סי' יז - בדברי הראשונים בסוגיא דחובל ומבעיר
לפני שנביא ממחלוקת הראשונים בענין המקלקל בחבורה ובהבערה, נקדים ונאמר, דמה שנדון בו בסימן זה מהגמ' (דבשבת קו.) ובמה שבא תחתיה בהראשונים, זה לגבי המקלקל בחבורה ובהבערה, אבל לגבי מתקן בהם אין אנו דנים, דבזה פשוט דחייב בין לר' יהודה ובין לר"ש כ"כ ר"ח והמאירי, בסוגיין. וז"ל של המאירי, "ולשיטה זו כללו מפרשים אלו בענין זה שכל המקלקל על דרך שאדם רגיל באותו דבר לצורך תקונו והנאתו ושהדבר ניכר בשעת הקלקול שלצורך קלקול הוא חייב אף לר' שמעון שפוטר במלאכה שאין צריכה לגופה ואם הוא בחבורה אף לדעת ר' יהודה הפוטר במקלקל בחבורה ואין זה קלקול כלל אלא תיקון כגון חובל בשרצים ופוצע בחלזון וחובל בשחיטה ומבעיר לאפות או לבשל או לחמם ואפי' היה הקלקול יתיר על התקון כמו שכתבנו למעלה וכן שאמרו בפסחים פסח ששחטו שלא לשמו חייב אף לר' יהודה הפוטר במקלקל בחבורה שהרי תקן בה שאם עלו לא ירדו והטעם מפני שזהו מתקנו כמנהג העולם וכן נצרר הדם אע"פ שמקלקלו נקרא תקון שדרך העולם להכותם להחלישם שיהו נוחין ליכבש ופוצע חלזון אע"פ שאינו צריך לחלזון עצמו אלא לדם היוצא ממנו ואין זה כחובל וצריך לדם לכלבו וחופר גומא וצריך לעפרה שדרך העולם להורגו בשביל הדבר שצובעין בו וכו' ". ע"כ.
ועיין בתוד"ה חובל (דבבב"ק דף לד:), דלמדו דהחובל בחילזון דבשבת עה.) והריגת המזיקין (דבשבת קכא:), נחשבים למקלקלים. וכן למד גם תוס' הרא"ש בסוגיין, (בד"ה תני ר' אבהו וכו'), דהקשה שם, לר"א דלא הצריך בדעת ר"ש תיקון כלל, מהגמ' דבשבת (קכא:), דחזינן בה דבעינן צורך גוף בחובל ומבעיר. ואם היה לומד דהריגת המזיקין זה תיקון, פשוט דלא היה מקשה, דהרי בתיקון לא היה הו"א דר"א למד שהתחדש חיוב בלי צורך גוף. אלא ע"כ דהבין דזה קלקול.
ומ"מ לגבי מה דכתבנו דלגבי המתקנים בחובל ומבעיר לא נחלקו, ולכ"ע חייב (אם אין פטור מצד אחר), אין מחלוקת. , (אא"כ יש פטור אחר).
ולגבי המקלקלים, איתא במשנה (בשבת קה:) דכולן פטורים, והגמ' (בדף קו.) כתבה על זה, וז"ל, "תני ר' אבהו קמי דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואם ת"ל משנה חובל בצריך כלבו ומבעיר בצריך לאפרו והאנן תנן כל המקלקלין פטורים מתניתין רבי יהודה ברייתא ר' שמעון מ"ט דר' שמעון מדאיצריך קרא למישרא מילה הא חובל בעלמא חייב ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן שמע מינה מבעיר בעלמא חייב ורבי יהודה התם מתקן הוא כדרב אשי דאמר רב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנין". עכ"ל.
ונחלקו הראשונים, אליבא דמי ר' אבהו ור' יוחנן פליגי, וגם נחלקו, במה הם נחלקו. וכך מחלוקתם:
הבנת רש"י - רש"י למד כך למד הר"ר שמואל תלמידו של רש"י בשיטתו, כמבואר בהרמב"ן וברשב"א בסוגיין, עי"ש דביארו שיטתו. , שמחלוקתם של ר' אבהו ור' יוחנן בחובל ומבעיר, נבעה ממחלוקתם של ר' יהודה ור"ש במלאכה שאצל"ג. דר"א למד, שהמקלקל בחבורה ובהבערה חייב, כי סבר כר' שמעון. ור' יוחנן למד שפטור (כמו שאר המקלקלים), דקאי בשיטת ר' יהודה.
ועיין בהגמ' הנ"ל דכתבה, "מ"ט דר' שמעון מדאיצריך קרא למישרא מילה הא חובל בעלמא חייב ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן שמע מינה מבעיר בעלמא חייב". וא"כ סובר כר"ש כנ"ל, ולכן למד, שחובל ומבעיר חייבים אפילו בלי שיצטרך לכלבו ולעפרו. דלמד דהתיקון במצוה לא נחשב תיקון, כי סבר כר"ש הפוטר במלאכה שאצל"ג. וז"א, שכמו שצורך במ"א לא נחשב צורך, כך גם תיקון במ"א לא נחשב תיקון. ומכאן שהחובל ומבעיר חייב, גם בלי שום תיקון.
ור' יוחנן סבר כר' יהודה, המחייב במלאכה שאצל"ג, ולכן למד דצורך שלא מגוף המלאכה נחשב צורך לענין להחשיבה למחשבת, וכן תיקון במ"א נחשב תיקון. ולכן להבנתו, אין חידוש, במה שה' התיר המילה או אסר את שרפת הבת כהן. ואין חילוק בין חובל ומבעיר לבין שאר המקלקלים. אלא אם מקלקל פטור. ואם יש תיקון במקום אחר, זה כבר לא נחשב מקלקל (להבנתו), וחייב.
וז"א דלר' יוחנן דקאי בשיטת ר' יהודה, בכל המקלקלים לרבות חובל ומבעיר, אם יש תיקון במ"א זה נחשב תיקן, וחייב. ואם אין תיקון נחשב מקלקל, ופטור ועיין בהרז"ה במאור הקטן (דפים לז:-לח. מדפי הרי"ף), דלמד כרש"י, בענין הא דמחלוקת ר' יהודה ור"ש גבי המקלקלים בחבורה ובהבערה, נבעה ממחלוקתם בענין מלאכה שאצל"ג. אבל לא למד כמותו במחלוקת ר"א ור' יוחנן, דלמד שהם נחלקו אליבא דר"ש. דר"א למד דלר"ש חייב בחובל ומבעיר אף בלי שום תיקון, כי למד שתיקון במצוה לא נחשב תיקון כלל. ור' יוחנן למד שנחשב תיקון מסויים (אע"פ שהוא לא בגוף הדבר), ולכן למד דבחובל ומבעיר צריך איזה תיקון (אבל בתקון שלא בגוף הדבר סגי). ושאר המקלקלין פטורין עד שלא יהיה בהם תיקון בגוף הדבר שהוא מקלקל בו, שהרי לא התחדש בהם חיוב. . ולכן רש"י למד, שרק לר' אבהו הגמ' הקשתה, שכתוב במשנה דכל המקלקלין פטורים והרמב"ן והתוס' למדו, דקושיא זו קשה גם לר' יוחנן. , דלר' יהודה, להבנתו, באמת כל המקלקלין פטורין ולא קשה.
א. והנה המעיין בראשונים עיין בתוד"ה חוץ, וברשב"א וברמב"ן, בסוגיין. , יראה דהקשו על רש"י שלוש קושיות, והם: שאם ר' אבהו אמר, שהמקלקל בחבלה ובהבערה חייב בגלל דס"ל כר"ש, ור' יוחנן חלק עליו בגלל דס"ל כר' יהודה, אז למה אמר לו פוק תני לברא והרי הוא אמר דחייב בגלל דסובר כר"ש, וברור דמי דסובר כר' יהודה יחלוק. וכתבו שכהאי גוונא מצאנו שהגמ' (בחולין טו.) הקשתה ודייק בהראשונים הנ"ל, דקושיא זו קשה רק אם נלמד ברש"י, כמו שלמד בו הר"ר שמואל תלמידו. .
ב. הרמב"ן בסוגיין, הקשה על רש"י, דלר"ש הפוטר במלאכה שאצל"ג, פשוט דבחובל ומבעיר צריך צורך גוף. דהרי אפילו במתקן צריך צורך זה, אז ק"ו במקלקל. ועי"ש, שהביא כמה גמ', דחזינן מהם דצריך צורך גוף לר"ש גם בחובל ומבעיר.
ג. והקשה עוד, דהמבעיר עצים לקדרתו, נחשב מלאכה הצל"ג. ודלא כדמשמע מרש"י ד"ה וברייתא ר"ש היא, דנחשב אצל"ג.
ובישוב הקושיות אומר, דלגבי הקושיא הראשונה, ראיתי בספר ויקהל משה (סי' א ענף ב אות ה) דהביא דהאש דת ישבה וכתב שם, דגם מרכבת המשנה (בפ"א דף טז) ישב קושיא זו. עי"ש במרכה"מ. (ובהוצאה שלפני זה בדף 34). , וז"ל, "כפי הנראה דרש"י עצמו הי' נזהר לתרץ זו הקושיא ולכן פירש על הא דתני ר"א כל המקלקלין פטורין חוץ מן חובל ומבעיר ופירש"י חוץ מן חובל דהא תנן והוא שחבל בשבת פטור מן התשלומין ובמעיר לפי דתנן והוא שהדליק את הגדיש פטור וא"כ ע"כ דרש"י הי' מפרש דר"א דתני זו הברייתא הוא היה סובר דהלכה כי האי ברייתא מכח הנך משניות וא"כ שפיר ניחא מאי דא"ל רי"ו פוק תני לברא והיינו דהוא הי' משתק דברי ר"א במה דהי' סובר דהלכה כי האי ברייתא ורי"ו לא הי' משתק את ר"א דמאי דהי' תנא דיש ברייתא דאומרת כן רק הי' משתק אותו מחמת דר"א סובר כי האי ברייתא מכח הני משניות בזה הי' משתק אותו. ונאמר עוד דלכן הוסיף רי"ו ואמר זו אינה משנה והיינו דאתה מדייק כי האי ברייתא מכח המשנה ואמר לו רי"ו דזאת אינה נלמד כלל מן המשנה וכן ראיתי בשטמ"ק בב"ק דפירש באמת כן בשם הרשב"א דמאי דאמר רי"ו זו אינה משנה היינו דזאת לא נוכל ללמדו מן המשנה ורי"ו לטעמיה דס"ל בכ"מ הלכה כסתם משנה וא"כ היה נשמע מן הנך משניות כר"ש א"כ היה הלכה כר"ש דמקלקל בחבורה ובהבערה דחייב ולכן דוחה רי"ו זאת ואמר דאינה משנה והיינו דאינה נלמד מן המשנה דמקלקל בחבורה יהי' חייב מדקתני פטור מתשלומין". עכ"ל.
ולגבי שתי הקושיות הנוספות עיין היטב ברש"י, דהוא לא כתב שחובל ומבעיר (לכלבו ולעפרו או שלא לכלבו ולעפרו), נחשבים למלאכה שאצל"ג, אלא כתב שצורך במ"א לא נחשב צורך. והראני הרב ר' יגאל דאלאל שליט"א, דלשון הזהב לשונו הובא לעיל בסי' י' הגהה ה', עי"ש, ועיין גם במה דכתבנו שם בפנים. למד ברש"י, שהצורך בהקילקול, נחשב לצורך גוף במקלקלים. וסייע דבריו, מרש"י ד"ה מקלקל הוא (דבסנהדרין פד:), דכתב וז"ל, "וכל המקלקלין פטורין בחלול שבת דמלאכת מחשבת כתיב ואין מחייב אמקלקל אלא ר' שמעון ומקלקל בחבורה ר' שמעון נמי לא מחייב אלא במתכוין לכך דהוי צריך לחבלה אבל הנוטל את הקוץ אין צריך לחבלה וברצונו לא יחבול". עכ"ל. וא"כ חזינן מהכא, דרש"י סובר דלר"ש בעינן צורך גוף גם בחובל ומבעיר עיין לעיל בסימן י' סעי' ב', במה שישבנו שם ע"פ זה.
ומ"מ, צ"ע להבנה זו, מרש"י ד"ה כדי להבעיר את התחתונות (דבכריתות כ.), דכתב כדעת ר"ש (המחייב במקלקל בהבערה) דחייב על הקלקול בהבערה אע"פ שאינו צריך לה. וז"ל שם, "כלומר להבערת התחתונות לא הוה צריך אלא לכיבוי העליונות היתה עיקר כוונתו שהיה נפח וצריך לפחמין נתכוין לכבות עליונות שהיו גסות ואף על פי שידע שיבערו התחתונות נתכון לכיבוי של אלו על מנת שיתבערו אלו אף על פי שהוא מקלקלם אצלו". עכ"ל. ושמעתי, דפשוט שיש מכאן סיעתא להבנת הראשונים ברש"י, דלא בעינן צורך גוף במקלקלים בחבלה ובהבערה. . ומה שהתחדש בהם (לר"ש) זה לא שלא צריך צורך גוף, אלא שאע"פ דנחשבים מקלקלים, (דתיקון במ"א לא נחשב תיקון), חייב, אם צריך את הקילקול. שצורכו בקילקול נחשב לצורך גוף. ובמה דרש"י כתב, שהמבעיר עצים מקלקל הוא, והתיקון במ"א לא נחשב תיקון לר"ש. הוא לא כתב שנחשב שלא הבעיר לצורך. וע"פ הנ"ל, מכיון שצריך את ההבערה, זה נחשב שפיר מלאכה הצל"ג. ודו"ק. ובזה נתישבה גם הקושיא השלישית.
הבנת התוס' - עיין בתוד"ה חוץ (דבשבת קו.), ותראה דבשביל שלא יקשה להם מה דהקשו על רש"י, כמשנ"ת לעיל (בקושיא הראשונה עליו), למדו דר' אבהו ור' יוחנן, פליגי אליבא דר"ש. ויסוד מחלוקתם, זה אם מצוה נחשבת תיקון קצת, או לא. דר"א סבר שלא נחשבת תיקון כלל, ולכן למד דמדשרי רחמנא מילה, למדנו שחייב בכל חובל כעין מילה. וז"א דאע"פ דאין שום תיקון חייב. וכן גבי מבעיר, למד שכעין שרחמנא אסר את שרפת הבת כהן, אע"פ דזה בלי שום תיקון, כך כל מבעיר חייב, אע"פ שאין תיקון.
ור' יוחנן פליג עליו, ולמד דמצוה נחשבת קצת תיקון. ולכן למד, ממילה ומשרפת בת כהן, שהחובל ומבעיר חייבים, רק אם יש קצת תיקון.
ובדעת ר' יהודה, למדו שחולק, וסובר שאין הבדל בין כל המקלקלים לבין חובל ומבעיר. והבינו דהגדר של קלקול זה, שאין התיקון כנגד הקילקול, בדברים שדרך בנ"א לעשותם שיצא התיקון הזה. או (בשם ר"ת), שאם התיקון בא ביחד עם הקילקול, אז נחשב תיקון, ואם בא אחר כך אז נחשב קילקול. ועי"ש, דכתבו עוד פרטים בזה. ולהגדר הזה גם ר"ש מסכים להבנתם, ורק שבחובל ומבעיר, לר"א הוא מחייב אפילו במקלקל גמור (בלי שום תיקון), ולר' יוחנן רק אם יש תיקון קצת כנ"ל. אבל בשאר המקלקלים, דלא פליגי בהם ר' יהודה ור"ש כלל, הגדר הוא כמשנ"ת, לפי דרכם של בני אדם, או כר"ת דתלוי מתי בה התיקון.
ובענין, אם צריך צורך גוף, להתוס' לר"ש, בחובל ומבעיר. עיין בתוד"ה בחובל דבסוגיין, דלמדו דאפילו לר"א הסובר שבחובל ומבעיר חייבים אפילו בלי שום תיקון, צריך. עי"ש. וכ"כ גם תוד"ה חובל (דבבב"ק דף לד:), בתרוצם השני. ועי"ש, דבתרוצם הראשון, כתבו שלא צריך צורך גוף לר' אבהו, ושכל הגמ' דחזינן בהם דצריך, הם אליבא דר' יוחנן בדעת ר"ש ועיין דמה דתוד"ה מה שורו דלא קבעי ליה, דבבב"ק הקשו, (אליבא דהבנתם דגם לר' אבהו בעינן צורך גוף בחובל ומבעיר), לא קשה לרש"י. דלהבנתו לר"א המבעיר חייב גם בלי שצריך את האפר. להראשונים, אפילו אם לא צריך את הקילקול. וללשון הזהב, נלמד דאיירי בשצריך את הקילקול. כי בסתמא השור צריך אותו, כי זה כעין תיקון בנפשו, והוא דומיא דשורו. .
הבנת הרמב"ן - הרמב"ן לא הבין כרש"י, מחמת מה דהוקשה לו על שיטתו, (עיין בשלושת הקושיות דלעיל). וגם לא למד כהתוס', דלמדו דר"א ור' יוחנן נחלקו אם בעינן קצת תיקון בחובל ומבעיר. אלא למד דנחלקו בדעת ר"ש, אם בעינן צורך גוף (בחובל ומבעיר). וכתב שלוש הבנות, והם:
א. דר' אבהו למד בדעת ר"ש, שהתחדש ממילה ומשרפת הבת כהן, דאין דין מחשבת בחובל ומבעיר, ולכן גם על מלאכה שאצל"ג חייב בהם, אע"פ שבדרך כלל מקלקל פטור מצד מחשבת. ולמד את זה, מדשרי רחמנא המילה אע"פ שאין בה תיקון בגופה ממש, אלא במקום אחר (במצוה). וכן ממה שאסר את שרפת הבת כהן, אע"פ דגם שם התיקון במצוה הוא לפני שראיתי את חידושי הר"ן (בסוגיין), הבנתי בהרמב"ן (בהבנה זו), דלמד דר"א סובר, דמילה ושרפת בת כהן זה מלאכה שאינה צל"ג. אבל ראיתי להר"ן בחידושיו, דלמד בו, שהוא סובר דר"א למד דמילה זה מלאכה הצריכה לגופה, ומ"מ מכיון שהתיקון (שהוא במצוה) לא בגופה הוא, למד ממנה לחייב כל חובל שלא צריך לגופו. וכן למד גם לגבי שרפת הבת כהן, ולכל מבעיר. והקשה עליו דא"א ללמוד כך, וז"ל (של חידושי הר"ן), "לפיכך פ' הרמב"ן ז"ל דמילה ודאי מלאכה הצריכה לגופה היא שאע"פ שאינו צריך לגוף הדם ולגוף הערלה כל כה"ג מלאכה הצריכה לגופה מקרי, דאי לא תימא הכי נוטל צפרניו בכלי וכן שפמו שהוא חייב משום תולדה דגוזז אמאי חייב הרי א"צ לא לגוף השער ולא לגוף הצפרניים אלא ודאי כיון שהוא צריך שישאר גזוז מלאכה הצריכה לגופה מיקרי, אף כיון שהוא צריך שישאר מהול מלאכה הצריכה לגופה מקרי, והבערה דבת כהן נמי כיון שהוא מדליק האש לבשל בו פתילה הרי הוא מלאכה הצריכה לגופה. אלא מיהו אע"פ שהן מלאכות הצריכות לגופן התיקון הבא מהן דהיינו תיקון המצוה אינו מגופן, ורבי אבהו ורבי יוחנן בהא פליגי, רבי אבהו אליבא דר"ש סבר דכיון דאצטריך רחמנא למשרי מילה ש"מ דמקלקל גמור אע"פ שאינו צריך לשום דבר והוי ליה מלאכה שא"צ לגופה מחייב לר"ש, דנהי דמילה מלאכה הצריכה לגופה היא ס"ל לרבי אבהו אליבא דר"ש דילפינן מינה אף למקלקל גמור שאינו צריך לגופה של מלאכה כלל, משום דמאי דפטרינן במלאכה שאינה צריכה לגופה ומאי דפטרינן במקלקל תרווייהו נפקי לה משום דבעינן מלאכת מחשבת, וכיון דחזינן מקלקל בחבורה חייב במלאכה הצריכה לגופה מדאצטריך רחמנא למשרי מילה, ש"מ דבחבורה אע"ג דליכא מלאכת מחשבת מחייב, הילכך אפי' במקלקל גמור שאינו מתכוין לשום דבר דהוה ליה מלאכה שא"צ לגופה ס"ל לרבי אבהו דמחייב רבי שמעון. ואמר ליה רבי יוחנן פוק תני לברא דאפילו רבי שמעון לא מחייב בכה"ג דאין לך במלאכות הללו אלא חדושן בלבד, תיקון הוא דלא בעינן בהו אבל במלאכה הצריכה לגופה בעינן בהו, הילכך מקלקל גמור שאינו צריך לשום דבר אפי' ר"ש פוטר, ואם תמצא לומר דמחייב בהן ר"ש היינו דוקא חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו שהן מלאכות הצריכות לגופן, וכו'.
ואני תמה לפי שהוא ז"ל ארכביה לפירושא דיליה אתרי ריכשי דכשם שהוא אומר דמילה מלאכה הצריכה לגופה מקרי מפני שהוא צריך שישאר מהול ובודאי שהוא אין לו צורך לישאר מהול אלא כדי לקיים מצות בוראו, וכיון שהוא אומר שאותו תיקון אינו מגופה של מלאכה [והוא אינו צריך לישאר מהול אלא בשביל אותו תיקון שאינו מגופה של מלאכה] נמצאת מילה מלאכה שאינה צריכה לגופה לגמרי, ואיני רואה פשרה בין הפנים הללו כלל (כנ"ל). עכ"ל של חידושי הר"ן. ועי"ש דמכח קושיא זו כתב הבנה אחרת. . ור' יוחנן חלק עליו, ולמד דיש דין מחשבת בחובל ומבעיר. דמילה זה מלאכה הצל"ג, דהרי דעתו שיהיה מהול, ודעתו לישתמש באש שהדליק.
ב. דר' אבהו למד, שהצורך בהקלקול ובהבערה, נחשב צורך גוף בחובל ומבעיר. דהרי במילה ובשרפת בת כהן, הוא צריך לקלקול. והתורה עשתה מקלקל כמתקן, בחבורה. (עי"ש בלשון הרמב"ן). ור' יוחנן חידש לו, דצריך שיהיה צריך לאיזה צורך מסויים כל שהוא, אבל הצורך בקילקול, לא מחשיב לצורך גוף.
ג. דר"א, אמר ברייתא ולא פירשה. ור' יוחנן פירש לו אותה, דצריך צורך גוף, גם בחובל ומבעיר ושמעתי מי שהקשה על הבנה זו, שאם ר"א רק אמר ברייתא ולא פירשה, אז למה ר' יוחנן אמר לו פוק תני לברא. ובפשטות יש לישב, שאע"פ שלא פירש, ר' יוחנן הבין דסובר שלא צריך צורך גוף, ולכן אמר לו פוק תני לברא. .
העולה מהאמור עם תוספת מועטה: רש"י למד, דר"א ור' יוחנן נחלקו אם בחובל ומבעיר צריך תיקון או לא. והבין דמחלוקתם נבעה ממחלוקת ר' יהודה ור"ש לגבי מלאכה שאצל"ג. והראשונים הבינו, שלמד דבחובל ומבעיר לא צריך צורך גוף. והקשו עליו, ונשארו בקושיא. ולשון הזהב למד, דסובר דהצורך בקלקול נחשב לצורך גוף בחובל ומבעיר.
והתוס', והרמב"ן (בשלושת ההבנות שלו), למדו, דר"א ור' יוחנן פליגי אליבא דר"ש. ורק, דלהתוס' נחלקו אם צריך תיקון קצת או לא. ולהרמב"ן, נחלקו בעניין צורך הגוף, אבל לא אם בעינן תיקון, דגם לר"א וגם לר' יוחנן לר"ש, לא צריך תיקון כלל בחובל ומבעיר (לכל שלושת ההבנות). ולר' יהודה צריך תיקון, דהרי למד שמילה ושרפת הבת כהן, זה תיקון ולא קלקול, כמבואר בגמ'. ולכן סובר, שאין הבדל בין חובל ומבעיר לבין שאר המקלקלים. והגדר של קלקול להבנת ר' יהודה ור"ש, להתוס' ולהרמב"ן הוא, שאם דרך בנ"א לקלקל את אותו הקלקול בשביל אותו התיקון, נחשב תיקון, ואם אין דרכם בכך נחשב קלקול ועיין לעיל, דהבאנו בשם ר"ת גדר נוסף לקלקול. והרמב"ן לא הסכים לגדר זה. . וחובל לכלבו ומבעיר לעפרו, נחשבים למקלקלים, כי אין דרך בנ"א בכך. ולכן להבנתם (של הרמב"ן והתוס'), ר' יהודה פוטר בזה. ולרש"י, זה נחשב תיקון לר' יהודה וקלקול לר"ש. ולשניהם חייב בזה, לר' יהודה כי נחשב מתקן, ולר"ש כי מחייב במקלקלים האלו (בלבד), כמשנ"ת.
ואם באנו לסכם הסיכום נאמר: דכל המקלקלים חוץ מחובל ומבעיר, פטורים, בין לר' יהודה ובין לר"ש. ובחובל ומבעיר (בלבד) פליגי, דר' יהודה סובר דדינם כמו שאר המקלקלים דפטור, ור"ש מחייב. ונחלקו הראשונים במה בדיוק הוא מחייב. וכך מחלוקתם: רש"י למד, דהוא מחייב אפילו בלי תיקון כלל. והתוס' למדו, דלר' אבהו הוא מחייב בלי תיקון כלל, ולר' יוחנן רק אם יש קצת תיקון. והרמב"ן למד, דמחייב אפילו בלי תיקון, ור"א ור' יוחנן נחלקו לגבי צורך הגוף.