סיכום עיקרי הדברים בתרשים
הערות תרשים
א החילוק בין דשא"מ, למלאכה (שצריכה או שאינה צריכה לגופה), הוא, דבדשא"מ הוא לא נתכוין לעשיית המלאכה, ובמלאכה הוא נתכוין לעשיתה. ורק דבדלא עשאה לתכליתה, היא נחשבת אצל"ג. (כסף משנה פ"א הל' ז). ועיין לעיל בסי' א'.
ב רוב הראשונים סוברים, דעד שהאיסור לא יעשה במאת האחוזים, זה לא נחשב שנעשה בפ"ר. עיין לעיל בסי' ז'.
ג לרוב הראשונים (שיוזכרו בהגהה י"א דלקמן בע"ה), כל שהאיסור נעשה בפ"ר, זה נחשב דנתכוין לעשיתו. ולכן בשאר האיסורים דלא שייך בהם פטור מצד מחשבת, חייב. ובמלאכות שבת, בדלא נח"ל ובדלא אכפ"ל פטור, כי בעינן שיהיו לצורך גופן, וליכא. ובדנח"ל במלאכה לגופה, חייב. כמשנ"ת לעיל בסי' ג'.
ולהערוך בדלא נח"ל ובדלא אכפ"ל, אפילו שהמלאכה נעשתה בפ"ר, מותר לגמרי. דלהבנתו רק הניחותא מחשיבה לכוונה, ולכן לא חייבים, אלא רק בפ"ר דנח"ל.
ולהרא"ה והריטב"א, כל שהמלאכה נעשתה בפ"ר, אפילו בדלא נח"ל, זה נחשב דנתכוין לעשיתה ואפילו לגופה. ועיין בהגהה הבאה, ולעיל בסי' ה'.
ד גם רוב הראשונים וגם הערוך, למדו, דמתי שהגמ' הקשתה דר"ש מודה בפ"ר, היא הקשתה כך, דהבינה דבסתמא איירי בדנח"ל. (כ"כ תוד"ה סבירא דבכריתות כ:). עי"ש. ועיין גם בשיטה מקובצת דעל הדף שם). ובמה דתירצה, דאיירי בקרקע של חברו (בשבת קג.), וכדו' במקומות נוספים, היא נתכוונה לומר, דאיירי בדלא נח"ל.
והרא"ה והריטב"א למדו, דבמה דהקשתה דר"ש מודה בפ"ר, הבינה, דכל שהמלאכה נעשתה בפ"ר, זה נחשב דנתכוין לגמרי לעשיתה, ואפילו לגופה. וביאור מה דתירצה, דאיירי בקרקע של חברו. הוא, דכל שאין להמלאכה חשיבות בפני עצמה ולא מחשיבה, אז היא מילתא דלא חשיבא, ומותר לעשות את הדבר הגורם אותה בפ"ר. עיין בחידושי הריטב"א (לשבת קג.).
ה ופשוט דבזה (בלא פ"ר), מותר אף בדנח"ל בהאיסור. דהרי רק אחרי שהאיסור נעשה בפ"ר, יש מקום לחייב לדעת ר"ש. דאם הוא לא נעשה בפ"ר, אז כאילו הוא נעשה מאליו. (עיין לעיל בסי' ג' בשם החזו"א).
[וכן מוכח מהא דאיתא בכתובות (דף ה:), דז"ל הגמ' שם, "איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר וכו' איכא דאמרי ואם תימצי לומר דם חבורי מחבר לדם הוא צריך ואסור או דלמא להנאת עצמו הוא צריך ושרי ואם תימצי לומר להנאת עצמו הוא צריך ודם ממילא קאתי הלכה כר' יהודה או הלכה כר"ש ואם תימצי לומר הלכה כר' יהודה מקלקל בחבורה או מתקן בחבורה הוא וכו'". עכל"ה. וכתבו התוס' בד"ה מתעסק הוא דבשבת עה.), דחזינן מהכא, דאם הלכה כר"ש בדשא"מ אז ראינו דהש"ס התיר, דהרי רק על הצד דהלכה כר' יהודה הגמ' המשיכה לדון וכתבה, "את"ל הלכה כר' יהודה מקלקל בחבורה או כו'", אבל על הצד דהלכה כר"ש לא דנה יותר, דאם הלכה כר"ש, שרי. ובתוד"ה לדם הוא צריך (דשם בכתובות), כתבו דזה לא פ"ר, והביאו דר"י ור"ת נחלקו למה לדם הוא צריך, ומ"מ למדנו מדבריהם דנח"ל בהוצאת הדם. וא"כ חזינן דבדשא"מ בלא פ"ר מותר אף בדנח"ל בהאיסור, כנ"ל.
וכן מוכח נמי מהיתר הריבוץ, בשלא נתכוין להשוות הגומות. (עיין בשבת צה.), ובתוד"ה המכבד והמרבץ דשם, דכתבו, דהש"ס דהתיר סבר, דזה לא פ"ר. ופשוט דנח"ל בהשוואת הגומות, ואעפ"כ הותר לרבץ. וע"כ כנ"ל, דבדלא פ"ר מותר אף בדנח"ל].
עד כאן בדעת ר"ש. ובדעת ר' יהודה בזה (בדשא"מ בלא פ"ר), נחלקו הראשונים. דהתוס' סוברים, דפטור אבל אסור, (באיסורי שבת בלבד, מצד מחשבת, ובשאר האיסורים חייב, גם להבנתם). והרמב"ן (בחידושיו לשבת דף עה), הרשב"א (בכתובות דף ו), ועוד, סוברים דגם באיסורי שבת, גם בלא פ"ר, חייב לר' יהודה. (חוט שני שבת כרך א-ב דף קעו בהגהה).
ובענין הא דרש"י סובר בזה כהתוס', עיין בדבריו בד"ה דילמא לפי תומו (דבשבת קכא:) דכתב שם, דלר' יהודה דשא"מ אסור מדרבנן, ולכאורה קשה ממה דביומא (לד:) הוא כתב (גם בדעת ר' יהודה), דבאיסורי דאורייתא באינו מתכוין זה נשאר דאורייתא. עי"ש. וחשבתי לתרץ, בחמלת ה' המרובה עלי, דביומא הוא למד דאיירי בפ"ר, ובשבת הוא דיבר בל"א פ"ר. ושמחתי לראות דרעק"א בגליון הש"ס על שבת (קכא), שלח לתוד"ה מחם (דבשבת מא:). ועיינתי שם בתוס', וראיתי דבגליון שם הוא כתב, דכן רש"י כתב לקמן (בדף קכא). וא"כ חזינן, דרעק"א הבין דרש"י ס"ל כהתוס' בזה. [ובענין מה דכתבנו דרש"י בשבת (קכא), הבין דאיירי בלא פ"ר, נראה דכך מדוייק גם מלשונו דשם, דכתב, "אלא דורכו והולך ואם מת בדריכתו ימות" מדכתב "ואם", אלמא דאפשר דלא ימות].
ו פשוט דכשדנים אם נח"ל בהאיסור שנעשה, דנים גבי תוצאות המעשה שנגרמו בלי כוונה. וכגון, החריץ הנעשה ע"י הגרירה.
ז לכל הראשונים (כולל הערוך וחוץ מהרא"ה והריטב"א), במלאכות שבת בשביל להתחייב, לא סגי בשהיה נח"ל במלאכה (לגוף אחר), אלא צריך שיהיה נח"ל בה לגופה. דבדנח"ל בה לגוף אחר, זה, דשא"מ בפ"ר דנח"ל במלאכה שלא לגופה, וזה נחשב מלאכה שאצל"ג, דפטור עליה. וכך זה גם להערוך, דהרי נח"ל. (נתבאר לעיל בסי' ד').
ח לעיל בסימן ב', כתבנו את מקור המחלוקת, בין רוב הראשונים להערוך. ובסימן ג', כתבנו את יסוד מחלוקתם.
ט פ' לכל הראשונים, כולל הערוך והריטב"א.
י לעיל כתבנו, דרוב ככל הראשונים, לא חילקו בין לא נח"ל ללא אכפ"ל. והמאירי כן חילק, דבפ"ר דלא אכפ"ל, סבר ככל רוב הראשונים, דזה נחשב מלאכה שאצל"ג דפטור עליה. ובלא נח"ל, התיר לגמרי כהערוך. וכמשנ"ת לעיל בסי' ו'.
יא הרמב"ן (בחידושיו לשבת קיא.), רש"י (סוכה לג: ד"ה והא וכו', וד"ה ל"צ וכו'), הר"ן (דף מא. מדפי הרי"ף ד"ה ואין), הרא"ש (בריש פרק שנים עשר), ועוד.
יב לעיל בסי' ח' כתבנו, דנראה דבכל האיסורים, מותר בזה להערוך.
יג לעיל (בסי' א), כתבנו דהמושג דשא"מ כולל שני דברים. אחד, דבאמת לא נתכוין, והשני, את ההתר מצד חוסר הכוונה. ולהבנת רוב הראשונים, דשא"מ בפ"ר דלא נח"ל, נחשב דשא"מ, רק מבחינת זה דבאמת לא נתכוין. אבל אין בזה את ההתר מצד חוסר הכוונה, דנחשב דנתכוין לגמרי להמלאכה, ורק לא לגופה. ושייכת בזה שפיר, המחלוקת של ר' יהודה ור"ש גבי מלאכה שאצל"ג, ולא גבי דשא"מ. עיין בתוד"ה מחם (דבשבת מא:), ובתוד"ה סבירא (דבכריתות כ:).
יד עיין לעיל בסימן י"א, דביארנו שם, דרוב ככל הראשונים סוברים, דגוף המלאכה זה השבח שהיא אמורה להפיק. ובאם נהנה משבח זה. היא תחשב מלאכה הצריכה לגופה. ור"י (דבתוס') ותוס' הרא"ש, פליגי עליהו, וסברי, דגוף המלאכה תלוי בצורך עשיתה, שיהיה כעין שבשבילו נעשתה במשכן. ובשנעשתה מתוך אותו הצורך, היא נחשבת מלאכה הצ"ל.
ובסימן י"ב ביארנו, דלכל הראשונים, העושה מלאכה בצורך שלא לגופה ונח"ל בגופה חייב. ועי"ש, במחלוקת בסיבת החיוב.
טו הפטור במלאכה שאצל"ג, הוא במלאכות שבת בלבד. ולרוב ככל הראשונים (הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, הר"ן, ועוד), הוא מצד החסרון במחשבת. ולתוס' ותוס' הרא"ש, הוא מצד החסרון בדימוי למה שהיה במשכן, מבחינת צורך עשית המלאכה. כנ"ל בסמוך, ולעיל בסי' י"א.
"בריך רחמנא דסייען"
סוף הספר