מטה דן· רבי דוד ניטו
ויכוח רביעי
פרק א
יוכיח שחז״ל בקיאים בכל החכמו׳ והיתרון הגדול שיש להם על הפילוסופים אפי׳ במחלוקת
אה״כ אמש זמותי נתקו ומורשי לבבי נדדו שנתי מעיני כי השקט לא יכולתי מרוח סועה מסער המחלוקות. יען שמעה אזני ותבן לה שיש בינינו שתי כתות מנגדות זו לזו על דבר החכמות שקורין חצוניות. זאת אומרת שאאע״ה היה בקי בהן בכלליהן ובפרטיהן ובכל חילוקיהן. ושהוא לימדן בארץ כשדים ובמצרים ומשם נתפשטו בכל העולם וזאת אומרת שלא באלה חלק יעקב כי הבל המה מחשבות אדם ותחבולותיו. ולפי דעתי זאת היא הסברא הנבחרת כי הנני רואה מ״ש בס׳ הכוזרי הח״ד יהודה הלוי זצוק״ל (בויכוח א׳ סי׳ ע״ו). וז״ל על הפילוסופים. אמר הכוזרי. אני רואה שהתעונו בשמות האלה ושמונו משתפים עם הבורא באמרם הטבע חכם פועל ואפשר בורא על טעם דבריהם. והחבר הודה לדבריו ואמר כן הוא. ובפרק חלק (דף ק׳ רע״א) אר״ע אף הקורא בספרי׳ החצונים אין לו חלק לעה״ב. ואמרי׳ שם בגמרא בספרי מינין רב יוסף אמר אפי׳ בספר בן סירא אסור למקרי ופירש״י ז״ל (ספרי מינין. צדוקים. בן סירא שיש בו דברי הבאי ובא עליה לידי ביטול) והרב ר״ע מברטנורה פירש (ספרים חצונים כגון ספרי ארס״טו היוני וחביריו ובכלל זה הקורא בס׳ דברי הימים של עו״ג ובשירים של עגבים ודברי חשק שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא איבוד זמן בלבד) עכ״ד. ובסוף מס׳ סוטה אמרו ארור אדם שילמד את בנו חכמת יונית. וכן סמוך לסוף פרק מרובה (דף ס״ד ע״ב) ובמנוחת ר״פ ר׳ ישמעאל:
והרב הגדול הרשב״א ז״ל עם ל״ה חכמים גזרו חרם בברצ״ילינא על הלומד ומלמד ספרי היונים אשר חיברו בחכמת הטבע וחכמת האלהות בין בלשונם בין שהועתקו ללשון אחר ככתוב בשו״ת שלו (תט״ו תי״ו תי״ז). הרי לך בגזרת עירין ובמאמר קדישין ראשונים ואחרונים שאסור ללמוד וללמד חכמת יונית. ומה שצוה ר״א בשעת פטירתו לתלמידיו (תפלת השחר דף כ״ח ע״ב) מנעו בניכם מן ההגיון יש מפרשים דהיינו לוגי״קא ולפ״ז אין ספק שלא ידעו החכמות ולא הכירום ולא העלו את שמותן על שפתיהם. ואני מבקש ממך מה השנאה הזאת ומה שמץ דבר רע נמצא בהן נגד תורתנו הקדושה והתמימה:
פרק ב
אה״ח אני אשיבך מלין על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. דע אדוני המלך כי חלילה חלילה לחכמי ישראל לברוח ולהבריח את עם ישראל מהחכמות הצריכות לישוב העולם. שהם ז״ל לא אסרו אלא ספרים המביאים לידי מינות או זנות או בטל׳ המביאה לידי שעמום. אדרבא החכמות מצור ישראל נוקרו וממי יהודה יצאו כאשר אוכיח בע״ה:
שהרי מסי׳ ל״ח של איוב עד סי׳ מ״ב השי״ת מתפאר ומתנשא בבריותיו ושואל לאיוב על הארץ (שם ל״ח) הגד אם ידעת כולה. ומראה לו גודל חכמתו ועצום יכולתו בשומו לים חקו. ודבר על האור ועל הטל ועל המטר על העבים ועל הככבים על החיו׳ ועל העופות ועל הבהמות וזהו עצמו נושא הפילוסו״פיא וכתוב הדר הוא על שלמה המלך (מלכים א׳ ה׳) וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים. ור״ל שהודיע טבעם ומזגם וסגולתם ורפואתם. ומי יתן והיו בידינו ספריו שנאבדו מרוב גליותינו וטלטולינו ובכן לא היינו צריכים להספיק בילדי נכרים וכיון שחכמת אלהי׳ בקרבו והכתוב משבחו שדיבר מחכמת הטבע צריך לומר בהכרח שכל מה שדבר הי׳ אמת וצדק דאי לא תימא הכי הכי יעלה על דעתך שהכתוב ישעה על דברי שקר וחלומות והבלים ומשבחו עליהם ח״ו. אלא ודאי שלא דבר בהשערה בעלמא כדרך הפילוסופים אלא במופת חותך באופן שלא יהי׳ מי שיוכל להכחיש דבריו:
ועל הקורא בספרי׳ החצונים שפירש הרב ברטנורה ז׳״ל שהם ספרי ארס״טו וחבריו. בקשתי לו חבר ולא מצאתי. שהרי רש״י ז״ל לא פירש אלא ספרי מינין. ועל מ״ש ארור שילמד את בנו חכמת יונית. היינו שהיו מדברי׳ ברמיזות כמו שפירשו רש״י והרב ברטנורה שם: ועל החרם שהטילו הרשב״א והחכמים הבאים על החתום יש לך לדעת שגזרו שלא ללמד וללמוד לפחות מבן כ״ה שנה. ושאלות וקללות החרם לא ימשכו אלא חמשים שנה ובסופם יהיו שביתין שביקין לא שרירין ולא קיימין. ואם דעת הרשב״א וסיעתו היתה שספרים החצונים היו ספרי ארס״טו כדפי׳ הרב ברטנורה לא היה מגביל זמן לאיסורם ולא לשנות המלמדים והתלמידים. דה״ל מבטל תקנת ר״ע ובית דינו. וק״ל דאין בית דין יכול לבטל דברי ב״ד חבידו אא״כ היה גדול ממנו בחכמה ובמנין ובודאי שלא עלה מעולם על דעת הרשב״א וסיעת מרחמוהי לבטל דברי הקדוש רבי עקיבא ובית דינו כי רב הוא ומגדולי התנאים:
זאת ועוד כי זהו דעת המקובלים. שהרי הח״ר אברהם כהן איר״ירה אשר יצק מים ע״י כמהור״ר ישראל סרוג שהיה מתלמידיו של האר״י זל״הה הכתוב בפתח ספרו שער השמים אשר חבר בלשון ספרדי והועתק לל״הק מהחכם השלם כמוה״רר יצחק אבוהב זל״הה ריש מתא וריש מתיבתא בק״ק אמשטרדם יע״א) מילא ספרו הנ״ל על כל גדותיו מראיות וסברות הפילוסופים חדשים וגם ישנים. ואלה שמותם על סדר האלפא ביתא. אביס״ינא, אביר״ואיש. אמו״ניאו. אריסטו״טלוס דיאוני״סיאו אריאופא״גיטא. טומ״אש די אק״וינו. יאמ״בליקו. מאג״ינו. מרס״יליאו פיצ״ינו. סיר״יאנו, סקאלי״גירו, פאט״ריציו פור״פיריאו, פי״קו מיראנד״ולאנו, פלו״טינו. פלט״ון, פרוק״לו, קאר״דאנו, קלא״ויו, ואין פרק ואין דף ואין עמוד אשר לא ישא את שמותם על שפתיו. והוא ז״ל כתב במאמר ב׳ סוף פ״ו וז״ל. תביט ותראה כי הרב רמ״ק ישתמש מהטענות הפילוסופיות לקיים ולהעמיד האמת המקובלת. כאשר אנכי עושה עם מאמרי פל״טון והנמשכים אחריו במה שיאמת האמת המקובלת, ע״כ:
וזהו ג״כ סברת הרמב״ם ז״ל שכתב בפי׳ המשנה, (פ׳ שואל אדם משנה א׳) דאסור לקרות בשבת אפילו בדברי חכמות. הא בחול מותר והביאו מוהרי״ק (ה׳ שבת סי׳ ס״ז י״ז) בב״י ובש״ע:
הנה הנם גדולי וגאוני עולם שלא הבינו ספרים החצונים כר״ע מברטנורה. אלא שכונת ר׳ עקיבא היתה לאיסור ספר מינות והבאי וזנות ובספרי מינות נמי לא אמרו אלא לע״ה. אבל לחכמים מותר כל מה שצריך משום ודע מה שתשיב לאפיקורוס:
פרק ג
אה״כ הדרי בי מקמייתא, והנה אנכי עמך. אך מה תשיבני על דברי המלך הכוזרי והחבר הראשון. שמדבריהם משמע שנוסדו יחד על הפילוסופיא והפילוסופים:
פרק ד
אה״ח כל איש אשר הוא בעל חכמה אחת וידבר ממנה עד מקום שידו מגעת אחר אשר דרש וחקר תוכן עניניה עיקריה וגדריה. תנאיה וחילוקיה כלליה ופרטיה כאשר הם, לפי שכלו יהולל מכל שומעיו. אמנם אם עובר תחומי החכמה ההיא הנודעת לו. ונכנס בגבול חכמה אחרת אשר אין לו בה חלק ונחלה. ימשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה ויהיה שחוק לכל יודעיו ושומעיו. זהו שאירע לפילוסוף הטבעי של הכוזרי מפני שרצה ליכנס בתחום הפילוסוף האלקי. שמגמת הפילוסוף הטבעי (הוא הבריה), ומגמת האלהי הוא הבורא (והבריה הוא טבע פרטי מוטבע ומתפעל). אמנם הבורא ישתבח ויתעלה שמו הוא (הטבע המטביע הכללי) הפועל בחכמתו ויכלתו בלתי בעל תכלית. וכששואלין לפילוסיף הטבעי מה הוא בריה. יוכל לומר זה או זה כפי מה שהשיג בדעתו ובחקירתו. אבל כששואלים ממנו מי ברא החומר והצורה ומי יצרם ומי הכינם וכח מי ינידם יען אשר לא ראה מאורי החכמה האלהית ולא נגלו לו עיקרי תורתנו הקדושה והתמימה. יחוג וינוע כאניה סוערת בלב ים המבוכ׳ ויחתור במשוטות שכלו הקצר להמלט אל מחוז יתארה במחוגת השערתו המעוותת. ויעשה כתבנית מלך יושב על כסא הממשלה ובכן לנוס מפחת הסכלות ילכד בפח המינות רחמנא ליצלן. אבל האלהי יאמר ויכריז שהסבה הראשונה ה׳ אלהינו ה׳ אחד יתברך ויתעלה שמו הוא לבדו הבורא הוא היוצר ואין אדר זולתו כדכתיב (דברים ד׳) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד וכתיב [שם] אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלהים אין עוד מלבדו. וכשידע האלהי זה העיקר ישמח לבו ויגל כבודו וישקטו רעיוניו וינוחו סעיפיו כי כבר הגיע אל עילת כל העילות וסיבת כל הסבות אלהי עולם ה׳ ברוך הוא וברוך שמו וברוך זכרו לעולמי עד. כל זה נעלם מהפילוסוף הטבעי ולכן כשרצה לדבר מהבורא המציא דברים אשר לא כן. רוח יזרע וסופתה יקצור והיה למשל ולשנינה למלך ולחכם. ואלו היה מדבר מהבריה בלבד אפשר שיאמינו דבריו או לא. אבל בודאי שלא היו מלעיגים עליו אף שתהיה חכמתו לעיניהם כבלי מדע:
פרק ה
אה״כ אודה ולא אבוש שתעיתי במה שחשבתי שחז״ל היו מואסים כל החכמות שקורין חצוניות:
פרק ו
אה״ח ולמה אדוני המלך חשבת כזאת על עם ה׳ הנקרא מאת אלהיו חכם ונבון. אדרבא אוכיח לעיני כל חי בראיות ברורות שאין מי שיוכל לערער ולפקפק עליהן שמקור החכמות מאתנו יצא ושתורתנו הקדושה כוללת את כולן:
פרק ז
אה״כ כך שמעתי מפי רבים של בני עמנו:
פרק ח
אה״ח כך מרגלא בפומיה של המון העם וכך הוא באמת ועתה הסכת ושמע ואשמיעך קשט דברי אמת. וראשונה אוכיח לתורה שבכתב ואח״כ לתורה שבעל פה:
כשהחכמות חדשות מקרוב באו. לאיברופ׳ כבר היו לעולמים לאומתנו כאשר תראה מהמליצה (אשר היא מצודים וחרמים לחפוש לב האדם ולהכריחהו למה שירצה המליץ). וזה יעשה בדרכים שונים בצורות הלציות ראשונה בהעתיק דבר מטבעו למה שאינו טבעו. וזאת הצורה תמצא בשירת הים שנא׳ בה (שמות ט״ו) תבלעמו ארץ. הרי שמייחס לה פה לאכול וגרון לבלוע. וכן (דברים ל״ב) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי עשה לשמים ולארץ כאילו היה להם אזנים. ב׳ שמזכיר החלק בעד הכל כגון (שמות טו) סוס ורוכבו רמה בים. שכוונתו לומר כל הסוסים וכל הרוכבים. או הכל בעד החלק. וכגון (שם י״ד) וינער ה׳ את מצרים בתוך הים. ובודאי שנשארו במצרים טף ונשים וחולים וזקנים. ג׳ צורת הגוזמא כגון (מלכים א׳) ותבקע הארץ בקולם (ישעי׳ א׳) שמעו דבר ה׳ קציני סדום, שלרוב רשעתם מדמה אותם לסדום ועמורה. ד׳ צורת השם כגון (שמות ט״ו) אמר אויב ארדוף אשיג שרומז על המצריים. וכן בישעיה אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו (ישעיה ה׳) והנביא עצמו פירשו במ״ש (שם) כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל. ה׳ אריכות ההלצה וכפל הענין במלות שונות כגון (שם) אין עיף ואין כושל בו לא ינום ולא יישן ולא נפתח אזור חלציו ולא נתק שרוך נעליו. אשר חציו שנונים וכל קשתותיו דרוכות וגו׳. הלא ידעת אם לא שמעת שהיונים מתפארים שאפל״טון ואריסט״וטילוס והמליץ דימוס״טינוש היו אבות המליצה ביון. וכן הרומיים משתבחים ביוני״ס הקיסר בציצ״ירון קואינט״יליאנו ואורט״ינסיו ואחרים. והנה היונים המליצים הנ״ל היו בתחלת בית שני והרומיים קרוב לק״ך שנה קודם חרבנו. והנך רואה שהמליצה שנראית חדשה ליונים כבר נודעה למרע״ה ולעם בני ישראל אלף שנים קודם היונים. וקרוב לאלף ושלש מאות קודם הרומיים בכל כלליה ופרטיה. הלא נראית חוזק ותוקף המליצה בישראל משירת הים ושירת האזינו. משירת דבורה וברק. משירת דוד ותהלותיו. משירת חזקיהו בחלותו ויחי מחליו. משירת יונה ממעי הדגה. מצוף דבש אמרי נועם הנביא ישעיהו. וקצת מקומות של ירמיהו. ורוב תרי עשר. מה מתוק מדבש נחמתם, ומה עז מגערת תוכחתם. ומה צח מצחות לשונם:
פרק ט
אה״כ יברכך האל משמי עלי׳ כי שמחתני בעוצ׳ טענותיך ובאמתת ראיותיך:
פרק י
אה״ח אם לא הייתי ירא מהאריכות הייתי מוצא ופורט כל כללי המליצה במקרא. אמנם מפיל אני תחנתי לפניך שתסתפק באלה יען מהאמור תבין לשאינו אמור:
פרק יא
אה״כ אל תטריח עצמך עוד במליצה כי די והותר מה שהבאת. אמנם הואל ושא דגל ראיותיך על חכמות אחרות:
פרק יב
אה״ח הגיאוג״ראפיאה (ר״ל ציור הארץ) נודעת לאבותינו מימי קדם שהרי בס׳ במדבר (סי׳ ל״ד) צייר מרע״ה כל ארץ ישראל בכלל עם תחומיה וגבולותיה לארבע רוחות העולם ועדין לא באו לארץ. וביהושע מתחלת סי׳ י״ג עד רוב שאר ספרו מצינו ארץ ישראל נחלקת לחלקים ולחלקי חלקים של מדינות כרכים ועיירות וכפרים הרים וגבעות וימים ונהרות ומעינות:
ותחתיה תעמוד חכמת הגיאומ״יטריאה (ר״ל מדת הארץ) בהכרח מפני שאם נפל בדרך משל קרקע למשפחת החנוכי למטה ראובן של ד׳ מילין מרובע בערבה ונפל חבל למשפחת הפלואי שהיא שוה במספר נוחלין. הר שיש בריבוע ראשו ארבע מילין ג״כ בודאי שחלק פלוא מרובה מחלק חנוך מפני שבמשור לא יהי׳ אלא (ששה) אחד של ארבע מילין אבל בהר אם יהי׳ מתמר ועולה בכל צדדיו מעט מעט ועל ראשו מישור רבוע של ארבע מילין נמצא שיש לפלוא כל שיפוע ההר לארבע רוחות העולם יותר ממה שראוי לו ונמצא חנוך מפסיד. צריך א״כ שע״י חכמת הגיאומ״יטריאה יהיה המישור לעקוב והרכסים לבקעה להשוות החלקים כפי מספר הנוחלי׳ והנה ביון החכמה הזאת לא נכתבה בטילוא״ה על ספר עד שקם אייק״לידיש בימי פל״טון הנ״ל:
עוד צריך שידעו סגולות וחילוקי האדמה כי יש קרקע יפה לחטים. ויש יפה לגפנים. ויש יפה לזתים ומהיכן למדו כל זה והם היו במדבר שמם מ׳ שנה שכולו חול. אלא ודאי צריך לומר שידעו כל החכמות הללו ואחרות הנמשכות מהן ומה תאמר מהמלאכות אשר רובן יצאו מחלצי הלימודיות. שא עיניך וראה מה שכתוב בספר התורה על בצלאל ואהליאב. ועל בית המקדש של שלמה על תפארת בנינו ועל מדת כליו:
פרק יג
אה״כ למה תדבר עוד דבריך אין ראיה מהחכמות הללו לחכמת ישראל. כי מה שכתבו משה ויהושע מן הארץ היה ע״פ ה׳ וכן על המשכן כתוב בפירוש (שמות כ״ה) וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר. ועל בנין בית המקדש דוד עצמו אמר (ד״ה א׳ כ״ח) הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל כל מלאכת התבנית. ואם חילוק א״י וצורת המשכן והמקדש וכליהם היו ע״פ ה׳ אין לנו לפאר עצמנו במה שאינו שלנו:
פרק יד
אה״ח א״כ אין לשבח חכמת שלמה משום שנא׳ (מלכים א׳ ה׳) וה׳ נתן חכמה לשלמה וא״ת הכי נמי אשאלך והודיעני למה משבחו הכתוב במעשה שתים נשים זונות. ולמה מפארו (שם ד׳) ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם וגו׳ ויחכם מכל אדם. ולמה כתב על מלכת שבא ותרא את חכמת שלמה ולא הי׳ בה עוד רוח. וכי סלקא דעתך שהדין נותן שנשבח הפילוסופיא שאפשר שכל חכמתם אינה אלא שקר וכזב והבל וריק. ולא נשבח נביאי ומלכי ישראל שהיו למודי ה׳:
פרק טו
אה״כ בי אדני אל נא תשת עלי חטאת אשר נואלתי ואשר חטאתי:
פרק טז
אה״ח וסר עונך וחטאתך תכופר. כי כוונתך לשמים לייחס החכמה והמדע לה׳ לבדו:
פרק יז
אה״כ ירדת לעומק דעתי. ועתה נא בלשון בקשה אל תבהל ברוחך להביא עוד ראיו׳ שכל החכמות נכללו בתורה שכיון שכ״ע מודו שהקב״ה נתן תורה לישראל ושהוא ישתבח ויתעלה שמו החכמה עצמה. נמצא שאתה מטריח עצמך ללא צורך כי הכל יודוך יאמרו לך שהדין עמך ובכן טוב להביא ראיות על חכמת חז״ל יען יש מבזין דבריהם ומלעיגים עליה׳ ויחפאו דברים אשר לא כן על קבלתם ועל חכמתם:
פרק יח
אה״ח יהי כדבריך. גלוי וידוע לכל יודעי דעת ומביני מדע שהחכמות והמלאכות עלו לרום גבהן בדור הזה באיבר״ופה במצות מלכיה ושריה שכל א׳ וא׳ מבקש ומשתדל שיהיו במלכותו ובממשלתו חכמים רבים ונכבדים שיחפשו במצפוני ובחדרי הטבע ויחפרוהו ממטמוני קרבו לגלות אוצרותיו. ובין המבקשים והמחפשים האלו הנה הנם יודעי מלאכת הניתוח אשר השיגו בה סודות הרבה לא שערום ראשונים והעמידו המלאכה הזאת על תלה בין בגידים. בין בעורקים השוכבים. בין בדופקים. בין במימיים. ובין בעצבים. ברוב עיונם ובשקידותם והתמדתם ודקות שכלם. לפי שמגמתם היא הרפואה אינם דורשים וחוקרים אלא מה שצריך לה. וכשרואין חוטין דקין שקורין שעריים (קאפיל״אריש בלע״ז) מפני שדומין לחוט השערה מרוב דקותם. מושכין את ידיהם מהם כי באמת לא יש בהם אלא טורח גדול ועצום בלי שום תועלת למבוקשם, אבל חכמי ישראל שמגמתם הרחקת האיסור נכנסו יותר ויותר לפני ולפנים בהיכל המלאכה הזאת וגילו לנו חוטים שעריים אין מספר קצתן אסורים משום דם קצתן משום חלב וקצתן משו׳ גיד הנש׳. (עי״ד ה׳ קל״ב ס״ד י״א) שהרי אמרו על חוטין שבטחול. כיצד משרש אחריה׳ בתחלה נוטל את ראש הגיד שבתוך הטחול ומושך אותו ונמשכין עמו ג׳ חוטין שבתוכו ויזהר שלא יפסוק שום חוט מהם. ואם נפסק ישרש אחריו ויעלנו. (שם סעיף י״ג) חוטין שבעוקץ אסורין והן חמשה. ג׳ מימין וב׳ משמאל. הג׳ מימין כל א׳ מתפצל לשנים שנים והב׳ שבשמאל כל א׳ מהם מתפצל לג׳ ג׳, וראשו האחד מחובר לשדרה וראשי הפיצולין נדבקין תחת החזה בראש הצלעות ואותן ראשי הפיצולין מצויין בחצי הבהמה שלפנים וצריך ליזהר לחטט אחריהן. כל אלו אסורין משום חלב. ואלו אסורין משום דם (שם סי׳ ס״ה סעיף א׳) חוטין שביד ושבכתף וחוט הארוך שאצל החזה מבפנים ושבלחיים התחתון שבצד הלשון מכאן ומכאן ובלשון ובצואר וחוטי הלב וחוטי העוקץ וחוטי הדקין שהם בתוך שומן הדקין כמו בית עכביש מסובכין זה בזה וקרום שעל המוח שבקדקד וכו׳ וקרום שעל ביצי זכר לאחר שלשים יום ללידתו. וגיד הנשה שני גידין הן א׳ פנימי סמוך לעצם וא׳ חיצון סמוך לבשר ושניהם אסורין בין בירך של ימין בין בשל שמאל ושניהם אסורין וצריך לחטט אחריהן וקנוקנות שבשניהם אסורים מדבריהם. הרי שהיו בקיאין בכל חילוקי מלאכת הניתוח בכל עיון ופרטות והיו מכירין בה כל הדקות הצריך בה למגמתם דהיינו הרחקת האיסור:
פרק יט
אה״כ יש לי עליך שתי קושיות עצומות. א׳ דכולה בחדא מחתא מחתית להו דאורייתא ודרבנן. ב׳ שהמנתחים האחרונים כבר השיגו כל מה שידעו חז״ל בניתוח. ואם כן היכן הוא יתרון חז״ל על המנתחים:
פרק כ
אה״ח אין כאן מקום לקושיתך שכל מגמת ראיותי אינן אלא להוכיח שחז״ל היו בקיאין וזריזין במלאכת הניתוח כיון שהיו מנקרין חוטים דקין ורבים האסורים משום חלב ומשום דם ומשום גיד. הלכך מה לי אם אסורין מדאורייתא או מדרבנן. ולמה לי לחלק בין הא להא כיון שלא יצא מהחילוק שום תועלת לענינינו. ואף שהייתי מודה שהאחרונים השיגו בדורות האלו מה שהשיגו חז״ל. הנה יש לחכמינו יתרון קדימת אלף ות״ק שנה בודאי שידעו מה שלא ידעו האחרונים עד עכשיו:
פרק כא
אה״כ נצחתני בתירוצך אמנם גם אני לא אחשוך פי ואומרה אליך שהיה לך לייחס איסורם אל קבלת משה מסיני זה יותר משלש אלפים שנה:
פרק כב
אה״ח אם הייתי מדבר עם מאמיני הקבלה כמוך הייתי מייחס איסורם אל סיני. אבל אני מדבר עם המכחישים ולכן לא טענתי אלא טענת אלף ות״ק שנה לפי שהוא זמן המשנה בקירוב יען לא יוכלו להכחיש שכל אלו הדינים לא נכתבו במשנה ובתלמוד:
פרק כג
אה״כ באיזה זמן נאסרו קצת דברי׳ אשר נאמר עליהם ישראל קדושים הם ונהגו בהן איסור:
פרק כד
אה״ח אל אלהים ה׳ הוא יודע. אמנם ישראל לא ידע כי לא נמצא כתוב בספר:
פרק כה
אה״כ ולמה לא העלום בספר הזכרונות:
פרק כו
אה״ח ברעה אשר מצא את בני עמנו כששכחו פירוש קצת עיקרי הדינים שכחו ג״כ מי הם החכמים שגזרו זה או זה. אבל בודאי שהדברים עתיקים. וסימן לדבר שהתלמוד מלא על כל גדותיו מתנאים ואמוראים שחולקים אם דבר זה הוא מדאורייתא או מדרבנן כידוע אפילו למתחיל בתלמוד:
פרק כז
אה״כ זהו סימן מובהק שצדקת במה שטענת שהדברים משנים קדמוניות:
פרק כח
אה״ח במספר איברי האדם יש קצת הפרש בין חז״ל והמנתחים. וכן במספר העצמו׳. אבל אין לחוש להפריש המנין יען איש לדרכו פנו בלי שיכחישו זה את זה כאשר יורה בנקלה הבקי בהלכות טומאת מת ובמלאכת הניתוח והיינו לפי שמגמת המתנחים היא לידע איברי האדם לענין רפואה ומגמת חז״ל היא לענין טומאת מת. ולכן גדר האבר לפי עיקריהם הוא כשהוא שלם עם בשר וגידין ועצמות ואז מטמא במגע ובמשא ובאהל כמת שלם. ולכן גזרו אומר (אהלות סוף פ״א) שרמ״ח איברים יש באדם ל׳ בפיסת הרגל ששה בכל אצבע. ודע שאעפ״י שחז״ל מונין ששה בכל אצבע בין באצבעות הידים בין באצבעות הרגלים, ולכן נמצאו שלשים בפיסת היד ושלשים בפיסת הרגל לפי מנינם כדאיתא שם במשנה. ולפי הרופאים אינם אלא ט״ו באצבעות היד וי״ד באצבעות הרגלים לא פליגי אהדדי. כי מה שראו אלו ראו אלו. אלא שחז״ל מתחילין מניינן מפרק הזרוע. ובכן כ{ל}לו במנינם כף היד ועצמותיה ומצאו מספר שלשים. אבל הרופאים אינן מונין אלא העצמות שבאצבעות דוקא ועצמות של פיסת היד והרגל מונין אותן לבד. ויהי׳ כלל גדול זה בידך שלא תקשה מאלו לאלו. וכל א׳ על מקומו יבא בשלום:
פרק כט
אה״כ בצדק ובמשפט כל בני ישראל מתאבקים בעפר רגלי חז״ל. ומאמינים שדבריה׳ דברי אלהים חיים כי לפי מה שהוכחת בניתוח. אין מי שיוכל לערער על אמתתו:
פרק ל
אה״ח במעשה הקרבנות יש להסתכל בחכמתם כי מלבד שינוי ורוב העבודות וההקטרו׳ היה להם לבקר כל בהמה לראות אם היתה ראויה למזבח לפי שיש ע״ג מומין שבא׳ מהם נפסלת. ויש ביניהם שצריך נגר ובר נגר להכירם ככתוב (בה׳ איסורי מזבח פ״כ) בהרמב״ם:
פרק לא
אה״כ אין ספק שידם בכל החכמות ושעסקו מחשבותיהם בהנה אבל קשה לי איך היה להם זמן להיות שלמים בכל החכמות עם חכמת התורה כי חיי האדם קצרים ומלאכת עיון כל החכמות מרובה כי רבות הנה:
פרק לב
אה״ח אין צריך שיהיו לימודיים. ולא מנתחים. ולא תוכנים. ולא רופאים. אלא די שידעו מהחכמות הללו בשלימות כל מה שצריך להבנת תורתנו הקדושה. ועוד שבחכמים עצמם היו בעלי חכמות. כי הא דאמרו ביומא (פ׳ הוציאו לו דף מ״ט) על רבי חנינא שבקי ברפואות היה והוא היה אומר (שם ופ״ק דחולין דף ז׳) מעולם לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחייה. ובפ׳ השוכר את הפועלים (דף פ״ה) אמרו על שמואל ירחינאה שהיה רופא והוא שמואל חבירו של רב. ועל שהיה בקי בסוד העיבור קרו ליה ירחינאה. ובפ׳ המקבל שדה מחבירו (דף קי״ג ע״ב). אמר שמואל כל מידי ידענא אסוותייהו לבר מהני תלת וכו׳. והיה תוכן גדול כדמעיד הוא על עצמו בפ׳ הרואה (דף נ״ח סע״ב) נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא שהיה ארץ מגוריו. ובפ״ק דר״ה (דף כ׳ רע״א) אמר שמואל יכילנא לתקוני לכולה גולה. ופירש״י ז״ל בלא ראיית עדים כי בקי אני במולד הלבנה והילוכה וסדר המזלות. ובב״מ (דף ק״ז סע״ב פ׳ המקבל שדה מחבירו א״ל רב יהודה לרב אדא משוחאה לא תזלזל במישחתא. ופיר״שי משוחאה מודד קרקעות בשכר היה לקונים ולמוכרים ולאחין ולשותפין הבאין לחלוק. הרי שקצת מחכמי ישראל היו חכמים בחצוניות והשאר היו יודעין מהן כל הצריך להבנת פירוש התורה:
פרק לג
אה״ח רצוני לדעת דרך פרט קצת מסברותיהם בחכמת הטבע לראות מה בפיהם גם הם:
פרק לד
אה״ח אתה ידעת אדוני המלך שכל מה שהגיע לידנו מכתבי חז״ל אינם אלא משנה תלמוד ירושלמי ובבלי ספרא ספרי מכילתא וכו׳ וכולם מגמתם להורות לנו תורה שבע״פ ופירושה. ובכן לא נמצא בהם משאר החכמות אלא מעט מזער מפוזר ומפורד או מפני שצריכין להן לפרש קצת דינים שאי אפשר להבינם על בוריין בלתי הקדמות. כגון בקידוש החדש ובתקופות השנה שצריך לידע הקדמות התכונה כדי להבין דברי חז״ל וכן בכלאים וסוכה ועירובין צריך ג״כ שהמעין יהי׳ בקי בקצ׳ הקדמות למודיות ואם לאו לריק ייגע ולא יעלה בידו מאומה. ולכן כיון שלא נמצא בכתביהם אלא ראשי דברים ורוב הפעמים בלי הקדמות אי אפשר לירד לסוף דעתם בכל מכל כל ולידע מה היתה סברתם כי לא היתה מגמתם ללמד את עם ישראל לא פילוסופיא לא לימודיות לא תשבורת וכו׳ אלא פירוש תורת ה׳ תמימה. ואעפ״כ המעט שמצאתי הוא מיטב הסברות הגוברות היום בין בעלי חכמות חצוניות:
פרק לה
אה״כ אם תעשה לי הדבר הזה בתוך קהל אהללך:
פרק לו
אה״ח איתא בב״מ (הפועלים פ״ו דף פ״ח סע״ב) שמואל ירחינאה אסייה דרבי הוה חלש רבי בעיניה א״ל אימלי לך סמא (בתוך העין) א״ל לא יכילנא. אשטר לך משטר. (אמשח ע״ג העין) לא יכילנא. הוה מותיב ליה בגובתא (קנה חלול) תותי בי סדייה (תחת מראשותיו) ואיתסי. (ונרפא. כי כח חוקק הסם בוקע והולך דרך עצם גלגלתו ומוחו עד עיניו):
דע אדני המלך שבכל מורכב נמצא בו שני מיני גופים. המין הא׳ הוא של גופים קטנים כבדים ונחים אשר לא יזוזו ממקומם לעולם אלא בכח גדול וביד חזקה. המין השני הוא של גופים קטנים גם כן הנסגרים במורכב קלים נעים ונדים ממקום למקום במורכב עצמו ואם לא היו אסורים בכבלי הגופים הכבדים כל זמן שימצאו פתח פתוח היו יוצאין מבית האסורים והולכין ופורחין באויר ובזה נתפרדה חבילה. אבל לא כל המורכבין שוין כי יש מורכב שרוב תכונתו מבנין הכבד. ויש שרובו מבנין הקל ויש ששוה בזה ובזה:
עוד צריך לידע שלא כל הכבדים שוין ולא כל הקלים שוין. לפי שימצא בין שני כבדים הא׳ כבד מחבירו. כגון המים והאויר ששניהם כבדים אבל אין ספק שהאויר אינו כל כך כבד כמים וכן בין הקלים יש גם כן מורכב שהוא קל מחברו. וכיון שכן נמצא שלא כל הקלים יתנועעו במרחק שוה כי אין ספק שאם הגוף שהוא קל מאד יגיע עד ריחוק ד׳ אמות ד״מ חוץ למורכבו שיצא ממנו. הגוף שאינו כל כך קל לא ילך אלא אמה א׳ או שתים או ג׳ כפי רוב או מיעוט קלותו. ולפי זה נוכל לומר שיש מורכב שכחו מגיע עד אמה א׳. ויש עד שתים ויש עד שלש ויש עד ארבע:
פרק לז
אה״כ עד עכשיו חדתה חידה ועתה משול משל:
פרק לח
אה״ח צייר בדעתך האח לפניך מבוערת בתוך חדר גדול של מאה אמה מרובעות. ועשרים אנשים. קצתן אצל האש וקצתן רחוקים ממנו י׳ אמות וקצתן עשרים וכו׳ וקצתן פ׳ וקצתן ק׳. הנה הסמוכים לאש יגיע להם חום גדול. והרחוקים עשר אמות יגיע חום להם אבל לא כל כך גדול כל עוד שמתרחקין יתמעט החום באופן שכשיגיעו לשמונים אמה לא יגיע להם שום חום כאילו לא היה אש בחדר. צייר עכשיו שיש שם עגולה ומרכזה הוא האש והעיגול רחוק ממנו לכל צד פ׳ אמה. ונמצא שהיושבים משמונים אמה ולפנים כלפי האח יגיע להם חום גדול או קטן כפי ריחוקם או קרבתם. אבל ליושבים חוץ משמנים אמה אפי׳ כמלא נימא לא יגיע להם שום חום וכ״ש ליושבים בתשעי׳ וכ״ש במאה. זה העיגול אשר עדיו יגיע כח או מעשה האש ולא יעבור. קראו הפילוסופים גלגל היכולת. או גלגל הכח. או גלגל המעשה. והיינו הך. ועתה המשל שהצעתי באש תייחס אותו לאיזה גוף שיהיה. כשם שהאש מפזר כחו בשמנים אמה ולא יותר. כך כל גוף וגוף יש לו גלגל יכולתו כפי חלק היכולת שיש בגופו. ולכן תראה שהישן תחת צל קצת אילנות ימות מפני שארס האילן מתפשט על הארץ שתחתיו אעפ״י שרחוקה ממנו כמה וכמה. וזה ג״כ נקרא גלגל היכולת של אותו אילן וכן הארץ עצמה יש לה גלגל היכולת אשר עדיו מגיעי׳ האדים והקיטורים העולים ממנה ומהם מתהוי׳ הענני׳ הברקים הרעמי׳ והרוחות והמטר והקשת והשלג והאש הפורח באויר בימי הקיץ שפעמים נרא׳ כמין קורה. או כמין גדי דולג. או ככוכב רץ והולך. וגובה גלגל הזה הממעיט לא יחסיר משלש פרסאות. והמרבה לא יעדיף מחמשים מילין:
פרק לט
אה״כ אני רואה שהפילוסופי׳ האחרונים יש להם סברות טובות מהראשונים. ולכן ערב בפי דבורך זה כדבש למתוק. אבל עדין לא ידעתי מה לכל מה שאמרת עם רפואת שמואל לרבינו הקדוש:
פרק מ
אה״ח הא בהא תליא. כי הנה כיון שראה שמואל שרבי לא היה יכול לסבול התרופ׳ לא בתוך העין ולא על גבי העין. שם אותה תחת מראשותיו לפי שידע שעל ידי חום גוף רבי יתחמם הסם שתחת ראשו והגופים הקלים יתירו עצמם ממאסר דכבדים ויצאו דרך הנקבים הדקים שבהם שקורין פור״וס. ויכנסו בנקבי עור הראש ועצם הגולגולת ומשם למוח (כדפירש מרנא ורבנא מאור עינינו ועטרת ראשנו רש״י ז״ל. אשר כל ראתה עין חכמתו) ומשם ע״י גידי העין לעינים. הרי ששמואל ידע שגלגל היכולת של הסם היה יכול לעבור עובי הכר והכסת ועורות הראש ועצם הגולגולת והמוח עד הגיעו לעינים א״ב היה פילוסוף גדול ומאז היה יודע הפילוסופי׳ החדשה. אשר מתפארים בה האחרונים:
פרק מא
אה״כ באמת הורית חכמת שמואל בטבע וברפואה:
פרק מב
אה״ח עוד יש אצלי ראיה אחרת גדולה וטובה ממנה:
פרק מג
אה״כ חושה ודבר ותהי אזני קשבת אל אמריך כי נעמו:
פרק מד
אה״ח גרסינן (דף ק״ז רע״ב) בב״מ אמר רב צ״ט בעין רעה וא׳ בדרך ארץ. ושמואל אמר הכל ברוח. ופירש״י ז״ל (הכל ברוח כל החלאים ותוצאות מיתה על נשיבת הרוח באין הכל לפי השעה והאדם. יש לך אדם שרוח פלוני קשה לו ובשעה פלונית). וצריך לידע שהאויר שלנו מלא אדים וקיטורים העולים מן הארץ בלי הפסק. וכשם שהמים כדי שיהיו טובים צריך שיהיו נגרים ומתנועעים. ואם לאו המים רעים והארץ משכלת לפי שעל ידי חוסר התנועה מתעפשים ונפסדים והשותה מהם נולדים בו חלאים רעים ורבים מינים ממינים שונים. כן האויר כשיהיה נח ולא יזוז ממקומו מתעפש ונפסד והורג נפשות הרבה יותר מן המים ובזמן קצר מהם לפי שאין אדם שותה מים תמיד כל היום וכל הלילה. אבל האויר אדם שואב אותו תמיד בין ביום בין בלילה בין ער בין ישן. ובכן אם הוא טוב וזך מזקק הדם מחלאתו ומוליד רוחות הרבה ואם בהפך האויר מלא מותרות ועיפוש מפני שאינו מתנועע ממקומו ומוליד כמה מיני חלאים כידוע לרופאים. צריך א״כ שרוח יעבור בו ויטהרהו כדי שיתנועע ממקום למקום אבל לא כל מיני רוחות שוין לטובה או לרעה. כי אם הרוח עובר על ארץ אשר בה מיני מחצבים טובים או רעים או מים מעופשים הוא מביא עמו מאלו האדים או גופים רעים או טובים כפי מצב הארץ אשר הוא עובר עליה. וזה הרוח אעפ״י שהוא טוב לא יהי׳ שוה לכל אדם כי יש איש אשר יועיל לו ויש אשר יזיקנו לפי מזגו ותכונתו. וכזה ראיתי בעיר המהוללה ליור״ני אשר בשנת תמ״ד בימי העומר רעשה הארץ ג׳ פעמים ובראשית חדש אב נראה השמש כמה ימים כאילו היה לוקה ומיד אחר התענית התחילו להתגלות בעיר חלאים רעים ויהרג ויעצמו מידי יום ביומו עד אשר רב הפגר בכל מקום ואין בית אשר אין שם מת ויש בית אשר לא נשאר שם משתין בקיד. וביום ראשון של ר״ה תמ״ה נראו כל הדגים אשר ביאורים הסובבים בעיר מתים ויודע נאמנ׳ כי כל הרע הזה נולד מהרעש הקודם שעל ידו נפתחו נקבי הארץ. ויעלו אידים וקיטורים ממעיה ויושבים העיר היו שואבין האויר ההוא הארסיי בפיהם ובנחיריה׳ בפת בנם וביין משתיהם על כן באה אליהם הצרה הזאת ומהרשעים הגיעו מספר המתים ביום א׳ לע״ג. וממנו זכורני שהגיעו לי״א ע״כ קראתי שם השנה ההוא תי״ו של ד״ם ובימי׳ ההם גם אני נהייתי ונחלתי ימים ברוך הגומל לחייבים טובות לא בצדקתי וביושר לבבי אלא מפני שרחמיו על כל מעשיו. א״כ יפה אמר שמואל הכל ברוח. ונפקא מניה שמלבד שתורת אלהיו בקרבו לפי שהי׳ כמעט תנא. גם כן היה פילוסוף ורופא גדול:
פרק מה
אה״כ בודאי שמי שבקי בחכמות יודה בחכמת שמואל ואחלי יכונו לפניך שתביא עוד ראיה אחרת מזה המין:
פרק מו
אה״ח נחלקו רב ולוי (כיצד צולין דע״ו רע״ב) אי ריחא מילתא היא או לא:
פרק מז
אה״כ אם אמת שכל המורכבים מתהוים מגופים מתנועעים אין ספק שריחא מילתא היא לפי שהוא קיבוץ גופים הקלים היוצאים מכבלי אויביהם הכבדים:
פרק מח
אה״ח עליך אדוני המלך נאמר ישמע חכם ויוסף לקח. כי הנה לא שמעת אלא ממני היום חכמת הטבע של האחרונים. ולא אמרתי לך ממנה אלא כטפה מן הים והי׳ די והותר לך כדי להקשות כאילו נולדת וגדלת ונושנת בה. ועתה הסכת ושמע אדוני. הנה אריס״טו הורה שחום האש אינו עצם ממש אלא מקרה היוצא ממנו לפי שהוא אינו עצם אלא מקרה החונה בעצם. אבל האחרונים הורו שהוא עצם וגוף אלא שאינו נראה לעינים:
פרק מט
אה״כ אין דעתי נוטה לדעתם כי מאן מוכח שהחום עצם וגוף כיון שאינו נראה:
פרק נ
אה״ח לאט לי אדוני המלך. אמור נא לי הראית מימיך ביום הקיץ הנורא כחום היום להבת אש או נחלת אש באויר:
פרק נא
אה״כ מימי לא ראיתי ולא שמעתי כזה:
פרק נב
אה״ח הראית מימיך אדם מדליק ע״י זכוכית גבנוני׳ קשות בן או מטלית או עץ או כל דבר הראוי לישרף ואפי׳ בימי החורף:
פרק נג
אה״כ כזה ראיתי ועשיתי כמה פעמים:
פרק נד
אה״ח מבטן מי יצא אותו האש ומי ילדו:
פרק נה
אה״כ מורה אני שהדין עמך כי כבר ידעתי היכן נוטה מגמת קושיתך. ואעפ״כ דבר עוד דבריך ואל תדום:
פרק נו
אה״ח שתי פעולות יש באש. האחת היא האור הב׳ החמימות. הגע עצמך שלחמימות צריך דרך משל עשרה ניצוצות של אש. ולאור עשרים. ניצוצי השמש בקיץ הם מפוזרים ומפורדים בכל האויר באופן שמולידין פעולת החימום אבל לא פעולת האור מפני שלא נאספו יחד כל שעור הניצוצות הצריך להוליד אש. אבל הזכוכית גבנוני, מקבץ ומאסף כל השיעור הצריך להדליק ולהראות האש החוצה. (כאשר תראה בארוכה בסי׳ קפ״ח) נמצא שכשם שאין אור בלא אש. כך אינו חום בלא אש. אלא שאש האור נראה לעין. ואש החום בלתי נראה. עוד יש לדעת שכל מה שאמרתי באש יתייחס ג״כ לריח לפי שריח הצלי דרך משל הן גופים קטנים היוצאים מהבשר ע״י האש ומתפשטים במקום מוגבל ולא יראו החוצה. וזה לא נעלם מרב ולוי בעלי המחלוקו׳ אלא שלמ״ד ריחא מילתא היא אם הריח יצא מדבר איסור כגון נבלה וכיוצא אסור לאכול המאכל שבלע מאותו הריח לפי שאין ריח בלי גוף וממשות. והוה ליה כאילו אוכל ממשו של איסור אף שאין בו מלקות לפי שאין בו שיעור. ולמ״ד ריחא לאו מילת׳ היא יודה שאין ריח בלי גוף אלא כיון שהגוף הוא בלתי נראה הוה ליה כאילו לא היה ולפיכך אין כאן צד איסור כשהוא בדיעבד (י״ד סי׳ ק״ח סעיף א׳):
פרק נז
אה״כ הניחא למ״ד ריחא לאו מלתא היא משום שאעפ״י שהריח היא ממשו של איסור כיון שאינו בעין ה״ל כאילו אינו. אלא למ״ד ריחא מילתא היא ולפי פירושך היינו ממשו של איסור. למה אינו לוקה האוכל מאכל שיש בו ריח נבלה:
פרק נח
אה״ח מפני שאי אפשר שבריח יהי׳ בו שיעור כדי ללקות שהרי אמרו הפילוסופים ששיעור בשר כגרגיר חרדל יוציא עשן ממנו כמה וכמה אלפים פעמים כשיעור הגרגיר. ושיעור נבלה להתחייב מלקות הוא כזית:
פרק נט
אה״כ אני רואה לפי דבריך שהיו בקיאים בחכמת הטבע. ועתה הודיעני עד היכן ידם תקיפה בלימודיות:
פרק ס
אה״ח כל מה שצריך להבנת קצת הלכות קדוש החדש וכלאים ועירובין וסוכה שא״א להבינה בהחלט בלתי כללי זאת החכמה אשר ביתה נכון עליהם:
פרק סא
אה״כ אם היו יודעין הכללים בלי מופת אין משם ראיה לחכמת׳ לפי שכן יודעין הבנאים והנגרים ומודדי האדמה:
פרק סב
אה״ח חס ושלום התחשוב שאנשים אשר רוח בם ירוו צמאת שכלם בכללי׳ בלי מופת כדרך טפשים ובעלי מלאכה:
פרק סג
אה״כ כבר אמרתי לך פעמים רבות שאני מקשה מה שיוכלו להקשות המכחישים כדי שתצטרף ותתלבן אמתת חז״ל. ועוד אני שואל ממך שתוכיח הכללי׳ במופתי חכמת ההנדסה. לפי שדעתי להעלות׳ על ספר לתועלת התלמידים:
פרק סד
אה״ח הנני לעשות ככל אשר צויתני. כי כן עלה במחשבתי לפרש כללי ההנדסה של פ״ק סוכה (דף י״ח ע״ב) שנמצאו בגמ׳ וברש״י ובתוספות בדרך קצרה וקלה אפי׳ למי שלא נכנס בחדרי החכמה המפוארה הזאת
כללי ההנדסה שהביאו התוספות ז״ל בפ״ק דסוכה דף ח״ רע״ו: כמה מרובע יתר על העיגול רביע.
אין להוכיח דבר זה מהא דטבלא מרובעת של ג׳ על ג׳ חוט של י״ב יסוב אותה.
וטבלה עגולה של ג׳
חוט של תשע אמות יסוב אותה דכל שיש בהיקפו ג׳ טפחים יש בו רוחב טפח כדאמרן בשמעתין. דאין מביאין ראיה מחוט ההיקף הגדול רביע אצל
רחוב המקום. דאטו טבלא עגולה של ד׳ על ד׳ אמות