן השאלה הזאת אינה מיותרת אלא צריכה ועקרית למצות ק״ש אדרבא בלעדה לא נדע מה נעשה:

וכן בפאה הכתוב אומר (ויקרא כ״ג) לא תכלה פאת שדך בקצרך. ולא פירש גבול השדה וכיון שאמר שדך בלשון יחיד ברור הוא שכוונת הכתוב שיתנו פאה מכל שדה ושדה אפי׳ שיהיו לאיש אחד שדות הרבה. וא״כ צריכין אנו לידע במה יבחנו שדות של איש אחד זה מזה אף שיהיו תכופים. וזה מפורש ברפ״ב דפאה דתנן התם ואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית וכו׳, ר״ל שאם יש בין שדה לשדה דבר מפסיק כגון נהר או אמת המים או דרך של ארבע אמות וכו׳ הרי אלו שתי שדות. ואע״פ שהם של בעל א׳ צריך ליתן ב׳ פאות. עוד אם יזרע אדם שדהו חציו חטים וחציו שעורים שהם ב׳ מינין צריכין אנו לידע אם נותן פאה א׳ או ב׳ לפי שאין אנו יודעין אם כשאמר פאת שדך מייחס שם שדה לקרקע או זרע ודברה תורה כלשון בני אדם שמחליפין פעמים רבות שם זרע בשדה. ושם שדה בזרע ונפקא מינה שאם כוונתו על הזרע אם זרע ב׳ מינין אעפ״י שזרעם בשדה אחד נותן שתי פאות. ואם שדה היינו כמשמעו אפי׳ זרע מאה מיני זרע בשדה אחד אינו נותן אלא פאה א׳ וכן קצר חציה בתחלה ואח״כ מכר חציה. על מי חובת פאה על הקוצר שהתחיל או הלוקח שגומר. אמור נא לי אדוני המלך הנמצא בזה דבר מיותר או דקדוק מיותר:

פרק כא

אה״כ אין ספק שכל אלו דברים ראשיים ועקריים וא״א לקיים מצות ה, כהוגן בלתי ידיעתם אמנם יש מקום לשאול איך שמרו העיקרים ולא שמרו פירוש העקריים:

פרק כב

אה״ח כדי להשיב לשאלה הזאת מוכרחני להציג לפניך מה היה משפט ישראל ומעשהו לענין תורה שבעל פה ולזה אערוך דברי הרמב״ם ז״ל פ״א מה׳ ממרים דין ג׳ שכתב וז״ל. דברי קבלה אין בהם מחלוקת לעולם. וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבינו. ודברים שלמדין מן הדין אם הסכימו עליהן ב״ד הגדול הרי הסכימו. ואם נחלקו בהן הולכין אחר הרוב ומוציאין הדין אחר הרבים וכו׳ וכו׳. ד כשהיה ב״ד הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל אלא כל דין שנולד בו ספק לא׳ מישראל שואל לב״ד שבעירו אם ידעו אמרו לו, ואם לאו הרי השואל אותו ב״ד או עם שלוחיו עולין לירושלים ושואלין לב״ד שבהר הבית אם ידעו אמרו להן. ואם לאו הכל באין ללשכת הגזית לב״ד הגדול ושואלין. אם היה הדבר שנולד בו הספק לכל. ידוע אצל ב״ד הגדול בין מפי הקבלה בין מפי המדה שדנו בה אומרים מיד. אם לא היה הדבר ברור אצל ב״ד הגדול דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולם או יעמדו למנין וילכו אחר הרוב ויאמרו לכל השואלים כך הלכה והולכין להן. משבטל ב״ד הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו. זה אוסר וזה מתיר: ה שני חכמים או שתי כתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין או עד שלא היה הדבר ברור להם בין בזמן א׳ בין בזה אחר זה אחד מטהר ואחר מטמא א׳ אוסר ואחד מתיר אם אינו יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל ע״כ. [כל דברי דין ד׳ הם ברייתא בפ׳ אלו הנחנקין דף פ״ח רע״ב ובתוספתא פ״ב דחגיגה ופ״ז דסנהדרין] עוד יש לך לידע שכל מגמת החכמים והתלמידים היתה לשמור העיקרים ופירושם, אבל כיון שלא חובר ספר מתורה שבע״פ עד המשנה היה נקל לשכחם. ולכן היו עושים כל מאמצי כחם לזכור העיקרים שאם ח״ו ישתכחו תשתכח תורה מישראל ולא ימצאו כל אנשי חיל ידיהם. כי איך יודע שהכותב שתי אותיות בשבת חייב משום מלאכה וכן בטרפיות מי יאמר שכל מה שמנו חכמים בפ׳ אלו טרפות נכלל בתורה תחת סוג ובשר בשדה טרפ׳. אמנם בפירוש העיקרים אינו כן לפי שיכול החכם למצוא או בדרך סברא. או בכמה דרכים אחרים. ואעפ״כ היו כותבין בקונטריסים כל מה שלמדו או שמעו. וכל דבר מסופק יביאון אל ב״ד הגדול שמשם תצא תורה ובכן לא היתה בישראל מחלוקת וכל איש ואיש על מקומו יבא בשלום. וכן היה נוהג עם ה׳ כל הימים אשר עמד טעמו בו וריחו לא נמר ולפיכך לא מצינו מחלוקת כלל ועיקר בתנאים הקדמונים אלא (פ״ב דחגיגה דף י״ו) אם מוהר לסמוך על שלמי חגיגה ועולת ראייה ביו״ט והיינו דהכתוב אומר (ויקרא א׳) וסמך את ידו על ראש קרבנו. וק״ל שאסור להשתמש בבעלי חיים ביו״ט משום שבות דרבנן. והסומך סומך בכל כחו, ומ״ד שלא לסמוך ס״ל דלא אמרי׳ תיכף לסמיכה שחיטה. הילכך יסמוך מעי״ט. וזהו לבדה המחלוקת שנמצאת בין התנאים הקדטונים ז״ל ושמאי והלל נחלקו בג׳ דברים בלבד הנה הנם בריש פ״ק דעדיות. אבל משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות כדגרסינן בפ׳ הנחנקין (דף פ״ה ע״ב) ובתוספות שהבאתי לעיל:

פרק כג

אה״כ ואיך היו נוהגין בסמיכה כל ימי משך המחלוקת שהיו חמשה בתי דינין זה אחר זה:

פרק כד

אה״ח נראה לי שהיו סומכין בי״ט משום דסמיכה אליבא דכ״ע דאורייתא ולא פליגי אלא בתכיפה ועוד דאיסור סמיכה אינה אלא משום שבות. וק״ל דאין שבות במקדש (אבל קשה א״כ למה אמרו שלא לסמוך וצ״ע) (משנה פ״ט דמנחות דף צ״ג ע״ב הרמב״ם פ״ג מהלכות מעשה הקרבנות דין י״ב) ואפשר שמקצתן לא היו סומכין בי״ט מפני שסמיכה שירי מצוה ואינה מעכבת. ואם היא עצמה אינה מעכבת כ״ש אם אינה תכופה:

פרק כה

אה״כ אם כל החולקים היו נשיאים ואבות ב״ד. למה נחלקו ה׳ דורות על דבר שהוא בכי יפלא ולא עמדו למנין ופסקו אם צריך תיכף לסמיכה שחיטה או לא. ובזה תתבטל המחלוקת:

פרק כו

אה״ח אפשר שלא רצו לעמוד במנין על זה. מפני שכל א׳ היה מבקש להעמיד חבירו בסברתו במשך הזמן:

פרק כז

אה״כ כל זמן שטענתי טענת שמא בשם המכחישים קמת כנגדם כאריה ישאג וביטלת טענותם באמרך ברי ושמא ברי עדיף ועכשיו שטענת שמא היא להנאתך ולטובתך החזקת בה, והלא לא נכון לעשות כן:

פרק כח

אה״ח סתרתי טענותיהם מפני שהייתי טוען ברי והם היו רצים לסתור דברי בטענת שמא ואין ספק שאין כח ביד טוען שמא. לסתור ברי.

אבל בסמיכה מודה אני לפניך שהכל שמא מפני שאין מי שיוכל לטעון ברי. ובכן אם באולי המצא ימצא מי שטוען ברי בראיות מספיקות אבטל דברי מפני דבריו:

פרק כט

אה״כ דברי פי חכם חן. ועתה הודיעני למה התחילה המחלוקת מתלמידי שמאי והלל. ומהי שלא שמשו כל צרכן:

פרק ל

אה״ח לא שמשו כל צרכן ר״ל שלא עמדו אצל רבותם הזמן הצריך לשמוע פירוש העיקרים ומזה נולדה המחלוקת ביניהם:

פרק לא

אה״כ ולמה לא עמדו אצלם כל זמן המספיק:

פרק לב

אה״ח מוכרח אני להגיד לך מעמד ומושב ישראל מימי שמאי והלל שהיו דור שביעי לתנאים עד רבינו הקדוש דרך כלל. דע אדוני המלך שהצדיקים האלה היו בזמן הורדוס המלך אשר הרג (ב״ב דף ג׳ יוסיפון בספרו לרומים) את כל חכמי ישראל חוץ מבבא בן בוטא מיראתו פן ימאנו במלכותו לפי שלא היה מזרע ישראל וכתיב (דברים י״ז) מקרב אחיך תשים עליך מלך ואע״ג שאחר כך השלים עמם ויכבדם וינשאם כל זמן שהיתה לו ישיבה בעולם. הנה אחר מיתתו רבו המלחמות ותכפו הצרות. כי אם מחוץ לא תשכל חרב שונאי ישראל. מחדרים אימת הצדוקים והפרושים זה על זה וכל דאלים גבר ומתנשא לאמר אני אמלוך. אחר כך קמו הפריצים על הצדיקים והחסידים והחכמים והשועים המבקשים לנפשם השקט שלוה ומרגיע. ויהרגו מהם כרצונם בהחבא והנשארים ברחו אחד הנה ואחד הנה כי ראו כי כלתה עליהם הרעה וישארו התלמידים בלי רב כצאן אשר אין להם רועה בתוך זמן למודם. ואיתא בר״ה (פ״ד דף ל״א סע״א) שעשר גליות גלתה סנהדרין ובשבת כתבו (פ״ק דף ט״ו סע״א) עד שלא חרב הבית מ׳ שנה לא דנו דיני נפשות. וכתב רש״י משום דנפישי רוצחים. אח״כ נחרב בית המקדש ותשקוט הארץ קצת שנים. עד אשר היחידים אשר במדינת ציר״יני ואשר במלכות מצרים קמו על הרומיים והיונים היושבים שם ויכו בהם מכת חרב והרג ואבדן וכמעט שנתנו הארצות ההם שממה מבלי יושב. והיהודים אשר באי ציפר״י הרגו בה מאתים אלף וישלח עליהם טראג״יאנו קיסר רומי חיל גדול ויהרוג מספר עצום ונורא של יהודים וזה נמצא ברמז בירושלמי דסוכה פ׳ החליל ובמדרש איכה בפסוק על אלה אני בוכיה. וכן על פסוק דוב אורב הוא לי אמרו דוב זה אספסי״אנוש ארי זה טרכי״נות. אבל צריך להגיה טראג״יאנו במקום טרכ״ינוס וימת טראג״יאנו וימלוך אחריו אדריאנוס קרובו. ויהי מקץ שנים למלכי ויצו ויבנו את ירושלים והיהודים נתנו יד ויקימו חומותיה ויציבו דלתותיה ויאחזו בתוכה. ויבואו הגוים גם כן לגור בה ויקימו אשרים והמנים ומזבחות לבעלים ויחר אף היהודים ויאמרו הייטב בעיני ה׳ שהרשעים המתועבים ישימו פסלם בעיר אשר בחר ה׳ ויטמאו את עיר הקדש. ועוד חרה אפם כי אחרי מלחמת טראגי״אנוס נאסר להם ללכת בתורת משה עבד ה׳. לכן קמו על הרשעים ויכו בהם מכה רבה כי בטחו בבן כוכבא. הנקרא אח״כ בן כוזיבא. וישמע אדריאנו״ס ויבא עליהם בחיל כבד מאוד בשנה העשירית למלכו. ויהרוס את העיר הגדולה ביתר בשנת נ״ב לחרבן הבית עם חמשים ערי מבצר ותתק״פה ערי הפרזי וימת עם רב מיש־אל. כדאיתא (דף נ״ז סע״א) בפ׳ הניזקין ואז נגדעה קרן ישראל עד יצמח קרן לדוד בב״א ונהרגו עשרה הרוגי מלכות באותו הפרק על קידוש השם כאשר הוכחתי (וכוח שני סימן י״ו) ואדריאנוס צוה שתבנה ותכונן עיר ירושלם בדור אחר ריב״ז ור״ג. והיינו שמצינו שבימי ר׳ יהושע בן חנניא שהיה א׳ מה׳ תלמידי ריב״ז כדאיתא בפ״ב דאבות (משנה ח׳) גזרה מלכות שיבנה בית המקדש כדאיתא בב״ר סדר תולדות יצחק (סוף פ׳ ס״ד) עמדו פפוס ולוליאנוס והושיבו שולחנות בדרכים להספיק מחיה ומזון וכסף וזהב לעולי הגולה. והלכו כותיים והלשינו למלך לאמר אם תבנה העיר הזאת לא יתנו עוד לך מס וימרדו בך. אמר הקיסר דבר המלך אין להשיב. אמרו לו צוה שיוסיפו או יגרעו מן המדה הראשונה כל שהוא והן בטלין מאליהן. וכן עשה. ויהי כשמוע בני ישראל את הדבר הרע הזה געו בבכיה בבקעת בית רמון. וייראו זקני הדור פן ימרדו במלכות. ויאמרו ילך ר׳ יהושע בן חנניא ויפייס את העם. הלך ואמר להם ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו ואמר כל מי שמוציאו אתן לו שכר גדול. בא קורא מצרי שח טומו ארוך והוציאו ואמר לארי תן לי שכרי. אמר לו הארי לך והתפאר שנכנסת בפי הארי בשלום ויצאת בשלום. כך דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום. וזה ר׳ יהושע בן חנניא תלמיד ריב״ז היה בנ״ב שנים שבין חרבן הבית לחרבן ביתר ואילו ציווי בנין ב״ה היה בזמן הקיסר יוליאן הנקרא מורד לפי שמרד באמונת המצרים וחזר והקים מצבות לאלילים. נמצא שבין בנין של ריב״ח לבנין הקיסר יוליאן יש יותר מר״ן שנים. א״כ צריך לומר דתרי בניני הוו. חד בימי טראג״אנו או אדריאנוס וחד בימי יוליאן ושל יוליאן לא נזכרה בספרנו אלא בדברי הימים של האפיפיורים בשנת שס״ו לחשבונם בימי דמס״ו אפיפיור ל״ח. כאשר כתב פלאטינ״א בעל ספר חיי אפיפיורים, הרי שמימות שמאי והלל ואילך היו בני ישראל הולכים ודלים. והוה על הוה תבוא לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו ויבא רוגז ב׳ חרבנות של ירושלים בראשונה. ושל ביתר באחרונה. וכל איש לדרכו פנה למלט את נפשו מקול תרועת מלחמה ומתוקף הצרות ורוע הגזרות ולפיכך לא היה להם פנאי לא ללמוד ־ ולא ללמד. ויהי כי באו לעיין בפירוש העיקרים זה אומר כך נראה לי. וזה אומר כך נראה לי. ואם באולי איזה תלמיד זריז וותיק כתב איזה פירוש ששמע נאבדו כתיבותיו וספר זכרונותיו בברחו כי די לו שתהיה לו נפשו לשלל. אלה הן תולדות המלחמות דרך טבע בלי תוספת ומגרעת. וא״כ אם בעיניך יפלא איך נשכח פירוש קצת עיקרים בעיני יפלא איך שמרו העיקרים עצמם:

פרק לג

אה״כ הניחא בדינים הנוהגים בזמן שבה״מ קיים כגון קרבנות וביכורים. אבל מה תשיב על שכחת דברים הנוהגין בכל עת כגון קידוש והבדלה שמצינו ב״ש וב״ה חולקים בקידוש (ברכות פ״ח) אם מברכין על היום תחלה או על היין וכן בהבדלה אם צריך לסדר נר ובשמים ומזון והבדלה או נר מזון ובשמים והבדלה וכן אם אומרים שברא מאורי האש, או בורא מאורי האש. וכי לא ראו ולא שמעו איך היו מקדשים אבותם ורבותם בשבתות וי״ט היאומן כי יסופר ששכחו דברים כאלו שהם תמידיים:

פרק לד

אה״ח אין מקום לקושייתך משום דקיימא לן סדר ברכות אין מעכבות. כדמוכח בפ״ק דברכות ודף י״ב רע״א והרמב״ם פ״ו טה׳ תמידין ומוספין) ומריש פ״ה דתמיד דאמר להם הממונה ברכו ברכה אחת. דהיינו אהבת עולם לבדה בלא יוצר אור. ולכן בראשונה כל א׳ וא׳ היה מקדים או מאחר הברכה שהיה רוצה. עד שבאו ב״ש וב״ה ועמדו למנין על סדר הברכות ונפסקה ההלכה. ואעפ״כ אם הקדים המאוחרת. או איחר המוקדמת יצא. וכן יש לומר בכל המחלוקות שתמצא מזה המין:

פרק לה

אה״כ אם באולי עמדו הסנהדרין למנין ונשאר הדבר שקול איך היו נוהגין:

פרק לו

אה״ח בדיני ממונות אוקי ממונא בחזקת מריה. בדיני נפשות פוטרין את הרוצח:

פרק לז

אה״כ כיון שאין ב״ד שקול שהרי הסנהדרין הם ע״א. איך אפשר שישאר שום דבר בספק:

פרק לח

אה״ח כגון של״ה אומרים זכאי ול״ה חייב ואחד אומר איני יודע:

פרק לט

אה״כ לפי זה כך הוא התיקו שבגמרא:

פרק מ

אה״ח כן אדוני. והכלל הוא תיקו דאורייתא לחומרא. דרבנן לקולא:

פרק מא

אה״כ היש עוד עמך ראיות:

פרק מב

אה״ח הרי מסרתי לך העיקרים הכללים להבין דברי חז״ל ויסוד עיקריהם וסבות מחלוקתם. והנה מצאת ראיות שאין שום מחלוקת נוגעת בעיקר אלא בענפים שניים ושלישים ואופן הנהגת הסנהדרין בספקות ובמה שאמרתי היה די והותר לצרף וללבן אמתתם וצדקתם עד יבוא משיח ה׳ בב״י אבל עכ״ז רוצה אני להביא ראיה אחרת אשר בה יתחזק ויתאמץ כל האמור:

כתב הרמב״ם וז״ל (רפ״ב מה׳ ממרים) ב״ד הגדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין ועמד אחריהם ב״ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו שנאמר אל השופט אשר יהיה ביטים ההם וכו׳ (וכתב עליו הכסף משנה) וא״ת אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי דהא בכל דוכתי מקשינן לאמורא ממתני׳ או מברייתא וצ״ל אנא דאמרי כי האי תנא ואם לא יאמר כן קשיא ליה וכפי דברי רבינו הרשות נתונה להם לחלוק על דברי התנאים, ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים וכן עשו בחתימת הגמרא שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליו:

פרק מג

אה״כ איני רואה שום ראיה לאמתת חז״ל מדברי הרמב״ם:

פרק מד

אה״ח הסכת ושמע ותראה טענה גדולה והיא הטענה עצמה שהבאתי על חכמי בבל ויכוח שני סי׳ ק״נ דהיינו שאין אדם בעולם שיסיר נזר הגדולה מעל ראשו ויתן לאחרים הודו. לפי דברי הרמב״ם היה כח ביד האמוראים לחלוק על התנאים. ואעפ״כ אינן חולקין עליהם ואחרי דבריהם לא ישנו. ואם באולי נראה שהאמורא חולק על התנא שואל הש״ס כמאן לפי שנראה בעיניו שא״א שהאמורא יחלוק על התנא ומשני כי האי תנא דתנן או דתניא. ושפיר מקשה הכסף משנה למה אינן חולקין. ותירץ דשמא קבלו עליהם כך מיום חתימת המשנה. ואני שואל מפני מה שמו על צואר עצמם העול הכבד הזה ולמה נשתעבדו לדברי התנאים כתלמידים לפני רבם:

פרק מה

אה״כ דילמא מפני שהיו גדולים מהם בחכמה ובמנין. כדתנן בפ״ק דעדיות (משנה ה׳) אין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו אא״כ היה גדול ממנו בחכמה ובמנין:

פרק מו

אה״ח היינו דוקא (הרמב״ם פ״ב מה׳ ממרים דין ב׳) בגזרה או תקנה שגזרו או תקנו ב״ד א׳ ופשט איסורו בכל ישראל ועמד ב״ד אחריו ורצה לעקרה:

פרק מז

אה״כ א״כ למה נשתעבדו לדבריהם:

פרק מח

אה״ח א״א לומר אלא לפי שהיו חושבים שכל דברי התנאים דברי קבלה. מפני שקבלו דורות הראשונים שלא היה בהם מחלוקת:

פרק מט

אה״כ א״כ איך אמרו שאעפ״י שכתוב במשנה והלכה כדבריו (דפלוני) לא עבדינן כותיה עד שיפסקו כמותו האמוראים בגמרא:

פרק נ

אה״ח מפני שאפי׳ הכי לא יצאו ממה שקבלו עליהם לפי שאם המשנה פסקה ההלכה ד״מ כר״א והגמרא כר׳ יהושע מה איכפת לן האי תנא והאי תנא:

פרק נא

אה״כ והלא הוכרחו לעשות כן מפני שבדורות האחרונים תורה היתה מתמעטת והולכת לפי שהצרות דוחקות את השעה וכן הורו האחרונים עצמם בר״פ אלו מעברין (דף נ״ג רע״א) דא״ר יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם שרחבו עשרים אמה. ושל אחרונים כפתחו של היכל שרחבו עשר. ואנו כמלא נקב מחט סדקית. דהיינו מחט שתופרין בה סדקי בגדים שהוא דק ביותר. והוסיפו אביי ורבא ורב אשי למעט חכמת עצמן לגבי הראשונים בין בגמרא בין בסברא בין בזכירה. וא״כ יותר נכון לומר שלא חלקו האמוראים על התנאים מפני שהכירו שהיו גדולים מהם בכל הבחינות.

ודלא כמו שכ׳ הכ״מ שקבלו על עצמם שלא לחלוק:

פרק נב

אה״ח א״כ לפי דעתך כל מה שהדורות היו מופלגים מחכמי הקבלה. תורה היתה מתמעטת והולכת:

פרק נג

אה״כ אין ספק ממה שהם העידו על עצמם:

פרק נד

אה״ח והלא מצאנו ראינו שאביי עצמו (פ׳ מי שמתו דף כ׳ סע״ב ובפ׳ סדר תעניות אלו דף כ״ד סע״א) אמר שהוא ובני דורו שהיו בדור החמישי של האמוראים היו יותר חכמים מרב יהודה שהיה בדור השלישי שהרי בימי רב יהודה רוב למודם לא היה אלא בנזיקין. ובימי אביי היו לומדין כל השיתא סדרי. עוד רב יהודה כשהיה מעיין במסכת עוקצין היה אומר שהיה רואה בה קושיות עצומות ואביי היה קורא בה י״ג פנים, ועוד ק״ל הלכה כבתראי א״כ אינו כלל ודאי שהראשונים היו גדולים מהאחרונים כי לא כל הדורות ולא כל הדעות שוין:

פרק נה

אה״כ כך הדין נותן. אבל לא תכחד ממני שקשיא דידיה אדידיה לאביי, שהרי בברכות הגדיל עצמו על רב יהודה שהיה קדמון ממנו. ובעירובין השפיל עצמו עד עפר לגבי הראשונים:

פרק נו

אה״ח אעפ״כ לא קשיא. לפי שיש לומר שמה שהשפיל עצמו הוא מה שהיה באמת, ומה שהגדיל עצמו הוא על דרך המשל הידוע שננס רוכב על ענק רואה יותר ממה שרואה הענק אעפ״י שהננס הוא כנמלה לגבי הענק. והיינו טעמא נמי דהלכה כבתראי:

פרק נז

אה״כ זהו תשובה הגונה לפי העקרים שהצעת אבל קשה לי במאוד מאוד להאמין שכל עוד שהעולם מתיישן והולך דעתן של בני אדם ג״כ מתמעט והולך, וזהו דבר שאין הדעת סובלתו והנסיון מכחישו שהרי עינינו הרואות שבחכמי א״ה טובה צפורנן של אחרונים מכרסן של ראשונים:

פרק נח

אה״ח מיעוט הלב שאמרו על עצמם האחרונים אינו ממיעוט השכל אלא מרוב הצרות והגזירות והטרדות אבל המקובלים יפרשו להיפך ואין לי עסק עכשיו בנסתרות:

פרק נט

אה״כ נכנסו דבריך באזני, כי דברי טעם הן. אמנם אם לא יאמינו לך המכחישים ולא ישמעו לקול טענותיך מה תאמר נפשך, האם תשיב ידך מבלע פסילי סבלותם:

פרק ס

אה״ח בכל זאת לא שב אפי ועוד ידי נטויה עליהם בטענה אשר לא יוכלו להמלט ממנה:

פרק סא

אה״כ הודיעני נא את דרכיך:

פרק סב

אה״ח אומר אני שבהכרח חייבים הם לשמוע בקול דברי חז״ל ובכן אני שואל מאתם אם א׳ מהם מצא עוגה בפסח ספק חמץ ס׳ מצה. וכן חתיכה ספק שומן ס׳ חלב אם יאכלנה או לא:

פרק סג

אה״כ מסתברא שלא יאכל אחת מהן משום דאיכא ספק כרת:

פרק סד

אה״ח ואם אדם נמצא בדד בין נכרים או במדבר והוא מסופק אם יום פלוני יום הכפורים. מה יעשה יאכל ויעשה מלאכה ביום שיש לו בו ספק אי לא:

פרק סה

אה״כ אם בעל נפש הוא יערה למות נפשו ולא יאכל ולא יעשה מלאכה משום ספק כרת:

פרק סו

אה״ח א״כ לפי דבריך אפי׳ המכחיש בדברי חז״ל יעשה כך:

פרק סז

אה״כ נראה לי שכך ראוי לו לעשות:

פרק סח

אה״ח א״כ על כרחן הם מאמינים מה שאמרו חז״ל בכמה דוכתי ספיקא דאורייתא לחומרא:

פרק סט

אה״כ כותיך ולא מטעמיך, אינהו נמי אית להו האי כללא אבל לא מפני שחז״ל אמרוהו אלא מפני שהסברא נותנת שראוי לילך בספק לחומרא:

פרק ע

אה״ח מאחר שמודים בכלל לא איכפת לי אם מודים בו מפני חז״ל אז שיקול הדעת:

פרק עא

אה״כ ומה לזה עם עניננו:

פרק עב

אה״ח הכתוב אומר (דברים י״ז) והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם את ה׳ אלהיך או אל השופט ומת האיש ההוא. נמצא שהעובר על דברי חכמים חייב מיתה כמגלה עריות. כשופך דמים, כעובד עבודה זרה. וכמחלל שכת. והנה הש״י צונו שלא נעשה מלאכה ביום שבת קדש ולא פירש לנו מה היא מלאכה. ובאו חז״ל ופירשו שתחת סוג מלאכה נכללו האבות והתולדות ושחייבין סקילה על התולדה לבדה כמו שחייבין על האב לבדו. ואין הפרש ביניהם אלא לענין שוגג כמו שפירשתי (ויכוח ב׳ סימן א׳) ובודאי שהמכחיש אינו יכול לטעון ברי שחז״ל בדו מלבם התולדות אלא טוען שמא דהוה ליה ספק. והספק הזה הוא דאורייתא. ועתה אשאל מאת המכחיש כיון שחמץ בפסח. וחלב. ואכילה ומלאכה ביה״כ הם במיתה והעובר על דברי חכמים ג״כ הוא במיתה. למה בחמץ. וחלב. ויה״כ אזיל לחומרא. ובספק של חכמים אזיל לקולא:

פרק עג

אה״כ הניחא אי סבירא להו ספקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא. אבל אי סברי שהתורה לא דברה בספקות יאמרו שילכו בספק לקולא. ואז לא הקשית כלום, ואל תקניטני לומר שכבר הודיתי שלא אמרתי אלא באומד הדעת מה שראוי לעשות. לא שאני יודע בבירור מה שיעשו אם יבוא לידם אחד מהספקות האלו:

פרק עד

אה״ח כתיב (ויקרא ה׳) ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עונו והביא איל תמים מן הצאן וגו׳. הרי שהכתוב מעיד עליו שלא ידע. ובכן ק״ו הוא דהשתא ומה מי שנתכוון לאכול שומן ועלה בידו חלב כתיב ביה ואשם ונשא עונו. מי שהוא מסופק אם מה שיש לפניו הוא שומן או חלב ואכלו לא כל שבן שחטא, א״כ ספיקא דאורייתא לחומרא. מדאורייתא. והדרא קושיא לדוכתיה שאם בספק חמץ או חלב או יה״כ כל אוכליו יאשמו אפילו לדידהו, למה לא יהי כך. בעובר על דברי חז״ל. ועוד כתיב בנזיר וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וגו׳ וכפר עליו מאשר חטא על הנפש:

פרק עה

אה״כ זהו ק״ו שאין עליו תשובה: ואתי כרש״י ותוספות והרשב״א והרא״ה והר״ן דסברי שהוא מדאורייתא:

פרק עו

אה״ח מובטח אני שאין להם להשיב על המקרא הזה לפי שאם יאמרו שאינם יודעים שתולדות מלאכות אסורות גם אנחנו נאמר שאינם יכולין להוכיח שמותרות וכיון שכן נמצאו נכשלין בספיקא דאורייתא ומכח הספק הוא לחומרא. ויש להם ליזהר בהן כמונו:

תוכן העניינים

מטה דן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה