מטה דן· רבי דוד ניטו
ויכוח חמישי
פרק א
תגלה ותראה עוד אמיתת חז״ל מסוד העיבור ואגב גררא משיב קושיות עצומות שמעוררים עלינו:
אה״כ חזקתני ותוכל בעוצם טענותיך ובאמתת ראיותיך באמונת חז״ל כי אם יחנה עלי מחנה מכחישים לא יירא לבי. אבל לא דברת דבר בסוד העיבור והנה נכספה וגם כלתה נפשי להתוכח עמך על ענין זה כי יש לי עליו קושיות גדולות ועצומות ואין לי להשיב דבר קטן או גדול:
פרק ב
אה״ח דבר אדוני כי שומע עבדך:
פרק ג
אה״כ איתא במסכת חגיגה (פ״ב דף י״ב ע״ב) ארז״ל שבעה רקיעין הן ואלו הן וילון רקיע וכו׳ רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועים שנאמר ויתן אותם אלהים ברקיע השטים וגו׳ ואם שני המאורות הגדולים קבועים ברקיע א׳ כמסמרות בלוח כפי מה שנראה מדבריו נמצא שאינן יכולין להתקרב זה לזה ולא להתרחק זה מזה אלא לעולם יהיה מרחק אחד ביניהם בלי שנוי ובכן לפי סברתו לא היה ולא יהיה בעולם מולד הירח ולא ניגוד ולא שום א׳ מהשנוים הנראים בכל יום בלבנה:
פרק ד
אה״ח אין כאן קושיא כלל לפי שסברת ר״ל הוא סברת חז״ל (פסחים פ״ט דף צ״ד) שגלגל הקבוע ומזל חוזר. והיא היא המקובלת עכשיו בין כל חכמי התכונה האחרונים ועליה יסובו כל חבוריהם בטוב טעם ודעת. וכדי להבין דברי ר״ל צריך לידע שסברת התוכן הגדול טולו״מיאו והנמשכים אחרי דעתו היה שהכוכבים והמזלות והחמה ולבנה קבועים כל א׳ בגלגלו כמסמרות בלוח ושהגלגלים הן כגוף קשה ובהיר כזכוכית ונתונים זה בתוך זה כגלדי בצלים וסובבים על מרכז הארץ בכללן. ויש הפרש ביניהם ששבעה כוכבי לכת אשר ממספרם חמה ולבנה כל א׳ קבוע בגלגל א׳ לבדו אבל כל שאר הכוכבים הם קבועים בגלגל השמיני ומחמת קביעותם בגלגל א׳ שומרים לעולם ביניהם שיווי מרחקם בלי שינוי מיום הבראם ועד סוף העולם מה שאין כן בז׳ כוכבי לכת אשר פעם. יתקרבו זה לזה ופעם יתרחקו זה מזה. כאשר עינינו תחזינה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו ומדי יום ביומו בחסרון ותוספת הלבנה והתחבר׳ אל השמש אחר ניגודה והתרחקה ממנו אחר מולדה והתחברה עמו ביום העלמה כי ביום הניגוד כשז׳ קם זה נופל שהרי כשהשמ׳ יורד תחת האופק לפאת מערב הלבנה עולה מפאת מזרח על האופק להאיר על הארץ. זוהי סברת טולומ״יאו: אך קרוב לימים האלו ולזמן הזה כמו ר״מ שנה קם תוכן גדול בדינאמ״ארקא שמו ניקי״לאו קופיר״ניקו והוכיח במישור כחז״ל שגלגל קבוע ומזל חוזר. וכך הי׳ אומר שמשטח הארץ ועד לרקיע ועד בכלל כולו אויר זך ובהיר ולא יש הפרש בין האויר הסמוך לארץ ובין הרחוק ממנה אלא שכל מה שהוא סמוך לה הוא עב ועכור מפני שהוא מלא מהאודים והקיטורים העולים ממנה המבלבלים ומעבים ומחשיכים בהירותו וזכותו. אמנם כל עור שהולך ומתעלה מתברר ומזהיר. ובאויר המעולה הזך והבהיר הזה מהלכים הכוכבים והמזלות כעוף באויר וכדגים בלב ימים וזה האויר נקרא בתורה שמים שנא׳ גם מעוף השמים שבעה שבעה וגו׳ הנה העופות פורחין באויר והכתוב קראו שמים. אבל יש הפרש בין ז׳ כוכבי לכת לכוכבים שקורין קבועים. שלז׳ כוכבי לכת יש דרכים מדרכים שונים ובכן פעם יתחברו ויהיו לאחדים ופעם יפרדו איש מעל אחיו וילכו אחד הנה ואחד הנה. אבל הקבועים על משמרתם יעמדו ולא ישנו את מקומם להתקרב או להתרחק. ובזה נבין דברי ר״ל שאמר שחמה ולבנה וכו׳. קבועים ברקיע שני. שאין כונתו לומר שקבועים כמסמר בלוח אלא כמי שאומר דרך משל. ראובן תושב קבוע בירושלים שאינו רוצה לומר שהוא קבוע שם באופן שלא יצא מימיו חוץ לעיר שהרי אעפ״י שיצא לטייל לרוח היום או לפקח על שדותיו או אפילו ילך לעיר אחרת וישב שם ימים או חדשים נאמר לעולם שהוא קבוע בירושלים כל שלא עקר דירתו משם כי שם ביתו כך אמר ר״ל על הכוכבים והמזלות שהם קבועים ברקיע שני. כלומר בחלק מה מהאויר הגדול הזה שיש משטח הארץ ולמעלה:
פרק ה
אה״כ הנה דברך לי לששון ולשמחת לבבי כי הפירוש הוא נכון יסבלהו המביא ויסבלוהו דברי ר״ל. אבל כיון שגמרת בדעתך שלא להביא ראיות בכל ויכוחיך אלא חזקות כראי מוצק יש מקום לגמגם כי שמא דברי ר״ל הן כפשוטן דהיינו דקבועים דקאמר היינו קבועים ממש כמסמר בלוח ובכן איך תכריח שכונתו לומר כמו שפירשת:
פרק ו
אה״ח היעלה על לב איש שחכם גדול ואפילו תימא הדיוט לא ראה או לא שמע מימיו שבראש החדש הלבנה סמוכה לחמה ובט״ו בו היא רחוקה ממנה כל מה שאפשר:
פרק ז
אה״כ ודאי שזהו מילתא דלא שכיחא:
פרק ח
אה״ח א״כ א׳ משתים לא ימנע או כונת החכם הזה לומר כמו שפירשתי או דיבר דרך משל וחידה כמנהג חז״ל במדרשים אבל מכל מקום קבועים דקאמר על ז׳ כוכבי לכת לאו היינו קבועים בגלגל אחד:
פרק ט
אה״כ צריכין אנו לומר כך בהכרח:
פרק י
אה״ח כבר תירצתי קושיתך. ועתה אם טוב בעיניך אתחיל לדבר בענין העיבור:
פרק יא
אה״כ אל תבהל על פיך לדבר על ענינו עד אשר תתרץ לי קושיות גדולות ונוראות שיש לי עליו:
פרק יב
אה״ח אשתעשע במצותיך אשר אהבתי:
פרק יג
אה״כ איככה תוכל להוכיח שהעיבור הוא אמיתי אם היסוד אשר עליו נבנה נראה רפה ורעוע כאשר מוכיח חוש הראות והנסיון. שהרי לפי סברת חדל הרקיע הוא כחצי כדור והארץ אשר תחתיו עומדת על כמה עמודים והרי׳ וכו׳. ועוד אמרו שהחמה בלילה עולה מאחורי הכיפה ולפניה כמין רקיע עב המעכב שלא תאיר אז לארץ ובמה דברים הדומים לאלו אשר לא שמעתן אזן מעולם ולא יסבלם דעתו של אדם:
פרק יד
אה״ח אם לפי דעתך סברת חז״ל אינה נכונה אמור נא לי איזו היא הנכונה ואיזוהי האמיתית:
פרק טו
אה״כ לפי דעתי סברת טולומ״יאו וקופי״רניקו היא נכונה מסברת חז״ל לכאורה אבל אם היה לי לבחור הייתי בוחר בסברת קופיר״ניקו:
פרק טז
אה״ח מה יתרון לסברתו על סברת חז״ל ולמה תברר יותר בקיפי״רניקו ולא בטולו״מיאו:
פרק יז
אה״כ שמוציא אני מסברת טולו״מיאו דברים קשים להבין:
פרק יח
אה״ח מה מצאת בו עול כי רחקת מעליו:
פרק יט
אה״כ מפני שהוא חולק גלגל השמש לשלש גלגלים אשר הפנימי הוא יוצא מרכז לגבי גבנוניתו בלבד וגלגל תיכון אשר בו קבוע גוף השמש הוא יוצא מרכז בכל הפנים. החיצון הוא יוצא מרכז לגבי קערוריתו אך לא לגבי גבנוניתו ושלשתם יחד מרכזם הוא מרכז העולם. ועוד שאלו הגלגלים הם עבים מצד א׳ ודקים מצד אחד וחילק גלגל הלבנה לחמשה גלגלים יוצאי מרכז ובלעדם חלק לה גלגל א׳ קטן אשר בו גוף הלבנה קבוע. ונתן להם כמה וכמה תנועות משונות זו מזו וגובה רום ושפל רום. וכל אלה החילוקים ספו תמו במוכח קופי״רניקו אשר בו אני בוחר חוץ ממה שאמר שהשמש אינו מתנועע מהטעם שהבאת (ויכוח ד׳ סי׳ קל״ג):
פרק כ
אה״ח יעלה על דעתך שהתוכנים חושבים שהגלגלים סדורים כמו שעלה במחשבתם:
פרק כא
אה״כ אין ספק בזה דאי לא תימא הכי למה הטריחו עצמם על דברי רוח:
פרק כב
אה״ח לא אדוני מעולם לא עלה על לבם דבר כזה אדרבא הם אמרו בהקדמות ספריהם שיחשב להם עון גדול אם יעמידו שסידור הגלגלים הוא כפי מחשבותם שהמה הבל. לפי שיש כח בלתי תכלית בבורא יתברך שמו לסדרם באופן יותר שלם ונאה ממה שהמציאו הם בדעתם. אך שאלו המצאות אף שיהיו כולם תהו ולא באו לעולם יאותו לידע ולהבין סדר זמנים ותנועות הכוכבים וצאתם ובואם וקורתם והתרחקם וזמן לקיות השמש והירח וכו׳. כאשר הנסיון מוכיח:
פרק כג
אה״כ מה לזה עם הצטדקות חז״ל:
פרק כד
אה״ח גלוי וידוע לפניך אדוני המלך שמה שהכריח את התוכנים להמציא הגלגלים יוצאי מרכז וכל מה שאמרתי הוא מפני שראו שינוים רבים במהלך ז׳ כוכבי לכת שפעם הולכים לאט ופעם במרוצה פעם מתקרבים לארץ ופעם מתרחקים פעם ילכו כסדרן ופעם נסוגו אחור. ופעם נראה שעל משמרתם יעמודו וממקומם לא יזחו. פעם יוסיף אורם ופעם יחסר. פעם זה מלקה את זה ופעם זה מלקה את זה. ולתת טעם לכל אלו השינויים ולבוא עד תכונתם בדו מלבם עולמות במחשבתם וסדרום באופן שיתנו טעם לכל השינויים, וזה עשו התוכנים מפני שמגמת בקשתם השמים ופסיליהם. אבל מגמת רז״ל אינן אלא החמה והלבנה מפני החגים וראשי חדשים ובקשו להם דרך נכונה וקלה לעמוד בסודם ובין כמה סידורי עולם בחרו להם או מצא חן בעיניהם המסדר אותו כחצי כדור (סימן י״ג) מפני שבו היו ינדעין זמן מולד הלבנה וראיתה ותקופת ניסן ותשרי וטבת ותמוז שהוא מה שצריך להם ועלתה בידם שלעולם עשו מועדי ה׳ בזמן הראוי כאשר צוה ה׳:
פרק כה
אה״כ זהו מה שצריך להוכיח ועל זה אנו דנין:
פרק כו
אה״ח אערוך לפניך ראשונה קצת כללים הצריכין להבין סוד העיבור על בוריו:
פרק כז
אה״כ דבר אהובי כי שומע אנכי:
פרק כח
אה״ח חדש הלבנה ממולד למולד הוא כ״ט יום י״ב שעות ותשצ״ג חלקים מתתר״ף בשעה. אבל מפני שלא מצינו בתורה שמקצת היום יהיה קדש ומקצתו חול. אלא כל חגנו חדשינו ושבתותינו וכל מועדינו מערב עד ערב צריכין אנו לעשות חודש א׳ חסר של כ״ט יום ואחד מלא של שלשים. נניח שהחסר הוא אדר וקבענו ר״ח ניסן ביום ל׳ בו. ואין ספק שהמולד לא היה עד אחר י״ב שעות ותשצ״ג חלקים יום ל׳. א״כ חציו הראשון של יום ל׳ הוא אדר וחציו האחרון הוא ניסן ומחצי האחרון הזה מתחיל באמת ר״ח ניסן אבל מוכרחין אנו לקדש כל היום כולו מהטעם שאמרנו והיינו דאחז״ל (פ״ק דמגילה דף ה׳ ע״א) ימים אתה מונה לחדשים ואי אתה מונה שעות:
פרק כט
אה״כ למה לפעמים מרחשון וכסלו שניהם מלאים או שניהם חסרים או כסדרן חשון חסר כסליו מלא:
פרק ל
אה״ח התש״צגין שהן ג׳ רבעי שעה וכך אזכירם לעתיד. וג׳ רבעי שעה יתרות בכל חדש עולין לסוף השנה קרוב לט׳ שעות. וכשמתחברין שעות של ב׳ וג׳ שנים שהן קרוב ליום א׳ מוסיפין אותו על חדש חשון. ונעשה ג״כ לתקן חגי שנה הבאה. כדי שלא יפול ר״ה בימי אד״ו ולא פסח בבד״ו וכו׳:
פרק לא
אה״כ ומנלן שחדשינו הן של לבנה ולא של חמה:
פרק לב
אה״ח אעפ״י שאין ראי׳ לדבר רמז לדבר שהרי שמו מוכיח עליו חודש שהוא משרש חדש וזה השם יאות ללבנה שמתחדשת כל ל׳ יום משא״כ בחמה. ונקראת ירח דהיינו ירח. וכן שם שנה מוכיח עליה שמספר ימי שנת הלבנה שנ״ה כשמ׳ שהרי היא של שנ״ד ימים ה׳ שעות ותת״עו חלקים מתת״רף בשעה:
פרק לג
אה״כ ולמה עושין בששה חדשי השנה ראש חדש שני ימים:
פרק לד
אה״ח מפני שחדש הלבנה הוא כט״יב תש״צג כמ״ש (סימן כח) נמצא שחצי האחרון של יום ל׳ הוא ר״ח וחצי הראשון של יום שלאחריו ג״כ שהוא ל״א ולכן אנו עושים שני ימים ר״ח אבל יום ל׳ נמנה לחדש שעבר וכותבין בשטרות בכתובות ובגיטין ד״מ בר״ח אייר שהוא ל׳ לחדש ניסן וביום שני של ר״ח כותבין באחד באייר ולזה כמעט ראיה במקרא דכתיב (שמואל א׳ ב׳ כ״ז) ויהי ממחרת החדש השני ונראה שהיה ר״ח לפי ששאול עשה משתה לכל שריו ועבדיו באותו היום כבראשון ושאל מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם:
פרק לה
אה״כ ולמה מעברין מקצת שנים:
פרק לו
אה״ח מפני חג הפסח שצונו הקב״ה (דברים ט״ז א׳) שמור את חדש האביב ועשית פסח ולפיכך אין אנו רשאין לחוג אותו עד שיכנס האביב. ואם שנותינו היו שנות הלבנה היה חג הפסח מקיף והולך בכל חדשי השנה לפי שהיה מקדים בכל שנה י״א יום:
פרק לז
אה״כ ולמה י״א יום לא פחות ולא יותר:
פרק לח
אה״ח לפי ששנת הלבנה היא שנ״ד ימים ח׳ שעות ותתע״ו חלקים ושנת החמה היא שס״ה ימים וה׳ שעות ותתקצ״ז חלקים ומ״ח רגעים מע״ו בחלק שהם פחות מעט מי״א יום כאשר אפרש בע״ה סי׳ קל״ו והנה תקופת רב אדא של ניסן אשר עליו אנו סומכין נופלת בשנה ראשונה של מחזור קטן (לפי מה שכתב החכם ר׳ יצחק ישראל בס׳ יסוד עולם ובס׳ שארית יוסף) בכ״ט אדר. בשניה בי׳ ניסן. ובשנה שלישית בכ״א ואדר. ואילו לא היינו מעברין בשנה ג׳ הכ״א של ואדר הוו להו כ״א של ניסן והיינו חוגגין את חג המצות ששה ימים קודם האביב אבל על ידי העיבור אנו עושין את הפסח במועדו:
פרק לט
אה״כ חז״ל מאשרים ומקיימים שהעיבור מקובל מימות מרע״ה מסיני ונרמז בפסוק (במדבר ט׳ ב׳) ויעשו בני ישראל את הפסה במועדו. והנה קצת ממחברי הנוצרים כתבו שישראל למדוהו מהיונים וקצתם אמרו שבשנת שכ״ה לחשבונם למדוהו מהועד כללי שלהם שעשו בניצ״יאה עיר ביט״נואה שנקרא בלשונם קונצ״יליאו ניצ״יני. וי״א שלמדנו מהם בשנת ת״ק לחשבונם. ויהי מה לכל הפנים כולם כאחד עונים ואומרים שחכמי ישראל למדו סוד העיבור מאומות העולם. ואל תקניטני להשיב בפסוק ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו לפי שזהו דרש ולא פשט:
פרק מ
אה״ח אדוני המלך מדוע פניך רעים ואתה אינך תולה תהלות לאל:
פרק מא
אה״כ מפני שירא אני שמא אין בידך להשיב:
פרק מב
אה״ח והלא תירצתי קושיות רבות וחזקות מאלה:
פרק מג
אה״כ כן הוא אבל מה נדבר ומה נצטדק בנידון הזה שאם נוכיח העיבור מפסח חזקיהו יאמרו שאין משם ראיה לפי שהוא עשה פסח שני מפני הטומאה ככתוב בדברי הימים (ב׳ ל׳) ואם מהפסוק הנ״ל יאמרו שאין זה כפשוטו כמ״ש. ובכן לא ימצאו כל אנשי חיל ידיהם ולכן רואה אתה את פני והנם זועפים:
פרק מד
אה״ח בבקשה ממך אדוני המלך אל תשת לבך לדבר הזה כי רז״ל אמת ודבריהם אמת והאמת תזהיר כזהר הרקיע:
פרק מה
אה״כ תהי נא אזני קשבת בכוונת הלב:
פרק מו
אה״ח אי אפשר שישראל למדו העיבור מהועד הכללי שלהם בשנת שכ״ה ולא בשנת ת״ק לחשבונם:
פרק מז
אה״כ דבר גדול דברת אבל צריך שתביא ראיה:
פרק מח
אה״ח ברוך ה׳ אשר לא השבית לנו גואל היום ויקרא שמו בישראל רבינו הקדוש. אשר לפי מה שכתבו החכמים יודעי העתים שלהם חיבר ספר המשנה קרוב לשנת ק״ף לחשבונם והן יהיה כדברם הוא רבינו הקדוש כתב בפרק קמא דמגלה משנה ד׳:
קראו את המגלה באדר הא׳ ונתעברה השנה קוראין אותה באדר השני אין בין אדר הא׳ לאדר הב׳ אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים. הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין שאסורין בשניהם. ובפ״ח דנדרים משנה ה׳ כתב. קונם יין שאיני טועם השנה נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. עד ראש אדר. עד ראש אדר הראשון. עד סוף אדר. עד סוף אדר הראשון. ובפ״ק דנדרים משנה ב׳. עיבור השנה בשלשה. ובפ״ז דעדיות משנה ז׳. הן העידו שמעברין את השנה בכל אדר שהיו אומרים עד הפורים. הן העירו שמעברין את השנה על תנאי ומעשה בר״ג שהלך ליטול רשות מהגמון בסוריא ושהה לבוא ועיברו את השנה על תנאי לכשירצה ר״ג וכשבא אמר רוצה אני ונמצאת השנה מעוברת. ולפי החשבון הנ״ל רבינו הקדוש חיה ק״מ שנים קודם הוועד הנ״ל וש״ך קודם הת״ק. נמצא שלא למדנו העיבור מהנוצרים:
פרק מט
אה״כ יטענו עלינו שזייפנו המשנה כמו שטוענים שזייפנו המקרא. ועוד איך תשיב לאותם שכתבו שלמדנוהו מהיונים:
פרק נ
אה״ח אני אשיב תשובה מספקת לשתי הקושיות:
פרק נא
אה״כ אשמע אמריך כי נעמו:
פרק נב
אה״ח הגזים השי״ת (במדבר כב) והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה כי קרבן ה׳ לא הקריב במועדו. הגע עצמך ששנה שיצאו ישראל ממצרים היתה ראשונה למחזור קטן ונכנס האביב בכ״ט אדר (כדלעיל ס׳ ל״ח). שנה ב׳ בי׳ ניסן. שנה ג׳ בכ״א ניסן אי אמרת בשלמא שעיברו אותה שנה ניחא. אלא אי אמרת שלא עיברו נמצא שעשו חג הפסח קודם האביב נגד מה שצוה ה׳ (דברים ט״ז) שמור את חדש האביב ועשית פסח. שהרי לא בא האביב אלא ביום שביעי שהוא אחרון ונמצא שענושין כרת על שאכלו חמץ מיום כ״ב עד כ״ז שהוא הפסח האמיתי. וכן תאמר על זה הדרך על כל ימי היותם במדבר. וכן על יהושע והשופטים ושמואל הנביא שאול ודוד המלך הצדיק והחסיד ושלמה המלך אשר רוח הקודש העיד עליו יחכם מכל האדם. היאומן איפוא כי יסופר שמרע״ה שנאמר בו (שמות ל״ג) ידבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו שכמה וכמה נביאים שופטים ומלכים וכמה חכמים צדיקים וחסידים אשר רוח ה׳ דבר בם ומלתו על לשונם וכל ישראל עמם עברו אחת לשלש שנים על עונש כרת בהקריבם את הפסח חוץ לזמנו ובאכלם חמץ בפסח ולא ידעו ולא יבינו איכה יעשו לתקן המעוות ולהקריב את קרבן ה׳ במועדו עד אשר בא מי״טון או קאל״יפו היוני ולימד לעם הנבחר איכה יעבדו את ה׳: ונוסף על זה שכל התוכנים נוסדו יחד לומר שחכמת התכונה נולדה בארץ כשדים ובארץ מצרים אשר אוירם זך וברור ואינו מתקשר בעבים מידי יום ביומו כארצות היושבות לצפונם ולצפון ארץ ישראל שהיא דרומית לגלילות יון ואי״טליא וצרפת וספרד. א״כ איפוא איך היונים לימדו העיבור לישראל היושבים לדרו׳ שלה׳. ועוד שכפי מה שכתבו חכמי הנוצרים שנת קאליפ״ו הוא הוא שנת יו״ליו הקיסר והוא הוא שנת שמואל ושלשתן עולות לשיעור אחד דהיינו שס״ה יום ורביע. וזוהי השנה שיצא טבעה בכל העולם מימי יו״ליו הנ״ל עד גריג״וריאו י״ג אפיפיור. אשר בשנת אלף תקפ״ב לחשבונם היא השמ״ג לחשבוננו הגיע לפי דרכו דטעיות שנפלו בשיעור שנתם ובאביב שלהם וביום חגם הגדול כאשר אפרש לפנים בע״ה (ס׳ ק״ף) ולא עלה על לב אדם מעולם שיעור שנת רב אדא אלא לחכמי ישראל. ועוד שהנסיון הוכיח ששנת שמואל גדולה מאד. ושנת גריג״וריאו קטנה מאד. ושנת רב אדא ממוצעת בין שתיהן. שהרי שנת שמואל היה שס״ה ימים ושש שעות שלמות. ושנת גריגו״ריאו שס״ה ימים וחמש שעות ומ״ט דקים מששים בשעה (ובכל מקום שאומר מכאן ואילך דקים הם מאלו דוקא) ושנת רב אדא שס״ה ימים וחמש שעות ונ״ה דקים וה׳ חלקים מת״תרף בשעה. נמצא ששנת רב אדא קצרה משנת שמואל חמשה דקים וארוכה משנת גריג״וריאו ששה דקים. ושנת שמואל גדולה משנת גריג״וריאו י״א דקים. ומשנת רב אדא חמשה דקים. ואם אמת היה הדבר הזה שאנחנו למדנו העיבור מהנוצרים והיה גלוי וידוע להם מימי קדם שיעור השנה האמיתי אך טעו בחשבונם עד שהוצרכו לתיקון. ולמה לא לימדו דעת לעצמם, אלא ודאי שאנחנו לא קבלנו שיעור שנתנו לא מהיונים ולא מהנוצרים אלא מאת ה׳ היתה למשה בסיני:
פרק נג
אה״כ יאמרו שכל דבריך אינן אלא סברות והשערות בעלמא. ולעולם שישראל קבלו מהם:
פרק נד
אה״ח אם עדין יחזיקו בסברתם ולא ישמעו לקול הטענות החזקות הללו שבעל כרחם צריך שיודו באחת משתי אלה דהיינו או שאנחנו קבלנו מסיני שיעור השנה ואופן וסדר העיבור או שגדול׳ חכמת חכמינו מחכמת חכמיהם יען חכמי ישראל המציאו שיעור כל כך מכוון לשנה שבמשך כל כך שנים לא נפל בו טעות כמו שנפל בשלהם:
פרק נה
אה״כ הפורש מטענותך כפורש מן החיים:
פרק נו
אה״ח האמת יורה דרכו. וכבר אמרתי לך פעמים רבות (שחז״ל אמת ודבריהם אמת) ועליהם ראוי לומר הפורש מטענותיהם כפורש מן החיים לא עלי כי מה אני ומה חיי:
פרק נז
אה״כ יפה טענת אבל אתה חפשת במטמוני חז״ל והוצאת לאור תעלומות חכמתם:
פרק נח
אה״ח מכח מה שאמרתי תבין מה שמרגלא בפומייהו של המעברים (תקופת רב אדא בצנעא ותקופת שמואל בפרהסיא). והיינו לפי שכיון שחשבון שמואל גלוי ומפורסם לכל מה בצע להסתירו. אבל חשבון רב אדא שהוא לבני ישראל עם קרובו בלבד אינו מן הדין שישתמשו בו אחרים ולכן לא היו מגלין אותו אלא ליחידי סגולה וקוראין לו סוד העיבור:
פרק נט
אה״כ רוח מבינתי יענני לומר כי עדין יש מקום לחכמי הנוצרים להתנצל באמרם שהם ידעו שיעור שנת רב אדא אבל לא חפצו בו מפני שהוא ארוך ממה שראוי ששה דקים (סי׳ נ״ב) שהרי האפיפיור נריגו״ריאו נתן שיעורה שס״ה יום וחמש שעות ומ״ט דקים ולא נ״ה דקים כרב אדא ולכן מאסו בו ולא בחרוהו:
פרק ס
אה״ח דע אדוני המלך שחשבון יול״יו הקיסר התחיל ל״ח שנה קודם חשבון הנוצרים ונמשך כך בלי שינוי עד שנת אלף תקפ״ב לחשבונם ואם תוסיף עליהם ל״ח יהיו אלף תר״ך ובמשך אלו השנים חזרה להם תקופת האביב לאחוריה י״א יום מפני אורך השנה ושנתינו ממוצעת בין יול״יו ונרינו״ריאו. ובכן אם היו מונים שנותיהם כפי רב אדא לא היה כל כך טעות אפי׳ אליבא דגריגוריאו לפי שאז לא יעדיפו אלא ששה ימים בקירוב, למה איפו בחלה נפשם בשיעור שנתנו:
פרק סא
אה״כ הוצק חן בשפתותיך. אבל קודם כל דבר אני שואל ממך ראשונה סדר הדחיות ואח״כ אשאלך ותודיעני אם היו רשאין חכמי ישראל לדחות מועדי ה׳ מיום הקבוע להם בתורה:
פרק סב
אה״ח החכם בעל שארית יוסף כתב בכל מלאכת העיבור בחרוזים ולפי שרצה לשמור בהם סדר משקל יתדות ותנועות כמנהג המשוררים נדחק פעמים רבות בל׳ באופן שצריך נגר ובר נגר לירד לסוף דעתו. ולכן נטיתי את ידי עליהם ועשיתים כבריה חדשה ולא חששתי למשקל כי אפילו יהיה האדם המשורר הגדול שבמשוררים א״א לו לכתוב דברי חכמה בל׳ שיר אם לא יארעו לו אחת משתים או שיהיו שיריו צנומים דקים בלי נועם ובלי מליצה. או אם ידבר צחות ועמוק לא יובנו דבריו ונמצא שלא עשה כלום. ולכן בינותי בחרוזיו ואותם שמצאתי ברורים ומובנים לא מאסתים ולא געלתים אלא עזבתים כאשר המה אבל אותם שראיתי שסתומים וחתומים דבריהם יצרתים אף עשיתים מחדש מובנים לכל אף שאין בהם מליצה כלל אלא מנין התנועות והסכמת הסוגרים כאשר עשה הוא ז״ל: והרי לך חרוזי הדחיות:
התע״ג ראש מחזור פר״ט ונולד ביום ששי ובכן נדחה לעברים:
וראש השנה קבע ביום מולידו אבל אד״ו וח״י חשוב לנכרים:
זמן נט״רד ועוד נטרד בפשוט בט״ו תקפ״ט אחר עיבור לזרים:
חוק תרועה אז עד מחר ידחה ואם פסול המתן עד בא כשרים:
פירוש שנת הת״עג שהיא שנתנו זאת היא ראש מחזור קטן רפ״ט. ולפי שמולד תשרי שלה היה ביום ו׳ ז׳ שעות ותתק״סד חלקים ככתוב בספר תיקון יששכר נדחה ולא קבענו ר״ה עד יום שבת. אד״ו היינו יום ראשון ורביעי וששי בשבוע אם חל המולד בא׳ מהם אנו דוחין אותו ליום שלאחריו: ח״י היינו מולד זקן והוא כשיהיה מולד תשרי ברגע חצי היום בצמצום או אחריו נדחה מאותו יום באיזה יום שיהיה מהשבוע וז״ש אד״ו וח״י חשוב לנכרים כלומר כאילו הם נכרים לך: זמן גטר״ד ועוד נטר״ד בפשוט: ר״ל אם יהיה מולד תשרי ביום ג׳ ט׳ שעות ור״ד חלקים מתת״רף בשעה או יותר כגון ר״ה או ר״ו חלקים נטרד יתגרש ויעזוב בשנה פשוטה אבל לא במעוברת: בט״ו תק״פט אחר עיבור לזרים. ר״ל אם היה מולד תשרי ביום ב׳ לשבוע בט״ו שעות ותקפ״ט חלקים בשנה שאחר המעוברת נדחה: חוק תרועה דהיינו ר״ה ושופר ידחה עד יום מחרתו ואם הוא פסול לקביעה מפני שהוא א׳ מימי אד״ו: המתן עד שיבוא יום כשר לקביעה: טעמי אלו הדחיות תמצאם בספר שארית יוסף בל׳ ברור ומובן בטוב טעם ודעת ולא רציתי להעתיקם שלא להאריך:
פרק סג
אה״כ זהו סדר הדחיות שעל ידן נדחין כל המועדים מיום הראוי להם ליום שלאחריו ולפעמים לג׳ ימים כגון אם נפל מולד ח״י בשבת נדחה אותו יום משום מולד זקן ונדחה מיום ראשון משום אד״ו ובכן באותן השנים לא נעשה לא ר״ה ולא יה״כ ולא סכות בזמנם. איך יתנצלו חז״ל אם כן ובפרט על יה״כ שענשו כרת שנאמר (ויקרא כ״ג ל׳) כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה נראה לי שזוהי קושיא שאין לנו תשובה עליה:
פרק סד
אה״ח יש ויש תנה אדוני לבך לי. כבר הוכחתי (בסי׳ כ״ח ול״ב) שחדשינו הן חדשי לבנה ושכל חדש הוא כ״ט ימים י״ב שעות ותשצ״ג חלקים סימנם כטי״ב תשצ״ג נמצא שאנו מונים למולד ואין אנו נזקקין לראיה כלל. אבל בזמן שבית המקדש קיים וכמה שנים אחר חרבנו היו מקדשין עפ״י הראיה כשהיה אפשר אמנם אם לא היה אפשר מחמת שנתקשרו שמים בעבים או מפני שעיר מושב הסנהדרין באה במצור או מפני איזה עיכוב אחר אז היו מוכרחים להתנהג כפי החשבון דהיינו כפי המולד. נמצא ששני חידושים יש ללבנה א׳ נעלם ואחד נגלה הנעלם הוא המולד והוא הרגע שהלבנה מתחלת להתרחק מהחמה ואי אפשר לנו לראותה עד שתתרחק ממנה י״ג מעלות ואז תראה ותמצא לעיני כל חי. וכיון שהתורה קראה חדש לכל הזמן אשר בו מתרחקת הלבנה מהחמה עד שתשוב ותתקרב לה ויש בה שני מיני חידושים איכה נעשה. נתחיל למנות מחידוש הנעלם או מהנגלה:
פרק סה
אה״כ הלא טוב לנו למנות מהנגלה דהיינו הראיה שהוא דבר מוחש שלא יפול בו ספק משא״כ בנעלם שאפשר שימצא בו קלקול חשבונות ולכן נ״ל שאמרו חז״ל (פ״ק דר״ה דף כ׳ ע״א) מצוה לקדש על הראיה:
פרק סו
אה״ח צריך שתאמר מצוה לקדש על הראיה היכא דאפשר:
פרק סז
אה״כ פשיטא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת והיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר:
פרק סח
אה״ח אם כן לפעמים היו מקדשין על פי המולד:
פרק סט
אה״כ צריך לומר כן בהכרח:
פרק ע
אה״ח ודאי דאם באו עדים ביום ל׳ לאלול וקדשוהו ביום ל׳ לתשרי ולא נראה הירח מפני העבים וכן בסוף מרחשון ובסוף כסליו ובסוף טבת ושבט ואדר היתכן שיעשו ששה חדשים האלו כולם מלאים:
פרק עא
אה״כ לא נכון לעשות כן כי בנידון כזה תראה הלבנה ד׳ ימים קודם ר״ח ניסן ותהי עלמא:
פרק עב
אה״ח כתב הרמב״ם בפי״ח מהל׳ קידוש החודש שאם אירע כך היו קובעין חדש מלא וחדש חסר כמו שאנו עושים היום. ופעמים עושין מלא אחר מלא. או אחר חסר כפי מה שעולה להם מן החשבון:
פרק עג
אה״כ לא היה להם מציאות תקון אחר אלא זה:
פרק עד
אה״ח נמצא שאפילו בזמן שהיו מקדשין עפ״י הראיה היו קובעין י״כ על פי החשבון ואם כן שני העיתים ראוין והגונין להתחיל מהם מנין ימי החדש:
פרק עה
אה״כ זוהי תולדה אמיתית של הקדמותיך:
פרק עו
אה״ח בהקדמות הללו אשיב בע״ה קושית הדחיות אחר שאזכיר לך שכבר ידעת שאי אפשר להיות ר״ח אלא ביום ל׳ או ל״א לא לפניהם ולא לאחריהם ונקבע ביום שלשים לבדו כשחדש שעבר חסר. וביום ל׳ ול״א כשהחדש שעבר מלא וידעת ג״כ שהמולד קודם לראיה. עוד ידעת שכל כ״ד שעות היום ראויות להיות בהם מולד. וכמו כן לא נעלם ממך שהראיה היא בסוף יום כ״ט או בסוף יום ל׳ לחדש מיד אחר שקיעת החמה: