אור ברסלב
מטה דן ויכוח שני

מטה דן· רבי דוד ניטו

ויכוח שני

ויכוח ראשון

פרק א

יוכיח שאי אפשר שחז״ל בדו מלבם פירוש התורה והמצות:

ביום השני טרם הצהרים שלח המלך שרים רבים ונכבדים לקרוא לחבר אל המשתה אשר יעשה ביום ההוא לכל שריו ועבדיו. וילך החבר וישתחו למלך וישאל לו המלך לשלום ויצו וישימו לו ולחבר לבדם ולגדולים ושרים לבדם ויאכלו וישתו ויהללו את ה׳ ויהי אחרי הסעודה:

אה״כ שמעתי שהמכחישים מתרעמים על חז״ל באמרם שבדו מלבם חקים ומצות אשר לא צוה ה׳ והעבירונו על (דברים ד) לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו וגו׳ וטוענין כך כתוב בתורה (שמות כ״ב) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, ומשמעות הכתוב הוא שלא לאכול בעל חי שנטרף מבעל חי דורס. אבל הם השוו דבר לדבר והעלו דלא מבעיא דטריפה כמשמעה אסורה אלא אפי׳ כל שיש לה מיני חלאים או מכות בין שבאו לה דרך מקרה כגון שנפלה ונשתברו צלעותיה או בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ונתעכלו ניביה בין מחמת חולי בין מחמת מכה או נפילה ובכן עשו ממלת טרפה סוג וכללו בו ח׳ מינים שסימנם ד״ן חנ״ק נפ״ש ותחת הע׳ מינים ע׳ אישים שקראו אותם ע׳ טרפיות:

צוה השי״ת שלא נעשה מלאכה בשבת (שם ל״א) כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת. ולא פירש לנו גדר המלאכה ולא המינים שתחת סוגה, אבל חז״ל חלקוה לט״ל מינים שקראום אבות מלאכות ושמו תחתיהם כמה וכמה אישים שקראום תולדות. ואין הפרש בין אב לתולדה אלא (רמב״ם פ״ז מה׳ שבת) שהעושה אבות מלאכות הרבה בשוגג חייב חטאת אחת לכל אב ואב. כגון אם עשה ח׳ או עשרה אבות מביא ח׳ או עשר חטאות. אבל אם עשה אב אחד בכל תולדותיו אפי׳ הן מאה אינו חייב אלא חטאת א׳. הרי שהציעו לנו ע׳ דרכים להפסיד ממוננו ודרכים אין מספר לאבד חיינו בחרפה. ומה תשיב על זה אהובי החבר:

פרק ב

אה״ח אם הש״י צוה (דברים י״ז) כי יפלא ממך דבר וגו׳ וקמת ועלית וגו׳ על פי התורה אשר יורוך והאיש אשד יעשה בזדון וגו׳ ומת האיש ההוא. איך מלאם לבם לקראים לפצות פה ולצפצף נגד מצות ה׳ ברה כזאת:

פרק ג

אה״כ מפני שאומרים שחז״ל עשו מהמפורש סתום ובלבלו הפסוקים הברורים כדי שיהיה מקום להם לפרש כפי רצונם כמו שעשו בתולדות המלאכות ובטרפיות וכמעט בשאר כל המצות:

פרק ד

אה״ח מי שיש בידו כח לעשות נמוסים ודתות כגון המלך או השר או קבוץ טובי העם אם הוא צדיק וישר ודורש טוב לעמו לא ישים מגמת פני נימוסיו אלא להנאת עמו ולטובתו כדי לשמור גופם וממונם. ואם הוא להוט אחר הממון ישים עליו עול כבד למלאות אוצרותיו כסף וזהב ולא יכמרו רחמיו לשוד עניים ולאנקת אביונים. אך אם הוא בינוני במדות ישים עליו מס באופן שלא יעדיף המרבה והממעיט לא יחסיר אבל הוא לעולם בריוח נמצא שהא׳ יעשה טוב לעמו ולא לו. הב׳ לו ולא לעמו. הג׳ הרוב לו והמיעוט לעמו. אבל בל יראה ובל ימצא מלך או שר בעולם שיעשה דתות ונימוסים רעים לו ולעמו להפסיד ממונם ולאבד גופם בדרכים מדרכים שונים:

פרק ה

אה״כ הכי נמי מסתברא כדאמרת:

פרק ו

אה״ח אם חז״ל בדו מלבם והוסיפו מדעתם דיני התולדות והטרפות נמצא שעשו דתות וחקים רעים להם ורעים לעם. כי הנה אם יארע טרפות בבהמה או עוף של החכם יהיה אסורה לו כמו לעם הארץ. וכן אם יעבור על איזה מתולדות מלאכות בשוגג יביא חטאת במזיד חייב סקילה כי אין יתרון לחכם מן ההדיוט בדבר איסור, היאומן אם כן כי יסופר שחז״ל עשו דתות והמציאו נימוסים שאינם אלא אבות נזיקין להם ולכל ישראל הן בגוף הן בממון בלי שום הנאה ותועלת לא לחכם ולא לעם הארץ:

פרק ז

אה״כ זה לא יעלה על לב איש:

פרק ח

אה״ח הוספת מים הוסף קמח שהרי יש כמה מצות מלבד אלה שפירשום הם ז״ל ומפירושם יבוא נזק גדול למפרשים ולשומעים בקולם:

פרק ט

אה״כ ספרה נא לי קצת מהנה:

פרק י

אה״ח כתוב בתורה (ויקרא י״ט כ״ז) לא תשחית את פאת זקניך. ומשמע מהכתוב שאין איסור אלא בפאה א׳ ולא נתפרש בתורה איזו היא הפאה.

וכן לא נתפרש אם ההשחתה היא בכל מיני כלים או במקצת והם הקלו בכלים והחמירו בפאות שהרי (פ״ג דמכות דף כ׳ ע״א ודף כ״א רע״א רמב״ם פי״ב מהלכות ע״ז סי״ד סי׳ קפ״א) אמרו אין השחתה אלא בתער ובמספרים כעין תער מותר אעפ״י שמן הכתוב משמע איסור גילוח הפאה לגמרי בשום מין כלי או סם. ולענין הפאות אמרו שהן חמש. ובכן גזרו אומר שהמשחית זקנו בתער לוקה חמש:

הכתוב אומר (שמות כ״ג ול״ד דברים י״ד) לא תבשל גדי בחלב אמו ואם הדברים כמשמען אין איסור אלא בגדי. ואינו אסור אלא בבישול. ודוקא בחלב אמו אבל לא בחלב אחרת שאינה אמו אפי׳ היא ממינו. והם (בפ״ח דחולין דף קי״ד ע״א. רמב״ם פ״ט מהלכות מ״א סי״ד הל׳ בשר בחלב סי׳ פ״ז) אמרו דלאו דוקא גדי אלא אפי פרה ורחל במשמע ולא שנא בחלב אמו ולא שנא בחלב אחרת אסור מן התורה וכן אמרו (שם דף קט״ו) דנאמר לא תבשל גדי ג׳ פעמים א׳ לאיסור בישול. אחד לאיסור אכילה. וא׳ לאיסור הנאה. הרי שהכתוב לא העניש אלא מלקות אחר והם חייבו ג׳. עוד (סי״דר הל׳ בשר בחלב סי׳ צ״ב סעי׳ ג׳) אמרו שבשר וחלב אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה דהיינו שאם נפל כזית חלב לחתיכה של בשר ואין באותה חתיכה ס׳ לבטל החרב חתיכה עצמה נעשית נבלה וצריך ס׳ כנגד החתיכה ואז אם מכירה משליכה והשאר מותרות (רמב״ם שם סי״ד סי׳ צ״ב) ואם לאו כל החתיכות אסורות אם ראויה להתכבד. הרי לך כמה וכמה חומרות שלא נרמזו בתורה והרי לך הפסד ממון גדול:

כתיב (ויקרא י״ט י״ט) שדך לא תזרע כלאים סתם. אם כן לפי הפשט אם יש לו לאדם שדה אפי׳ יהיה עשרים מיל על עשרים מיל ואפי׳ ק׳ ואפי׳ אלף ואפי׳ רבוא ואפי׳ מלא כל הארץ אסור לזרוע בו יותר ממין א׳ אבל חז״ל אמרו (רמב״ם פ״ג מה׳ כלאים דין ס׳) שיעזוב בית רובע פנוי דהיינו עשר אמות וחומש מרובעות ואז יכול לזרוע בו ב׳ מינין לכתחלה ואם זרע בתוך שיעור זה אינו לוקה עד שיזרע ב׳ מינין בתוך ששה טפחים וזו חומרא גדולה. שהרי אם יהיה לו לאדם שדה וממנו פרנסתו ופרנסת ביתו בצמצום לחם לפי הטף מוכרח לעזוב עשר אמות וחומש מרובעות לא מקום זרע. היש גרמא בנזיקין גדול מזה ואפילו לא יהיו אלא ששה טפחים הוא נזק גדול לעני המדולדל הזה לפי שששה טפחים מרובעות הם ל״ו בשטח ולמה החמירו כל כך והלא בהבדל משהו סגי כדתנן (פ״ג דכלאים משנה ה׳) נוטע אדם קישות ודלעת לתוך גומא אחת וכו׳:

צונו הש״י להניח תפילין ביד ובראש שנאמר (דברים ו׳) וקשרתם לאות על ידך וגו׳ ומפשט הכתוב נראה שלא הקפיד לא בחומר ולא בצורת התפילין ולא בצבען. אבל חז״ל הקפידו על שלשתן ושינו מקום הנחתן ופירשו (רמב״ם פ״ד מה׳ תפילין דין א׳) שעל ידכה היינו זרוע שמאל. ושבין עיניך אינו בין העינים ממש אלא כנגד בין העינים מהתחלת עיקרי השער במצח עד סוף המקום שמוחו של תינוק רופס שם. ועל החומר אמרו שיהיה עור הבתים מעור בהמה חיה ועוף הטהורים. ועל הצורה (שם פ״ג דין א׳) שיהיו הם ותפירתן מרובעים. שיהיה בשל ראש צורת שי״ן של ג׳ ראשין מימין ושל ד׳ משמאל שיכרוך הפרשיות במטלית. ושיכרוך שיער עליו. שיתפרם בגידין שיהיה להם מעברתה. שיהיו הרצועות שחורות. שיעשה קשר כצורת דלי״ת. ואם שינה באחד מאלו פסולין. כל זה קבלנו מחז״ל בלבד כמה וכמה דקדוקים וחילוקים וחומרות בכתיבתן ובסידורן אשר יארך סיפורם. וכל זה אינו נעשה אלא בהוצאה רבה ובאיבוד זמן רב ובטורח גדול. ואילו היו מניחין הדברים כפשוטן דהיינו לכתוב אלו הפרשיות על נייר או קלף ולקושרם בחוט ובמשיחה על היד ובין העינים החרשתי, אבל הם שמו על עצמם ועלינו כל הוצאות והטרחות והחומרות הללו בהפסד גדול ובלי תועלת והנאה לא להם ולא לנו.

בחג הסוכות אמר הכתוב (ויקרא כג) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו׳ ואפשר שהכוונה היא על רמון נאה או חבוש או תפוח או אשכול של ענבים, אבל הם ז״ל פירשו שהוא אתרוג דוקא ופסלו כל מה שאינו אתרוג ממש כפי הסימנים אשר מסרונו אע״פ שיהיה מאותו המין, וזה גורם הוצאה רבה ועגמת נפש גדולה ליושבי ארצות ואקלימים הקרים לפי שצריך שיביאו להם אתרוג מארץ מרחקים לחוג בו את חג הסכות בהוצאה רבה. ולא עליה תלונותי כי אין צבור עני. אלא שלפעמים יש להם ההוצאה אבל לא השבח של המצוה כגון כשלא הגיע לידם אלא בתוך ימי החג או אחריו. התאמין אדוני המלך שאנשים חכמים ונבונים בדו כל זה מלבם מבלתי טעם ויסוד אחר אלא להשתרר על הצבור:

פרק יא

אה״כ קשיותיך הם עצומות וחזקות, אך מה יש לך להשיב עליהן:

פרק יב

אה״ח שאלה אחת אני שואל מהמכחישים ואחר כך אחזיר להם תשובה:

פרק יג

אה״כ שאל ואני אשיב בעדם עד מקום שיד תשובתיהם מגעת:

פרק יד

אה״ח עשה כל אשר בלבבך. ועתה אשאל ממך אם הם מחזיקים חז״ל לצדיקים או לא:

פרק טו

אה״כ אם היו מחזיקים אותם לצדיקים לא היו דוברים סרה עליהם:

פרק טז

אה״ח ואם לא היו צדיקים איך מסרו נפשם למות על קידוש ה׳ כמו שעשה (פ״ט דברכות דף ס״א ע״ב) ר״ע שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל והיה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו (הקדושה והטהורה) באחד. (פ״ק דע״ז דף ח׳ סע״ב) ור״י בן בבא שעשו את גופו ככברה על שסמך חמשה זקנים נגד גזרת המלכות. (שם דף י״ח סע״ב) ור׳ חנינא בן תרדיון שנשרף וס״ת עמו. (מס, שמחות רפ״ח) ורשב״ג ור׳ ישמעאל וכל שאר הרוגי מלכות. וכי אדם מוסר נפשו למיתה משונה על דת שאינו מאמין:

פרק יז

אה״כ אפשר שלא מסרו נפשם אלא להגדיל שמם כדי שבני ישראל יחזיקום לקדושים ויהיה זכרונם לברכה:

פרק יח

אה״ח ויש מי שיכול לטעון ברי שמסרו עצמם למיתה זו ולא על קדוש ה׳:

פרק יט

אה״כ בודאי שלא יש מי שיוכל לטעון זה:

פרק כ

אה״ח אמור לי עוד אדוני המלך מהו יותר קרוב אל הטבע ואל הסברא שאדם ימסור עצמו למיתה על קידוש שם ה׳ אלהי ישראל או על דבר כבוד שם עצמו אחר מיתתו שאין לו תועלת ולא הנאה. ובפרט כי יש בידו להציל את נפשו מלהט החרב או מלהבת האש בשני דברים בלבד. שהרי אם העשרה הרוגי מלכות היו ח״ו עושים רצון הרשעים היו נצולים בלי ספק וכדי גדולה וכבוד היה להם:

פרק כא

אה״כ אין ספק שכל המוסרים נפשם למיתה ויש בידם להנצל בנקלה שמתים על קידוש ה׳:

פרק כב

אה״ח א״כ העשרה הרוגי מלכות שהיו חכמים גדולים ותנאים היו צדיקים וחסידים קדושים ישרים ותמימים:

פרק כג

אה״כ אפשר שהיו כך בשעת מיתתן אבל בחיים בדו מלבם דברים הרבה להתגאות על הצבור:

פרק כד

אה״ח וכיון ששבו אל ה׳ בכל לבם ובכל נפשם בשעת מיתתן למה לא הודיעו לכל ישראל או לפחות ליושבים אצלם ובפרט להמון העם שכל מה שהורו להם היו מורשי לבבם ולא דבר ה׳ אשר דבר אל משה בסיני:

פרק כה

אה״כ אפשר שלא היה להם פנאי או שלא נמצאו אצלן בני ישראל בשעת מיתתן או שאעפ״י שהודיעו להם. התלמידים העלימו הדבר מהמון העם כדי להתגאות ולהשתרר על הצבור:

פרק כו

אה״ח נא אדוני המלך החכם שים עיניך ולבך אל כל מה שטענת לזכות המכחישים שאינן אלא טענות שמא. וכי בשביל טענות רעועות כאלו נבטל מצות לא תסור:

פרק כז

אה״כ אם חז״ל היו מפרשים הפסוקים כפי פשוטן או קרוב לפשוטן. בודאי שלא היה נמצא פוצה פה ומצפצף נגדם, ואם באולי המצא ימצא היינו אומרים שתואנה הוא מבקש להעביר מעליו עול מלכות שמים דהיינו מחזיקין אותו למין ולאפיקורוס. אבל הם פירשו בהרבה מקומות דברים שהם ממש נגד הפשט. ואע״פ שתירצת קושיות הפאות ובשר בחלב וכלאים ותפלין (לעיל בסי׳ י׳) אביא אני דברים קשים להולמם ולהשיב עליהם, אמרו (פ״ב דסוטה דף י״ו) בשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקרא. התורה אמרה בעפר (לענין כיסוי הדם ולא הכשיר דבר אחר) והלכה בכל דבר. המגדל צמחים כגון הגור והזרניך והסיר וחרסית ולבנה שכתשה). התורה אמרה ספר (לענין גט כריתות) והלכה בכל דבר (על עלה של זית על הנייר ועל הלוח), התורה אמרה בתער בנזיר (במדבר ו) תער לא יעבור על ראשו, והלכה בכל דבר (נזיר פ״ו משנה ג׳ דתנן נזיר שגילח בין בזוג בין בתער או מספסף כל שהוא חייב) הרי שחז״ל עצמם הודו שהלכה דהיינו הלכה למשה מסיני שקבלו עוקרת. את הכתוב מפשוטו, ומי הוא זה ואיזה הוא שיהיה מעצר לרוחו ולא יתריס נגדם לומר שגרעו והוסיפו בתורה כפי רצונם:

פרק כח

אה״ח מה נפשך לומר בפירוש המקראות הללו:

פרק כט

אה״כ להניחן כפשוטן. דהיינו שאין מכסין אלא בעפר דוקא ואין כותבין את הגט אלא בספר דוקא. והנזיר אינו עובר אלא כשיגלח בתער דוקא:

פרק ל

אה״ח אם כן איש שהרג את האשה פטור:

פרק לא

אה״כ מנא לך הא והיכא רמיזא:

פרק לב

אה״ח שנאמר (שמות כ״א) מכה איש ומת מות יומת. הא מכה אשה ומתה פטור. (או נאמר שאשה שמכה איש או אשה תפטר):

פרק לג

אה״כ אי אפשר לומר כן. שהרי כתיב בסוף פ׳ אמור (ויקרא כ״ד) ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת. ושם אדם כולל כל מין האנושי בין זכר בין נקבה וכתיב (שם) נפש תחת נפש סתם. דמשמע שההורג אחד משניהם חייב:

פרק לד

אה״ח ואיך יאמרו כך. והלא הם בורחין מדברי חז״ל כברוח הצאן מן הארי והזאב והדוב. וזהו כלל חז״ל בהרבה מקומות. שאמרו דברי תורה סתומים במקום א׳ ומפורשים במקום אחר ובכן בכל מקום ילמד סתום מן המפורש:

פרק לה

אה״כ המכחישים אינם בורחים מדברי חז״ל. אלא במה שאומרים נגד הפשט או נגד הסברא:

פרק לו

אה״ח אם כן צריך על כרחם שלא בטובתם שיודו בפירוש חז״ל על שלשה מקראות הללו. שאינו לא נגד זה ולא נגד זה:

פרק לז

אה״כ ואיך תוכיח זה מן הכתוב:

פרק לח

אה״ח הרי הוא ברור כשמש שתחת סוג עפר נבלל כל מה שמצמיח. ונוסף לו כל מה שהתורה קראו עפר אעפ״י שאינו ראוי להצמיח, כגון אפר שהתורה קראו עפר שנא׳ (במדבר י״ט) ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ואיירי באפר פרה אדומה. וכן מצינו בזהב שקראו הכתוב בשם עפר שנא׳ (איוב כ״ח) ועפרות זהב לו. הרי שהלכה אינה נגד הפשט ולא נגד הסברה. וכן בגט התורה אמרה וכתב לה ספר כריתות. ואפשר להבין שהקפידה על חומר הספר שיהיה הגט מעור דוקא. ובאה ההלכה ללמדנו שלא הקפידה אלא על הכתב ולא על הספר. דומיא דכתיב בכהן גדול (ויקרא כא) ומן המקדש לא יצא. שרוצה לומר שלא יצא אחר מטת אביו ואמו ללוותם. כדאיתא בריש פרק כהן גדול (דף י״ח):

פרק לט

אה״כ ודילמא כונת הכתוב כפשוטו שלא יצא מן המקד׳ לעולם:

פרק מ

אה״ח הכתוב אמר (ויקרא י״ט) ומקדשי תיראו שר״ל שינהגו בבהמ״ק כל הכבוד שיש כח ביד בנ״א לנהוג בבית המיוחד והמקודש לכבוד ה׳ אלהי ישראל לעבדו ולשרתו ולברך בשמו ואם יש שם דירה לכהן גדול היכן יפנה גופו והיכן יזדווג עם אשתו. הנראה בעיניך שזהו מוראו של כה״מ וזהו דרך כבוד כלפי מעלה:

פרק מא

אה״כ זכורני (פ״ג דמעשר שני ה׳) שהיו בכ״ה לשכות בנויות בקדש ובחול. ואפשר שתהיה דירתו בלשכות של חול הסמוכות לקדש.

פרק מב

אה״ח ואם כן היאך אני מקיים ומן המקדש לא יצא:

פרק מג

אה״כ הדין עמך. ברוך שבחר בחכמי ישראל ובמשנתם שכל דבריהם אמת וצדק. ועתה גמור מה שהתחלת:

פרק מד

אה״ח כשם שמן המקדש לא יצא לאו דוקא. כך ספר דקאמר בגט לאו דוקא אלא כל דבר הראוי לכתיבה:

פרק מה

אה״כ ומה תשיב על הנזיר:

פרק מו

אה״ח כל דברי ההלכה מוכרחים:

פרק מז

אה״כ מאיזה קרא תוכיח זה:

פרק מח

אה״ח דכתיב (במדבר ו׳) גדל פרע שער ראשו. וא״כ כל מין השרת שיער אסור בין ביד בין בכלי בין בסם:

פרק מט

אה״כ כמדומה לי שאין כח ביד שום אדם להכחיש דבריך. אבל אם פשט הכתוב מוכיח מה שאומרת ההלכה למה אמרו חז״ל שההלכה עוקבת את המקרא ונתנו מקום לבעל דין לחלוק והלא מקרא והלכה צדקו יחדיו:

פרק נ

אה״ח מפני שלכאורה נראה שהתורה אומרת דוקא. וההלכה ריבתה מה שלא נכתב בתורת האלהים מפורש. אע״פ שכפי מה שהוכחתי נכלל או נרמז:

פרק נא

אה״כ אוחילה לאלהי ישעי שעולתה תקפוץ פיה לקול דבריך. אמנם עדיין לבבם כים נגרש והשקט לא יוכל נגד חז״ל שנטעו דגל ממשלתם במה שאינו ראוי להם. שהנה אף שהכתוב אוסר שבדבר המסופק ילכו לב״ד הגדול היינו דוקא בדם ודין ונגע. וכמו שפירש דברי ריבות. אבל אין כונת השי״ת שהם יפרשו כל התורה אפילו היכא שאין שם ספק כמו שעשו. שהרי אין מצוה ואין פסוק ואין תיבה ולא אות ולא נקודה שלא דברו עליה וסמכו על מה דכתיב (דברים י״ז) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ונוסף מזור על מזורם בראותם שפירשו אפי׳ אומרים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין לא תסור. שר״ל שאפי׳ אומרים לך נגד מה שצוה הש״י שתשמע בקול דבריהם ולא בקול ה׳ ח״ו. ואיך לא ישאגו כאריות נגד החכמים:

פרק נב

אה״ח לאט לי אדוני המלך לחז״ל. נבין בראשונה פשט הפסוקים האלו ואח״כ נשמע מה שפירשו חז״ל עליהם. ובין דא לדא הנה אני מודה בעת ובעונה הזאת (אבל לא אח״כ)שדוקא בדם ודין ונגע יהיה מה שיהיה נצטוינו לילך לב״ד הגדול ולשמוע בקול פסק דינו אבל צריך גם כן שהם יודו לי שהכתוב לא פירש אם התורה אשר יורונו בדבר המסופק תהיה מאת הקב״ה או מאת סברתם:

פרק נג

אה״כ נראה לי שמוכרחים להודות בזה:

פרק נד

אה״ח נמצא שכל מה שיאמרו לנו הסנהדרין בדבר המסופק. אעפ״י שהוא נגד סברתנו ואעפ״י שהוא מסברתם ולא נאמר למשה בסיני חייבים אנו להאמין שהוא רצון ה׳ והעובר על אותו הפסק חייב מיתה:

פרק נה

אה״כ כדבריך כן הוא אבל מה יצא לנו מזה:

פרק נו

אה״ח אמתת וצדקת וענות חז״ל:

פרק נז

אה״כ ואיך תצדיק את דינם:

פרק נח

אה״ח שהרי היו יכולין ליחס לעצמן כל מה שיחסו לתורה שבע״פ שקבל משה מסיני. ולומר שהם מפרשים כך. וכל המכחיש פירושם חייב מיתה שנאמר (דברים י״ז) והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם את ה׳ אלהיך או אל השופט ומת האיש ההוא:

פרק נט

אה״כ אפשר שיחסו הכל לתורה שבע״פ כדי שהעם יחשבו שדבריהם הן דברי השי״ת ויראו:

פרק ס

אה״ח הנה חזרנו אל האפשר ומה יש לי עוד להרבות דברים. אתה אדוני המלך שופט צדיק ישר ונאמן אם יבא לבית דינך ראובן ובידו שטר כתוב וחתום בשני עדים אשר בו מודה שמעון שחייב לו אלף זהובים. ויטעון שמעון דשמא השטר מזוייף בלי ראיה ובלי טענה אחרת. מי יצא משפטו מלפניך חייב:

פרק סא

אה״כ אין ספק שראובן שטוען ברי על ידי השטר המקויים שבידו הוא הזכאי ושמעון שטוען טענה רעועה דהיינו שמא שטר מזוייף הוא. הוא החייב:

פרק סב

אה״ח השטר המקויים הוא של חז״ל וחתום עליו לעד ה׳ אלהי ישראל אשר עשה את הים ואת היבשה. והחכמים הם הם הטוענים ברי. ואיך אפשר אם כן שאיתרע חזקתייהו בטענת שמא:

פרק סג

אה״כ בצדק כל אמרי פיך:

פרק סד

אה״ח מכאן ראיה לאמתתם וצדקתם וענותנותם. שהרי כבוד גדול יהיה להם אם פירשו התורה מסברת׳ וישמעו כל קהל ישראל ממה שאם יאמרו שקבלו הפירוש ממשה. ואף על פי כן הקדימו האמת והצדק והענוה לכבודה:

פרק סה

אה״כ כך נראה לי מכח טענתך:

פרק סו

אה״ח אל יאמר המלך כן אלא כך הוא. והראיה שהם ז״ל שמו מחיצה של ברזל מפסקת בין דבריהם ובין דברי הקבלה. שכל מה שהוא קבלה אמרו הלכה למשה מסיני. כי הא דאמרו (פ״ק דמ״ק דף ג׳) עשר נטיעות. ערבה. וניסוך המים. הל״מ: שי״ן וקשר של תפילין, ורצועות שחורות. ותפילין מרובעות הל״מ. ועל תקנותיהם אמרו שהם שלהם. וכן תמצא שאמרו בכמה מקומות. יהושע תקן כך וכך. שלמה תקן כך וכך. עזרא תקן כך וכך. וכן ר״ג. ריב״ז. רבינו הקדוש וכו׳. והתלמוד מלא על כל גדותיו לומר הא מדאורייתא הא מדרבנן, ופעמים הרבה אמרו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ואם היה עולה בדעתם לבקש גדולה לעצמם הלא טוב להם לומר שהכל מאתם:

פרק סז

אה״כ ומה תשיב על מה שאמרו. אפי{לו} אומרים לך על ימין שהוא שמאל וכו׳ לא תסור:

פרק סח

אה״ח הרב רבי אליהו מזרחי ז״ל בפירושו לרש״י על התורה פירש דברי רש״י שהן של ספרי כך אפילו תחשוב בלבך שהוא טועה בדין ואומר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. עשה כמצותו. ואל תאמר איך אוכל זה שהוא חלב גמור והוא אומר שהוא שומן. או איך אהרוג האיש הזכאי הזה שהוא אומר שהוא חייב, אלא תאמר כך צונו נותן התורה שנעשה ככל אשר יורנו השופט ההוא בפירוש התורה. כ״ש שאינו אומר רק על ימין ימין ועל שמאל שמאל. כי רוח הש״י ויתעלה על משרתי מקדשו תמיד. וישמרם מן הטעות ומן המכשול ולא יצא מפיהם כי אם האמת עכ״ד לענייננו ודבריו כדברי מלאך ה׳׳:

פרק סט

אה״כ מדבריו משמע דס״ל שכל מה שאמרו חז״ל בפירוש התורה והמצוה הוא שלהם ולא קבלה ממשה מסיני:

פרק ע

אה״ח חלילה לחכם גדול ורשום מחכמי ישראל להאמין ולומר כך. אלא שכתב כך בדרך סלקא דעתין. כלומר אעפ״י שיעלה בדעתך שאין כאן קבלה ושכל מה שהורונו הוא כפי שעלה בדעתם. חייב אתה להשתעבד לפסק דינם, וזה נכלל גם כן בפשט הכתוב כפי מה שהוכחתי (סימן ךב ךג וךד)

פרק עא

אה״כ כך הוא כמו שהוכחת שם:

פרק עב

אה״ח אני אבוא אחר הרב הנ״ל ז״ל ומלאתי את דבריו במשל. נא אדוני המלך הט אזנך ושמע דברי. אתה הוא מלך גדול ומדינות רבות תחת ממשלתך. ויהי היום שלחת אחד משריך אל מדינה אחת להיות ליושביה למנהיג ולראש ולשופט וצוית להם לשמוע בקולו וכל אשר ימרה את פיו יענש במאה שקל כסף לאוצרותיך והשר העביר קול בכל ערי מדינתו שבל יראה ובל ימצא ברשות שום אדם כלי ברזל שיש בו כדי להמית, ויבקש הדבר וימצא בבית ראובן סכין אחד ויאמר לו השר תן מאה כסף לאוצר המלך כאשר צוה. וימאן ראובן כי אמר המלך העביר קול כזה בכל שאר המלכות אבל לא אסר הסכינים וראיה לזה שאין בכל ערי המלוכה בית אשר אין שם סכין בלי פוצה פה ומצפצף. וכך הוא האמת אך השר לא שת לבו לטענותיו ויתנהו אל בית הסוהר עד שפרע הקנס על שהמרה את פיו ויבוא ראובן לפניך ויפול לפני רגליך ויבך ויתחנן לך להעביר את רעת השר ולצוות לו שישיב לו את הכסף אשר לקח ממנו בחזקה. אמור לי בבקשה ממך מי משניהם יצא חייב מבית דינך הצדק השר או ראובן:

פרק עג

אה״כ ודאי שהדין עם השר וטענת ראובן אינה טענה כי אין לו לחפש אחר מה שצויתי בשאר המדינות אלא לשמוע בקול השר מבלתי נטות ימין ושמאל כי כן צויתי:

פרק עד

אה״ח השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. זהו ממש מה שצונו הש״י על פי התורה אשר יורוך וגו׳ אבל יש יתרון גדול ועצום לנמשל על המשל שהרי במשל הצעתי שראובן יודע בודאי שלא נאסרו הסכינים אלא במדינתו לבד וכך היא האמת אבל בנדון דידן מי יוכיח שמה שהורונו חז״ל אינו מה שקבל מרע״ה מסיני. כגון הם פירשו לנו שפרי עץ הדר האמור בתורה הוא אתרוג דוקא. היש אדם בעולם שיוכל לטעון או להוכיח באמת שאינו אתרוג אלא רמון תפוח אפרסק או פרי אחר:

פרק עה

אה״כ מי הוא אשר דבר פי ה׳ אליו ויגידה:

פרק עו

תוכן העניינים

מטה דן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה